אנט חאסכייה היא ערבייה ישראלית - מוסלמית. שלושה מילדיה ממשרתים בצה"ל - שנים מבניה משרתים כקרביים וביתה בחיל החינוך. היא מצהירה באופן גלוי על ערכיה "אני ערבייה מוסלמית וישראלית גאה. בת למדינת ישראל. נולדתי כאן, גדלתי כאן ואין לי ארץ אחרת. כפעילה חברתית למען השתלבותם המלאה של ערביי ישראל במדינת ישראל ומתוך הבנה שערביי המדינה הם גם אזרחיה. ברור כי השירות בצה"ל ובשירות האזרחי - לאומי הוא חלק יסודי מכור ההיתוך של החברה הישראלית".
לדברי חאסכייה, ילדיה מקבלים יחס שווה בצבא ולא נתקלו בגזענות או באפליה. "אמנם כשבני בכורי התגייס, העברתי לילות רבים בדאגה וללא שינה, אבל הרגשתי טוב. כשחזר לחופשה הראשונה במדים בכיתי מהתרגשות. זו ההשתלבות הנכונה באמת בחברה, במדינה היחידה במזרח התיכון המסוגלת להקנות זכויות אדם ואזרח אמיתיות. רגשות אלו חזרו אלי גם כשהתגייסו בתי והבן השני שלי".
לדברי חאסכייה, גיוס ערבים לצבא או לשירות לאומי או אזרחי, וכן עידוד המגזר באמצעות חוקים ממשלתיים כגון "חוק התורמים" וההטבות הנגזרות ממנו לאלו שנושאים בנטל הצבאי והאזרחי במדינה, מספקים הזדמנות פז לשנות את המציאות ולהוביל לשוויון מלא בין כל האוכלוסיות. למעשה, חברי הכנסת הערבים מטעים במכוון את החברה הערבית ובכך, אינם פועלים לקידומם ושילובם של המיעוט הערבי בישראל.
52.8% מהאזרחים הערבים (לעומת 88% מהיהודים) עונים בחיוב לשאלה האם הם גאים להיות ישראלים. על פי סקר של המרכז לדמוקרטיה באוניברסיטת חיפה 31% מהערבים השיבו שהם דיי גאים וגאים מאוד להיות ישראלים. יתרה מכך, 68% מעדיפים לחיות במדינת ישראל על כל מדינה בעולם. בתמונת הפרופיל, ניצב גאה הקצין המוסלמי הבכיר ביותר במדינת ישראל, ברגת סגן אלוף. הוא משרת בתפקיד תובעני ביותר. זוהי גאווה ערבית ישראלית. רק חבל שבתודעה ובמערכת החינוך הישראלית אנחנו מקפידים לשמור על בדלנות בין האחד לשני. למרות שאני שומרת על המסורת והתרבות היהודית, אני לא קוראת לעצמי יהודיה ישראלית. כך גם לבעלי התרבות והמסורת הערבית במדינת ישראל - אין טעם לקרוא להם ערבים ישראלים ולהדגיש את העובדה שמדובר במיעוט. הם ישראלים ותו לא. כך גם הסקר - מנציח את הבדלנות בחברה הישראלית. מה מטרתנו במאה ה-21? לשמור על בדלנות? או להנגיש זהות שהינה אוניברסאלית יותר? אם היינו משנים את התפיסה שלנו, אולי ו-100% מהאוכלוסיה היו גאים להיות ישראלים.
מדי שנה, יותר ויותר ערבים וערביות מתגייסים לצה"ל ולשרות הלאומי. זוהי חלוקה בנטל וכן, הדבר תורם להשתלבותם בחברה הישראלית. כן ירבו אמהות תומכות ופטריוטיות כמותה וילדים כילדיה. עם זאת, עם העלייה במספר המתגייסים ישנה עלייה במספר החללים אותם סופג המיעוט הערבי בחברה הישראלית. 22 משפחות ערביות מוסלמיות שילמו את המחיר הכבד מכל, כשיקיריהן נהרגו על הגנת ישראל. סיפורן של משפחות חללי צה"ל הערבים לא מגיעות לכותרות בימי הזיכרון, למרות שכאב השכול שלהן דומה לכאבן של כל משפחה ישראלית אחרת. משפחת השכול הנה כואבת את אובדנה. מבחינה זו לא ניתן להבדיל בין דת, גזע, מין ולאום. אבל בזמן שלרוב תושבי ישראל יום הזיכרון והנצחת הנופלים הם ערכים מובנים מאליהם, 22 המשפחות של חללי צה"ל המוסלמים צריכות להילחם על כבודן, על זיכרון הבן.
תחילה, יוסוף ואשתו לא חששו ששלושת בניהם משרתים בקרבי - בסקטור הערבי לא יודעים מה זה צבא. "כשראיתי את הרשימה המומלצת לכל חייל מאחורי צו הגיוס, הלכתי וקניתי לכל אחד מהבנים 10 חולצות, 10 זוגות תחתונים, את כל הרשימה. אפילו קיללתי קצת, כי היה לי מוזר שצריך לקנות להם הכל. גם אשתי לא ידעה מה זה צבא. רק אחרי שהם התגייסו, ואחרי שסעיד נפל, היא הבינה. אחרי שהוא נהרג היא התחילה לשמוע חדשות כל הזמן, לדאוג מה עם הבנים האחרים".יוסוף מדגיש שניסה תמיד לשמור על שלום בית, למרות השוני בהשקפות העולם של האחים. "אמרתי להם: בבית אתם לא חיילים ולא דתיים ולא שום דבר אחר. אתם אחים, וכולכם אוכלים מאותה הצלחת, וצריכים לכבד את מה שאמא שלכם אומרת. השקפת העולם שלי אומרת שקודם כל צריך לעשות שלום בבית.
"היה לי דיון עם האוכלוסייה כאן, איך בחרתי בצבא. היום אני בן 65, ומעולם לא היתה לי אזרחות פלשתינית. אי אפשר להתכחש לכך שיש סכסוך ערבי־ישראלי, אבל השלום שלנו מתחיל מהבית. אחר כך השכן, השכונה, האזור. אני צריך לחיות בשקט ובשלווה ולחיות עד 120. שיהיו לי ילדים, נכדים, שאני איהנה מהחיים, בלי כעס ומוות וכאב ראש".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה