בני העדה היהודית - אתיופית שוב עלו לכותרות בהקשר מוקצה, לאחר מקרה נוסף בו שוטר לא בתפקיד שוב הרג בחוסר צדק נער בן הקהילה. בני הקהילה, בעקבות כך, יוצאים לרחובות במחאה וחוסמים כבישים ובצדק. זה התחיל עוד לפני עשרות שנים, עם ראשית העלייה בשנות ה-80, כשבמגן דוד אדום, ובנק הדם כנציגו, זרקו את מנות הדם שנתרמו על ידי בני העדה. ליבי איתם וגם אני נמצאת שם. ועד כמה אנחנו, הנצ'ים, מכירים את ההיסטוריה של יהודים בני הקהילה האתיופית?
בני העם האתיופי והאריתראי או החבּשים אינם מקשה אחת, אלא מספר רב של עמים, לכל אחד מאפיינים ייחודיים ואף שפות שונות.
המאחד ביניהם הוא הכינוי "עמים דרום שמיים", על שם השפה העיקרית המדוברת , האמהרית (አማርኛ) שמקורה משפת הגעז (ግዕዝ) שהתפתחו שתיהן מהשפות השמיות שמוצאן המשוער בחצי האי הערב (מהן התפתחו גם העברית, הערבית, הארמית וכו'), אך עמים חבשיים אחרים גם דוברים שפות שמוצאן מאפריקה. למרות שאמהרית המא שפה שמית, החבשים אינם שמים. ברמה הגנטית התורשה שלהם היא בעיקרה אפריקנית ומיעוטה ערבית
העמים החבשיים הם בעלי היסטוריה עשירה ומגוונת, מבין המאורעות הראשיים בתולדותיהם הם ממלכת דעמת וקיסרות אקסום (או הקיסרות האתיופית)
כיום רבים משתמשים בשוגג בכינוי "חבשי" ביחס לכל מי שמוצאו מאתיופיה או מאריתריאה.
בין העמים החבשיים ניתן למנות את:
ההררים, הגורגו, האמהרים (רוב בני ביתא ישראל מגיעים מעם זה), התגרים או טיגרים (מיעוט מבני ביתא ישראל שייכים לעם זה), ועוד רבים אחרים. אריתריאה הייתה בעבר חלק מאתיופיה. תיגרים מתגוררים בעיקר בצפון אתיופיה ובאריתריאה. כך שהעם זה כן מתחלק בין אתיופיה ואריתריאה. העפרים והאורומו למשל הם לא חבשים, ושפתם כלל לא שמית - אלא ממשפחת השפות הכושיות (כמו סומלית).
אגב, אני מניחה שהעובדה הזאת נכונה לגבי רוב, אם לא כל מדינות אפריקה, לא רק אתיופיה. מי שקבע את הגבולות זה הקולוניאליסטים, והם עשו את זה בלי להתחשב בחלוקות שבטיות. זו אחת הסיבות למלחמות אזרחים שם. כנ"ל המזרח התיכון
בתמונה: ציור של המלכה יהודית.
יהודית המלכה איחדה את בני העמים הלא נוצריים בממלכת אקסום ובכוחות משותפים החריבה את הממלכה ואת הסממנים הנוצריים בה.
על אף המחלוקת בדבר מעשיה ומוצאה, לפי ההשערה הוא היה מבני ביתא ישראל - גיורת.
עובדה נוספת - 4,000 בני העדה האתיופית נספו במהלך עלייתם למדינת ישראל בשנות ה-80. העלייה של יהודי אתיופיה לישראל החלה עוד באמצע המאה ה-19.
סביר להניח שרובנו זוכרים (או לפחות שמענו) על "מבצע משה" ועל "מבצע שלמה" לעליית יהודי אתיופיה, כלומר בשנים 1984 ו-1991 (בהתאמה). יש כאלה שאפילו שמעו על "מבצע אחים" שהתנהל בחשאיות בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20. היו גם יהודים שעלו לארץ בקום המדינה, יחד עם יהודי תימן במבצע "על כנפי נשרים".
אך העלייה הראשונה באמת של יהודי אתיופיה לארץ החלה שנים רבות לפני הקמת מדינת ישראל, ואפילו לפני הקמת התנועה הציונית.
בשנת 1862 פעל באתיופיה נזיר יהודי בשם מלקוסה (או מהרי סותאל), שזכה לכינוי אבא מהרי. הוא שימש כמנהיג הרוחני העליון של קהילת ביתא-ישראל. הוא קבע כי הגיע זמן הגאולה ולכן על יהודי אתיופיה לעזוב את ארץ מולדתם ולעלות לארץ-ישראל ולירושלים.
הוא הוביל קבוצה גדולה של יהודים לעבר נהר מרב שבגבול בין תיגראי לאריתריאה. רבים סבלו בשלב הזה כבר מרעב וחלו בחורף הקשה. רבים מתו ונקברו במדביי, שם ניצבת גם אנדרטה לזכרם.
באיזה שהוא שלב הכיר אבא מהרי בכשלון השליחות, והוא שב עם מרבית הנותרים לדמביה. מעטים המשיכו, באישורו של אבא מהרי, את דרכם לירושלים.
יש הטוענים כי אבא מהרי ויתר על השליחות לאחר שהגיעו לים סוף, הוא הניף את המטה אל הים, אך הוא לא נבקע לשניים. רק אז, על פי מסורות אלו, החליט אבא מהרי כי טרם הגיעה השעה לכך, ושב עם שאר האנשים לאתיופיה.
יש הטוענים כי אבא מהרי פתח בניסיון עלייה זה בשל רצונו להשתחרר מעול הנוצרים שתבעו מן היהודים להתנצר; יש הטוענים כי עשה זאת בשל רצונו להקריב קרבנות בשקט (קהילת ביתא ישראל האמינו כי בית המקדש עדיין קיים, וכי ניתן יהיה להקריב בו קרבנות); ויש הטוענים כי עשה זאת באמת מתוך ראייה משיחית-גאולית, וכי נכונות קיסר אתיופיה באותן שנים לאשר את יציאת יהודי אתיופיה לירושלים הינה רמז נבואי המאשר זאת.
משום מה מצאתי בויקיפדיה שתי דעות לגבי עלייה זו של אבא מהרי. על פי הנאמר בדף "עליית ביתא ישראל", המסע לירושלים הסתיים לאחר שאלפים טבעו בנהר תכזה שבתיגראי לאחר שאבא מהרי ניסה לעשות מעשה משה בחציית ים סוף ולבקוע את המים במטהו, אך לא צלח. הניצולים, על פי מסורת זו, שבו לאחור והתיישבו בתיגראי.
השיר שחתם את האירוע היה בביצוע כל האמנים שלקחו חלק בקונצרט יחד על הבמה.
כנראה שכולכם מכירים ברמה כזו או אחרת את קונצרט הצדקה Live Aid, שחזר לאחרונה לתודעה בעקבות הסרט רפסודיה בוהמית.
קונצרט הרוק שהתקיים בקיץ 1985 יוזם על ידי המוזיקאים בוב גלדוף האירי ומידג׳ יור הסקוטי, ומטרתו הייתה גיוס כספים לטובת סיוע הומניטרי לתושבי אפריקה, ואתיופיה בפרט, עת תקופת הרעב במדינה.
הקונצרט ריכז לבמה אחת את הלהקות והזמרים הפופולאריים בעולם בזמנו - להקות כמו Queen, The Who, U2, Dire Straits וזמרים דוגמת דיוויד בואי, אלטון ג׳ון, פול מקרטני ועוד רבים וטובים.
המופעים התרכזו בשני מוקדים: אצטדיון וומבלי בלונדון, שהיה מרכז האירוע, בו נכחו כ72,000 צופים ואצטדיון ג׳ון פ. קנדי בפילדלפיה, בו נכחו כ-100,000.
הקונצרט הועבר בשידור ישיר באמצעות לוויינים ותקשורת קווית ל-150 מדינות ומעריכים כי צפו בו כ1.9 מיליארד אנשים - בערך 40% מאוכלוסיית העולם. לא טריוויאלי, אי שם בשנות השמונים.
לאורך כל השידור הצופים התבקשו לתרום כסף בין היתר באמצעות שיחת טלפון, ולצורך העניין הועמדו 300 קווים.
בוב גלדוף מלווה את הנסיך צ׳ארלס והנסיכה דיאנה בזמן הקונצרט
בסיכום האירוע הסכום שנאסף עמד על 127 מליון דולר!
So far so good.
אלא שבאותם ימים אתיופיה נמצאה בעיצומה של מלחמת אזרחים, כאשר בראשה עומד המנהיג הטוטאליטרי מנגיסטו היילה מריאם. בוב גלדוף הצהיר כי החליט לתת את הצ׳ק שהיה בידו, כאמור על סך 127 מליון דולר, למנגיסטו ובעקבות זאת הוזהר נחרצות על ידי מספר ארגונים הומניטריים שכוונותיו של המנהיג, שאחראי על מותם של מליונים מבני עמו באותה התקופה, לא עולות בקנה אחד עם מהות התרומה. למרות הנסיונות לשכנע אותו אחרת, ומתוך תמימות, תקווה ואמונה שהמנהיג יעמוד לצדו, גלדוף לא שינה את דעתו והעביר את כל הסכום לידיו של מנגיסטו.
מנהיג אתיופיה דאז, מנגיסטו היילה מריאם
בלי להתבלבל האחרון השתמש בכסף הזה, שנתרם על ידי מליוני אנשים מסביב לעולם בשביל להביא תרופות ואוכל לילדים חולים ורעבים, לרכישת אמצעי לחימה מתוחכמים מרוסיה על מנת לרסק את האופוזיציה וכתוצאה מזה להמשיך להרוג עוד רבים חפים מפשע. בכך הוא הפך את אתיופיה, אז המדינה השלישית הענייה בעולם, לבעלת הציוד הצבאי הטוב ביותר ביבשת אפריקה.
המטרה הקדושה לשמה נערך הקונצרט לא באה לכדי מימוש - הכסף לא רק שירד לטמיון אלא במקום לשמש כאמצעי הצלה, הפך לאמצעי הרג.
בוב גלדוף סרב מאז להתראיין בנושא, אבל זו האמת העצובה מאוד על Live Aid.
בראיון שהתקיים עם בוב גלדוף במהלך יום הקונצרט התחיל השדרן להקריא כתובת אליה אפשר היה להגיע ולתרום כסף. גלדוף קטע אותו והגיב בקוצר רוח ״Fuck the address, go to the phone number...”.
פרדי מרקיורי בהופעתו האייקונית
באותה תקופה המילה Fuck נחשבה לגסה באופן חריג ולא נשמעה כלל בתקשורת. השימוש האימפולסיבי של גלדוף בביטוי נחרט בזיכרון של רבים ולימים התפתחה שמועה לפיה הוא אמר את המשפט ״Give us your fucking money”, למרות שלמעשה בהקשר זה המילה לא נאמרה על ידו.
אזהרת ספויילר קלילה לסרט Bohemian Rhapsody*
במהלך הסרט הלהקה מנסה למכור את השיר Bohemian Rhapsody למנהל חברת תקליטים. המנהל מבטל את השיר בטענה ש"אף חבורת צעירים לא תרקוד לצלילי השיר הזה ברכב". מי שמשחק את מנהל חברת התקליטים הוא לא אחר מאשר מייק מאיירס שביצע סצינה אייקונית בסרט עולמו של ווין בה הוא וחבריו רוקדים ברכב לצלילי השיר ברכב. רפרנס מעולה.
מייק מאיירס וסרטו עולמו של ווין, הם בעצם הסיבה שהשיר Bohemian Rhapsody הגיע בפעם השנייה לראש המצעדים.
נגם אדם למברט שמופיע כרגע עם קווין, מופיע בהופעת אורח קטנטנה. לא אפרט את הסיטואציה כדי לא לעשות ספויילרים.
עובדות לא נכונות בסרט "רפסודה בוהמית"
*כשבריאן הציג לחברי הלהקה את הרעיון שלו לשיר we will rock you (בשנות ה70) לפרדי לא היה שפם.
בסרט נראה כי פרדי לא הכיר את בריאן ורוג'ר לפני הצטרפותו ללהקה.
לפני ימי קווין, רוג'ר ובריאן הקימו להקה בשם "סמייל" עם טים סטאפל כסולן ובסיסט, פרדי עקב אחר הלהקה והגיע להופעות שלה, ואף ייעץ ונתן להם רעיונות לאופן בו השירים יבוצעו. הוא רצה שהלהקה שלו תהיה מורכבת מאנשים מסורים ומוכשרים בצורה ייחודית, זו הסיבה שעזב שתי להקות אחרות לפני ש"מצא" את רוג'ר ובריאן. לאחר זמן קצר ג'ון הצטרף, והשאר היסטוריה. לימים טים ייספר בראיון כי אם לא היה עוזב את "סמייל", העולם היה מפסיד את פרדי.
*פרדי לא סיפר ללהקה שהוא חולה איידס בלייב אייד, הוא אובחן בשנת 1987 אם כי היו סימנים פיזיים להדבקות במחלה לפני. הוא לא סיפר על מחלתו לאף אחד בצורה חד משמעית, אך כולם ידעו ולא היה צורך בהצהרתו, שהגיעה לבסוף, יום אחד לפני מותו.
קווין ביצעה עוד שיר על במת הלייב אייד:
crazy little thing called love
של אלביס במקור ופרדי עשה לו עיבוד חדש בעשר דקות ..במקלחת. שהיה להיט היסטרי! בארה"ב.
הסרט אמנם מסתיים בסצנת הלייב אייד, אך קווין המשיכה להופיע ברחבי אירופה, הוציאה עוד 2 אלבומים, פרדי יצא לקריירת סולו ועוד...
אם לא תמצמצו במשך 25 דקות תוכלו לראות את בריאן ורוג'ר(המקוריים) מחופשים לעובדי במה בסצנת הלייב אייד.
הפקת הסרט ארכה עשור שלם, עקב אילוצי תסריט, 2 שחקנים ראשיים שעזבו ומפיק שהסתבך עם הרשויות
השנה 2005, המקום: אתיופיה.
נערה בת 12 חוזרת לביתה מסוף יום לימודים, ללא ידיעה ש-7 גברים אורבים לה בדרך, במטרה לחטוף, ולחתן אותה בכפייה עם אחד מהחוטפים (תופעה מוכרת וידועה אפילו באו"ם, בעת ההיא).
הנערה חסרת האונים נחטפה, הוכתה ונשבתה במשך שבוע ימים.
על פי דיווחי המשטרה המקומית, כנראה וקולות בכיה משכו 3 לביאות שפשוט רדפו אחרי החוטפים והפרידו בינה, לביניהם.
במשך כחצי יום הלביאות עמדו על המשמר;כשאותרה ע"י המשטרה, שלוש הלביאות השאירו אותה כ'מתנה' (כך הגדיר זאת שוטר מקומי) ופשוט הסתובבו ורצו לכיוון היער.
הנערה ניצלה מרוע האנושות, בזכות חיות פרא.
כמה אירוני.
*מומחה אריות מציין במקור שכנראה הלביאות "טעו" לחשוב שקול בכיה היה קול בכי של כפיר, מכאן הגעתם.
*יותר מסביר שהלביאות הפרידו בין החוטפים, לנחטפת בשם הפרדת החזקים מהחלש.
*הלביאות שמרו, לא פחות, שמרו! על הילדה במשך חצי יום, עד להגעתה של המשטרה
באפריקה של אז (קצת יותר מ-10 שנים) 70 אחוז(!) מכלל החתונות נעשו בדרך הזו - חטיפה, אונס וחתונה בכפייה..
*יתכן והלביאות היו טורפות אותה. אך, אילולא הן, יותר מסביר שהנערה הייתה ממשיכה לחיים של סבל ועינויים ממושכים.
תכירו את ריצ'רד טוררה בן ה-16 שבגיל 12 למד בעצמו אלקטרוניקה והמציא מערכת חשמלית להגנה על חיות משק המשומשת ברחבי קניה:
בכפר של ריצ'רד, ילדים בגילאי 6-9 אחראים על חיות המשק של המשפחה. באחד הבקרים, כאשר היה בן 9, ריצ'רד התעורר לגלות שהפרה היחידה שהיה ברשות המשפחה שלו נטרפה במהלך הלילה על ידי אריות משוטטים שמידי פעם תקפו את חיות המשק בכפר. ריצ'רד הבין שעליו להרחיק את האריות מחיות המשק ולאחר שהציב לפידי אש מסביב לשטח המרעה של חיות המשק (בהנחה שאריות מפחדים מאש), הבין לא רק שאינם מפחדים ממנה, אלא שהאש עוזרת לאריות לזהות את העדרים יותר טוב מבעד לחשכה. כשזה לא עבד, ניסה להציב דחליל בשטח המרעה אך האריות לא נרתעו גם ממנו. לאחר מכן, ריצ'רד לקח פנס והתהלך במהלך הלילה בשטח המרעה של חיות המשק. הוא שם לב שכשהתהלך עם הפנס דולק האריות לא התקרבו לשטח המרעה והבין מכך שהאריות מפחדים מהבזקי אור.
הוא לקח את מכשיר הרדיו הישן של אמו, פירק אותו ולמד על אלקטרוניקה בסיסית. לאחר מכן הצליח להשיג מצבר, נורות, תיבת איתות, מתג וקולט סולארי ובנה באמצעות כל אלה מערכת חשמלית של הבזקי אור של נורות המחוברות לקולט סולארי המטעין את המצבר מאנרגית השמש. הוא הציב את המערכת מסביב לשטח המרעה של חיות המשק והצליח למנוע מהאריות מלהתקרב ובכך פתר את הבעיה הגדולה ביותר שהטרידה את תושבי הכפר, והוא רק בן 12.
כיום, ההמצאה של ריצ'ארד משמשת כפרים בכל רחבי קניה והעניקה לריצ'רד מלגה באחד מבתי הספר היוקרתיים ביותר בקניה. פאולה קאהומבו, מנהלת האגודה לשימור אדמות של קניה, היא זו שגילתה את ההמצאה הגאונית של ריצ'רד ומעידה עליו כי הייחודיות שלו היא שאם נותנים לו בעיה כלשהי הוא לא יוותר עד שיוכל לפתור אותה.
"הוא פשוט לא מוותר, הוא לא רואה שום דבר כקשה מדי, הוא לא מפחד מסיטואציה בה הוא לא יכול לעשות משהו – ובגלל זה הוא ממציא כל כך טוב".
היום הנו יום הזכרון ה32 להרצחה של הזאולוגית דיאן פוסי.דיאן פוסי הפכה לאחר רציחתה לא רק לסמל המאבק למען זכויותיהם של הגדולים שבין קופי האדם, אלא גם תזכורת כואבת לקשר ההדוק בין זכויות אדם לזכויות בעלי חיים אחרים. או במילותיה של פוסי: "אדם שצד בעלי חיים היום הוא האדם שיהרוג מחר בני אדם שיעמדו בדרכו".
וכך, 9 שנים לאחר הירצחה, פרוטאיס זיגיראנייראזו, אותו אדם שנתן את ההוראה לרצוח אותה מילא תפקיד בתכנון רצח העם שנערך ברואנדה ב-1994, שבמהלכו נרצחו 800 אלף בני טוטסי ובני הוטו.
ב-1967 הקימה פוסי ברואנדה תחנת מחקר, שהפכה במרוצת הזמן למרכז בינלאומי לחקר הגורילות. היא שהתה במקום זה עד יום מותה, מלבד מספר שנים שעשתה באוניברסיטת קיימברידג', שם קיבלה תואר דוקטור לזואולוגיה ב-1974. יום יום יצאה להרים לשבת עם הגורילות, ולמדה להכיר כל אחד מהפרטים בלהקה, את אישיותו ואת התנהגותו המיוחדת. היא גם פיתחה קשר אישי עם חלק מהגורילות, ובספרה "גורילות בערפל" תיארה אירועים שבהם הגורילות נגעו בה, ליטפו את שערה ולדבריה אף ניסו לנחם אותה כאשר היתה במצב רוח מדוכדך. פוסי תיארה את גורילת ההרים כחיה עדינה במיוחד, בעלת קשרי משפחה הדוקים וחמים.
במשך כל השנים הללו הלכה והחמירה בעיית ציידי הגורילות באזור. כדי לצוד גורים על מנת למוכרם לגני חיות במערב, הם נהגו להרוג את הגורילות הבוגרות, וגם כרתו את ראשיהן ואת כפות ידיהן ורגליהן, שפוחלצו ונמכרו כ"מזכרות". פוסי יצאה למלחמת חורמה נגד הציידים. תחילה עסקה בפירוק המלכודות שהללו הטמינו, ומאוחר יותר אף ייסדה מעין "משטרת ציידים" לתפיסתם. לאחר שמצאה את גופתו של אחד הזכרים החביבים עליה, החריפה את מלחמתה בציידים. היא דרשה מתלמידיה לקחת עמם רובים כששוטטו בהרים, וניצלה את האמונות התפלות הרווחות במקום בכך שהתחזתה למכשפה אכזרית והטילה קללות על הציידים. במערב נפוצו שמועות על כך שיצאה מדעתה.
ב-1980 חזרה פוסי לארה"ב וקיבלה משרת פרופסור באוניברסיטת קורנל. ב-1983 פרסמה את ספרה "גורילות בערפל", וחזרה שוב לאפריקה.
ב-26 בדצמבר 1985 נמצאה גופתה של פוסי בבקתתה במרכז המחקר. פוסי נקברה ליד קבריהן של הגורילות שניצודו, ועל מצבתה נכתב: "איש לא אהב את הגורילות יותר ממנה."
ספרה של פוסי היה לרב מכר במערב, וגם הסרט (1988) שהיה "שובר קופות" בכיכובה של סיגורני ויבר. בעקבות זאת החלה להתפתח תיירות של צפייה בגורילות ההרים – ובזכות זאת ניתנה להן סוף סוף הגנתה של ממשלת רואנדה. הקרן להגנת הגורילות שהקימה דיאן פוסי ב-1978 פועלת עד היום, ומטרתה לשמור על חיי הגורילות ועל אזורי מחייתן, וכן לממן מחקרים נוספים על אורח חייהן. בת 53 במותה.
