כאן דוקו | נער יהודי גאה - להציל את הרשל גרינשפן

 

כאן 11 | הבמאי ישרי הלפרן יוצא למסע תיעודי-בלשי בעקבות סיפורו של הרשל גרינשפן, הנער המתנקש המסתורי, שהואשם על ידי יהודים באחריות לפוגרום שהתחיל את השואה והצית את פרעות ליל הבדולח ועל ידי הגרמנים כמי שהתחיל את מלחמת העולם השנייה

יהודי מזרח אירופה הגרו כפליטים ללא מעמד, בין היתר, למערב אירופה ובפרט לגרמניה. הם מלכתחילה היו בני מעמד נמוך, מאוסים ושנואים. הדבר הצית אנטישמיות בקרב הגרמנים המובסים של אחרי מלחמת העולם הראשונה.. במצב הזה היו הרשל גקינשפן ומשפחתו, דבר שהקשה על הפרנסה. הרשל, יהודי ממזרח ארופה בן 17, ירה בשגריר גרמניה בצרפת, הומוסקסואל מוכר. נרשל היה זונה ממין זכר לאור אילוצי המצב והשגריר הגרמני היה הלקוח שלו. השגריר מת מםצעיו מספר ימים מאוחר יותר. בני המשפחה הקרובה טענו שהרשל היה הומוסקסואל ועורך דינו ניסה להשתמש בנטיה המינית כנגנה משפטית אך הרשל התנגד בטענה שהוא מעוניין במחאה פוליטית כנגד ההתנכלויות ליהודים נפרשה שימשה כליגיטימציה עבור הגרמנים לתוכנית הפתרון הסופי לבעית היהודים - הרי היהודים גררו את ארופה למלחמה. בני דורו של הרשל סרבו להכיר בקשר איתו מאחר וראו בו אחראי לליל הבדולח ולשואה.

כאן דוקו | אונר"א - סוכנות הפליטים שחצתה את הקווים

 

ממש כמו שתאגידים אחראים על חברות הבת שלהם - גוגל אחראית על GMAIL, דיסני אחראית על דיסני פלוס וכו', האופ אחראית על אונרא ועובדי אונרא שהשתתבפו בפעילויות טרור כולל הטבח שהתרחש בישראל ב-7/10/23 הנם שליחי האום. האום היה מעורב בתכנון הטבח באופן פעיל, כולל הכשרת המחבלים שחדרו לישראל באמצעות דאונים - נציגי האום הכשירו אותם פחות מחודשיים לפני כן, באוגוסא 2023.

אן 11 | סרט תיעודי החושף את פניה הלא ידועות של סוכנות הפליטים של האו"ם, הפועלת באופן זמני כבר מעל ל- 75 שנים. בעקבות טבח השבעה באוקטובר, עלתה אונר"א לכותרות ברחבי העולם לאחר שנחשפו טענות על מעורבות עובדיה במתקפה. כעת, הסוכנות ממתינה להצבעה באו"ם על המשך פעילותה הדוקו, של הבמאי עטור הפרסים דוקי דרור (זריחה שחורה, שבויים, לבנון), מבוסס על תחקיר עיתונאי רחב היקף אשר חוזר אחורה בזמן כדי לבחון את תפקידה של אונר"א מרגע הקמתה בשנת 1949 כסוכנות זמנית לסיוע לפליטים הערבים ממלחמת העצמאות של ישראל ועד ימינו. הסרט בוחן את מעורבותה בחיי הפליטים, שהלכה וגדלה עם השנים, עד שהפכה לספקית שירותי החינוך הבריאות והסעד הגדולה ביותר של הערבים, את חלקה בבניית הנרטיב הפלסטיני הלאומי, את פועלה בהנצחת מעמד הפליטות לאורך דורות ובשימור חלום ה"שיבה" אל תוך גבולות מדינת ישראל הריבונית של ימינו. וגם - הסרט בוחן מה היה חלקה של אונר"א בעזה בשנים שקדמו למתקפת השבעה באוקטובר, מה היה חלקם של עובדי הסוכנות במתקפה ולאחר מכן בהחזקת חטופים ישראלים בעזה ואת תפקידה במהלך מלחמת חרבות ברזל מרואיינים בלעדיים: סקוט אנדרסון - עמד בעשור הקודם בראש פעילות אונר"א בעזה. חזר לשרת כראש אונר"א בעזה מיד לאחר השבעה באוקטובר ולאורך השנה הראשונה למלחמה ולהידרדרות המצב ההומניטרי בעזה פיטר הנסן - המזכיר הכללי של אונר״א מתקופת הסכמי השלום, שנות אוסלו, האינתיפאדה השנייה, ועד ההפיכה של שלטון חמאס ברצועה הסרט זכה בפרס התחקיר הטוב ביותר בפסטיבל חיפה לשנת 2025 הפקה משותפת של זייגוט פילמס ו - Film Production Germany Beetz Brothers במאי: דוקי דרור מפיקים: ריינהרט ביטס, דוקי דרור, ליאת קמאי אשד, אווה פוגו קלודין כהן, ננסי פומגרין צלם: אבנר שחף עורך: רון גולדמן תחקיר ועורכי תוכן: אילן שיזף, דנה וולף הסרט הופק בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה

ואם חיילי צהל היו מתנדבים עם ילדי מתנחלים?

אז מתברר שחיילי צה"ל מבצעים פעילויות לילדי מסתנני עבודה מדרום אפריקה ובשנה וחצי האחרונות הם שימשו כבייביסיטרים לילדים. בעקבות החשיפה של מאי גולן, אשר צילמה את פעילותם של חיילי צהל עם ילדי המסתננים בדרום תל אביב ופנייתה של עמותת העיר העברית, שר הבטחון, אביגדור ליברמן, הורה לרמטכ"ל לסיים את הפעילות. במידה ולצבא יש כח אדם מיותר, אני מציעה שיפנה אותם לפעילות עם ניצולי שואה שזקוקים לכך מאוד. יש יפי נפש שמעוניינים להתנדב עם הילדים הללו בכל זאת? שיעשו זאת על חשבון זמנם הפנוי ולא על חשבון תקציב צה"ל ומצבת כח האדם הצהלית.
הרי ההורים המסתננים מדרום אפריקה לישראל מרוויחים בחודש הרבה יותר מהמשכורת החודשית של הישראלי הממוצע - מעל ל-10,000 שקלים בחודש. עם זאת, ארגוני השמאל מאחסנים פעוטות במחסנים ודירות שאינם מותאמים כך מתוך אינטרס. הרי זה ברור שגן בדירה מעופשת לא נראית טוב תדמיתית ולא מצטייר טוב בתקשורת. אבל, הורי הילדים הללו יכולים להרשות לעצמם לממן גן פרטי לילדים. אין דבר כזה שהמסתננים מדרום אפריקה, הורי הילדים, מרויחים מתחת לשכר מינימום, 5,000 ש"ח - השכר החציוני במשק, אותו שכר ש-50% מאזרחי ישראל מרויחים מתחת לו. רובם המוחלט של המסתננים מרויחים מעל ל10,000 שקלים. מדובר בשכר ממנו לא גובים מס מאחר ומדובר במסתננים לא חוקיים שנאסר עליהם לעבוד בישראל. הם שב"חים [שוהים בלתי חוקיים] לכל דבר ועניין. הם לא משלמים מסים, לא משלמים מס הכנסה על המשכורת שלהם, לא משלמים מס בריאות והם מהווים נטל ועול על מערכת הבריאות בישראל.
בעקבות כך, צופית גרנט, אליטיסטים ומתנשאת, פרסמה פוסט מרחם על מסתנני העבודה והמציאה הגדרה חדשה למונח פליטים. היא הדגישה את בושתנו וחרפתנו בלא פחות מ-3 סימני קריאה, כי הרי מדובר בפליטים שחרב עליהם עולמם ולכן, הם הסתננו לישראל כדי להרויח 10,000 בחודש.
מעניין כמה שנים הם צריכים לעבוד בארתיראה כדי להרויח את המשכורת שהם בישראל. הרי מדובר בשכר נקי ממס, שחור טהור ולא מוסרי. השכר הזה לא מממן את נטל המסים, מהם מוקצה תקציב הבטחון. מבחינתה, החלטתו של שר הבטחון אינה לגיטימית ופשיסטית, מאחר והוא מעדיף התנדבות עם ניצולי שואה יהודים על פני צאצאים של מסתנני עבודה שמרויחים הרבה מעל הממוצע בישראל. כן, היא בזה לו, בזה לנו, בזה לתושבי דרום תל אביב שאינם שותקים ואינם סופגים את הפרעות שעושים בהם המסתננים כמו שהיהודונים הטובים ספגו באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20. ובכלל, נשאלת השאלה, במידה והיה מדובר בבייביסיטר שהחיילים היו מבצעים לילדי מתנחלים, התקשורת הייתה עדיין מבקרת את ההחלטה לבטל את הפעילות?
אז האליטיסטית מציעה לחיילים להתנדב על חשבון זמנם הפנוי למען ילדי המסתננים? כאילו שהייתה להם אפשרות לסרב פקודה ולהתנגד לעבודה עם ילדי המסתננים כי צבא זה צבא ומדובר בפקודה לכל דבר. אמנם ישנה סבירות גבוהה שהחיילים יידבקו במחלות שמאפיינות את המסתננים, כגון צהבת, שחפת ואיידס. עם זאת, סרוב פקודה עלול להכניס את החייל לכלא. אז מאלצים את חיילי צהל לשמור על ילדי מסתננים לא חוקיים שעושים פיגועי טרור על חיילי צהל ואונסים ישראליות.
בעקבות המתרחש, מאי גולן וצופית גרנט זומנו לראיון בשידור חי בתוכנית הבוקר בערוץ 2, במסגרתו צופית גרנט התנסחה באופן מפרגן כלפי השוהים הלא חוקיים בישראל, והשתמשה במונחים מטעים, כגון פליטים. חשוב לציין שאין מדובר בפליטים. העולם המערבי כלל לאינו מכיר בהם כפליטים והם אינם מתאימים להגדרת פליט. מדובר במסתנני עבודה לכל דבר שמגיעים לישראל במטרה לעבוד, להרויח כסף, ולחזור לארצם כאנשים עשירים. בנוסף, צופית גרנט אמרה למאי גולן: "אז תעזבי, תעברי מהבית אם לא טוב לך", "מה את רוצה". אכן, כך היא אומרת לה בשידור חי צופית גרנט, לוחמת החופש החדשה של המסתננים הבלתי חוקיים, זאת בנוסף לשלל כינויים כמו, שמאי גולן אומללה, מתעסקת ברוע ופשוט רעה. תושבי השכונות זכו לעוד שלל כינויים כמו: אתם מתקרבנים, אלימים, אנשים קטנים ולא מוסריים. את העובדות והאמת צופית לא באמת רצתה לשמוע, אבל את ההתנשאות האליטיסטית ויפות הנפש אי אפשר היה לפספס. לגרסת השמאל, כשליהודונים לא טוב, הם צריכים לעבור דירה, גם אם הם מתגוררים במדינת היהודים - ירושלים ודרום תל אביב כאחד, גם בגין קריאות מואזין.
מאי גולן הציעה לנשיאת זכויות האדם שלא מכירה בזכויות תושבי השכונות ולא מכירה את העובדות או מעוותת אותם במכוון, לבוא לחיות שבוע בדרום תל אביב וגם לקחת את המסתננים שהיא כל כך אוהבת אליה הביתה. היא לא ממש הייתה מעוניינת. תחי הצביעות. אותם אליטיסטים לא מוסריים, תומכים בשהייתם של מסתנני עבודה אלו בישראל לא ממניעים הומניטריים אלא לצורך העסקתם בשכר אפסי ובתנאי עבודה לא הומניים. מעסיקים אלו שתומכים בשהייתם של מסתנני העבודה הזו באופן לא חוקי בישראל לא מעוניינים באמת בהגנה עליהם כפליטים, אלא דואגים לכיס שלהם ולהעלמת הכנסות מהמדינה. אלו הם הפנים האמיתיות של האליטיסטים מצפונבון תל אביב.

היום לפני 39 שנה (10.06.1977): אנייה ישראלית אוספת 66 פליטים וייטנאמיים

היום לפני 39 שנה (10.06.1977): אניית משא ישראלית שהפליגה בקרבת חופי קמבודיה, אוספת מן הים 66 פליטים וייטנאמיים שספינתם טבעה. בקבוצה זו היו 66 פליטים וייטנאמים, בהם 34 גברים צעירים ו-16 נשים, אחת מהנשים הייתה בשלבי הריון מוקדמים, ו-16 ילדים בני פחות מעשר, חלקם פעוטות. בקבוצה זו היו יתומים בין הפליטים, ולמשרד הקליטה הגיעו עשרות בקשות לאימוצם. הפליטים נאספו על ידי אניה ישראלית לאחר שנמלטו מווייטנאם הקומוניסטית. בתום מלחמת וייטנאם נמלטו מווייטנאם פליטים רבים, שחששו לגורלם במשטר החדש. רבים מהפליטים נמלטו בסירות רעועות, והתקשו למצוא מדינות שיקלטו אותם.
במקרה זה, הפליטים שספינתם נסחפה בלב ים, נימשו על ידי אוניית המשא "יובלי" הישראלית ששייטה באזור וייטנאם. לאחר שהתברר שאין מדינה המוכנה לקולטם, הודיע ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, שזכר פליטי השואה היהודים המטלטלים בלב ים היה בלבו, על החלטתו לקולטם בישראל, ולהעניק להם אזרחות ישראלית. את הודעתו מסר בגין ב-12 ביוני 1977, ארבעה שבועות לאחר שניצח בבחירות, ושבוע לפני אישור ממשלתו בכנסת. התושבים החדשים כונו "אנשי הסירות"..
בהחלטתו הראשונה כראש ממשלה, שלושה ימים אחרי השבעת ממשלתו, הודיע ראש הממשלה מנחם בגין באופן רשמי על קליטתם בישראל של כמה עשרות פליטים וייטנאמים שסירתם נטרפה לא הרחק מחופי וייטנאם. בגין הכריז, כי:

"עם ישראל, שידע רדיפות ויודע, אולי יותר מכל עם אחר, משמעות המושג פליט, לא יכול היה לראות בסבלם של אומללים אלה",

הממשלה החליטה שהם ייחשבו לעולים חדשים לכל דבר וייהנו מכל הזכויות כפי שנהוג לגבי עולים הבאים לישראל. בשלב הראשון, הוחלט לשכן אותם במרכז קליטה באופקים. בסך הכול קלטה ישראל בשנים 1977-78 כ-500 פליטים. ב-1979 הודיעה ממשלת ישראל על קליטת קבוצה נוספת בת כ-200 פליטים שעמדו בקריטריונים שגיבשה ישראל על סמך ניסיון העבר. ב-1 ביולי 1979 החליטה ממשלת ישראל לקלוט קבוצה וייטנאמית נוספת כבת 200 איש בהמשך להחלטה שקדמה לה, של קליטת 400 פליטים. ב-22 באוקטובר 1979 הגיעה לישראל, ממחנות בדרום מזרח אסיה קבוצה וייטנאמית שמנתה כ-197 אנשים. הקבוצה הורכבה מארבע קבוצות שהגיעו ממחנות שונים: מחנה פאלאוואן שבפיליפינים – 18 משפחות שמנו כ-55 נפשות. מחנה האוקינסי שבסינגפור – 12 משפחות שמנו כ–41 נפשות. אלו היו הפליטים שנמשו על ידי האוניה הישראלית "צים סידני" זמן מה קודם לכן. מחנה סונקגלה שבתאילנד - 19 משפחות שמנו 53 נפשות. מחנה קאי טאק שבהונג קונג - 9 משפחות שמנו 38 נפשות. בסה"כ 53 משפחות המונות 197 איש, וביניהם 107 ילדים וגברים ו-90 ילדות ונשים.
בין השנים 1977-1979 קלטה ואזרחה מדינת ישראל כ-400 פליטים ויאטנמים שברחו לים (כונו "אנשי הסירות") בתקווה שמישהו יציל אותם לאחר ההפסד במלחמת ויאטנם. ומשפחה אחת מקסימה פתחו מסעדה סינית נהדרת טיוואן בקריית ביאליק. היו קיימים מעל 20 שנה. המסעדה סינית היחידה שהייתה בכל איזור הצפון. האחים עופר פיטרו את מאיר תדמור, קברניט הספינה שאסף את הפליטים, בגלל שהאט את התקדמותה.
אחד מאותם הפליטים הוא האי פאן, תושב אזור בן 45 שהגיע לישראל בגיל 6 עם הוריו ושלושת אחיו. משפחתו נמלטה מווייטנאם בשל העובדה שאביו היה לוחם מטעם הדרום. "לא ממש ידענו איפה זה ישראל. העיקר היה לברוח כי הצפוניים דאגו שכל מי שלחם ישלם את המחיר". "סירות רבות לא הסכימו להעלות אותנו. קברניט של סירה ישראלית עצר על דעת עצמו, אסף אותנו ולקח אותנו להונג קונג, שם היינו כמה חודשים עד שישראל קיבלה אותנו.

"אני מאמין שאם היינו נשארים בווייטנאם היינו סובלים ואבא שלי היה משלם בחייו. זה מה שהציל את חיינו", אומר פאן אחרי שנים ארוכות שבמהלכן גם שירת בצה"ל ואף התגייר. "הגיוס לצה"ל היה מעין הכרת תודה ותמיד אהבתי את הדת, את שיעורי תנ"ך. אחרי שביקרתי בווייטנאם הבנתי שאני לא שייך לשם ובחרתי להתגייר".

המדינה הערבית היחידה שחתומה על אמנת הפליטים היא תימן. באותו זמן עשתה תימן מהלך זהה של קליטת פליטים מויטנאם אני לא יודע לגבי אלה שהגיעו לישראל, אבל אלה שהגיעו לתימן השתיכו לעם בשם צ'אם, עם ששיתף פעולה עם האמריקאים ומצא עצמו בסכנת רדיפה והשמדה. עד היום שפת צ'אם רשומה בין השפות המדוברות בתימן
מתוך מספר משוער של כ- 61,000 מבקשי מקלט שהסתננו לישראל, הרוב הם אריתראים וסודאנים. קהילות אחרות של מבקשי מקלט הן מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אתיופיה וחוף השנהב. יותר מ-90% מאוכלוסייה המבקשים הגיעו לישראל מאז 2007 ו-15% מתוכם הן נשים. ההסתננות מאפריקה לישראל החלה באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20 והתרחבה במידה ניכרת החל משנת 2007. לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, נכון לאפריל 2013, נכנסו לישראל כ-65,000 אנשים באורח בלתי חוקי דרך גבול ישראל-מצרים, ומתוכם היו בישראל בשנת 2013 כ-55,000 בני אדם. כ-17,000 מתוכם הסתננו בשנת 2011. לעומת רבות ממדינות אפריקה, ישראל היא דמוקרטיה מפותחת, עם שירותי רווחה ובריאות מתקדמים, והשכר בה גבוה מזה שבמולדתם של המסתננים. לכן מסתנני העבודה בוחרים לסיים את מסעם בישראל.
היום, ישנם אנשים שהתבלבלו בהגדרתם מיהו פליט. פליט זה אדם שסכנה נשקפת לחייו במדינת המוצא שלו, ממש כמו שסכנה נשקפה ליהודים באתיופיה, כמו שנשקפה לאחינו המוסלמים חסידי אומות העולם בבוסניה, כמו שנשקפה לקהילה היהודית בעיראק מאז ומתמיד ולקהילות יהודיות רבות נוספות בארצות ערב, באפריקה, באסיה ובמזרח אירופה. המסתננים שמגיעים מארתיראה, מסודן ומהרשות הערבית ביהודה ושומרון ובעזה אינם פליטים, אלא מסתנני עבודה לכל דבר. מדובר בגברים צעירים בלבד, ללא נשים וילדים, שמגיעים לישראל כדי להרויח כסף ולשלוח אותו הביתה. לא קיימת סכנה לחייהם בארץ המוצא שלהם. לאחר שהם מרויחים את הסכום הרצוי ויותר מכך, הם חוזרים לביתם עשירים ומאושרים. שליש מההכנסה של מדינת המוצא שלהם זה כסף שנשלח מישראל. הדבר עולה למדינת ישראל הון, מאחר וכסף יוצא החוצה שלא לצורך.
גם מבחינה בריאותית, לא ניתן לאפשר למסתננים אלו לשהות בישראל. מאז שמדינת ישראל אפשרה את ההסתננות הזו לתחומה, העבריינות באזורים בהם שוהים המסתננים הלא חוקיים הללו רק גואה, בעיקר עבירות אלימות ומעשי אונס. אותם אליטיסטים לא מוסריים שתומכים בשהייתם של מסתנני עבודה אלו לצורך העסקתם בשכר אפסי ובתנאי עבודה לא הומניים לא מעוניינים באמת בהגנה עליהם כפליטים.

היג'רה סרטו של צבי יחזקאלי ערוץ 10

צבי יחזקאלי במסע מיוחד ברחבי אירופה בעקבות תאי הטרור של דאע"ש. האם אירופה יכולה לעצור את התחזקות האיסלאם הקיצוני שמשנה את פניה ללא היכר? כך, תחת חופש הביטוי שניתן באירופה צומח ארגון השולל את חופש הביטוי ותומך בעריפות ראשים, בהפצת השריעה בעולם המערבי. הם נשלחים לסוריה כדי לעבור הכשרה צבאית בשרות הטרור. כך, טרוריסטים שהסתננו לאירופה מגייסים צעירים אירופאים להפצת האיסלאם וליישומה של מדינה שריעה באמצעות פיגועי טרור, רצח, אלימות, הסתה, הפגנות ועוד. מחשש להיתפס כגזענים, מקבלי ההחלטות מאפשרים זאת כדי ליצור רושם שהם רב תרבותיים.
הפיגועים הנרחבים המתרחשים כיום ברחבי אירופה היו צפויים מראש. התחקיר של צבי יחזקאלי מוכיח זאת. זה לא קשור ליהודה ושומרון, לזכותה של מדינת ישראל לחיות ולהילחם למען זכות זו. זה קשור לתאבת הכיבוש והדם של המוסלמים לעשות שהאדה ולהפיץ את האיסלאם באלימות, בטרור, ברצח עם, בכפייה, בשטיפת מח.

אחים לא מפקירים: להציל חסידי אומות העולם מוסלמים

היום לפני 22 שנה, בתאריך 11.02.1994, זיינבה הרדגה (Zejneba Hardaga) ובעלה מוסטפא, חסידי עולם מבוסניה, עלו לארץ, מלווים ב-40 פליטים יהודיים מבוסניה הגיעו לישראל. זיינבה הרדגה היא חסידת אומות העולם, אישה מוסלמית אדוקה שהצילה יהודים בתקופת השואה. היא מוכרת כחסידת אומות העולם בוסנית. הרדגה, למעשה, היא המוסלמית הראשונה שקיבלה תואר זה. את התואר קיבלה הרדגה יחד עם בעלה מוסטפא ובני משפחה נוספים על הצלת משפחות יהודיות בעיר סרייבו בזמן השואה.
משפחות קביליו היהודית והרדגה המוסלמית חיו בידידות שנים רבות לפני מלחמת העולם השנייה. בהפצצות חיל-האוויר הגרמני שקדמו לפלישת הגרמנים ליוגוסלביה באפריל 1941, נהרס ביתם של בני משפחת קביליו ובני המשפחה נמלטו להרים. בעלה של הרדגה, מוסטפא הרדגה, אשר השכיר למשפחת קביליו מבנה למפעל המשפחתי שלהם, הציע מיד לבני משפחת קביליו לבוא ולהתגורר בביתו. בבית משפחת הרדגה התגוררו מוסטפא, אשתו זיינבה ואחיו של מוסטפא, איזט עם אשתו בשרייה. אף על פי שעל קיר ביתם ששכן מול בניין הגסטפו היה שלט ענק שמצהיר שכל מי שיסתיר יהודים יוצא להורג יחד עם משפחתו, קבלה משפחת הרדגה את משפחת קביליו בזרועות פתוחות כחלק מהמשפחה.
יוסף ורבקה קביליו וילדיהם בינקו וטובה, הוסתרו בכספת ענק במרתף הבית של משפחת הרדגה ובשלב מסוים של המלחמה, לאחר מספר שבועות של שהייה, כשהאיום הלך וגדל, קביליו חשש כי הוא מסכן את מארחיו. לכן, הוא העביר את משפחתו למקום מסתור. זיינבה הרדגה המשיכה לסייע לו לברוח למקום מבטחים. גם כשנתפס מחוץ למסתור ונכלא - היא דאגה להעביר לו אוכל כל ימי המאסר. בני משפחת קביליו שרדו את השואה ועם סיום המלחמה הם חזרו לעיר סרייבו. משפחת הרדגה אירחה אותם בשמחה, החזירה להם את התכשיטים שהושארו אצלם למשמרת, ועזרו להם להתחיל חיים חדשים.
משפחת הרדגה שילמה מחיר כבד על הצלת יהודים. אביה של זיינבה הרדגה, אחמד סדיק, נתפס על ידי הנאצים, הוצא להורג ומקום קבורתו אינו ידוע. בין שמות היהודים על מצבת זיכרון לקורבנות השואה בסרייבו, נמצא גם שמו של אחמד סדיק. נדמה שהרדגה למדה את הערכים שהנחו אותה והביאו אותה להציל את ידידיה היהודים בבית הוריה. אביה, אחמד סאדיק, נאסר על ידי הגרמנים במארס 45' באשמה שסייע למשפחת פפו היהודית להימלט מסרייבו באמצעות מסמכים מזויפים. הוא הועבר למחנה ההשמדה ייסנוביץ ולא שב.
לאחר המלחמה עלו בני משפחת קביליו לארץ ישראל והשתקעו בירושלים. בשנת 1984 בעקבות עדותה של משפחת קביליו הוכרו בני משפחת הרדגה : זיינבה, מוסטפא, איזט בשרייה ואחמד סדיק כחסידי אומות העולם. הם היו המוסלמים הראשונים שזכו להכרה כחסידי אומות העולם. בשנת 1985 הגיעה זיינבה הרדגה לישראל נטעה עץ בשם משפחתה, וקבלה בשמם את אותות חסידי אומות העולם. היא הגשימה את חלומה לשתות קפה על המרפסת עם יוסף ורבקה קביליו. במעמד הענקת התואר ביד ושם, התייחסה זיינבה לשאלה איך מוסלמית מאמינה, הייתה מוכנה לסכן את חייה להצלת יהודים ואמרה : "אח נשאר אח, ולא חשוב מה דתו".
כ-50 שנה לאחר מלחמת העולם השנייה התהפכו היוצרות: הניצולים נהפכו למצילים. בשנת 1994, כששמעו בני משפחת קביליו על המלחמה ומעשי הרצח בעיר סרייבו, הם התגייסו להצלת בני משפחת הרדגה מן התופת. בסיוע ממשלת ישראל אנשי יד ושם והג'וינט, הוברחו בני משפחת הרדגה : זייניבה הרדגה, בתה אאידה ועלו לישראל.
לאחר כשנה בארץ נפטרה זיינבה הרדגה בישראל, והובאה לקבורה. מוסלמית ראשונה שקבורה בבית עלמין יהודי. בעלה ובתה התגיירו וקשרו את גורלם עם גורל העם היהודי בארץ ישראל. הקשר האמיץ שנוצר עם בני העם היהודי הוא שהניע ככל הנראה את שרה פצ'נץ, בתה של זיינבה, ובני משפחתה להתגייר ולהפוך ליהודים. שרה סגרה מעגל נוסף כאשר החלה לעבוד במוסד יד ושם. סטלה, נכדתה של זיינבה, שרתה כקצינה בצה"ל.

בתמונה: זיינבה הרדגה בהגיעה לישראל

"אל נלך כצאן לטבח!"

...והנה, בתוך עולם כזה, מסימטאות דם וחלאה ההם, עלתה הקריאה: 
מי שהוצא משער הגיטו - לא חזר עוד. כל דרכי הגיסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר זה מוות! הפרו את האשליה, המיואשים: ילדיכם, בעליכם, נשיכם - אינם עוד! את כולם רצחו שם. היטלר חושב להשמיד את כל יהודי אירופה. יהודי ליטא נעמדו בתור הראשונים. 


היום לפני 28 שנה (25.09.1987): הלך לעולמו אבא קובנר, משורר עברי, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה. קובנר היה מראשי חבורת "הנקם", שניסתה לנקום בנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה, קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי בית התפוצות.
בתמונה: אבא קובנר מעיד במשפט אייכמן.
עד היום, אומות רבות וגורמים שונים, ביניהם ישראלים ויהודים מנסים להוליך שולל את מדינת ישראל ואת היהודים. רצח עם מתרחש במזרח התיכון, אך האש מופנית כנגד יהודים מבלי שהם שפכו דם. אל נלך כצאן לטבח. אנחנו הפליטים האמיתיים. בנו טובחים במטרה להביא להשמדתנו, אם בכח ואם באמצעות הסתה מקומית ובינלאומית. אל תתנו לזה לקרות.

הקריאה 

נוער עברי, אל תאמינו למוליכי השולל. משמונים אלף היהודים בירושלים-דליטא שרדו רק עשרים אלף. לנגד עינינו גזלו את הורינו אחינו ואחיותינו. איה מאות הגברים שגורשו על ידי "החוטפים"? איהם הילדים, הנשים הערומות, שהוצאו בליל הפרובוקציה? לאן הובלו היהודים ביום כיפור? ואיהם אחינו מהגיטו השני?

אל נלך כצאן לטבח!

אמנם חלשים ואין-אונים אנחנו, אך התשובה היחידה לשוחט - התגוננות! אחים, טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים. נתגונן, נתגונן עד נשימתנו האחרונה.

1 בינואר 1942. ווילנא, בגיטו. 

בתקופת השואה, קובנר בתחילה הסתתר עם 16 חברי השומר הצעיר במנזר האחיות הדומיניקניות שבפרברי העיר. לשבע מהנזירות שהסתירו אותו ואת חבריו, בהן אנה בורקובסקה, הוענקו אותות חסידי אומות העולם. תוך זמן קצר שב לעיר והיה עד לאקציה הראשונה ב-2 בספטמבר ולאיסוף היהודים לעבודות כפייה. בתוך ימים אחדים הוקמו בווילנה שני גטאות ובהם רוכזו כל יהודי העיר וקובנר ביניהם. אחר כך המשיך בפעילות מחתרתית במסגרת השומר הצעיר. משאפסו הסיכויים להילחם במרד כללי, יצא אל היערות שבסביבת וילנה והצטרף עם חבריו לתנועת הפרטיזנים היהודיים.
לאחר שנודע לקובנר על רצח העם היהודי, הוא קרא באספת התנועות החלוציות בווילנה בהתכנסות בליל ה-31 בדצמבר 1941 את הכרוז בשם: "אל נלך כצאן לטבח!" "היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור. נכון, חלשים אנו וחסרי מגן, ואולם, התשובה היחידה לאויב היא התנגדות!".


הייתה זו הפעם הראשונה שבה הועלתה בכתב ההנחה שהאירועים אינם מקריים אלא תולדה של תוכנית כוללת ומרכזית שמקורה בדרגים הגבוהים ביותר של הגרמנים והיא מכוונת כנגד כל יהדות אירופה. בינואר 1942 נמנה קובנר עם מקימי המחתרת הלוחמת שהוקם בגטו, ארגון הפרטיזנים המאוחד פ–פּ–אוֹ (כינויו המחתרתי היה "אוּרי"). לאחר שמפקדו הראשון של הארגון, יצחק ויטנברג, הוסגר לידי הנאצים, התמנה קובנר ביולי 1943 למפקד הארגון. במקביל החל בארגון בריחת צעירים מן הגטו ליערות לצורך חבירה לפרטיזנים. משאפסו הסיכויים להילחם במרד כללי, יצא ב-23 בספטמבר 1943, יום חיסול הגטו, בראש קבוצת צעירים ליערות רודניקי שבקרבת וילנה והצטרף לתנועת הפרטיזנים היהודיים. אמו של קובנר נרצחה בפונאר, במסגרת חיסול הגטו, ביום שבו יצא מן הגטו ליער ואחיו הצעיר מיכאל נהרג בשורות הפרטיזנים הסובייטים.
לאחר המלחמה, היה בין מארגני תנועת "הבריחה", וגם הקים עם חבריו את הארגון "די"ן - דם ישראל נוטר" הנקם". הגיע לארץ ישראל לראשונה באוגוסט 1945 כדי להשיג אמצעי לחימה קטלניים לארגון הנקם, כשבינתיים משמש סגנו יצחק אבידב (רייכמן) כמפקד "הנקם", אך נתפס ונעצר על ידי הבריטים. קובנר ישב - עם שני חבריו למעצר ולמאסר: ידידיה צפריר וחגי אבריאל כמה חודשים במאסר. קודם ישבו בקהיר שבמצרים, ואחר כך הועבר לכלא הקישלה ירושלים ולכלא החדש שבמגרש הרוסים.
קבוצת 'הנקם' או 'דין', אותה הנהיג קובנר, הנה קבוצת פרטיזנים קיצונית שמנתה כ-60 יהודים מקרב הפרטיזנים לשעבר ויהודים אחרים ששרדו את המלחמה. מנהיגות הקבוצה התבססה על פרטיזנים יוצאי המחתרות הציוניות בגטאות מזרח אירופה. הקבוצה הוקמה בלובלין, העיר הפולנית הגדולה הראשונה שנכבשה על ידי הצבא האדום. חוליות של אנשיה הגיעו לגרמניה לערים נירנברג ודכאו במטרה לבצע מעשי נקם מורכבים וקטלניים באוכלוסייה אזרחית נרחבת בגרמניה. כוונתם הייתה להשיג נקמה של ממש בעם הגרמני, לעורר הד בינלאומי רחב, וללמד לקח היסטורי את אויבי העם היהודי בעתיד.
מנהיג הקבוצה והאידאולוג שלה היה אבא קובנר, ממנהיגי הפרטיזנים של גטו וילנה, וכסגנו שימש יצחק (פשה) אבידב. בקבוצה היו חברים גם ויטקה קמפנר (לימים אשתו של קובנר), שמחה (קאז'ק) רותם, אליעזר לידובסקי, בצלאל מיכאלי, יוסף חרמץ, ראובן (רובקה) שניידר ואחרים. אחד מדרכי פעולה הועלו בדיוני הקבוצה הייתה להרעיל את מקורות המים של מספר ערים בגרמניה ולגרום למוות המוני של אזרחים גרמניים. תוכנית זו סוכלה. במהלך נסיון להוציא תוכנית זו לפועל, הוחדרו אנשי הקבוצה למכוני המים של המבורג ונירנברג כעובדים. בתיווך חיים ויצמן וארנסט דוד ברגמן הצליח אבא קובנר להשיג מן האחים אפרים ואהרון קציר רעל כלשהו. הרעל סופק לקובנר ארוז בשפופרות של משחת שיניים ובקופסאות שימורים, ההגנה סיפקה לו מסמכים מזויפים של חייל בבריגדה היהודית, והוא עלה על ספינה בריטית בנמל חיפה.
בדצמבר 1945, כשהתקרבה הספינה לנמל טולון בצרפת, גילו הבריטים (ייתכן שעקב הלשנה של גורמים ציוניים שחששו מהשלכות התוכנית) שתעודותיו של קובנר מזויפות, אולם לפני שנעצר הוא הספיק להטיל לים את הרעל. יש הטוענים כי קובנר וקבוצתו הכשילו בעצמם את התוכנית כי חששו לפגוע בכוחות בעלות הברית בתוך הערים הגרמניות. קובנר נכלא על ידי הבריטים, והפיקוד על הקבוצה עבר לידי סגנו, יצחק (פשה) אבידב. בתום המאסר, ראשית חודש מרס 1946, הצטרף עם קבוצה מחבריו הנוקמים לקיבוץ עין החורש, בו היה חבר עד יום מותו. קובנר הוא מן המשוררים העבריים הגדולים של התקופה. הוא החל בכתיבת שירים ביידיש ושירים קצרים בעברית, שכמה מהם עוד נדפסו לפני ובעת המלחמה, כשהיה בווילנה. בתקופת המאסר שלו במצרים, חל מהפך עמוק בשירתו, והוא החל בכתיבת הפואמות הארוכות שלו, שלימים הפכו לתרומתו העיקרית לשירה העברית של הדור, ולגולת הכותרת של יצירתו.
הפואמה הראשונה שלו, "עד לא אור", 1947, מספרת את סיפורו של הגטו הנצור לפני ההשמדה. הפואמה השנייה שלו, "פרידה מהדרום", 1949, היא סיפורה של חטיבת גבעתי והמלחמה בדרום ישראל במלחמת השחרור. יש החושבים את היצירה הזו לטובה מבין היצירות שכתב.
בראשית שנות החמישים, ניסה את כוחו בכתיבת פרוזה, והוציא לאור שניים מתוך שלושה כרכים מתוכננים של יצירה משולשת גדולה. ספר הפרוזה נקרא "פנים אל פנים", והוא כולל שני כרכים, "שעת האפס" ו"הצומת". הספר הוצא לראשונה בשנת 1953. הספר כבש והסעיר לבבות בו נתגלה קובנר כמעצב רב-יכולת של חוויית מלחמת העצמאות ומתאר מעמיק של נפש הלוחם העברי. הספר שיצא כפרוזה נותן אשליה של ספר היסטורי, אולם הדבר אינו כן והוא פרי יצירתו הדמיונית של קובנר.
שירתו של אבא קובנר לא זכתה להלחנות רבות. המלחינים אריאל הורביץ, מיכאל וולפה, משה וילנסקי ושלמה עומר הלחינו כמה משיריו. יצירות מוזיקליות ארוכות ולא עממיות לשיריו כתבו המלחינים בן ציון אורגד ובנימין ברעם. בשנת 1968 זכה בפרס ברנר, על הפואמה "אחותי הקטנה". בשנת 1970 זכה בפרס ישראל לשירה.
קובנר היה ממייסדי "מורשת", בית עדות על-שם מרדכי אנילביץ', היה יושב-ראש אגודת הסופרים העבריים, ועיצב את תוכנו של בית התפוצות בתל־אביב. הוא היה הראשון שהגה את רעיון ההנצחה בחיבור נושא השואה לנושא התקומה. עיצב ויצק את הרעיון הזה בתצוגות במוזיאון "משואה לתקומה" שנחנך במעמד ראש הממשלה, לוי אשכול, בקיבוץ יד מרדכי בשנת 1968.
כל כרכי שירתו של קובנר, ששה במספר, יצאו בהוצאת "מוסד ביאליק", בעריכתו של דן מירון. בשנת 2011 הושלמה הוצאת הכרך האחרון, "מן העזבון". על שמו של קובנר נקראו רחובות בערים תל אביב וכפר סבא.
"אל נלך כצאן לטבח!
אמנם חלשים ואין-אונים אנחנו, אך התשובה היחידה לשוחט - התגוננות! אחים, טוב ליפול כלוחמים בני-חורין מלחיות בחסד מרצחים. נתגונן, נתגונן עד נשימתנו האחרונה."

הפליטים האמיתיים הנם יהודים מארצות ערב: עיראק של שנות ה-40 כמקרה בוחן

"אווירה של פחד ואימה שררה בקרב הקהילות היהודיות, במיוחד בבגדאד ובבצרה. יהודים שבניהם ובנותיהם נעצרו באישון לילה הרגישו שהם אובדי עצות.‏" [שגיב, ד. (2004) יהדות במפגש הנהריים: קהילת יהודי בצרה 1952-1914, ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 254]

שפיק עדס (شفيق عدس) הנו יהודי שנולד כבן למשפחה עשירה מהעיר חאלב שבסוריה. בני המשפחה היגרו מסוריה למדינות ערב שונות והקימו עסקים בבגדאד, קהיר וביירות.
שפיק ואברהם, אחיו, פתחו בבגדאד עסק למכירת חלקי מכונות בשם "עדס ושותפיו". העסק גדל ושפיק קיבל לידיו את הקמתה וניהולה של סוכנות חברת המכוניות "פורד" בעיראק. הצלחתו הביאה לו עושר רב ורכושו נאמד במאות מיליוני דולרים. משרדו הראשי היה בבגדאד, אבל עדס השתקע בעיר בצרה, בה הקים את סניפו הגדול. לעדס היו קשרים חברתיים ועסקיים עם בני המעמד הגבוה, שרי ממשלה ואף עם העוצר עבד אל-אלה.
בשנת 1948 התגוררו בעיראק מאה ושלושים ושמונה אלף יהודים בקרב אוכלוסייה של 2.5 מיליוני ערבים. רוב יהודי עיראק גרו בבגדד ובסביבותיה, והיו בעלי השכלה ומבוססים כלכלית. בינואר 1948 החלה תקופה של, בלשון עדינה, הפגנות המוניות סוערות בעיראק שנקראה "אל-ות'בה" (שמשמעו "ההתעוררות"). ההפגנות פרצו בעקבות ההכרזה על חתימת הסכם פורסטמות' בין ממשלת עיראק לבין בריטניה ב- 15 בינואר 1948. בהפגנות אלו נגד ההסכם נהרגו מאות אנשים, בהם יהודים. במפלגה הקומוניסטית, שהייתה ממובילות המאבק, היו חברים יהודים רבים, בעיקר בבגדאד. הבולטים שבהם, יהודה אברהם צדיק וששון שלמה דלאל, הוצאו להורג בתלייה בשנת 1949.
במרץ 1948 הוחרמו משלוחי הדואר מארץ ישראל לעיראק. יהודים שקיבלו דרישות שלום או מתנות קטנות מארץ ישראל נידונו לתקופות מאסר שנעו בין שנה אחת לשלוש שנים ולקנסות כספיים גבוהים.
באפריל 1948, בעקבות מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקרב באזור הקסטל התחדשו ההפגנות בעיראק, הפעם על ידי פעילי מפלגות העוינות את היהודים, בהן מפלגת "אל-אִסתִקלאל" (תרגום: העצמאות), שהיו יוצאים כמעט מדי יום להפגין ברחובות, תחת סיסמאות כגון: "להרוג את היהודים", "לתלות את הציונים".
ב-14 במאי 1948, עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוכרז ממשל צבאי בעיראק, ונקבעו עונשים חמורים למי שייתפס עוסק בפעילות ציונית. על היהודים הוטלו מגבלות רבות:
א. יציאת יהודים מעיראק נאסרה.
ב. בוצעו פיטורים נרחבים של פקידים יהודים ממשרדי הממשל ומהמוסדות הכפופים להם.
ג. ננקטו צעדים להגבלת הפעילות המסחרית של הסוחרים והבנקים היהודים.
ד. נסגרו בפני התלמידים היהודים שערי בתי הספר הרשמיים, הפקולטות ומשלחות הלימודים בחו"ל.
ה. יהודים אולצו לתרום כסף כדי לסייע לכוחות העיראקיים שנלחמו בארץ ישראל.
ו. המשטרה החשאית רדפה את היהודים בהאשמות שונות. יהודים נעצרו ונערכו חיפושים בבתיהם.
ז. יהודים עשירים נעצרו ונקנסו.
ח. מאמרי הסתה נגד היהודים וידיעות בדויות ומסולפות פורסמו בעיתונות באופן קבוע, בעיקר בעיתון מפלגת "אל-אסתקלאל".
בעקבות תקנות אלו, נעשו סחיטות כספים מהיהודים על ידי עלילות שווא, מה שגרם לעדס לתרום מרצונו 300,000 דינר לצבא השחרור העיראקי. שפיק עדס היה שותף לעסקת סחר בגרוטאות ברזל שנקנו מבריטניה. מקור הגרוטאות היה שאריות של ציוד צבאי שהושאר בעיראק לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר שהציוד השמיש נמכר לממשלת עיראק. חלק מהגרוטאות נמכרו על ידי עדס ושותפו בעיראק, וחלקן נמכרו לאיטליה.
עדס נבחר כשעיר לעזאזל בעקבות שני התהליכים המקבילים של חשש מהקשר בין יהודי ארץ ישראל ליהודי עיראק, והרצון לבלום את המפלגה הקומוניסטית. במסגרת מסע ההסתה נגד היהודים פורסמו ידיעות בעיתונים שטפלו על עדס האשמות שקר בהן נטען שבמסגרת עסקת מכירת גרוטאות הברזל מכר דרך איטליה נשק למדינת ישראל ששימש אותה במלחמת העצמאות; כמו כן הואשם בתמיכה כספית במפלגה הקומוניסטית. חברים במפלגת "אל-אסתקלאל" בתמיכת שר ההגנה צאדק אל-בצאם הפגינו ברחובות בגדאד ובצרה בדרישה להוציאו להורג. לאור אירועים אלו, הקונסול הבריטי בבצרה ייעץ לעדס לברוח מהמדינה, אך הוא דחה את ההצעה.
באוגוסט 1948, בעקבות ההסתה ולאור שנאת היהודים, נעצר עדס והועמד לדין. האישומים נגדו כללו בגידה, פגיעה במאמץ המלחמתי, ותמיכה בקומוניזם ובאנרכיה. שותפו המוסלמי לא נעצר ולא הואשם בדבר.
משפט הראווה נערך בפני אב בית הדין הצבאי באזור בצרה, עבדאללה אל-נעסני, תומך התנועה הנאצית לשעבר. עדס נמצא אשם ונגזרו עליו דין מוות, קנס בגובה 5 מיליון דינאר, והחרמת רכושו. שלושה ימים לאחר מכן אישר העוצר עבד אל-אלה את הוצאתו להורג בעקבות איומים על יציבות השלטון אם יסרב לעשות זאת.
היום לפני 67 שנה (23.09.1948): בעקבות עלילות דם, הוצא להורג שפיק עדס, יהודי עיראקי, איש עסקים אמיד ומקורב לשלטונות. שפיק עדס הוצא להורג בתלייה באשמת מכירת נשק למדינת ישראל. ב-23 בספטמבר 1948, י"ט באלול תש"ח, הוצא שפיק עדס להורג בתלייה ברחבה מול ביתו החדש שעוד לא הספיק לגור בו באחד הרחובות הראשיים של בצרה, לעיני בני משפחתו. אלפי צופים נלהבים מכל רחבי עיראק הגיעו לחזות בביצוע גזר הדין. כל התהליך, מתחילת המשפט ועד לתלייתו של עדס נמשך 3 ימים בלבד. גופתו נגררה מהצוואר ברחוב הראשי בעיר, אנשים התעללו בה ופוגרומים נערכו ביהודים.
בעקבות עלילות הדם כנגד יהודי עיראק וההוצאה להורג, הוצא אל הפועל מבצע עזרא ונחמיה להעלאה יהודי עיראק לישראל דרך אירן, כשכל רכושם הוחרם על ידי השלטון המוסלמי. זהו גם אחד ממניעי העזיבה של עורך הדין שלום דרוויש, מזכיר הקהילה עד 1946, מחשובי הסופרים בעיראק ופעיל במפלגה הלאומית הדמוקרטית. מבצע עזרא ונחמיה החל לפני כ-65 שנה בתאריך 11.03.1950. יהדות עיראק הייתה גאה ביהדותה וחלק מהנוער שלה היו פעילים בתנועות ציוניות. למניעים הציוניים שהביאו את יהודי עיראק לעלות ארצה, נוספו לאחר הקמת המדינה סכנות קיומיות. היו יהודים שנאסרו באשמת ריגול, רכוש יהודי הוחרם ונאסרה יציאתם של יהודים מעיראק.
מדינת ישראל ניהלה, בעקבות כך, מגעים עם השלטונות העיראקיים לקבלת היתר להעלאת יהודי עיראק. רק בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק להתיר יציאת יהודים בתוך פרק זמן מוגבל, בתנאי שיוותרו על נתינותם ועל רכושם. מאה אלף יהודים נרשמו מיד לעלייה. מהם אף השתתפו במימון הטיסה לישראל שאִרגנו הממשלה והסוכנות היהודית. כמאה ועשרים אלף יהודים מעיראק עלו לארץ במסגרת "מבצע עזרא ונחמיה". וכך הועתקה הקהילה היהודית בעיראק למדינת ישראל.
בשנים 1951-1950, שבהן גבר זרם העלייה מרומניה, פתחה ממשלת עיראק את שעריה ליציאת יהודים לארץ ישראל. בפני הסוכנות היהודית עמדה השאלה, אם לצמצם את העלייה מרומניה כדי לאפשר את עליית כל יהדות עיראק. הוויכוחים בארץ התלהטו. הסוכנות לא הסכימה לחרוג ממכסת העלייה – עשרת אלפים איש לחודש – בגלל קשיי הקליטה, למרות איומה של ממשלת עיראק לסגור את שעריה לאחר שנזרקה פצצה לבית כנסת בבגדד, ששימש מרכז להכנת יהודים לעלייה. ואולם, דוד בן-גוריון הוא שהכריע את הכף באותם ויכוחים וקבע, כי יש להעלות את כל יהודי עיראק, ומהר ככל האפשר. ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד.
מבצע עזרא ונחמיה נמשך עד ינואר 1952, לאורך 21 חודשים. 110,618 יהודים מעיראק הגיעו לישראל בדרך האוויר ב-900 טיסות. 9,352 פליטים יהודים ברחו מעיראק לממלכת פרס של שושלת פהלווי, וממנה לישראל ו-8,000 יהודים ממוצא פרסי יצאו לפרס בדרכוניהם וממנה לישראל. בסך הכל 119,970 עולים מעיראק, מתוך קהילה שמנתה 138,000 נפש, הגיעו לישראל ונקלעו למציאות חדשה - חיי מצוקה באוהלים או בצריפים במעברות, מזונות בקיצוב, מחלות זיהומיות, שפה חדשה, מנהגים חדשים וערכים שונים מאלה שהכירו. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני.

בתמונה: עולים מעיראק, 1950

מעטים ממנהיגי הקהילה עזבו את עיראק בתקופה זו ועלו לישראל. אחד מהם היה עורך הדין שלום דרוויש, שראה עד אז את מקומו בעיראק. הוא עזב בהיחבא לאיראן לאחר שהחלה ההרשמה לעלייה. הגורם העיקרי לדבריו היה הזדעזעותו מיחס בתי המשפט העיראקיים ליהודים. עם זאת, עקירתו מעיראק לא יכלה להפריד אותו מהעיראקיות שלו שהיא בראש ובראשונה מהות תרבותית ושורשים היסטוריים עמוקים. הגורם העיקרי לדבריו היה הזדעזעותו כעורך דין מיחס בתי המשפט ליהודים. השיא והסמל לכך היה משפטו של שפיק עדס, לא משום העובדה שרק הוא הועמד לדין ולא שותפיו המוסלמים, אלא משום שבית הדין אסר להביאם כעדי הגנה. עובדה זו ערערה את אמונתו בבתי המשפט העיראקיים וחיזקה את התחושה שיש כוח מחוץ לבית המשפט שחורץ את דינו של עדס ואשר גם העוצר אינו יכול לעמוד נגדו. המשפט היה משפט נגד יהודי. הוא חש שלא שפיק עדס מת אלא הצדק בעיראק מת וכי לא יוכל לגדל את בתו הקטנה בארץ שכזו.
מקרה זה של שפיק עדס, של יהודי עיראק ויהודי מדינות ערב בכלל מעיד על הכלל. הפליטים האמיתיים במזרח התיכון של אותה התקופה אינם הערבים בישראל, אלא היהודים במזרח התיכון. אוירת עלילות הדם והפוגרומים נמשכת עד היום במזרח התיכון כנגד יהודים, ובפרט בישראל. על שמו של עדס נקראו רחובות בפתח תקווה, ברמלה ובהרצליה.

3 ארתיראים שהסתננו לישראל בעבר נרצחו בלוב

הספין האחרון מהבוקר: ״מבקשי מקלט מאריתריאה שעזבו את ישראל הוצאו להורג בידי דאעש״. לדברי קרוביהם, הם חזרו לאוגנדה, ארץ מוצאם, עם 3,500 דולר בכיס שקיבלו ממדינת ישראל. מאוגנדה הם יצאו לסודן ומסודן ללוב, שם נרצחו בידי דעאש על רקע סרובם להמיר את דתם הנוצרית ולהתאסלם ובניגוד לחוק הבינלאומי.
מצער אותי לשמוע על אובדן חייהם של חפים מפשע, כל אובדן ללא הבדל דת, גזע וצבע עור. עם זאת, מדובר בפשע מלחמה של דעאש, אך העולם עדיין שותק. יתרה מכך, מדינת ישראל לא הטיסה את מסתנני העבודה הללו ללוב ולא הסגירה אותם לידי דעאש. אך השמאל לא מבהיר זאת כראוי בתקשורת מסיבותיו הוא.
ולפיכך, להלן עוד וריאציות על הנושא:
• ״מבקש מקלט מאריתריאה שעזב את ישראל עם 3,500 דולר בכיס נרצח במרסיי במסגרת מלחמת כנופיות. אלמלא גורש מישראל לא היה מגיע למרסיי ולא היה נרצח.״
• ״מבקש מקלט מישראל מת בספרד מאלח דם. אלמלא גורש מישראל לא היה מגיע למרוקו, לא היה מטפס על הגדר ולא היה נפצע.״
• ״מבקש מקלט מסודאן הוצא להורג בארצות הברית באשמת רצח. אלמלא גורש מישראל לא היה מגיע לארצות הברית, לא היה מתחתן עם ג׳ינה, לא היה רוצח אותה בהתקף של קנאה ולא היה נידון למוות.״
כרגיל חוסר דיוק בכתבות הללו מייצג אג'נדה שמאלנית הזויה. מסתנני העבודה נשלחים למדינה שלישית בטוחה, כמו רואנדה או אוגנדה. אחרי שהם כשלו בניסיון ההסתננות לישראל הם ניסו להגיע לאיטליה דרך לוב ונתפסו על ידי דעא"ש. ישראל לא אחראית למעשיהם אחרי שהיא הבטיחה את הגעתם לארץ בטוחה. אריתיראה בטוחה לאזרחיה וזה נקבע על ידי מספר גופי ביטחון בישראל ובעולם. הבעיה היא שבדומה לרוב המוחלט של מדינות דרום אפריקה, הכלכלה שם על הפנים.
הם יכולים לבחור ולהלחם על המדינה שלהם ולבנות אותה כמו שבנינו את שלנו. היהודים שילמו על מדינת ישראל בדם יזע ודמעות ולא כדי שהמוני מסתננים יבואו לנצל ולהרוס את מה שבנינו.

אז מה קורה פה בעצם? בית המשפט העליון אמור לפרסם בימים הקרובים את פסיקתו על העתירה נגד חוק ההסתננות (הגרסה האחרונה שעברה בכנסת ערב התפזרותה). ההחלטה כבר נעשתה (ומהיכרות עם הבג״צ אפשר לנחש שהיא לא עסקה בזכויות של תושבי דרום תל אביב), אבל על הפרק עומדת עתירה חדשה שתוגש בקרוב, העתירה נגד נוהל הגירוש למדינה שלישית. אז עכשיו זה הזמן להפעיל לחץ על השופטים. איך מפעילים לחץ על השופטים? באמצעות אין סוף ספינים של התקשורת. זה מה שאתם רואים פה. עוד ספין תקשורתי עלוב מבית היוצר של שודדי הזכויות.

ולי לא נשאר אלא לשאול: מה הם עשו בלוב? היו בדרך לאירופה, יחד עם כל שאר מהגרי העבודה מאפריקה? עד כדי כך הם פרימיטיבים בעיניכם שאין להם שום אחריות על חייהם? עד כדי כך אנחנו מטומטמים בעיניכם שאנחנו לא מסוגלים לפתוח מפה ולראות כמה מדינות וכמה מחנות פליטים יש בדרך מאוגנדה/רואנדה עד חוף הים התיכון?
ולמי שבאמת רוצה לטבול את עיניו בסחי, בבקשה קישור לכתבה בוואלה ובNRG של מעריב. יש גם בהארץ, אבל זה בתשלום.
שעוד מישהו יספר לי שהאריתראים באים לכאן כי הם פליטים. ושזה מצדיק את חיי הגיהנום, הסבל, השוד, האונס, האלימות בדרום תל-אביב.

נו, כבר הגיעו מים עד נפש?

ראיתי עכשיו כתבה נחמדה בערוץ 10 על ההתבטאותו של ביבי ביום הבחירות שנת 2015 - "הערבים נוהרים לקלפיות", כך טען. במהלך הראיון, ראיינה מירה עוואד כל מיני נציגים של ה"מגזר" [כן, אותו "מגזר" שלא צריך לפרט לגביו אבל כולם יודעים שמדברים על ה"מגזר"]. אחד הטיעונים הבולטים שלה היה מה היה קורה אם מישהו באירופה היה אומר "היהודים נוהרים לקלפיות".
אז אני רק רוצה לציין שאם היהודים באירופה היו טוענים שאדמת אירופה כולה היא אדמתם, שהאירופאים שחיים במדינה הם מהגרים, שכשביום העצמאות של כל מדינה אירופאית היהודים היו מציינים את יום אסונם ואם הם היו מגדירים את עצמם כבני עם אויב למדינה בה הם חיים והנציגים שלהם בפרלמנטים האירופאים היו נמנעים מלגנות ואף לוקחים חלק בפעולות טרור נגד המדינה בה הם חיים, אני לא חושבת שהייתי כל כך מופתעת.
יותר מזה, אולי יש הצדקה אם היהודים היו מתנהגים כך לאור השואה שהתרחשה ברחבי היבשת במחצית הראשונה של המאה ה-20. מליוני נפשות יהודיות נימחו מעל פני האדמה, כשמקום קבורתם אינו ידוע בוודאות. מדובר בקהילות שלמות של יהודים שהתפתחו בגלות, בתרבויות יהודיות עתיקות של מאות שנים בעלי שושלת מאז אותו גרוש מארץ הקודש לפני 2,000 שנים. מדובר בפליטים לכל דבר שאיבדו את כל מה שהיה להם על בני האדמה, את משפחתם, את רכושם הרב, את אדמתם, את קהילתם. 
ולא רק באירופה. מישהו היה מאשים את היהודים אם היו מתנהגים כך גם במדינות ערב, מהם גורשו לאחר שקרוביהם ובני קהילתם נרצחו ורכושם נשדד? מעשים אלו בוצעו על ידי שכניהם הערבים, זאת לאחר שהקהילות היהודיות במדינות ערב פיתחו במדינות אלו חיי קהילה, השתלבו בחברה, צברו רכוש, קנו אדמות, הקימו משפחות ועוד. הם נרדפו על ידי הממשל הערבי ושכניהם הערבים. מדובר בשואה לכל דבר ועניין. נערכו נגדם פרוגרומים והתנכלויות. מישהו היה מאשים את היהודים אם הם היו מגיבים בהתאם ודורשים את חיי קרוביהם בחזרה? את רכושם? את אדמתם?
אז על מה מלינים הערבים? היהודים נאלצו לצאת לגלות מארצם, ממולדתם, במשך 2,000 שנים. לעומתם, המוסלמים המציאו היסטוריה בת 1,400 שנים, וגם היא לא מבוססת. הרי גם ספר ההיסטוריה המוסלמי, הקוראן, לא מקיים שום קשר בין האיסלאם לארץ ישראל. ההיפך מכך, הקוראן מקשר בין היהודים לישראל ולירושלים בירתה. 2,000 שנות גלות אלו של רדיפות ופרוגרומים כנגד היהודים הסתיימו בשואה רצחנית. 1,400 שנות היסטוריה איסלמית מאופיינים בטרור וג'יהאד כנגד עמי העולם, כולל עם הספר, העם היהודי. שום נכבה שום חרטא. 
השלום נוגד את ערכי האיסלאם. המוסלמים הנם אורחים בלבד בארץ ישראל. מקורם ממצרים, מסוריה, מלבנון וממדינות מוסלמיות נוספות. אין להם קשר למדינת ישראל. אין דבר כזה עם פלסטיני. ארץ ישראל וירושלים בירתה עדיין כבושות על ידי המוסלמים הלכה למעשה. מדינת ישראל הנה מדינת היהודים ועדיין, אינה בה חופש דת וחופש תנועה ליהודים. תקשורת ההמונית בישראל ובעולם מבצעת דהומניזציה ליהודים אך לא חושפת את המתרחש בקרב מדינות מוסלמיות, את השואה היום - יומית שסובלים תושבי מדינות כמו בתימן, בסוריה ובעירק, בעקבות ארגוני הטרור המובלמים כגון דעאש [ISIS].
הסרטון הבא מציג תמונות נוראיות של מוות אסירים בסוריה, כנראה מתנגדי המשטר. זה לא רק הוצאה להורג, אלא טבח ועבירה על רבים מהסעיפים של אמנת כבוד האדם וזכויות האדם של האו"ם, לאחר שעברו עינויים.

ينصح بعدم مشاهدة الأطفال +18 صور مروعة مسربة مـن سجون النظام السوريتكشف الصور المسربة من سجون الأمن السوري جانبا مروعا...
Posted by Shehab News Agency on Sunday, March 22, 2015

אזרחי ישראל באשר הנכם ,שלום. כאדם כיהודי, כישראלית, אני פונה אל מצפונכם ערב יום השואה ומפצירה בכם לצפות. סרטון זה מתאר את השואה המתחוללת ברגעים אלו ממש במרחק של מאה חמישים ק"מ קו אווירי מביתכם. כן, אלו תמונות שואה עדכניות בצבע . וכן, המציאות הזו מתחוללת ברגעים אלו ממש. הכתב בערבית מזכיר את המלים 'שואה' ו'אושוויץ'. דר' גיא בכור, מזרחן שמחובר למציאות המתרחשת במזרח התיכון, מדבר על סדר עולמי אחר. על מזרח תיכון בו מדינות ערב יקרסו והשבטים משתלטים על משאבי המדינה ועל ערי הבירה, בוזזים ומחריבים. איך זה שבכל פעם, כשמתרחשת לב שואה, העולם שותק? זה נראה נוח לעולם המערבי כשהעולם המוסלמי בוער.
מדובר במראות טראומתיים. עם זאת, הדבר אינו נמצא בסדר עדיפות גבוה באג'נדה העולמית. הקהילה הבינלאומית אינה מעוניינת להציל את חייהם של מליונים במדינות ערב. מדובר בטבח לכל דבר, רצח עם, בשואה של מוסלמים כנגד מוסלמים. עם זאת, רוב החלטות האו"ם ארגון שהוקם לאחר מלחמת העולם השניה, הנם החלטות המתנגדות לקיומה של מדינת היהודים, הלא היא מדינת ישראל.
חלקכם וודאי יטען שאינו מסוגל לצפות בסרטון זה מהסיבות, כמו, סרטון מעודד אלימות ומשחית את הנפש וכן, בטענה שאין לכם עניין פרוגרסיבי להתעניין בעיניינים לא לכם. זו זכותכם, אך זכרו שבזמן שואת היהודים באירופה רבים תירצו את שתיקתם והתעלמותם בדיוק בתירוצים אלו. זכרו גם את השמאל הישראלי הרדיקלי. את האדריכל של שואה זו, המבוססת על סיסמתו מבילעין "מחאה בלתי אלימה" ומזרח תיכון חדש שחתר וזעזע את יסודות השלטון הערבי הריכוזי בארצות ערב והוביל במישרין לשואה איומה זו כתוצאה מחוסר משילות.
מה אתם יכולים לעשות? קומו נגד השמאל הרדיקלי ארגנו מחאות מולו בוזו לו תירקו בפרצופו זה הזמן לסולידריות יהודית ערבית אנושית בינלאומית כוללת נגד השטן השמאלני רדיקלי. 
גם היהודים עברו שואה, לאחר 2,000 שנות גלות. דווקא אנחנו צריכים להיות אור לגויים ולמנוע את רצח העם המתרחש אצל שכנותינו במזרח. דווקא היהודים צריכים להציל חיי אדם. אנחנו חיייבים לדעת, חייבים לזכור, חייבים למנוע.

"הפליטים שנשכחו" - סרט דוקומנטרי על היציאה הגדולה של יהודים ממדינות ערב - באורך מלא

במאי: מיכאל גרינשפן

שנת ההפקה: 2007
מפיק: אבי גולדווסר
קריינית: גלית גיאת.
סרט על היציאה הגדולה של יהודים ממדינות ערב ומאיראן במאה ה-20. ליהדות ערב קשר חזק עם התרבות הערבית וסיפורים רבים  בתרבות הערבית מבוססים על המסורת היהודית. יהודי ארצות ערב עזבו משום שהיו ציונים, הוא ברובו שגוי. היתה להם אמנם זיקה לארץ ישראל, זה ללא ספק נכון, אבל התנועה הציונית המאורגנת היתה חלשה מאוד בארצות ערב. היו כמובן ציונים פה ושם, אבל המאסה הגדולה של יהודי ארצות ערב עזבו משום שהכריחו אותם. גירשו אותם. הם הועמדו בלחצים כל כך כבדים על ידי הרשויות והאוכלוסייה, שלא נותרה להם ברירה אחרת אלא לעזוב. מבחינה זו, אין הבדל גדול בין יהודים שהגיעו לישראל מאירופה ובין יהודים שהגיעו מצפון אפריקה וממדינות ערב. הציונות חזתה את תוצאות האנטישמיות. יהודים נרדפו בארצותיהם עד רמה כזאת שלא יכלו עוד להישאר לחיות בהן. זה קרה במזרח אירופה, וזה קרה בארצות ערב.
מדובר בטרגדיה, במסגרתה נעקרו מאות אלפי יהודים מזרחיים, שנקרעו באכזריות מבתיהם ומארצות מולדתם. קהילות שלמות של יהודים שישבו מאז ומעולם בלב העולם הערבי־מוסלמי ידעו גירושים, רדיפות וחיסולים זדוניים... למרות זאת, הדרמה הזאת עדיין אינה מוכרת ובמשך זמן רב היא מוכחשת.
יציאה מסיבית של יהודים מארצות ערב באה לידי ביטוי במחצית המאה ה–20. יהדות ארצות ערב לא הגיעו לארץ בגלל ציונות. התנועה הציונית התקשתה למצוא לה תומכים בקרב יהדות ערב. הם עלו לישראל בעקבות פרוגרומים. הדבר ארע בעקבות התנכלויות ופוגרומים רבים של המוסלמים בקהילות היהודיות. אירועים אלו לא באו לידי ביטוי בלימודי ההיסטוריה בישראל. הפרעות שספגו קהילות יהודיות בארצות ערב לא נלמדים בשיעורי ההיסטוריה בבתי הספר בישראל, אשר מכירה רק בשואה שלא גלשה, לכאורה, מגבולות אירופה, זאת למרות שגם יהדות אפריקה הנם ניצולי שואה וכן, ארצות ערב שיתפו פעולה עם המשטר הנאצי. ב–1945, חיו בארצות ערב כמעט מיליון יהודים. כיום חיים בהן כ–4,500 איש - רובם במרוקו). אין תקדים לחיסול דרמטי כל כך של קהילות יהודיות ברחבי העולם. גם לא כשדנים בבריחת היהודים מרוסיה הצארית לגרמניה בשנות ה–30 או בהגירה המסיבית ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. מעל ל–99% מעזיבות של יהודים נרשמו במדינות ערב. הדבר מעיד על אווירת מחנק שחותם שלטונו של הפחד טבוע בה.
במשך מאות שנות שלטון איסלמי במזרח התיכון, באו לידי ביטוי פרעות רבים של האיסלמים ביהודים. ספרו של ויינשטוק בהוצאת בבל חושף פוגרומים מזעזעים ביהדות ארצות ערב, רדיפות, חרמות, השפלות ורצח שעברו יהודי ערב, ומנפץ מוסכמות על חייהם, עלייתם לישראל והסיבות לסכסוך עם הפלסטינים. בספר "נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו" את ההידרדרות הדרמטית בחייהן של הקהילות היהודיות במחצית הראשונה של המאה ה–20. ב–1912 בשיראז שבאיראן (12 הרוגים), ב–1934 בקונסטנטין שבאלג'יריה (25 הרוגים) וב–1912 בפס שבמרוקו (51 הרוגים). ביוני 1941, התחולל בעיראק ה"פרהוד" - פוגרום כנד הקהילה היהודית בעירק שנמשך שלושה ימים, במסגרתו נרצחו 150 בני אדם, אלפי חנויות ובתי עסק נשדדו ואלפי משפחות נותרו ללא קורת גג. בשנת 1948, בעקבות הקמת מדינת ישראל, עירק הטילה משטר צבאי והחלה בגל של רדיפות כלפי היהודים. רבים נעצרו והורשעו, חלקם נידונו למוות ועל אחרים הוטלו מאסרים וקנסות כבדים. יהודים פוטרו מהשירות הציבורי, מוסדות יהודיים הוחרמו ויהודים נאלצו לתרום כסף לטובת המאבק הצבאי נגד מדינת ישראל.

על היהודים נאסר לעזוב את עיראק עד למרץ 1950, אז התירו הרשויות ליהודים להגר בתוך שנה, בתנאי שיוותרו על אזרחותם. לאור ההידרדרות הדרסטית במעמד היהודים ואווירת השנאה המקיפה אותם, באה לידי ביטוי הימלטות המונית מעירק. הרוב המכריע של יהודי עיראק - כ–90% מתוך קהילה של כ–150 אלף איש, עזבו את עיראק באותה שנה, כשבמקביל השלטונות גזלו מהם רכוש בשווי עצום.

ב-1945, לאחר שמוסלמים הפיצו בלוב שמועות על רצח ערבים והרס מסגדים בארץ ישראל, התרחש בעיר הבירה טריפולי פוגרום כנגד היהודים . עשרות אלפי מוסלמים התפרעו בשכונות היהודיות במשך ארבעה ימים, חיללו בתי כנסת, שרפו חנויות והותירו משפחות יהודיות רבות ללא קורת גג, 130 יהודים נרצחו ו–266 נפצעו החלה יציאת היהודים. על פי דו"ח של הג'וינט מאוגוסט 1947, היהודים בטריפולי חיים בפחד מתמיד ומאה אחוזים מן האוכלוסייה מבקשים להגר. ביוני 1948 התחולל שוב גל של פרעות ביהודי טריפולי, ובו נהרגו 14 יהודים ולפחות 122 נפצעו. יציאת יהודים מלוב הותרה רק ב–1949, אז יצאו עשרות אלפי יהודים, כשבכיסם מעט מאוד כסף וחבילה אחת לאדם. מאחור הם נוטשים  את כל רכושם, את הבתים, הרהיטים, את העסקים המסחריים שלהם ו–2,300 שנות היסטוריה.
במצרים התגוררו בשנות ה–40 כ–85 אלף יהודים, חלקם מבוססים ובעלי הון רב. מהומות נגד היהודים התחוללו ביום בו פורסמה הצהרת בלפור, בנובמבר 1945. עם זאת, ההכרזה על מדינת ישראל נתנה את האות לרדיפות של ממש. מאות יהודים נעצרו, הואשמו במזימות ציוניות או קומוניסטיות ונכסיהם עוקלו. החל ביוני 1948 התחוללו התנקשויות רצופות ביהודים, הוטמנו פצצות ברובע היהודי והאזורים היהודיים בקהיר ובאלכסנדריה הועלו באש. מחצית מבני הקהילה עזבו אז, והיתר גורשו בזמן מבצע סיני, בשנת 1956. היהודים גורשו, בלי שאיפשרו להם לקחת איתם את רכושם ואף נאסר עליהם למכור את נכסיהם. הם אולצו לחתום על הצהרות שבהן הודו כי הם מוותרים על שיבה למצרים והסכימו להחרמת רכושם על ידי השלטונות.
הסרט "הפליטים שנשכחו" חושף את ההיסטוריה וההרס של הקהילות היהודיות המזרח תיכוניות, שחלקן התקיימו במשך יותר מ-2,500 שנים. באמצעות שימוש בעדויות מקיפות של פליטים ממצרים, תימן, מרוקו, לוב ועיראק, הסרט שב אל סיפורי השמחה והסבל שנשאו עימם קרוב למיליון איש במשך זמן רב. פרקים על תרומת יהודי המזרח התיכון לפוליטיקה, עסקים ולמוזיקה הן עדות לתרבויות העשירות כל כך שהיהודים הנמלטים השאירו מאחור. הסרט משלב סיפורים אישיים עם קטעים מסרטי ארכיון של משימות הצלה, תמונות היסטוריות של עלייה והתיישבות מחדש, וניתוחים על ידי מלומדים עכשוויים על מנת לספר את הסיפור ולהבין את הסיבות לכך שהאוכלוסייה היהודית של העולם הערבי פחתה ממיליון איש בשנת 1945 לאלפים אחדים כיום. הסרט צבר עניין רב בעיקר בארה"ב. הוא הוקרן לאחרונה בקונגרס האמריקאי בוושינגטון ובאו"ם, על מנת להעלות מודעות בעולם סביב הפן הנשכח הזה בהיסטוריה של המזרח התיכון.

טיהור אתני במזרח התיכון

הסרט הוקרן פעמים רבות בערוץ הטלוויזיה הציבורי בארה"ב PBS. "הפליטים שנשכחו" זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במרבלה, ספרד.
האמת על מה שארע לעולי תימן במחנה המעבר חאשד שבעדן - במשך עשרות שנים ציירו בישראל את מבצע "מרבד הקסמים" להעלאת יהודי תימן כאירוע מופלא ומכונן של המדינה הצעירה. אולם 63 שנים אחרי ש-50 אלף יהודי תימן עלו בתוך שנה אחת לישראל, נחשפת המציאות הנוראה עמה היו צריכים להתמודד בדרך לארץ המובטחת, שכללה רעב, מחסור במים ותמותה גדולה. . בצעד יוצא דופן, הסכימו בארגון לחשוף את התיק שנמנה על שישה תיקים המתעדים את המבצע להעלאת יהודי תימן. את שאר התיקים סרבו בארגון לחשוף בטענה שהם אישיים. אלא שמספיק בתיק היחיד כדי להיחשף לסיפור שעד היום איש לא שש לספר.







בן גוריון לא רצה להעלות את יהודי צפון אפריקה לישראל בהקמתה . הוא שנא אותם. אלא שאחרי השואה, כשנכחדה רוב יהדות אירופה, הוא אמר בישיבת ממשלה - רבותיי, אין לנו ברירה וחייבים להעלות אותם (את אלו שלא רצה) כי אחרת לא תהיה מדינה.
הוא העלה את המזרחיים וזרק אותם למעברות ולעיירות פיתוח. בצבא הוא הקפיד להעלות בדרגות רק את האנשים "שלנו", יוצאי עדות אשכנז, וכן הקפיד שכל אנשי האצ"ל והלח"י לא יעלו בדרגות - הוא דאג לבחון אישית כל מי שהיה מועמד להעלאה בדרגה. לכן, הם היום מתגאים שהם בנו את המדינה .
לכן, כל הקיבוצניקים היו טייסים וכל הרמטכ"לים והאלופים היו שייכים כולם למפלגת העבודה שעם שחרורם מיד הצטרפו למפלגה. את האמת הזו הם לא מספרים .

הכיבוש המוסלמי על מפת ארץ ישראל

ממתי ערביי יהודה ושומרון הם פלשתינאים? פלשתינה הנה שמה הלועזי של ארץ ישראל. כשנפסיק להגדיר את ערביי יהודה ושומרון כ'פלשתינאים', הם יפסיקו לבקש מדינה או הגדרה עצמית. הסכסוך הערבי-יהודי יבוא לידי סיום, כשהערבים והשמאלנים יכירו בישראל כמדינת הלאום היהודי ויודו כי פלשתינה הוא שמה הלועזי של ארץ ישראל (ולא מדינה ערבית מומצאת). מעבר לכך, התנגדות השמאל למחסומים נובעת מכך שבקרב אנשי השמאל, ערך זכויות האדם הערבי גובר על ערך חיי הדם היהודי. הפרוטוקולים של זקני ציון שנכתבו על ידי גויים אנטישמים, הכשירו את רצח העם היהודי. כך גם מסע הדמוניזציה והשנאה של השמאל כלפי חלוצי יהודה ושומרון מכשיר את הפגיעה בחיילי צה”ל והמיעוט היהודי במזרח התיכון.
כפי שידוע לכולנו, אומות העולם קבעו במנדט עבור פלשתינה (1922) "הואיל ונתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה" ... יבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי בפלשתינה - ארץ ישראל. (מעולם לא נכתב זכויות לאומיות לערבים או בית לאומי ערבי בפלשתינה)

המנדט עבור פלשתינה (1922)

ארץ ישראל השלמה - 120,466 קמ"ר ליהודים

פשרת הימין (1923)
ארץ ישראל המערבית- 28,166 קמ"ר ליהודים, 92,300 קמ"ר - 77% לערבים
הצעת השמאל הקיצוני מדינה יהודית 22,486 קמ"ר 19% ליהודים 97,980 קמ"ר 81% לערבים
הכיבוש המוסלמי על המזה"ת מזרח תיכון נקי מיהודים 120,466 קמ"ר 0% ליהודים

מיתוס: במסגרת התכתבות מקמהון - חוסיין (1915 - 1916) הבטיחו הבריטים עצמאות לערבים בארץ ישראל. להלן מספר עובדות:
1) מקמהון הסביר: "אני מרגיש, שמחובתי להצהיר, וזה מה שאני עושה בהחלט ובתוקף, שבמתן ההבטחה הזאת למלך חוסיין לא הייתה לי כל כוונה לכלול את פלשתין באזור בו הובטחה עצמאות לערבים. לא הייתה לי גם שום סיבה שלא להאמין בזמנו, שהעובדה, שפלשתין לא נכללה בהבטחה, הובנה נכון על ידי המלך חוסיין."
2) ב-20 לנובמבר 1915 נפגש השריף אל פארוקי (ששיחק תפקיד מרכזי במשא ומתן) עם מארק סייקס בנוגע לגבולות. הוא הציג בפני סייקס בע"פ מפה של האזורים כפי שהוא מבין מה תחת השפעה בריטית ומה תחת אינטרסים צרפתיים. הוא בהחלט הזכיר את א"י במסגרת האזורים שיהיו תחת השפעה צרפתית ומכאן ברור שהם הבינו שא"י לא נכלה בהבטחה.
3)אם אכן וילייאט בערבית משמעותו סביבת ערבים אז בפסקה השנייה של המכתב מ-24 באוקטובר 1915 בו נאמר "בוילייטים הללו בהם בריטניה חופשית לפעול מבלי לפגוע בתחום האינטרסים של צרפת" יוצא שלערבים (השריפים) מובטחת רק מובלעות קטנות ואז הם מפסידים הרבה יותר. הם הבינו את המונח וילייאט כאזור מנהלתי כמו מדינה בארה"ב. כוונת מקמהון הייתה הוילייטים שקשורים בערים דמשק, חמה חומס וחלב. לא לשכוח שבתרגום המקורי דיברו גם על כיוונים מערביים ולא סתם ממערבה.
4)במכתב הבא הם דיברו על וילייט בירות שכלל חלק נכבד מארץ ישראל. הבריטים הסבירו כי זה שייך לתחום האינטרסים הצרפתי. היה דיון על אזור זה אבל לא הוזכר שום דבר על הסנג'ק של ירושלים.
5)באוקטובר 1919 אמר השריף של מכה לאל"מ ויקרי שאין הוא מעונין בארץ ישראל, לא בשבילו ולא בשביל יורשיו. הוא אף פרסם מאמר בעתון חשוב בו הוא מבקש מהערבים להכיר בארץ ישראל כארצם ההיסטורית של היהודים וכך הקוראן מחייב אותם להכיר.


אלה העובדות בקיצור אודות המאבק על ישראל כיום :

1. ישראל הייתה למדינה ב - 1312 לפנה"ס, אלפיים שנים לפני קום האסלאם.
2. לאחר כיבוש הארץ ב- 1272 לפנה"ס היהודים שלטו בארץ אלף שנים והייתה להם נוכחות רצופה בה במשך 3,300 שנים.
3. השליטה הערבית היחידה לאחר הכיבוש ב- 635 לפנה"ס נמשכה רק 22 שנה.
4. במשך יותר מ- 3,300 שנים ירושלים הייתה הבירה היהודית. ירושלים מעולם לא הייתה בירתה של ישות ערבית או מוסלמית. אפילו הירדנים, כשהם כבשו את חלקה המזרחי של העיר עם קום המדינה, לא עשו אותה לבירתם ומנהיגים ערביים לא ביקרו בה.                    
5. פלשתינה הוא שמה של ארץ ישראל. שטח שנועד לשמש בית לאומי לעם היהודי. מעולם לא היה עם ערבי פלשתינאי בארץ ישראל.
6. פרעות תר"פ - 1920, תרפ"א - 1921, תרפ"ט - 1929, תרצ"ד - 1933, תרצ"ו-תרצ"ט - 1936-9, ,מבצע אטלס תש"ה - 1944, הצעת החלוקה, מלחמת השחרור תש"ח - 1948 ... מפריכות את טענות ‘הנכבה‘ או ‘הכיבוש‘.
7.  ארגון לשחרור פלשתין (ארץ ישראל) - אשף הוקם ב 1964, שלוש שנים לפני טענת ‘הכיבוש‘ של 1967. (הפת"ח הוקם ב 1959 , שמונה שנים לפני טענת ‘הכיבוש‘’)
8. מטרת אש"ף (כמו החמאס), עד היום, היא השמדת היהודים בפלשתינה (ארץ ישראל).
9. ב 1964 הכיבוש הירדני שלט בירושלים, ביהודה ובשומרון.
10. ב 1964 הטרור של מחבלי אשף נגד היהודים בארץ ישראל, היה בשטחי תל אביב, חיפה, עכו, רמת השרון, באר שבע ... לא ביהודה ושומרון
11. פליטים ערבים בישראל החלו להזדהות כפלשתינאים ב- 1967, שני עשורים אחרי הקמת מדינת ישראל המודרנית.
12. ירושלים נזכרת יותר מ- 700 פעמים בתנ"ך ואף לא פעם אחת בקוראן.
13. דוד המלך ייסד את העיר ירושלים, רגלו של מוחמד מעולם לא דרכה בה לפי הקוראן.
14. יהודים מתפללים עם פניהם מופנות אל ירושלים, מוסלמים מתפללים כשפניהם למכה. אם הם נמצאים בין ירושלים למכה אז פניהם למכה ואחוריהם לירושלים.
15. ב- 1948 מנהיגי ערב עודדו את הפליטים הערבים לצאת מישראל תוך הבטחה שבהמשך יתבצע טיהור אתני כנגד היהודים בישראל. שישים ושמונה אחוזים מהם ברחו בלי לראות חייל ישראלי בכלל.
16. פליטים יהודים נאלצו לברוח מארצות ערביות בגלל אלימות, רדיפות ופוגרומים מצדם של הערבים.
17. מספר הערבים אשר יצאו ב- 1948 מישראל מוערך כ- 630,000. מספר הפליטים היהודים מארצות ערב מוערך באותו המספר.
18. הפליטים הערבים בכוונה לא נקלטו בארצות הערביות, למרות שטחן הענק. מתוך 100,000,000 פליטים בעולם מאז מלחמת העולם השנייה, הם מהווים הקבוצה היחידה שלא נקלטה או השתלבה בארצות עמם. הפליטים היהודים נקלטו כולם בישראל, מדינה לא יותר גדולה מניו ג'רסי.
19. לערבים יש שמונה מדינות. יש רק מדינה יהודית אחת. הערבים יזמו את כל חמש המלחמות והפסידו. ישראל התגוננה כל פעם וניצחה.
20. אמנת הפת"ח עדיין דורשת השמדת ישראל. ישראל מסרה לערבים את רוב שטחה של יהודה ושומרון, אוטונומיה תחת הרשות הפלסטינית, וסיפקה להם נשק.
21. בזמן השלטון הירדני, אתרים יהודים קדושים נבזזו וליהודים נשללה זכות הגישה אליהם. בשלטון היהודי כל האתרים המוסלמים והנוצרים נשמרו ונפתחה הגישה אליהם למאמיני כל הדתות.
22.  מתוך 175 החלטות מועצת הביטחון עד 1990, 97 היו נגד ישראל.
23. מתוך 690 החלטות העצרת הכללית עד 1990, 429 היו נגד ישראל.
24. האו"ם שתק כאשר נהרסו 58 בתי כנסת בירושלים על ידי הכובש הירדני.
25. האו"ם שתק כאשר הירדנים בשיטתיות חללו את בית הקברות היהודי העתיק בהר הזיתים.
26. האו"ם שתק כאשר הירדנים אכפו מדיניות כמו אפרטהייד שמנעה מיהודים להגיע להר הבית ולכותל המערבי.
27.  בפועל, אומות העולם לא מספקים חירות לפלשתינאים בכדי להקים את פלשתינה כפי שמתחייב מהחלטת הקהילה הבינלאומית. בהתאם לידוע לכולנו, אומות העולם קבעו במנדט עבור פלשתינה (1922) "הואיל ונתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה" ... יבטיחו את הקמת הבית הלאומי היהודי בפלשתינה - ארץ ישראל. כתב 'המנדט על פלשתינה' לא העניק זכות להקים בית יהודי לאומי, אלא מתוך הכרה בזכות הקיימת של העם היהודי על ארצו, הוא מבטיח לממש את הזכות להקמת הבית הלאומי היהודי בפלשתינה - ארץ ישראל. כתב המנדט על פלשתינה העניק את החירות לעם היהודי לממש את ריבונותו על מה ששלו. מי שמתנגד למימוש החירות היהודית על פלשתינה - ארץ ישראל, פוגע בחירות המיעוט היהודי במזרח התיכון. בפועל, מעולם לא נכתב זכויות לאומיות לערבים או בית לאומי ערבי בפלשתינה.

כתב המנדט בעברית
מסמך המנדט עבור פלשתינה באום

הילד: אבא, למי שייכת ארץ ישראל? 
האב: ארץ ישראל שייכת לעם היהודי. הסטורית משפטית ומוסרית.
הילד: למה?
האב: כי רק לעם היהודי קשר היסטורי מוכח של יותר מ-3000 שנים לארץ ישראל. ולכן אומות העולם החליטו מתוך הכרה בקשר ההסטורי של העם היהודי לארץ ישראל, לבסס זאת במסמך משפטי ''כתב המנדט על פלשתינה''.
הילד: אז למה מוסרית האב: ערבים הורגים יהודים הרבה שנים בארץ ישראל. היהודים לעומת זאת מציעים שוב ושוב לערבים הסכם שלום, הערבים מסרבים ופותחים כל פעם במלחמה ומפסידים.
הילד: זה נשמע שהיהודים קצת משוגעים,
אבא. למה הם בכלל מדברים עם הערבים במקום לגרש אותם מכאן?
האב: זו שאלה מצויינת בני. אין לי תשובה