עבודה בקורס תורת המשפט: הציות לחוק - נימוקים להצדקה או אי הצדקה מוסרית של אי ציות לחוק

 

עבודה בקורס תורת המשפט: הציות לחוק - איזה נימוקים יכולים להצדיק מבחינה מוסרית אי ציות לחוק בכל אחד מהמקרים לעיל ובאלו תנאים (באיזה נסיבות) ניתן יהיה להצדיק (או לא ניתן יהיה להצדיק) מבחינה מוסרית את אי הציות?

עבודה בקורס תורת המשפט: הציות לחוק
1 .       אביבה קיבלה השבוע צו גיוס לצבא. היא החליטה שאין בכוונתה לציית לצו ולהתייצב לגיוס מכיוון ששירות בצבא הוא דבר בלתי נסבל בעיניה.

2 .       בני משרת בצבא מזה שנתיים. בשבוע הבא הוא אמור להשתתף במבצע מעצרים נרחב בשטחים. הוא מתנגד לכך ומחליט שלא להשתתף בפעילות.

3 .       גדי משתתף במבצע המעצרים. במהלך המבצע מפקד המחלקה מורה לו ולחבריו לירות בדודי שמש ובחלונות בתים.
גדי מסרב.

4 .       דני והגר משתתפים בהפגנות המונים סוערות בהתנגדות לחוק היוצר אפליה בין קבוצות שונות באוכלוסייה בחלוקת כספים על ידי המדינה. חלק מההפגנות לא קיבלו היתר כחוק מהמשטרה ודני והגר פועלים עם אחרים לחסימת כבישים באמצעות ישיבה בקבוצה באמצע הכביש והפרעה לתנועה.
הגר מעורבת גם באירועים של הצתת צמיגים בכביש וזריקת אבנים על כוחות ביטחון.
…

20 שנים מלאו לפרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה

היום לפני 20 שנה (28.01.1996) - התפוצצה פרשת השמדת מנות הדם של עולי אתיופיה הנוגעת למדיניות מגן דוד אדום בעניין מנות דם שנתרמו על ידי עולים מאתיופיה. על-פי המדיניות, שהוסתרה מן התורמים, לא נעשה שימוש בתרומות הדם, בשל החשש שהתורמים נגועים במחלות הנפוצות יותר בקרב עולי אתיופיה מאשר באוכלוסייה הכללית, ובכללן איידס. עם זאת, לתורמים ניתנה "תעודת תורם דם" וניתן להם ולבני משפחתם ביטוח דם למשך שנה ככל התורמים. הפרשה נחשפה בכתבה מיום 28 בינואר 1996 שערך העיתונאי רונאל פישר בעיתון מעריב, ועוררה בישראל סערה.
כמה ימים לאחר חשיפת המדיניות, הפגינו אלפים מבני העדה מול משרד ראש הממשלה, תחת הסיסמה "דמנו כדמכם". המשטרה, שנערכה בכוח קטן להפגנה שקטה, הופתעה כשהמפגינים הפגועים והזועמים תקפו את השוטרים באבנים, מקלות וברזלים. השוטרים ניסו להדוף את המפגינים בכדורי גומי, זרנוקי מים וגז מדמיע. זו הייתה אחת ההפגנות הסוערות ביותר במדינת ישראל: נפצעו כ-41 שוטרים ו-20 מפגינים, וכ-200 מכוניות של עובדי משרד ראש הממשלה ניזוקו. מפקד מחוז ירושלים במשטרה ניצב אריה עמית העיד כי הייתה זו ההפגנה האלימה ביותר בישראל שבה נאלצו כוחות המשטרה בלית ברירה להשתמש לראשונה בירי גז מדמיע כנגד מפגינים יהודים וכי כוחותיו עמדו בפני ההחלטה לאפשר ירי חי לאזהרה אך לבסוף נמנעו מכך.
הסערה הציבורית הביאה לפיטוריו של מנכ"ל מגן דוד אדום דאז, ולהקמת ועדת חקירה בראשות הנשיא לשעבר יצחק נבון. לאחר דיונים שנמשכו מספר חודשים פרסמה הוועדה את מסקנותיה: היא קבעה שלא היה מקום להונות את תורמי הדם, אולם לא המליצה לשנות את הנהלים לגבי אי-קבלת תרומות דם של בני העדה.
לדעתי האישית המדיניות הזו מוצדקת ועל התחקיר העיתונאי להיות מצונזר מלכתחילה, אם כבר פוגעים בישראל בחופש העיתונות. אתיופיה הנה מדינת עולם שלישי הנמצאת באפריקה השחורה - דרומית לסהרה. רוב הנדבקים באיידס באפריקה השחורה נדבקים באמצעות קיום יחסי מין מאחר והם לא משתמשים בקונדומים. זוהי הסיבה ש-100% מהזונות ביבשת נשאיות איידס. 6% מהאוכלוסיה באפריקה השחורה נשאי איידס. מדובר בנתון גבוה פי 3 מהריכוז במדינות העולם המערבי. 12% מעולי אתיופיה נדבקו באיידס במהלך העלייה או אחריה. 30% ממהגרי העבודה שהסתננו מאפריקה נשאי איידס. בנוסף, ריכוז מחלות נוספות המועברות דרך הפרשות הגוף גבוה באוכלוסיה השוכנת באפריקה השחורה לעומת האוכלוסייה המערבית. לכן, מוצדק להשמיד מנות דם החשודות כנגועות.
בשנות ה-90 לא היו הבדיקות הקיימות היום שמאבחנות נוכחות נגיפים כאלו ואחרים בדם קרוב לזמן ההדבקות.
לכן, דרך יעילה לסנן מנות דם נגועות הנה לאתר סימנים מחשידים - ממש כמו שמשמידים מנות דם של אשכנזים ששהו בבריטניה בתחילת שנות ה-80, אז הייתה נפוצה מחלת הפרה המשוגעת. לכן, גם מהם מתרימים כדי שלא להביך אותם מול חבריהם לעבודה, ללימודים ולשרות הצבאי. הם גם מקבלים ביטוח מנת דם כמו כולם. מזהים אותם על פי סעיף בשאלון ההתרמה - ממש כמו ששואלים האם שהית באפריקה השחורה במהלך 7 השנים האחרונות, שואלים האם שהית באנגליה בתחילת שנות ה-80. גם אם הבנאדם סימן כן, מתרימים ממנו דם והוא נהנה מהיתרונות שמסביב - כולל ביטוח דם לו ולבני משפחתו. אבל לא מסכנים את החולה ומשמידים את מנת הדם של האדם הנמצא בסיכון. זוהי פעולה ערכית ביותר, יהודית ומוסרית. לא מדובר במדיניות גזענית, מאחר והאדם יכול לתרום דם במידה ונמנע מלבקר באתיופיה במשך מעל ל-7 שנים. צבע העור שלו אינה הסוגיה. התנדבו איתי פרמדיקים שלא יכלו לתרום דם מאחר ומדי שנה הם טסים לאפריקה השחורה ולהתנדב במשלחת סיוע רפואית מטעם מדינת ישראל. גם מנת הדם שלהם מושמדת כשהם מסמנים את הסעיף לפיו הם מאשרים ששהו באפריקה השחורה במהלל 7 השנים האחרונות.

באיראן נערכות תהלוכות לציון יום השנה ה-36 להשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהראן (4.11.1979).

באיראן נערכות היום תהלוכות לציון יום השנה להשתלטות על שגרירות ארה"ב בטהראן (4.11.1979). בתמונות: מפגינים נושאים דגם של ארון קבורה ועליו תמונתו של נשיא ארה"ב ברק אובמה והכיתוב "מוות לאמריקה"; מפגינים מניפים שלטים ועליהם הסיסמה "מוות לאמריקה"; בובה של אובמה כליצן.
תזכורת: בתאריך 4 בנובמבר, 1979, "קיצונים" אירנים חמושים השתלטו על שגרירות ארצות הברית בטהרן - פיגוע המיקוח הזה התרחש במהלך המהפכה האסלאמית ששטפה את אירן בסוף שנות ה-70. אותם "קיצונים" הנם מאות סטודנטים שעברו הסתה דתית להתחזק ולהתקרב לאסלם ולהוציא לפעול פעולות טרור כנגד המערב באוניברסיטאות באירן. ההשתלטות על השגרירות האמריקאית בטהראן הונהגה על ידי קבוצה שנקראה "הסטודנטים של קו האמאם" - גוף סטודנטיאלי אקטיביסטי, ששימש כמסגרת אידיאולוגית עבור סטודנטים תומכי ח'מיני. עובדת השתייכותם לארגון זה נתנה להם לימים "נקודות זכות" בעיני ח'מיני, והייתה אחד מהגורמים שהביאו רבים מהם להפוך ברבות השנים לדמויות מפתח במשטר האיראני.
במהלך ההשתלטות חדרו מאות סטודנטים בסיוע כוח מתוך משמרות המהפכה לשגרירות האמריקנית בטהראן. הסטודנטים החזיקו בצוות העובדים כבני ערובה למשך 444 ימים, תוך שהם מבודדים אותם וחוקרים אותם ממושכות. במהלך ההשתלטות, נלקחו 52 אמריקנים מעובדי המקום כבני ערובה. שחרורם הותנה בהסגרת השאה המודח שקיבל מקלט בארצות הברית. 52 בני הערובה האמריקנים הוחזקו במשך 444 ימים.
כמעט חצי שנה מנסים האמריקאים לשחרר אותם במשא ומתן, וכשזה לא מתקדם לשום מקום הם מחליטים לצאת למבצע צבאי לשחרור בני הערובה במאי 1981 ( EAGLE CLAW ), שהפך למפלה פוליטית עבור הנשיא קרטר. במהלך המבצע, נהרגו שמונה חיילים אמריקנים. 
הפעולה נחשבת למורכבת במיוחד ובמסגרתה הכוחות יקימו מתחם ובו שדה תעופה, משם יצאו הכוחות המיוחדים למבצע השחרור. בכך הם עוברים על חוק בלתי כתוב שקובע שמבצע קומנדו אמור להיות פשוט עד כמה שניתן. מסוקים ומטוסי תובלה מגיעים לאתר הראשון בשם "קוד מדבר 1" ומהר מאוד המבצע משתבש. בשל סופת חול טייסי המסוקים מתקשים לתפקד ומפקדי הכוח מחליטים לבטל את המבצע. במהלך הנסיגה אחד המסוקים מתנגש במטוס תובלה ושמונה חיילים נהרגים. באנדרלמוסיה שנוצרה נוטשים האמריקאים מסוקים בשטח, כולל כאלה שלא נפגעו כלל (חלקם משרתים עד היום במסגרת חיל האוויר האירני) וכן חלק מהגופות. חמור מכך, הם משאירים מאחור מסמכים שכוללים את תכנית המבצע ושמות של סוכני CIA באירן.

אחמניז'אד, אז והיום

בני הערובה שוחררו, כאמור, רק אחרי 444 ימים של שבי. כתוצאה מכישלון המבצע, האמריקאים משנים את מבנה היחידות המיוחדות ומקימים בארה"ב את פיקוד המבצעים המיוחדים. הם מקימים את החטיבה האווירית 160 ("מתגנבי הלילה") ואת צוות 6 ללוחמה בטרור במסגרת ה-Navy Seals. בני ערובה שהוחזקו בשגרירות, זוכרים את הנשיא הנבחר של איראן כאחד ממנהיגי המשתלטים על המתחם. מחמוד אחמדינג'אד זוהה כאחד מהמשתלטים שחקרו אותם. הוא גם מוכר כאדם שהיה ממתכנני ההשתלטות. ידוע היה, כי רבים ממנהיגי הסטודנטים בעת ההשתלטות ב-1979 הפכו עתה לנושאי משרות בכירות במשטר האיראני.
ההשתלטות על השגרירות שימשה את המשטר המהפכני להוקעת יריביו (הצגת "הוכחות" מהשגרירות על קשריהם עם ה- CIA ), לחשיפת המהפכה האסלאמית בעולם ולהשפלתו של נשיא ארה"ב דאז קרטר (החטופים שוחררו ביום השבעת מחליפו, הנשיא רייגן). האירוע סימל את ראשית המתקפה האידיאולוגית האיראנית נגד ארה"ב ("השטן הגדול") והמערב, ונחשב לאירוע מעצב ביחסי איראן-ארה"ב. לאחריו חל שינוי מקיף במעמדה של איראן בזירה הבינלאומית, וקשריה עם ארה"ב נותקו. מאז האירוע, מייצגת שגרירות שוויץ את האינטרסים האמריקאיים באיראן.
ההצלחה הגדולה של מהלך ההשתלטות על השגרירות הקרינה על המוטיבציה לפעולות חטיפה עתידיות, ובכלל זה גל החטיפות של זרים בלבנון על ידי חזבאללה בשנות השמונים. האירוע זוכה גם כיום ללגיטימציה רחבה באיראן ונחשב לאחת מחוויותיה המכוננות של המהפכה האסלאמית. ביום השנה להשתלטות על השגרירות האמריקנית (ה-13 באבאן תאריך ההשתלטות עפ"י לוח השנה הפרסי, החל ב-4 בנובמבר), הנו התאריך בו מצוין האירוע באיראן באופן רשמי. במהלכו נערכות תהלוכות והפגנות אנטי-מערביות בשטחי שגרירויות מערביות באיראן, בעיקר השגרירות הבריטית (המהווה, בעיני האיראנים, את "הדבר הקרוב ביותר" לנוכחות אמריקנית במדינה). אתוס ההשתלטות על השגרירות משמש ככלי הרתעתי עבור איראן להפגנת העמידה האיראנית האיתנה מול הקהילה הבינלאומית במיוחד על רקע הקצנת העמדות בסוגיית הגרעין. לאורך השנים נערכו הפגנות אלימות מול מתחם שגרירות ארה"ב הריק (הנקרא כיום "קן המרגלים") ושגרירויות מערביות נוספות, במהלכן נעשו ניסיונות טקסיים לחדור לתוכן. בנוסף, לאחר קבלת החלטת מועצת הביטחון 1737 (החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מ- 23 בדצמבר 2006 המטילה סנקציות על איראן לאחר שזו סירבה להשעות את תוכנית העשרת האורניום שלה ואת תוכנית הטילים כפי שנדרשה לעשות על פי החלטה 1696 מיום 31 ליולי, 2006), נשא הנשיא אחמדינז'אד נאום בשטח שגרירות ארה"ב לשעבר המגנה את המערב (24 בדצמבר, 2006). אירועים אלו משמשים ככלי ניגוח של איראן כנגד המערב וכמחאה כנגד פעולות מערביות, כדוגמת סדרת הפגנות שנערכה במהלך החודשים מאי-יוני, שנת 2004, מול שגרירות בריטניה בטהראן מחאה על מדיניות ארה"ב ובריטניה בעיראק והפגיעה במקומות הקדושים בה. נוצר הרושם, כי המשטר מעודד ומשמר את התופעה. מרבית ההפגנות מאורגנות על ידי הבסיג' השואב ממילא השראה מהאתוס המהפכני של ההשתלטות על השגרירות האמריקנית ב-1979. לעיתים מתאפיינות ההפגנות בניסיונות לפרוץ לשגרירויות ובקריאות לשחזור המאורע, בין היתר ככלי הרתעה.

הפליטים האמיתיים הנם יהודים מארצות ערב: עיראק של שנות ה-40 כמקרה בוחן

"אווירה של פחד ואימה שררה בקרב הקהילות היהודיות, במיוחד בבגדאד ובבצרה. יהודים שבניהם ובנותיהם נעצרו באישון לילה הרגישו שהם אובדי עצות.‏" [שגיב, ד. (2004) יהדות במפגש הנהריים: קהילת יהודי בצרה 1952-1914, ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 254]

שפיק עדס (شفيق عدس) הנו יהודי שנולד כבן למשפחה עשירה מהעיר חאלב שבסוריה. בני המשפחה היגרו מסוריה למדינות ערב שונות והקימו עסקים בבגדאד, קהיר וביירות.
שפיק ואברהם, אחיו, פתחו בבגדאד עסק למכירת חלקי מכונות בשם "עדס ושותפיו". העסק גדל ושפיק קיבל לידיו את הקמתה וניהולה של סוכנות חברת המכוניות "פורד" בעיראק. הצלחתו הביאה לו עושר רב ורכושו נאמד במאות מיליוני דולרים. משרדו הראשי היה בבגדאד, אבל עדס השתקע בעיר בצרה, בה הקים את סניפו הגדול. לעדס היו קשרים חברתיים ועסקיים עם בני המעמד הגבוה, שרי ממשלה ואף עם העוצר עבד אל-אלה.
בשנת 1948 התגוררו בעיראק מאה ושלושים ושמונה אלף יהודים בקרב אוכלוסייה של 2.5 מיליוני ערבים. רוב יהודי עיראק גרו בבגדד ובסביבותיה, והיו בעלי השכלה ומבוססים כלכלית. בינואר 1948 החלה תקופה של, בלשון עדינה, הפגנות המוניות סוערות בעיראק שנקראה "אל-ות'בה" (שמשמעו "ההתעוררות"). ההפגנות פרצו בעקבות ההכרזה על חתימת הסכם פורסטמות' בין ממשלת עיראק לבין בריטניה ב- 15 בינואר 1948. בהפגנות אלו נגד ההסכם נהרגו מאות אנשים, בהם יהודים. במפלגה הקומוניסטית, שהייתה ממובילות המאבק, היו חברים יהודים רבים, בעיקר בבגדאד. הבולטים שבהם, יהודה אברהם צדיק וששון שלמה דלאל, הוצאו להורג בתלייה בשנת 1949.
במרץ 1948 הוחרמו משלוחי הדואר מארץ ישראל לעיראק. יהודים שקיבלו דרישות שלום או מתנות קטנות מארץ ישראל נידונו לתקופות מאסר שנעו בין שנה אחת לשלוש שנים ולקנסות כספיים גבוהים.
באפריל 1948, בעקבות מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקרב באזור הקסטל התחדשו ההפגנות בעיראק, הפעם על ידי פעילי מפלגות העוינות את היהודים, בהן מפלגת "אל-אִסתִקלאל" (תרגום: העצמאות), שהיו יוצאים כמעט מדי יום להפגין ברחובות, תחת סיסמאות כגון: "להרוג את היהודים", "לתלות את הציונים".
ב-14 במאי 1948, עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוכרז ממשל צבאי בעיראק, ונקבעו עונשים חמורים למי שייתפס עוסק בפעילות ציונית. על היהודים הוטלו מגבלות רבות:
א. יציאת יהודים מעיראק נאסרה.
ב. בוצעו פיטורים נרחבים של פקידים יהודים ממשרדי הממשל ומהמוסדות הכפופים להם.
ג. ננקטו צעדים להגבלת הפעילות המסחרית של הסוחרים והבנקים היהודים.
ד. נסגרו בפני התלמידים היהודים שערי בתי הספר הרשמיים, הפקולטות ומשלחות הלימודים בחו"ל.
ה. יהודים אולצו לתרום כסף כדי לסייע לכוחות העיראקיים שנלחמו בארץ ישראל.
ו. המשטרה החשאית רדפה את היהודים בהאשמות שונות. יהודים נעצרו ונערכו חיפושים בבתיהם.
ז. יהודים עשירים נעצרו ונקנסו.
ח. מאמרי הסתה נגד היהודים וידיעות בדויות ומסולפות פורסמו בעיתונות באופן קבוע, בעיקר בעיתון מפלגת "אל-אסתקלאל".
בעקבות תקנות אלו, נעשו סחיטות כספים מהיהודים על ידי עלילות שווא, מה שגרם לעדס לתרום מרצונו 300,000 דינר לצבא השחרור העיראקי. שפיק עדס היה שותף לעסקת סחר בגרוטאות ברזל שנקנו מבריטניה. מקור הגרוטאות היה שאריות של ציוד צבאי שהושאר בעיראק לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר שהציוד השמיש נמכר לממשלת עיראק. חלק מהגרוטאות נמכרו על ידי עדס ושותפו בעיראק, וחלקן נמכרו לאיטליה.
עדס נבחר כשעיר לעזאזל בעקבות שני התהליכים המקבילים של חשש מהקשר בין יהודי ארץ ישראל ליהודי עיראק, והרצון לבלום את המפלגה הקומוניסטית. במסגרת מסע ההסתה נגד היהודים פורסמו ידיעות בעיתונים שטפלו על עדס האשמות שקר בהן נטען שבמסגרת עסקת מכירת גרוטאות הברזל מכר דרך איטליה נשק למדינת ישראל ששימש אותה במלחמת העצמאות; כמו כן הואשם בתמיכה כספית במפלגה הקומוניסטית. חברים במפלגת "אל-אסתקלאל" בתמיכת שר ההגנה צאדק אל-בצאם הפגינו ברחובות בגדאד ובצרה בדרישה להוציאו להורג. לאור אירועים אלו, הקונסול הבריטי בבצרה ייעץ לעדס לברוח מהמדינה, אך הוא דחה את ההצעה.
באוגוסט 1948, בעקבות ההסתה ולאור שנאת היהודים, נעצר עדס והועמד לדין. האישומים נגדו כללו בגידה, פגיעה במאמץ המלחמתי, ותמיכה בקומוניזם ובאנרכיה. שותפו המוסלמי לא נעצר ולא הואשם בדבר.
משפט הראווה נערך בפני אב בית הדין הצבאי באזור בצרה, עבדאללה אל-נעסני, תומך התנועה הנאצית לשעבר. עדס נמצא אשם ונגזרו עליו דין מוות, קנס בגובה 5 מיליון דינאר, והחרמת רכושו. שלושה ימים לאחר מכן אישר העוצר עבד אל-אלה את הוצאתו להורג בעקבות איומים על יציבות השלטון אם יסרב לעשות זאת.
היום לפני 67 שנה (23.09.1948): בעקבות עלילות דם, הוצא להורג שפיק עדס, יהודי עיראקי, איש עסקים אמיד ומקורב לשלטונות. שפיק עדס הוצא להורג בתלייה באשמת מכירת נשק למדינת ישראל. ב-23 בספטמבר 1948, י"ט באלול תש"ח, הוצא שפיק עדס להורג בתלייה ברחבה מול ביתו החדש שעוד לא הספיק לגור בו באחד הרחובות הראשיים של בצרה, לעיני בני משפחתו. אלפי צופים נלהבים מכל רחבי עיראק הגיעו לחזות בביצוע גזר הדין. כל התהליך, מתחילת המשפט ועד לתלייתו של עדס נמשך 3 ימים בלבד. גופתו נגררה מהצוואר ברחוב הראשי בעיר, אנשים התעללו בה ופוגרומים נערכו ביהודים.
בעקבות עלילות הדם כנגד יהודי עיראק וההוצאה להורג, הוצא אל הפועל מבצע עזרא ונחמיה להעלאה יהודי עיראק לישראל דרך אירן, כשכל רכושם הוחרם על ידי השלטון המוסלמי. זהו גם אחד ממניעי העזיבה של עורך הדין שלום דרוויש, מזכיר הקהילה עד 1946, מחשובי הסופרים בעיראק ופעיל במפלגה הלאומית הדמוקרטית. מבצע עזרא ונחמיה החל לפני כ-65 שנה בתאריך 11.03.1950. יהדות עיראק הייתה גאה ביהדותה וחלק מהנוער שלה היו פעילים בתנועות ציוניות. למניעים הציוניים שהביאו את יהודי עיראק לעלות ארצה, נוספו לאחר הקמת המדינה סכנות קיומיות. היו יהודים שנאסרו באשמת ריגול, רכוש יהודי הוחרם ונאסרה יציאתם של יהודים מעיראק.
מדינת ישראל ניהלה, בעקבות כך, מגעים עם השלטונות העיראקיים לקבלת היתר להעלאת יהודי עיראק. רק בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק להתיר יציאת יהודים בתוך פרק זמן מוגבל, בתנאי שיוותרו על נתינותם ועל רכושם. מאה אלף יהודים נרשמו מיד לעלייה. מהם אף השתתפו במימון הטיסה לישראל שאִרגנו הממשלה והסוכנות היהודית. כמאה ועשרים אלף יהודים מעיראק עלו לארץ במסגרת "מבצע עזרא ונחמיה". וכך הועתקה הקהילה היהודית בעיראק למדינת ישראל.
בשנים 1951-1950, שבהן גבר זרם העלייה מרומניה, פתחה ממשלת עיראק את שעריה ליציאת יהודים לארץ ישראל. בפני הסוכנות היהודית עמדה השאלה, אם לצמצם את העלייה מרומניה כדי לאפשר את עליית כל יהדות עיראק. הוויכוחים בארץ התלהטו. הסוכנות לא הסכימה לחרוג ממכסת העלייה – עשרת אלפים איש לחודש – בגלל קשיי הקליטה, למרות איומה של ממשלת עיראק לסגור את שעריה לאחר שנזרקה פצצה לבית כנסת בבגדד, ששימש מרכז להכנת יהודים לעלייה. ואולם, דוד בן-גוריון הוא שהכריע את הכף באותם ויכוחים וקבע, כי יש להעלות את כל יהודי עיראק, ומהר ככל האפשר. ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד.
מבצע עזרא ונחמיה נמשך עד ינואר 1952, לאורך 21 חודשים. 110,618 יהודים מעיראק הגיעו לישראל בדרך האוויר ב-900 טיסות. 9,352 פליטים יהודים ברחו מעיראק לממלכת פרס של שושלת פהלווי, וממנה לישראל ו-8,000 יהודים ממוצא פרסי יצאו לפרס בדרכוניהם וממנה לישראל. בסך הכל 119,970 עולים מעיראק, מתוך קהילה שמנתה 138,000 נפש, הגיעו לישראל ונקלעו למציאות חדשה - חיי מצוקה באוהלים או בצריפים במעברות, מזונות בקיצוב, מחלות זיהומיות, שפה חדשה, מנהגים חדשים וערכים שונים מאלה שהכירו. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני.

בתמונה: עולים מעיראק, 1950

מעטים ממנהיגי הקהילה עזבו את עיראק בתקופה זו ועלו לישראל. אחד מהם היה עורך הדין שלום דרוויש, שראה עד אז את מקומו בעיראק. הוא עזב בהיחבא לאיראן לאחר שהחלה ההרשמה לעלייה. הגורם העיקרי לדבריו היה הזדעזעותו מיחס בתי המשפט העיראקיים ליהודים. עם זאת, עקירתו מעיראק לא יכלה להפריד אותו מהעיראקיות שלו שהיא בראש ובראשונה מהות תרבותית ושורשים היסטוריים עמוקים. הגורם העיקרי לדבריו היה הזדעזעותו כעורך דין מיחס בתי המשפט ליהודים. השיא והסמל לכך היה משפטו של שפיק עדס, לא משום העובדה שרק הוא הועמד לדין ולא שותפיו המוסלמים, אלא משום שבית הדין אסר להביאם כעדי הגנה. עובדה זו ערערה את אמונתו בבתי המשפט העיראקיים וחיזקה את התחושה שיש כוח מחוץ לבית המשפט שחורץ את דינו של עדס ואשר גם העוצר אינו יכול לעמוד נגדו. המשפט היה משפט נגד יהודי. הוא חש שלא שפיק עדס מת אלא הצדק בעיראק מת וכי לא יוכל לגדל את בתו הקטנה בארץ שכזו.
מקרה זה של שפיק עדס, של יהודי עיראק ויהודי מדינות ערב בכלל מעיד על הכלל. הפליטים האמיתיים במזרח התיכון של אותה התקופה אינם הערבים בישראל, אלא היהודים במזרח התיכון. אוירת עלילות הדם והפוגרומים נמשכת עד היום במזרח התיכון כנגד יהודים, ובפרט בישראל. על שמו של עדס נקראו רחובות בפתח תקווה, ברמלה ובהרצליה.

הדג נחש - זמן להתעורר

השכמה!
לא מאמין בנשק מאמין בשירה
ותיק מספיק כדי לעשות את הבחירה
בכי זה לא רע כשהמצב בכי רע
כל דמעה שמטפטפת מזכירה
בדיוק עד כמה בעלי השררה
ואנחנו לגמרי לא באותה סירה
כשמישהו על עצמו שופך חומר בעירה
איך זה שאנחנו מרגישים עם זה רע
הם משתמשים בתשקורת כדי לביית ולתכנת
להחדיר לנו ת'שקר שנאמין שזה אמת
אתה קולט- אני מריח זה מסריח מהראש
אומרים לי תירגע- אז זה הזמן לחשוש
שמה שחשבתי הגיוני- לא הגיוני בהחלט
זה הספין שמסיט מהאלף אל הבית

זה הזמן להתעורר הבית מתפורר
נצא מהחורים ביחד די להסתתר
תרימו את היד תפתחו את הפה
מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה

זה הזמן להתעורר הבית מתפורר
נצא מהחורים ביחד די להסתתר
תרימו את היד תפתחו את הפה
מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה

זה הזמן להתעורר...

לחברי המחאה נשחרר מחמאה
כי הם חותרים להקלה לתיקונה של העוולה
ממוסר העבדים נמאס
רוצים לחיות בקלאס
אם חשוב לנו עתיד הילדים
עכשיו שוברים את הכלים
אז כלים שלי אל תשתופפו
דגלים חדשים עוד יתנוססו
הימים השחורים עוד יתמוססו
ילדים מאושרים עוד יתרוצצו
למען המחר נצא אל הכיכר
נראה לכם בדיוק מי פה נטע זר
ומי גיבור האוהל עוד יחזור
מי פה המשיח ומי פה החמור
אז אחים שלי אל תשתופפו
החזיקו מעמד אל תתכופפו
אחים שלי אל תשתופפו
לא כל המוחות שלנו נשטפו
זה הזמן להתעורר הבית מתפורר
נצא מהחורים ביחד די להסתתר
תרימו את היד תפתחו את הפה
מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה

זה הזמן להתעורר הבית מתפורר
נצא מהחורים ביחד די להסתתר
תרימו את היד תפתחו את הפה
מול כולנו אין סיכוי שהם יחזיקו עוד הרבה

זה הזמן להתעורר...