ב-7 ביוני 1948, לאחר 15 שעות קרב חסר סיכוי, שבהן נותק כל קשר אלחוטי עם חטיבת "גבעתי", נפלה ניצנים. 33 הרוגים ו-13 פצועים גבה הקרב הזה. סיפור כניעתה של ניצנים ידוע: משאפסו הסיכויים לנצח בקרב, ניסה המפקד מטעם גבעתי, אברהם שוורצשטיין, לסגת. לאחר שנכשל ניסיון הפריצה של הגדר לעבר הפרדס וחוליית המקלע שאמורה היתה לסלול את הדרך נפלה באש מצרית, בחר שוורצשטיין בכניעה. החייל שנשלח לנופף בבד לבן נורה למוות. שוורצשטיין פשט את גופייתו הלבנה, אך ברגע שהתרומם מהחפירות נפצע בחזהו. מירה בן ארי, האלחוטאית שקריאות המורס הנואשות שלה נותרו ללא מענה, נטלה מטפחת לבנה והצטרפה אליו. נשמעו שלוש יריות. קצין מצרי ירה בשוורצשטיין, מירה שלפה אקדחה וירתה בו ומיד נורתה אף היא.
שוורצשטיין העדיף להקריב את חייו ולהציל יותר ממאה חיילים ואנשי ניצנים. אלה שנותרו בחיים נלקחו בשבי המצרי. אבל הצבא והיישוב היהודי של אותם ימים לא סלחו לקיבוץ על כניעתו. שמועות הופצו בחטיבת גבעתי כאילו רוב הקורבנות "נרצחו" בידי המצרים אחרי הכניעה וכי אנשי המשק הניפו את דגל הכניעה, בעוד שחיילי גבעתי המשיכו בלחימתם. על שוורצשטיין אמרו שנפל בתחילת הקרב. אין ספק, שהשתייכותו של ניצנים ל"נוער הציוני" ולא לתנועות של "השומר הצעיר" ומפא"י, שנהנו מהגמוניה שלטונית באותם ימים, הרחיקה אותו מראש מאותה מכונה משומנת היטב של מיתוסים של גבורה מלאי פאתוס שנרקחו בימי ערפל של קרבות. ועדת החקירה שהוקמה כשנה לאחר מכן בידי הרמטכ"ל יעקב דורי השיבה ללוחמי הקיבוץ את כבודם האבוד.
עלבון הדף הקרבי שפורסם למחרת הקרב בידי ה"פוליטרוק" של גבעתי, אבא קובנר, הפרטיזן לשעבר, מאדריכלי הפנתיאון של גיבורי השואה, קצין ההסברה של החטיבה. "להיכנע, כל עוד הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית, חרפה היא. לצאת אל שבי הפולש - חרפה ומוות", כתב קובנר עוד לפני שהתבררו כל פרטי הקרב. ניסוחיו המשלהבים הלמו את הלכי הרוח הרווחים באותם ימים, שבהם הונחו היסודות לאתוס יהיר וכוחני, המלווה אותנו עד היום; אתוס שרומם רק גבורת מנצחים, מתוך בוז לגולה ולהיסטוריה ארוכה של גבורת נרדפים. בדיעבד, הוצדק הדף הקרבי הזה ב"צורך השעה", אבל כצפוי נשאר תוקפו הערכי בעינו הרבה אחרי שחלפה השעה.
עם הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 פלש הצבא המצרי למדינה החדשה, ועבר את ניצנים. ב-16 במאי הוחלט על מבצע תינוק והתינוקות עם חלק מהאמהות והאבות פונו למושב באר טוביה הסמוך, במבצע מסוכן ובהתגנבות לילית דרך הוואדיות. מחזות הפרידה היו קורעי לב, ובייחוד זכורה פרידתה של מירה בן-ארי האלחוטנית הצעירה, מבנה התינוק, ביודעה שהיא היחידה המצליחה להפעיל את מכשיר האלחוט המקרטע. במעיל של בנה התינוק נמצא פתק, המוסר את אהבתה ופרידתה. 7 ביוני 1948 – לאחר הפגזה קשה שנמשכה כל הלילה, תקף את המשק גדוד חי"ר מס' 9 המצרי מתוגבר בפלוגה מגדוד חי"ר מס' 7, בפלוגת משוריינים, בארבעה טנקים ובסיוע עשרות תותחים מסוגים שונים. על ניצנים הגנו 67 חברי משק, מתוכם עשר לוחמות, 30 לוחמים מגדוד 53 של גבעתי ו-44 לוחמים מגדוד הטירונים 58 של גבעתי. הלוחמים נסוגו והתבצרו ב"ארמון" - בית האפנדי הגדול, אותו בית שנקנה בידי קק"ל והיה היסוד לקיבוץ.
בתחילת הקרב האלחוטנית קראה שוב ושוב לתגבורת ולא נענתה. מכשיר האלחוט הפסיק לפעול במהלך הלילה, ולפתע פעל בדקות האחרונות של הקרב. האלחוטנית מירה בן-ארי ואנשים נוספים ראו בזה מעין אות לנכונות החלטתם לסגת. הם ניסו ליצור קשר עם חטיבת גבעתי אך לא נענו. המפקד הורה על ניסיון מילוט לכיוון פרדס שבאזור, אך הלוחמים ספגו משם מכת אש ונאלצו לחזור פצועים אל ה"ארמון". מכשיר הקשר שוב חדל לעבוד, הקרב נמשך, רוב הלוחמים היו פצועים, התחמושת אזלה, ובארבע אחר הצהריים, משנראה שאין כל אפשרות אחרת החליט המפקד, אברהם שוורצשטיין, להיכנע ולמלט חלק מהלוחמים. הם הטמינו את מכשיר האלחוט והרסו את הנשק. אחד הלוחמים יצא עם גופיה לבנה אך נורה ונהרג. המפקד, אברהם שוורצשטיין, יצא, עם ממחטה לבנה וידיים מורמות, אל המצרים. בהגיעו אל אחד הקצינים המצרים, זה הוציא את אקדחו וירה בו. האלחוטנית מירה בן ארי יצאה בעקבותיו, נגשה אל הקצין ירתה בו והרגה אותו באקדחה. היא נשארה לעמוד ולא ברחה. קצינים מצרים נוספים שעמדו בסמוך ירו בה והיא נפלה ומתה על יד מפקדה. את עצמותיהם מצאו במקום שבו נפלו, לאחר כיבוש ניצנים מחדש. בקרב הקשה שנמשך עשר שעות רצופות, נהרגו 29 ממגיני המשק.
בתמונה: חברי קיבוץ ניצנים קוברים את אחיהם הלוחמים, 1948
אחת מגיבורי הקרב, מירה בן ארי, הפכה ברבות השנים סמל לגבורתה של האשה החלוצה הלוחמת.
מירה היתה בת 22, נשואה לאליקים ואם לדני, בן שנתיים. 15 שנה לפני כן, כשהיתה בת שבע, עלתה לישראל מברלין, עם עליית הנאצים לשלטון. תחילה למדה בבית הספר בן יהודה בתל אביב. בהמשך הצטרפה לתנועת בית"ר ולמחתרת לח"י. כשבגרה עזבה את העיר וירדה דרומה, כדי להצטרף למקימי קיבוץ ניצנים. אז גם נישאה לאליקים, חבר בפלמ"ח, והצטרפה להגנה. עד אמצע מאי 1948 אחזו האבות והאמהות בקיבוצים בעיקרון שאין לפנות ילדים מהיישובים. השינוי בעמדתם חל בעקבות המתקפה של הצבאות הסדירים, שצוידו בנשק כבד ובשריון ולוו בהתקפה מהאוויר על אוכלוסייה אזרחית. כשבתי הילדים בקיבוצים היו תחת אש, הוחלט על חילוץ הילדים משורה של יישובים סמוכים: נגבה, קיבוץ גזר, כפר מנחם, גת, גלאון וניצנים. השם שניתן לכך היה, כאמור, "מבצע תינוק". ילדי הקיבוץ פונו בחשכה, בשטח עוין ומסוכן, אל היישוב היהודי הסמוך, באר טוביה, מרחק כשמונה קילומטר מניצנים. לקראת המסע הרדימו ההורים את ילדיהם.
בין ההורים שנפרדו מילדיהם היתה גם מירה האלחוטנית, האם היחידה שבחרה מרצון להישאר להילחם, ולשלוח את בנה למקום מבטחים.
"תגידי לדני שהיתה לו אמא", אמרה לאחת מחברותיה שפונו מהקיבוץ. אחר כך כתבה מכתב לבעלה, והטמינה אותו בכיס המעיל של דני. לימים התפרסם המכתב וסייע לבסס את דמותה כמיתוס: "אני רק אכתוב כמה מלים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכל. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה". ב-7 ביוני 1948 נפל הקיבוץ בידי המצרים ומירה נהרגה.
סיפור מותה דרמטי ומפורט לא פחות מהמאורעות ההיסטוריים שאפפו אותו והוא מפורט למעלה. מירה בן ארי היתה בת 22 במותה. במקום בו נפלה הוקמה מקץ 50 שנה אנדרטת "יד לאשה הלוחמת" לזכרה ולזכר שתי לוחמות אחרות שנהרגו בקרב. היום דני מנהל את חברת בן ארי הבונה את ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה.. יש לו בת בשם מירה על שם אימו..
בתמונה: מירה בן ארי ובנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה