מרד הגנרלים | הפרק השני

 

מרד הגנרלים לא התפתח החלל ריק, אלא יושם והתפרס על פני שנים, כשראשי מערכת הבטחון ישמה מדיניות משלה. מאיר דגן, ראש המוסד, התנגד ב2010 לתקוף באיראן ולכן מבצע מעשה ריגול ומדווח על התוכנית של נתניהו לארה"ב. מדובר במעשה חתרנות ומרידה על רקע מדיניות פוליטית לעבר ארגון ביון, גם אם מערכת הביון שמקבלת את הדיווח שייכת למדינה ידידותית. גם אם הוא בטוח שהוא מציל את מדינת ישראל מתוך יהירות, כי לדעתו הוא יודע יותר טוב. היום אנחנו יודעים שהיה צריך לחסל את תוכנית הגרעים האיראנית. בכל מדינה אחרת, מאיר היה צריך להיכלא לשארית חייו. מדובר בחפרפרת בתפקיד בכיר במערכת הבטחון הישראלית. אך מאיר דגן אפילו לא נחקר כי הוא משמש "בצד הנכון", לשמאל האנרכיסטי.

רונן ברגמן התריע על מבצע הביפרים באתר YNET 16 שעות לפני הוצאתו אל הפועל - אם לא הצליחו לשכנע בתוך החדר, הדבר יודלף לתקשורת או לחלופין למערכת ביון זרה על ידי האנרכיסטים יודעי כל במערכת הבטחון. ואכן מלכתחילה בחיזבאללה חשדו בביפרים. הידיעה היתה עלולה לסכן את המבצע. האנרכיסטים במערכת הבטחון הרשו לעצמם לעשות כרצונם. גם לא נחקרה ההדלפה על התקיפה באיראן - בערוץ 2, המגישים היו מוכנים עם איפור.

אם החיזבאללה היה רק חושד, מבצע הביפרים היה נמנע. מדובר בכלי נוסף לסיכול ארועים - אם צריך, מדליפים מידע כדי לסכל פעולות בטחוניות ולעקוף את הדרג המדיני. מדובר במרידה שקטה. הצבא רוצה שדברים ייעשו בדרך שלו כדי להפעיל לחץ על הדרג המדיני. לצורך העניין מציגים מצגת מפחידה במטרה ליישם את המדיניות שהמערכת הבטחונית החליטה עליה. המטרה היא לבנות צבא שיש לו מדינה ולא מדינה עם צבא שפועל להגנתה. היסוד הנפשי שלהם שמערכת הבטחון מפקפק בשלטון המדיני ולכן יש להטעות אותה כדי ליישם את המדיניות של הפקידים במערכת הבטחון

ארגוני הטרור הערבים תמיד האמינו בהשמדת מדינת ישראל. אם הם פעלו בנושא, מאחר והדבר היה מנוגד לאינטרסים שלהם. הם המתינו להזדמנות. סמכות השלטון הצבאי על המדינה מסכנת את בטחון ישראל. כשיש גנרל שלא מציית לסמכות האזרחית צריך לעוף הביתה מיד. אי הציות של מערכת הבטחון היא רעה חולה. המערכת מנעה הקמת ועדה חקירה וניהלה מלחמת חורמה כדי למנוע חקירה אמיתית כנגד מי שאחראי על הטבח ב-7 לאוקטובר. הם סרבו לשתף פעולה עם מבקר המדינה מתוך יהירות, אלא אם הרכב הועידה תהיה מקובלת עליהם.  גם ארועי ה-7 לאוקטובר, לא גרמה להם להבין שהם לא מעל לדרג הנבחר. היה משבר והצבא לא ידע למי לציית כשהיה אמור לציית לנבחרי הציבור ואם זה לא מתאים להם, כמו במדינה דמוקרטית, יש להחליף אותם בקלפי. 

ראשי הצבא יצרו דמורליזציה בקרב אזרחים ואנשי צבא באופן מכוון עוד לפני הרפורמה המשפטית כנגד ממשלת ימין. הם זרעו את הזרעים ההרסניים ואת זה האוייב ידע לזהות. בכך שהם מנעו מהדרג המדיני מידע, הם ביטלו את הדמוקרטיה וקיבלו את ההחלטה מראש ללא סמכות. מדובר במאפיה, באיום.  לא מדובר בשומרי סף. התפקיד של ארגוני הבטחון רואה את עצמו כמי שאמור להגן על הדמוקרטיה מצד הממשלה ובכך הפך את עצמו לגוף פוליטי המבצע המרדה. למעשה, על פי חוק, תפקיד השב"כ להגן על הדמוקרטיה, ובפרט על הממשלה. ראשי השב"כ צריכים להעצר. לכן הם נכשלו ב-7 לאוקטובר וביצעו המרדה. מדובר בשיטה.

היום לפני 29 שנה (16.10.1986): הנווט רון ארד נופל בשבי

רון ארד לחופש נולד

רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. הוא נחשב כנעדר ממאי 1988, אחרי שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון. ב-30 ביוני 2008 הודיע ארגון חזבאללה לישראל באמצעות האו"ם שרון ארד מת.
ארד סיים את קורס הטיס כנווט קרב בשנת 1979 ושירת כנווט מטוס פנטום. במהלך שירותו זכה ל"רישום לזכות" ממפקד חיל האוויר דוד עברי, לאחר שבמהלך טיסת לילה בפנטום בינואר 1980, לקח את השליטה על המטוס לאחר שהטייס לקה בורטיגו. באוקטובר 1986 היה סטודנט להנדסת כימיה בטכניון שבחיפה. בעת נפילתו בשבי היה סרן בתקופת לימודים ושירת בטייסת כהצבת חירום (הצ"ח).
במסגרת שירות בטייסת 69 ("טייסת הפטישים"), ב-16 באוקטובר 1986, טס ארד כנווט מטוס פנטום במסגרת מבצע "בית אבא 12",לגיחת תקיפת מטרות מחבלים באזור צידון שבלבנון. תקלה טכנית גרמה לפיצוץ תחמושת בקרבת המטוס ושני אנשי הצוות נטשו, ביוזמת ארד. הטייס ישי אבירם חולץ על ידי מסוק קוברה, והנווט ארד נפל בשבי ארגון "אמל" השיעי. שוביו העבירו שלושה מכתבים שכתב ותמונה אחת, אך הצלב האדום הבינלאומי לא הורשה לבקרו, ומספטמבר 1987 הקשר עמו נותק. הניסיונות לשחרר אותו באמצעות עסקה נכשלו, ובשנת 1988 הוא ככל הנראה הועבר מידיו של בכיר אמל, מוסטפא דיראני, לאיראן או לארגון שיעי אחר. עקבותיו של ארד נעלמו לחלוטין במאי 1988. העיתון "מעריב" פרסם בשנת 2008 כי קיימת אפשרות סבירה שרון ארד נרצח על ידי שוביו בליל 3 במאי 1988, במהלך מבצע חוק וסדר של סיירת צנחנים נגד חזבאללה בכפר מיידון או נהרג כאשר ניסה להימלט.
במהלך שביו הועלה ארד לדרגת סגן-אלוף.






בין השנים 1986 ל-1994 נחטפו מלבנון ונאסרו בישראל 21 לבנונים, בהם דיראני ובכיר חזבאללה עבד אל-כרים עובייד, במטרה שישמשו קלפי מיקוח במשא ומתן אפשרי לשחרור ארד. ניסיון זה לא עלה יפה, ורוב החטופים שוחררו לבסוף בשנת 2000, כאשר דיראני ועובייד נשארו בכלא הישראלי ארבע שנים נוספות, עד עסקת חילופי השבויים ב-2004. באוגוסט 1988, הודיע חזבאללה שרון ארד בידיו. בעקבות חיסולו של מנהיג חזבאללה עבאס מוסאווי בפברואר 1992, הודיע הארגון על הוצאתו להורג של ארד, אך מקורות שונים טענו כי ארד חי, ומוחזק באיראן. באותה שנה הוקמה עמותת "לחופש נולד", עמותה ציבורית שמטרתה זירוז שחרורם של ארד ונעדרים נוספים. בפברואר 1995 אמר גולה איראני, מנושר מוקבר, בראיון לרדיו בלוס אנג'לס, שרון ארד חי וכלוא בבית סוהר של המודיעין האיראני באיספהן. באותו חודש התראיינו ל"פרנקפורטר אלגמיינה" הגרמני שני אזרחים גרמנים שהיו כלואים באיראן. באפריל 1996 הודיע ארגון "המדוכאים עלי אדמות" שרון ארד בידיהם וכי הם יוציאו אותו להורג בתוך 48 שעות.
באוקטובר 1997 טענו גורמים גרמנים ורוסים שעסקו בנושא, שארד ככל הנראה אינו בחיים. ישראל דחתה את הטענות, והבהירה שהנחת העבודה שלה היא שארד חי, ומוחזק באחריות איראן.
ב-26 בדצמבר 2000 הושלמה עסקה עם חזבאללה בתיווך גרמני ובה התקבל בישראל רובה ההישרדות האישי של רון ארד בהתאם לדרישת ישראל לקבלת אות חיים ממנו. במסגרת העסקה שוחררו 40 פלסטינים ו-12 לבנונים. ביולי 2001 אמר העיתונאי הסורי, ניזאר נאיוף, שהשתחרר במאי מהכלא הסורי שהוא ראה את ארד באוגוסט 1993 בבית כלא סורי. "ב-7 באוגוסט 93' הוא היה חי", אמר נאיוף לשבועון הצרפתי "לה פואן". "באותו יום לקחו אותו האנשים שהחזיקו בו לחדר רחצה כדי להתרחץ. מצבו הפיזי היה טוב. אם משהו רע קרה לאחר מכן זה היה מעשה סודי שעליו החליטו הגורמים שהחזיקו בו כדי למחוק את התיק וכדי לא להסתבך". בשנת 2002 הוקמה ועדה מיוחדת להערכת המצב בעניינו של ארד, בראשות השופט אליהו וינוגרד. הוועדה קבעה שאין סיבה לשנות את הערכת המצב הקיימת, לפיה ארד חי.
בשנת 2003 גילה ראש הממשלה אריאל שרון, כי במסגרת המאמצים להשיב את ארד נהרג סוכן מודיעין. באוקטובר 2003 טענו בכירים איראנים שערקו למערב, שארד חי ומוחזק באזור העיר טהראן. בנוסף, טענו שהוא אושפז מספר פעמים בגלל בריאותו הרופפת, וכן שניסה להימלט מכלאו. בדצמבר 2004 הכריזה עמותת "לחופש נולד" על פרס בסך 10 מיליון דולר למי שימסור מידע שיוביל למציאתו.
בשנת 2005 הגיש אמ"ן דו"ח סודי לראש הממשלה, אריאל שרון, לפיו רון ארד איננו בין החיים. ראש הממשלה החליט לשלול את הדו"ח, כנראה מסיבות פוליטיות. באותו דו"ח צוין שארד הוחזק באיראן כנראה עד שנת 1994. לפי הדו"ח, לאחר חטיפת דיראני בידי ישראל, חששו האיראנים כי הוא ישבר בחקירה ויגלה שארד נמצא על אדמתם, ולכן הם העבירו את ארד בחשאי בחזרה ללבנון. דעת מיעוט מבין אנשי הצוות שכתבו את הדוח גרסה כי ארד מעולם לא הועבר לאיראן אלא הוחזק כל השנים בלבנון על ידי משמרות המהפכה. ממצאי הוועדה קבעו כי ארד מת, כנראה ממחלת עור קשה, לכל המוקדם בתחילת 1995 בלבנון.
בספטמבר 2006 שידרה רשת הטלוויזיה הלבנונית LBC סרט המכונה "החטיפה" המתעד את רגעי חטיפת החיילים בהר דב, וקטעים בהם מצולם רון ארד מדבר מהשבי, כנראה משנת 1988. בסרט נצפה ארד מעשן, ועונה על שאלות קצרות של אחד משוביו. הוא ציין את שמות הוריו, ולאחר מכן הצהיר באנגלית: "אני חייל בצבא הישראלי". כמו כן, סיפר בסרט היכן למד, ומה עשה בחיל האוויר הישראלי. סרט זה הוא אות החיים הראשון שקיבלה ישראל מלבד מכתב ותמונה מהתקופה הראשונה לחטיפתו.
סוגיית העדרותו של רון מעלה בנוסף לקושי המובן בסיטוציה מעלה קושי נוסף, מאחר ורון ארד נשוי. כל עוד אין עדות למותו, אישתו, תמי ארד, נותרת עגונה עם תינוקת, משפחתו לא יכולה להתאבל עליו ולא מקבלת מעמד של משפחה שכולה וכן, נאסר על תמי ארד להביא ילדים נוספים לעולם, מאחר והיא עגונה וילדים אלו יוכרזו כממזרים. נוצר כאן סוג של מיתוס, לפיו רון ארד לחופש נולד כשבמשך שנים ישראל לא קיבלה ממנו סימן חיים וכן, ארגוני הטרור שהחזיקו בו הכריזו שהוא נהרג.
ב-15 באוקטובר 2007 ערכה מדינת ישראל עסקת חילופי שבויים עם חזבאללה. בעסקה הועברו לישראל גופת אזרח ישראלי שטבע ונסחפה ללבנון, וכן היומן שכתב רון ארד בשבי וזאת תמורת שתי גופות מחבלי חזבאללה ועציר לבנוני.
ב-11 ביולי 2008, במסגרת עסקה לחילופי שבויים, קיבלה ישראל שתי תמונות של רון בהן נראה פצוע, יומן מהשנתים הראשונות לשבי ודו"ח חזבאללה בן 80 דפים בערבית בו מתוארים האנשים שבאו במגע עם ארד במהלך השנתיים הראשונות לשבי, המאמצים לאתר את ארד, ומידע לפיו במהלך שהותו בכפר נבי שית במאי 1988 נמלט משביו, ייתכן שבסיוע של אחד משוביו, ונהרג לאחר שניסה להגיע לכוחות הביטחון הישראליים ששהו ברצועת הביטחון בדרום לבנון. בדו"ח של חזבאללה נכתב שהסיבות למותו של ארד עשויות להיות שהתמוטט, נפצע, או נפל מצוק גבוה במהלך ניסיון ההימלטות משביו ואי אפשר לאתר את גופתו, למרות שידוע לישראל שבשנת 2004 ניסה חזבאללה לאתר את קברו של רון ארד בכפר נבי שית. לפי דיווחים שהגיעו לעיתונים ערביים חזבאללה הצליח לאתר שרידי עצמות וקבר לא מזוהה. גורמי מודיעין בישראל אמרו כי הדו"ח לא חידש להם מאומה והגדירו אותו כ"קשקוש".
בשנת 2011 הוצגו היומנים, שקיבלה המשפחה בעסקת חילופי השבוים ב-2007, בתוכנית הטלוויזיה "עובדה".
מדי שנה חיל האוויר מציין את היעדרו של רון ארד במטס מיוחד של שלושה מטוסים הנמצאים במבנה חסר של רביעיית מטוסים, סמל לנווט הנעדר

היום מצויין 18 שנים לאסון השייטת

היום לפני 18 שנה (05.09.1997) - התרחש אסון השייטת, בו נהרגו 12 לוחמי הקומנדו הימי בלבנון. במסגרת האסון, נהרגו 12 לוחמים, נפצעו ארבעה ונותרה בשטח גופתו של חייל צה"ל,
האסון אירע במהלך מבצע "שירת הצפצפה" של שייטת 13 של חיל הים הישראלי. אירוע זה הוא האירוע הקשה ביותר בתולדות השייטת.
בלילה שבין 4 ל־5 בספטמבר 1997 יצא כוח שמנה 16 לוחמים בפיקודו של סא"ל יוסי קורקין למבצע חשאי בלבנון. תוך כדי תנועה, באזור עיירת החוף אנצרייה, נפגע הכוח ממספר מטעני צד, בציר שכונה ברשת הקשר הישראלית "דרך הערבה". במהלך הקרב שהתחולל, התפוצץ גם מטען שנשא הכוח. 11 לוחמים נהרגו, בהם סא"ל קורקין, וארבעה מן הנותרים נפצעו. הקשר, שהיה היחיד שלא נפגע, הצליח להשיב בירי, העביר דיווח בקשר, והזעיק את כוח החילוץ.
הרמטכ"ל, אמנון ליפקין-שחק, עודכן והגיע למוצב הפיקוד העליון בקריה, ומשם ניהל את אופן החילוץ. בין היתר העמיד הרמטכ"ל בכוננות כוח תגבורת מיחידת אגוז. כוח החילוץ הראשוני, שמנה 12 לוחמים בפיקודו של סגן בועז. נחת במקום והחל בפינוי ההרוגים והפצועים. מיריות שנורו לעבר כוח החילוץ נהרג הרופא שנלווה לכוח, סרן ד"ר מאהר דגש. למרות לחץ מצד הדרג הפיקודי הבכיר של חיל האוויר בקריה לסיים את האירוע בהקדם, המשיכו חלק מאנשי כוח החילוץ בחיפושים והצליחו לחלץ את גופתו של יוחנן הילברג. מוביל צוות החילוץ מיחידה 669, סגן דניאל, זכה לצל"ש מפקד חיל האוויר על פועלו. לפנות אור ראשון הורה הרמטכ"ל ליפקין-שחק לכוח החילוץ להתפנות מהשטח.
גופתו של אחד ההרוגים, רב סמל איתמר איליה, נותרה בשטח, והוחזרה לישראל ביוני 1998, יחד עם חלקי גופות של חיילים נוספים שנהרגו בפעולה. עסקת החזרת גופתו של איתמר איליה התאפשרה לאחר מבצע נוף פראי, בו הרגו לוחמי יחידת אגוז בקרב את האדי נסראללה, בנו של מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה. גופתו, ביחד עם גופותיהם של לוחמי חזבאללה אחרים, הוחזרה ללבנון בתמורה לגופתו של לוחם שייטת 13 איתמר איליה. בספרו מתאר תא"ל תמיר את התחושות הקשות שחווה בעקבות אסון השייטת וגורס כי התרחש בשל מידע מוקדם על הפעולה המתוכננת שהגיע לחזבאללה, אשר בתורו ביצע מארב מתוכנן ללוחמי השייטת.



בעקבות כישלון המבצע הוקמו ועדות חקירה אחדות, שניסו להסביר מה גרם לפיצוץ - מארב של כוח עוין או תאונה, ובהנחה שהיה מדובר בכוח עוין, האם וכיצד הושג המודיעין על הפעולה. ועדת חקירה של צה"ל, בראשות אלוף גבי אופיר, הסיקה שהכוח נתקל במארב אקראי, שהיה חלק מרשת של מארבים שהונחו באזורים שונים בלבנון. ב-31 באוגוסט 2007 נטען בתחקיר "מעריב" כי מזל"ט צה"לי ששידר לישראל במשך יותר משבועיים לפני הפעולה תמונות מהשטח בערוץ לא מוצפן, הוא שגרם לחשיפת המבצע המתוכנן. באוגוסט 2010 טען חסן נסראללה כי ארגונו אכן קלט את שידורי המזל"ט והציב מספר מארבים ששהו בשטח מספר שבועות, עד שהגיע כוח השייטת ועלה על אחד המארבים. בתחילה דובר צה"ל הכחיש טענה זו, אך לאחר שהתברר שהתצלומים שהציג נסראללה מקוריים וכי ישנה סבירות גבוהה שהיה זה במארב מתוכנן, שינה צה"ל את עמדתו ומפקד חיל הים אלי מרום הודיע על כך למשפחות השכולות.
לאחר גילוייו של נסראללה, פנו המשפחות השכולות לצה"ל בבקשה לחשוף את חומרי ועדת החקירה. צה"ל איפשר לדני יתום לשמש כנציג המשפחות, ובנובמבר 2012 הוצגו ממצאים חדשים על אסון השייטת, בתוכנית טלוויזיה ששודרה בערוץ 1. על פי הממצאים, צה"ל הודה שארגון חזבאללה הצליח במאמצי המודיעין שלו, וידע על המבצע מראש. כמו כן נחשף שלוחמי השייטת נשאו על גבם מטעני חבלה שנועדו לחסל יעד בלבנון.
על פי גישה אחרת, כפי שמוצג בתחקיר שערך גדי סוקניק ותשאל בכירים בצה"ל, המטענים אותם נשאו לוחמי השייטת היו לא תקינים.
אירוע זה, כמו גם אסון המסוקים שאירע בפברואר אותה השנה, היה אחד האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לצאת מרצועת הביטחון שבדרום לבנון. לחץ זה הוביל לפינוי כוחות צה"ל מרצועת הביטחון, בחודש מאי 2000.
לזכר הנופלים באסון, הוקמה אנדרטה בחוף שבי ציון, אשר בנויה מ-12 טבלאות של סלע כורכר קשה. הטבלאות נשענות זו על זו ונוטות צפונה לעבר לבנון, לשם יצאו הלוחמים. במקום נמצא גם סלע ועליו מוטבעים שמות הנופלים בלוח ברונזה. בנוסף, סטי"ל מדגם סער 4, אח"י כידון, הוטבע מול חוף שבי ציון ומשמש אתר צלילה להנצחת זכרם של 12 הלוחמים שנספו. לחרטום הסטי"ל הוצמדו 12 כיסאות, כמספר לוחמי השייטת. שמות הלוחמים חרוטים על כיסאות אלו.
הכנות אחרונות של הצוות לפני היציאה למבצע.

כוחות הביטחון הרגו את המחבלים שרצחו את שלושת הנערים

אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא-אָשׁוּב, עַד-כַּלּוֹתָם. (תהילים, יח: לח)

השמועות ביום שישי בצהריים על חטיפה. הטירוף בהודעות הווטסאפ. ההודעה הרשמית.
השמות לתפילה שמגיעים ממש בערב שבת - נפתלי בן רחל דבורה, גלעד מיכאל בן בת גלים, אייל בן איריס תשורה.
עצרת תפילה ענקית בכותל ביום א'. עצרת שירה ענקית בכיכר רבין כעבור כמה ימים.
שלושת האימהות הולכות ונחשפות לציבור. מסיבות עיתונאים שבהן אומרים תודה לצה"ל, למדינה, לעם ישראל, לקדוש ברוך הוא, לצלמים שעומדים בשמש. הנסיעה של האימהות לאו"ם. הגישושים לקראת נסיעה לאפיפיור.
אלפים, אלפי אנשים בארץ ובעולם באירועי הזדהות.
חיפושים וחיפושים וחיפושים בשטח. 18 ימים של סימני שאלה ותקווה, כשמערכת הביטחון מדגישה "הנחת העבודה היא שהם בחיים", למרות כל הסימנים הרעים. רחלי פרנקל אומרת לקבוצת ילדים שמספרים לה שהם מתפללים: "השם לא עובד אצלנו, אל תישברו אם הם לא יחזרו".
וערב אחד, הבשורה על מציאת הגופות.
ולספר את זה לילדים שלך. למחרת, הלווית הענק במודיעין. ואז צוק איתן, וצבע אדום בכל הארץ, וצווי 8, וגלים פתוחים, והפסקת אש, והמשכנו הלאה.
גדעון סער פורש, נינט מתחתנת, בג"צ פוסק בעד המסתננים.
ופתאום הבוקר הידיעה הזו שהרוצחים מתים, והרמטכ"ל מודיע: "הסתיים מבצע שובו אחים".

"כשמצאנו את הגופות של נפתלי, גיל-עד ואייל, אמרתי שמי שביצע את החטיפה והרצח של הנערים שלנו - דמו בראשו", והוספתי כי לא נשקוט ולא נרפה עד שנגיע לאחרון שבהם ואין זה משנה היכן ינסו להסתתר; ואמרתי "זוהי המשימה הראשונה שלנו והיא תבוצע". הבוקר היא בוצעה".

זוהי לשון ההודעה הרשמית ששחרר בצהרי יום אתמול, ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, ערב ראש השנה תשע"ה. הודעה זו נמסרה לאחר שכוחות הבטחון הישראלים איתרו את שני המחבלים - מרוואן קוואסמה ועמר אבו עיישה בחברון, מדובר באנשי חמאס שלא פעלו על דעת עצמם. הגיעו אליהם וניסו לעצור אותם. מחבלים אלו נושאים על ידיהם את דמם של הנערים היהודים גיל - עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל הי"ד. הרוצחים התנגדו למעצר. בשלב מסוים, התנגדות זו למעצר, תוך סיכון חייהם של אנשי כוחות הבטחון הישראליים, הביאה למותם של הרוצחים.
זה סימן טוב לשנה החדשה. עם זאת, המעגל עדיין לא הגיע לסופו. עדיין לא סגרנו חשבון עם המבצעים. אמנם המחבלים מתים. עם זאת, המעגל יישבר ברגע שמימון הטרור והארגונים המוציאים אל הפועל פעולות אלו יופסק. ברגע שהמימון יפגע, פעולות אלו יופסקו - לא יהיה לארגונים אלו דרך לממן עסקאות לרכישת חומרי חבלה, כגון טריגרים - מנגנון הפעלה למטענים, נשקים, כדורים, בניית מנהרות עוקפות גדר וטילים לירי אל עבר ישובי יהודים. יותר מזה, הם לא יוכלו עוד לממן מחבלים שנמצאים בישרא ומעבירים את זמנם בעונש מאסר עד שישוחררו בעסקה הבאה, לא עלינו, בטרם החזירו נשמתם לבורא.
ידוע שמדינות הנפט הערביות מממנות פעולות טרור - מדינות כמו קטאר, סוריה וכווית שולחות כסף לארגוני הטרור בעזה, ביהודה ושומרון ובדרום לבנון, זה עוד לא נגמר. זה יגמר כשהמימון יגמר ולא יגיע עוד כסף למימון טרור. צריך לטפל בבעיה מהשורש.
עדיין, מבחינתי, אנשי כוחות הבטחון - חייי צה"ל ואנשי השב"כ, אשר עושים עבודת קודש זו, הם אנשי השנה שלי. הם אלו שמגינים עליי ועל המדינה שלי.
שנה טובה ויישר כח.


לא נשכח ולא נסלח