דוד-אל מזרחי היה ילד נמוך שסבל מבעיות בריאותיות.
•
חבריו של דוד-אל לכיתה ראו בפגמים שלו חולשה; הם הידקו אותו לתקרה, הצמידו אותו לרצפה, השפילו אותו, הכו אותו, בעטו בו, ירקו עליו, העלילו עליו עלילות, כל יום הם דרסו את הנפש שלו. הם היו מכניסים את הגוף הצנום והקטן שלו אל תוך פח האשפה ולא היו נותנים לו לצאת, הם היו לוקחים מכונת תספורת ומספרים אותו בכוח, יום אחד הם היו תולים אותו על המזגן ויום אחר על הלוח. כשגנבו לו את הכומתה הוא הגיע לבית ואמר לאמו "אמא, תביאי לי 40 שקל, אבדה לי הכומתה". במהלך טיול שנתי הם פתחו לו את הראש, וכשאמא שלו שאלה אותו "מה קרה?" - הוא ענה "נפלתי". יום אחד הם הרביצו לו כל-כך חזק בפנים עם הקלמר שלו שאי אפשר היה לעצור את הדימום מהגבה שלו.
•
יום אחד ילדה מהכיתה של דוד-אל הזמינה אותו למסיבה, דוד-אל שמח, השמש עברה לגור בפנים שלו; פעם ראשונה שמזמינים אותו למשהו. דוד-אל לבש את הבגדים הכי יפים שיש לו בארון ונפרד לשלום מאמו ששמחה בשבילו. כשדוד-אל הגיע אל מקום המסיבה, הוא גילה שזאת מסיבה של איש אחד, הוא. לא באמת הייתה מסיבה והילדה שיקרה לו. דוד-אל לא רצה לחזור הביתה מוקדם כדי לא לצער את אמא שלו וכדי שלא תשאל אותו שאלות, אז הוא היה ברחוב במשך שלוש שעות עם הבגדים החגיגיים שלו שהיו סחוטים בבדידות, ורק אז חזר הביתה וזייף חיוך אל אמו.
•
ביום שלישי, ה-4 בינואר, כשדוד-אל הגיע הביתה בקיר הפייסבוק שלו חיכו לו משפטים דוגמת "כלב, הייתי הורג אותך, אבל בגלל שאומרים 'תנו לחיות לחיות' אז לא נהרוג אותך". לדוד-אל נמאס, עקרו לו את חשק החיים מהגוף, אז הוא תלה את עצמו באמבטיה והשאיר את הפייסבוק המדמם שלו פתוח לראווה, אחותו הקטנה חזרה הביתה מבית הספר וגילתה את אחיה הגדול בלי רוח חיים.
•
דוד-אל היה אמור להיות ביולי האחרון בן 23, אבל כל החיים הוא ישאר בן 15; הוא בא לעולם כשהוא לבוש בשמחת חיים, והוא הלך ממנו כשהוא לבוש בבושת פנים. אמא של דוד-אל הביאה לעולם את פרי בטנה, וחיות טרף דרסו אותו וכיבו את השמש שלה. יש הורים שמבלי לשים לב מגדלים בבית מפלצות בתחפושות של ילדים.
•
זה כזה קל לטנף, להנמיך, לשפוט, לירוק רעל, להקליד את הארס שלנו על המקלדת המחורבנת הזאת ולחשוב לעצמנו שבצד השני של המסך יושב רובוט ולא בן-אדם עם נשמה ורגשות, שהמילים ששלחנו אליו גורמות לו לדמם כמו מחץ בלב. לפני כל מילה שיוצאת לכם מהפה, תעצרו לרגע ותחשבו אם העולם יכול לחיות בלעדיה; כי לא תמיד צריך לומר בקול רם את מה שהלב חושב.
•
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה