היום לפני 192 שנה (07.05.1824): הופעת הבכורה של הסימפוניה התשיעית של בטהובן.
באביב 1824, לפני 192 שנה, התקבץ קהל רב באולם קרטנרתור בווינה, לאירוע שנתפש באותו זמן כמעט כקוסמי: ביצוע בכורה לסימפוניה חדשה של גדול מלחיני אוסטריה וגרמניה, לודוויג ון בטהובן. שנים ארוכות לפני הלחנת הסימפוניה התשיעית שתק בטהובן, פסק להלחין, כשהוא נתון במצוקה נפשית חמורה, מסובך בתביעות משפטיות, סובל ממחלות רבות ורדוף על ידי חירשותו שהלכה והעמיקה, עד שכבר לא שמע דבר. הסימפוניה התשיעית מכונה "הכוראלית" משום שבפרק הרביעי, האחרון שלה כלל בטהובן קטעי שירה לארבעה סולנים, ומקהלה. המילים של הקטע הווקאלי היו מילות האודה לשמחה של פרידריך שילר, שנכתבו בשנת 1785, עם תוספות קטנות שהכניס בטהובן לטקסט המקורי. הייתה זו הפעם הראשונה, שמלחין גדול הציב את קול האדם באותה רמה עם כלי התזמורת בסימפוניה ויצר בכך יצירה רחבת יריעה ומפוארת, שנתנה את הטון לסימפוניה הרומנטית.
בשנות העשרים המאוחרות לחייו החל לאבד את שמיעתו, באובדן שיכול היה לפגוע קשות בתפקודם של אנשים בני תקופתו ונחשב גם למביש בזמנו. אולם, בטהובן המשיך להפיק יצירות מופת אפילו לאחר שחירשותו נעשתה מוחלטת. באופן יוצא דופן בין בני זמנו, עבד כמלחין עצמאי, אירגן קונצרטים ונתמך בידי כמה פטרונים בעלי הון. אורח חיים זה, שהיה אפשרי בזכות מוניטין יוצא דופן, איפשר לו להסתיר את לקותו מסובביו. מרבית בני תקופתו גילו שהיה חירש רק מקריאת הווידוי שבצוואתו. בין יצירותיו המפורסמות ביותר נמנות הסימפוניות השלישית ("הרואית" - Eroica), החמישית ("הגורל"), השישית ("הפסטורלית" - Pastoral) והתשיעית, ("המקהלתית" - Choral, שמכילה את "אודה לשמחה" - An die Freude) ונכתבה כשכבר היה חרש לחלוטין. כמו כן, מיסה סולמניס, הקונצ'רטו לפסנתר מס. 5 ("קיסר" - Emperor), הקונצ'רטו לכינור, רביעיית המיתרים "הפוגה הגדולה" המהפכנית, הסונאטות לפסנתר: ה"פאתטית" (Pathétique), "אור הירח" (Moonlight), סונאטת "ולדשטיין" (Waldstein), "אפאסיונטה" (Appassionata), סונאטת "האמרקלאוויר" (Hammerklavier) וכן היצירה "לאליזה" (Für Elise).
מהווידוי שבצוואתו של בטהובן מתבררת הסיבה למוניטין שיצא לו כאדם גס רוח. בטהובן נאלץ להסתיר את אובדן השמיעה ההולך ומחמיר שלו, שנחשב אז לדבר שראוי להתבייש בו. בשל לקותו התקשה להבין את דברי זולתו והדבר תסכל אותו. הם מצידם לא הבינו מדוע דבריהם מעלים את חמתו. תקריות אלה הלכו ותכפו, וכאשר הייתה חירשותו של בטהובן מוחלטת, חשבו הבריות שהוא מתעלם מדבריהם - הם נואשו מלצפות ממנו לתגובות מנומסות ומאוזנות והוא התייאש מקבלת יחס סלחני ומבין. הנתק בין בטהובן לציבור הגיע לשיאו בעת שהקהל באולם הקונצרטים, המלא מפה לפה, קיבל בתשואות סוערות את ביצוע הבכורה של הסימפוניה התשיעית, אך בטהובן, שלא ראה ממקומו על דוכן המנצח את הקהל המריע מאחוריו, חשב שאיש אינו מוחא כפיים ועל כן לא הסתובב אל הקהל ולא השתחווה. על פי השמועה, בשלב זה קם הכנר הראשי (לפי סטנלי, אחד הסולנים) והפנה אותו בעדינות אל הקהל, כדי שיווכח במו עיניו במה שחירשותו העלימה מידיעתו.
הסימפוניה התשיעית תופסת מקום חשוב בתרבות העולמית כיום. היא מושמעת לעתים תדירות מאוד בטקסים ואירועים רשמיים רבים, ואף משמשת כהמנון האיחוד האירופי. בישראל בוצעה הסימפוניה התשיעית בפעם הראשונה באפריל 1942, בביצוע התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית ומקהלת האורטוריה הישראלית בניצוח מיכאל טאובה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה