לכל מי שנולד וגדל בסוף שנות ה-70 ןבשנות ה-80 וה-90, חובה לקרוא:
הייתה לך בובת טרול על העיפרון, מוצץ פלסטיק על הצוואר, וסרגל-מתקפל על היד. הלכת לבית ספר עם אוברול ג`ינס, שקפקפים, ופאוץ`. לקחת איתך לכל מקום את היו-יו קלאצ` המשוכלל שלך כדי להשוויץ בפעלולים שהוא יכול לעשות. בדרך חזרה הבייתה היית משחק בקפיץ צבעוני מפלסטיק ומגלגל אותו על המדרגות. היה לך רובה מים משוכלל, ועל שולחן הכתיבה שלך כיכבו היפופוטמים מביצת הפתעה של קינדר.
יש לך תמונות עם הברדס ממלחמת המפרץ. היית קם כל בוקר בשש וחצי כדי לצפות ב"בולי איש השלג", קינאת בילדים שהשתתפו ב"חלום עליכם", וחלמת על מדליה כמו זו שקיבלו הילדים בתכנית "מסיבת גן" עם ירון לונדון. אתה מכיר בעל-פה את כל הפרקים של קופיקו, היית מאוהב במיכל ינאי והדבקת תמונות שלה במחברת החומה והמכוערת של "דפתר".
למדת לקרוא בעזרת אלפי מ"בלי סודות" ועשית חישובים מתמטיים בעזרת בדידים צבעוניים. אם את בת, העיסוק העיקרי שלך בהפסקות בבית הספר היה להחליף מכתביות (שכללו גלויות של "פיף ותלתול" ומעטפות ריחניות של "המעופפים הנועזים"). אם אתה בן, בטח הלכת מכות בסגנון ה-WWF
ביום שבת היית קם כדי לראות פאוור-ריינג`רס, התרגשת עד עמקי נשמתך כשטומי הריינג`ר הלבן הגיע לארץ וכמובן שהיית רב עם האחים שלך מי ייקח את בובות הפאוור-ריינג`רס מהשוקולית. היית אוסף גם פוגים, ומכריח את אבא שלך לתדלק ב"סונול", כדי לקבל פצץ מתנה. היית שומר מכסים של "דני", כי על כל 10 מקבלים פוסטר של בת הים הקטנה. אתה בטח גם זוכר את המבצע הבלתי נשכח של RC קולה, שהבטיח להטיס כיתה שלמה לאמריקה תמורת איסוף סמלי הכיתה שהסתתרו בתווית הבקבוקים.
אתה יודע לשיר את הכתובת של "זאפ לראשון" (מערכת תכניות הילדים והנוער, הטלוויזיה הישראלית, רוממה, ירושלים, מיקוד 91071, או יהה!), עשית חיקויים של ז`וז`ו חלסטרה, התרגשת כשמירב לוין עזבה את "גלגל המזל", האמנת לדודו טופז שהוא יביא חייזרים לאולפן, לא היית מפספס רמת אביב ג` ובתום העונה השנייה היית במתח לדעת מי חטף את יעל בר זוהר. תמיד רצית לשלוח קלטת ל"פיספוסים", אבל לא הייתה לך מצלמת וידאו.
כשהתחברתם לכבלים התרגשת בטירוף כשהאיש עם הסרבל של "ערוצי זהב" התקין לכם את הממיר השחור הקטן והמכוער. בשש בערב היית יושב מול ערוץ הילדים כדי לצפות על פי הסדר הבא באריזה משפחתית, צער גידול בנות, הנסיך המדליק מבל אייר, אבא חורג אמא חורגת ונישואים פלוס. בחופש הגדול היית מתפלל שהמופע של "עיר ערוץ הילדים" יגיע לעיר שלך, כדי שתוכל לראות את גיל ססובר מקרוב.
לא היית גזעי ולא מגניב - היית "קוּל". תלשת מ"מעריב לנוער" פוסטרים של קלי מ"בברלי הילס 90210", היה לך יומן של זבנג או של היי-פייב, נעלי הספורט שלך היו מדליקות אור עם כל צעד, ובמקרים קשים אפילו היית מסתובב עם מחזיר אור שחילקו בבי"ס קשור לשרוכים. היה לך בסנדוויץ` ממרח שוקולד של "שוקי והפצפונים", ועכשיו כשאתה נזכר בזה אתה מזיל ריר.
היית מאזין לרדיו עם קלטת מוכנה להקלטה בטייפ, מחכה לשירים של הבקסטריט-בויז, ספייס-גירלס והנסון, כדי שיהיה לך מה לשמוע בווקמן בטיול השנתי. חגגת יום הולדת לצלילי היטמן 7, בכל מסיבה רקדת את "ריקוד המקרנה", ועד היום אתה זוכר את כל התנועות. ישבת להכין שיעורים שברקע הערוץ החדש והמגניב -MTV בימי הזוהר שלו עם עדן הראל...).
קראת את כל הסדרה של ג`ינג`י,
חבורת כוח המוח או צמרמורת. ניסית להתקבל עם הכיתה שלך לששטוס, ולהתקשר
ל"הוגו" כדי לדבר עם נמרוד רשף. הכרת בע"פ את השירים של ערוץ הילדים, והיית
עושה עם הידיים את "זה סימן בשבילי זה סימן בשביל כולם". המשחק הראשון
שלמדת לשחק במחשב היה "דייב 1", וכשסוף סוף התחברתם לאינטרנט היה מותר לך
להדליק אותו רק בערב ובסופי שבוע, כי בשאר הזמן זה היה ממש יקר.
כשהיינו ילדים, ישבנו ברכב לא חגורים, ולא היו כריות אוויר. היה כיף לטייל בטנדר ולשבת מאחור. שאנחנו עוד זוכרים טוב מאד....
כשרכבנו על אופניים לא חבשנו קסדות ולא היו לנו מגני מרפקים וברכיים. ההורים שלנו לא הגישו תלונות בעירייה כשנפלנו בגלל חורים באספלט.
שתינו מים לרוויה מהברז בגינה, או איפה שרק מצאנו. לא היה לנו בקבוק מים מינרליים.
בילינו שעות על גבי שעות בבניית מכוניות מארגזים וצינורות, ולא בדיוק על פי התקן. לאחר כמה התנגשויות למדנו לפתור את הבעיות.
עצרנו מול עץ או פשוט קפצנו על הארץ... לא הזעיקו שירותי רפואה דחופה אחרי כל נפילה ... הרשו לנו לצאת לשחק בחוץ ובלבד שנחזור בזמן לארוחה...
הלכנו לבית הספר כדי לעבוד וללמוד ולא כדי "לפתח את הפוטנציאל היצירתי שלנו"... כשלא עבדנו, המורה נתנה לנו עונש ולפעמים אפילו הרביצה. ההורים שלנו מעולם לא הגישו תלונה. ידענו שזה הגיע לנו.
לא היו ניידים... שלחנו מכתבים וגלויות... נחתכנו, שברנו יד או רגל, הלכו לנו כמה שיניים ... אבל אף פעם לא הגשנו תלונות בעקבות התאונות האלה... אף אחד לא היה אשם ... מלבדנו.
שיחקנו שוטרים וגנבים, שיחקנו עם נפצים, ואף פעם לא הצתנו רכבים ... התחלקנו בבקבוק קולה אחד בין 4 חברים (כשיכולנו, כי זה היה בקבוק זכוכית של ליטר)... כולנו שתינו מהפיה ואף אחד לא מת מזה.
לא היה לנו פליי-סטיישן, ולא MP3, לא נינטנדו, לא משחקי וידיאו, לא הייתה טלוויזיה בכבלים, לא היו צורבים, ולא קולנוע ביתי, לא ניידים, לא צ'אטים, לא אינטרנט וכו' ...
לעומת זאת: היו לנו חברים אמיתיים יצאנו, לקחנו את האופניים, או פשוט הלכנו ברגל לחברים. צלצלנו בפעמון, או סתם נכנסנו בלי לצלצל והלכנו לשחק... לא שלחנו אס אם אסים. לחבר'ה שלנו קראו יוסי, משה ושרה ולא Sacha31, Label75 ou Slup@XX
שיחקנו עם מקלות, עם כדורי טניס, בשוטרים וגנבים, תופסת, כדורגל, 21, שיחקנו עם בובות ועם מכוניות מיניאטוריות ולא במשחקי מחשב
לא כולנו היינו תלמידים טובים. מי שנכשל, נשאר כיתה. אף אחד לא הלך לפסיכולוג, או ליועצת חינוכית. פשוט, נשארו כיתה וקיבלו הזדמנות שנייה.
מי שלא רצה ללמוד בתיכון הלך לבית ספר מקצועי. וזאת לא הייתה בושה.
חווינו את החופש, למדנו מההצלחות ומהכישלונות שלנו, לקחנו אחריות. ולמדנו להסתדר לבד.
האם אתם שייכים לאותו לדור ?
אם כן, הקדישו דקה למחשבה ושלחו מסר זה לחברים. אולי הם ישכחו, ולו לכמה רגעים, מהחיים המטורפים של היום ויהפכו שוב לילדים שהיו פעם ..
ילדי שנות ה2000, משתתפים בצערכם שאת כל זה לא תזכו לחוות!!!
שלכם, ילדי שנות ה80:)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה