היום לפני 39 שנה (10.06.1977): אניית משא ישראלית שהפליגה בקרבת חופי קמבודיה, אוספת מן הים 66 פליטים וייטנאמיים שספינתם טבעה. בקבוצה זו היו 66 פליטים וייטנאמים, בהם 34 גברים צעירים ו-16 נשים, אחת מהנשים הייתה בשלבי הריון מוקדמים, ו-16 ילדים בני פחות מעשר, חלקם פעוטות. בקבוצה זו היו יתומים בין הפליטים, ולמשרד הקליטה הגיעו עשרות בקשות לאימוצם. הפליטים נאספו על ידי אניה ישראלית לאחר שנמלטו מווייטנאם הקומוניסטית. בתום מלחמת וייטנאם נמלטו מווייטנאם פליטים רבים, שחששו לגורלם במשטר החדש. רבים מהפליטים נמלטו בסירות רעועות, והתקשו למצוא מדינות שיקלטו אותם.
במקרה זה, הפליטים שספינתם נסחפה בלב ים, נימשו על ידי אוניית המשא "יובלי" הישראלית ששייטה באזור וייטנאם. לאחר שהתברר שאין מדינה המוכנה לקולטם, הודיע ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שזכר פליטי השואה היהודים המטלטלים בלב ים היה בלבו, על החלטתו לקולטם בישראל, ולהעניק להם אזרחות ישראלית. את הודעתו מסר בגין ב-12 ביוני 1977, ארבעה שבועות לאחר שניצח בבחירות, ושבוע לפני אישור ממשלתו בכנסת. התושבים החדשים כונו "אנשי הסירות"..
בהחלטתו הראשונה כראש ממשלה, שלושה ימים אחרי השבעת ממשלתו, הודיע ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי על קליטתם בישראל של כמה עשרות פליטים וייטנאמים שסירתם נטרפה לא הרחק מחופי וייטנאם. בגין הכריז, כי:
"עם ישראל, שידע רדיפות ויודע, אולי יותר מכל עם אחר, משמעות המושג פליט, לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה",הממשלה החליטה שהם ייחשבו לעולים חדשים לכל דבר וייהנו מכל הזכויות כפי שנהוג לגבי עולים הבאים לישראל. בשלב הראשון, הוחלט לשכן אותם במרכז קליטה באופקים. בסך הכול קלטה ישראל בשנים 1977-78 כ-500 פליטים. ב-1979 הודיעה ממשלת ישראל על קליטת קבוצה נוספת בת כ-200 פליטים שעמדו בקריטריונים שגיבשה ישראל על סמך ניסיון העבר. ב-1 ביולי 1979 החליטה ממשלת ישראל לקלוט קבוצה וייטנאמית נוספת כבת 200 איש בהמשך להחלטה שקדמה לה, של קליטת 400 פליטים. ב-22 באוקטובר 1979 הגיעה לישראל, ממחנות בדרום מזרח אסיה קבוצה וייטנאמית שמנתה כ-197 אנשים. הקבוצה הורכבה מארבע קבוצות שהגיעו ממחנות שונים: מחנה פאלאוואן שבפיליפינים – 18 משפחות שמנו כ-55 נפשות. מחנה האוקינסי שבסינגפור – 12 משפחות שמנו כ–41 נפשות. אלו היו הפליטים שנמשו על ידי האוניה הישראלית "צים סידני" זמן מה קודם לכן. מחנה סונקגלה שבתאילנד - 19 משפחות שמנו 53 נפשות. מחנה קאי טאק שבהונג קונג - 9 משפחות שמנו 38 נפשות. בסה"כ 53 משפחות המונות 197 איש, וביניהם 107 ילדים וגברים ו-90 ילדות ונשים.
בין השנים 1977-1979 קלטה ואזרחה מדינת ישראל כ-400 פליטים ויאטנמים שברחו לים (כונו "אנשי הסירות") בתקווה שמישהו יציל אותם לאחר ההפסד במלחמת ויאטנם. ומשפחה אחת מקסימה פתחו מסעדה סינית נהדרת טיוואן בקריית ביאליק. היו קיימים מעל 20 שנה. המסעדה סינית היחידה שהייתה בכל איזור הצפון. האחים עופר פיטרו את מאיר תדמור, קברניט הספינה שאסף את הפליטים, בגלל שהאט את התקדמותה.
אחד מאותם הפליטים הוא האי פאן, תושב אזור בן 45 שהגיע לישראל בגיל 6 עם הוריו ושלושת אחיו. משפחתו נמלטה מווייטנאם בשל העובדה שאביו היה לוחם מטעם הדרום. "לא ממש ידענו איפה זה ישראל. העיקר היה לברוח כי הצפוניים דאגו שכל מי שלחם ישלם את המחיר". "סירות רבות לא הסכימו להעלות אותנו. קברניט של סירה ישראלית עצר על דעת עצמו, אסף אותנו ולקח אותנו להונג קונג, שם היינו כמה חודשים עד שישראל קיבלה אותנו.
"אני מאמין שאם היינו נשארים בווייטנאם היינו סובלים ואבא שלי היה משלם בחייו. זה מה שהציל את חיינו", אומר פאן אחרי שנים ארוכות שבמהלכן גם שירת בצה"ל ואף התגייר. "הגיוס לצה"ל היה מעין הכרת תודה ותמיד אהבתי את הדת, את שיעורי תנ"ך. אחרי שביקרתי בווייטנאם הבנתי שאני לא שייך לשם ובחרתי להתגייר".המדינה הערבית היחידה שחתומה על אמנת הפליטים היא תימן. באותו זמן עשתה תימן מהלך זהה של קליטת פליטים מויטנאם אני לא יודע לגבי אלה שהגיעו לישראל, אבל אלה שהגיעו לתימן השתיכו לעם בשם צ'אם, עם ששיתף פעולה עם האמריקאים ומצא עצמו בסכנת רדיפה והשמדה. עד היום שפת צ'אם רשומה בין השפות המדוברות בתימן
מתוך מספר משוער של כ- 61,000 מבקשי מקלט שהסתננו לישראל, הרוב הם אריתראים וסודאנים. קהילות אחרות של מבקשי מקלט הן מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אתיופיה וחוף השנהב. יותר מ-90% מאוכלוסייה המבקשים הגיעו לישראל מאז 2007 ו-15% מתוכם הן נשים. ההסתננות מאפריקה לישראל החלה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 והתרחבה במידה ניכרת החל משנת 2007. לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, נכון לאפריל 2013, נכנסו לישראל כ-65,000 אנשים באורח בלתי חוקי דרך גבול ישראל-מצרים, ומתוכם היו בישראל בשנת 2013 כ-55,000 בני אדם. כ-17,000 מתוכם הסתננו בשנת 2011. לעומת רבות ממדינות אפריקה, ישראל היא דמוקרטיה מפותחת, עם שירותי רווחה ובריאות מתקדמים, והשכר בה גבוה מזה שבמולדתם של המסתננים. לכן מסתנני העבודה בוחרים לסיים את מסעם בישראל.
היום, ישנם אנשים שהתבלבלו בהגדרתם מיהו פליט. פליט זה אדם שסכנה נשקפת לחייו במדינת המוצא שלו, ממש כמו שסכנה נשקפה ליהודים באתיופיה, כמו שנשקפה לאחינו המוסלמים חסידי אומות העולם בבוסניה, כמו שנשקפה לקהילה היהודית בעיראק מאז ומתמיד ולקהילות יהודיות רבות נוספות בארצות ערב, באפריקה, באסיה ובמזרח אירופה. המסתננים שמגיעים מארתיראה, מסודן ומהרשות הערבית ביהודה ושומרון ובעזה אינם פליטים, אלא מסתנני עבודה לכל דבר. מדובר בגברים צעירים בלבד, ללא נשים וילדים, שמגיעים לישראל כדי להרויח כסף ולשלוח אותו הביתה. לא קיימת סכנה לחייהם בארץ המוצא שלהם. לאחר שהם מרויחים את הסכום הרצוי ויותר מכך, הם חוזרים לביתם עשירים ומאושרים. שליש מההכנסה של מדינת המוצא שלהם זה כסף שנשלח מישראל. הדבר עולה למדינת ישראל הון, מאחר וכסף יוצא החוצה שלא לצורך. גם מבחינה בריאותית, לא ניתן לאפשר למסתננים אלו לשהות בישראל. מאז שמדינת ישראל אפשרה את ההסתננות הזו לתחומה, העבריינות באזורים בהם שוהים המסתננים הלא חוקיים הללו רק גואה, בעיקר עבירות אלימות ומעשי אונס. אותם אליטיסטים לא מוסריים שתומכים בשהייתם של מסתנני עבודה אלו לצורך העסקתם בשכר אפסי ובתנאי עבודה לא הומניים לא מעוניינים באמת בהגנה עליהם כפליטים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה