מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

‏הצגת רשומות עם תוויות רש"ע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רש"ע. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 3 בספטמבר 2016

מה גורם לכך שתושבי הרשות הערבית [רש"ע, המוכרת גם כרשות הפלסטינית] הנם עניים?









אם באמת אכפת לכם ממצוקת הפלסטינאים, אם אתם באמת מודאגים מסבלם, שימו לב למה שיש להם להגיד בסרטון הבא.
הערבים בעצמם יודעים מהו הגורם לסבלם אך כדי לספר על כך עליהם להסתיר את זהותם כדי שאנשי הרשות לא ירצחו אותם כפי שנהוג ומקובל בקרב מי שחושף את השחיתות ברשות. מי שגורם לסבלם של הערבים תושבי הרשות הנם מנהיגיהם שמקבלים לכיסם מליארדי דולרים כתרומות מהמערב. כספים אלו אינם מגיעים ליעדם, לצורך שיקום יישובי הרשות.
כספים אלו ממנים טרור, פעילות טרור, בניית מנהרות, רכישת אמצעי לחימה ואת חיי הנהנתנות של מנהיגי הרשות. מנהיגים אלו עולים לשלטון מלכתחילה בזכות מימון העולם המערבי. מדובר במאפיה לכל דבר ועניין שגונבת לאור יום את כספי התרומות לעיני כל. כולם יודעים ואינם עושים דבר בכדי למנוע זאת. מנהיגי הרשות לוקחים את כספי התרומות ומנציחים את סבלם של הערבים כדי להמשיך לקבל תרומות. המערב נחשף לסבלם של הערבים וממשיך לתת סיוע כספי. כך המעגל נמשך.
רוצים הוכחות? חשבו כמה כסף נתרם לרשות והועבר על ידי העולם המערבי - כן, גם על ידי משלם המסים הישראלי בעקבות אסון אוסלו. באופן יחסי, הועברו לרשות פי 15 עבור כל תושב הרשות מאשר הכספים שארצות הברית העבירה כדי לשקם את אירופה כולה לאחר מלחמת העולם השניה. אבל עדיין אין כלכלה פלסטינית, אין תעשייה, אין מסחר, אין ביוב, אין מים, אין מערכת רפואה, אין!
לאן הלך כל הכסף הזה? רוצים שמות? קבלו שמות!
המערב כיבד את הראיס יאסר ערפאת ברמה כזו שניתן לו פרס נובל לשלום הכולל פרס כספי של מליוני דולרים שיועדו לו אישית. ערפאת עודד את המערב להעביר את כספי התרומות דרכו ולא דרך ארגונים לא ממשלתיים כדי שיוכל לבנות עבור תושבי הרשות שרותי רווחה. אז למה שרותים אלו לא הוקמו? ולמה לאחר מותו של הראיס, הטרוריסט המושחת, נמצאו על ידי רואי החשבון שלו מעל למליארד דולר בחשבונות הבנק הפרטיים שלו? מדוע הראיס הנוכחי של הרשות, הטרוריסט ומכחיש השואה מחמוד עבאס, אבו מאזן, שווה מאות מליוני שקלים? איך זה שמנהיג מפלגתו של אבו מאזן, מוחמד דחלאן, הוא הבעלים של מגדל בדובאי?
גם החמאס, ארגון הטרור השולט ברצועת עזה ונבחר לנהל את ענייני הרשות ברצועה, מושחת באותה המידה. שוויו של מנהיג החמאס, חאלד משעל, מוערך ב- מליארד דולר. בשנת 2014, הוא בילה באחד מבתי המלון המפוארים ביותר במזרח התיכון בזמן שטילים נורים מהרצועה לעבר ישראל וכן, ישראל משמידה ברצועה מטרות טרור. למלחמה זו הוא הסית והיא הביאה רק הרס לתושבי הרצועה.
זהו רק קמצוץ מהסיפור, ממש על קצה המזלג. וזה עוד בלי שבכלל עסקנו ב-1,700 חברי החמאס המליונרים או על מאות ואלפי המחבלים עם דם על הידיים שמקבלים משכורות שמנות, שוות ערך להכנסה של עשירון העליון בכלכלה הישראלית, כל עוד הם יושבים בכלא הישראלי בגין הטרור שהם ביצעו. ככל שהם רצחו יותר ישראלים, חיילים ויהודים, כך המשכורת אותה הם מקבלים יותר גדולה. ולא דיברנו גם על המעצרים האלימים, העינויים וההוצאות להורג ללא משפט שתושבי הרשות הערבית עוברים מידי המשטרה הערבית של הרשות, בה עובדים פעילים בארגוני טרור. זה העולם שהמערב מממן ומעודד בכך את קיומו.
הפתרון הוא פשוט - למנוע את מימון הטרור באמצעות ניטור ומעקב אחר כל דולר וכל יורו שמועבר לרשות הערבית ולגורמים בעזה וביהודה ושומרון. הערבים באזור זקוקים נואשות לסיוע מערבי, אך המערב תורם לדיכויו ולהמשך פעילות טרור ושחיתות.


יום שבת, 17 באוקטובר 2015

יום השנה ה-14 לרצח השר רחבעם זאבי (גנדי)







"תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל הם שלושה עיקרים שחברו יחדיו. טול אחד מן השלושה ושני האחרים בטלים." [רחבעם זאבי]





היום לפני 14 שנה (17.10.2001): השר רחבעם זאבי נרצח במלון הייאט בירושלים על ידי מחבלים. רחבעם עמיקם "גנדי" זאבי (20 ביוני 1926 - 17 באוקטובר 2001) היה אלוף בצה"ל ופוליטיקאי ישראלי. נושא דגל הטרנספר בשיח הציבורי הישראלי. ב-2001 נרצח על ידי שלושה מתנקשים פלסטינים, אנשי החזית העממית. בעת הירצחו היה שר התיירות בממשלת ישראל, וחבר כנסת מטעם מפלגת מולדת בסיעת האיחוד הלאומי. זאבי נולד למשפחה ירושלמית דתית והתחנך בבתי הספר של תנועת העבודה. את הכינוי "גנדי" קיבל כשלמד בקיבוץ גבעת השלושה. בקיבוץ נהגו לעשות קרחת לילדים; כשהגיע רחבעם הרזה והקירח לחדר האוכל, יחף ומגבת למותניו, נראה כמו המנהיג ההודי, ומאז דבק בו שמו של מהאטמה גנדי. לדבריו, "זיכרון הילדות הראשון שלי הוא התקפה של ערביי ירושלים על שכונת ימין משה שליד חומות העיר העתיקה וממול לשער יפו, בה גרנו במאורעות תרפ"ט – 1929. ראיתי אז את המוני הפורעים זועקים 'אטבח אל־יהוד!' (לשחוט את היהודים!) ו'פלשתין – בלדנא ואל־יהוד – כלבנא!' (פלשתין – ארצנו, והיהודים – כלבנו!)." זאבי נהג לענוד בקביעות דסקית ובה שמות השבויים והנעדרים, לאות הזדהות עמם.

הוא חונך על ברכי הסוציאליזם, הציונות האקטיביסטית ואהבת הארץ. בעת שרותו בפלמ"ח הוא סרב לתת יד לסזון כנגד יהודים. לימים ייחס את דעותיו לחינוכו ולתקופתו בפלמ"ח ואמר "אין לי זכויות יוצרים ולו על שורה אחת בהשקפת העולם שלי. חינכו אותנו על ציונות ועל סוציאליזם, תוך דגש על הציונות האקטיביסטית וה"הגנה". ההגשמה האישית ושלמות הארץ עמדו במרכז חיינו, והיה ברור כשמש בצהריים שמולדת אין מחלקים". זאבי שירת בצה"ל בשנים 1948 - 1974. הוא החל את דרכו כקצין המבצעים של פיקוד הצפון, ולאחר מכן, כמפקדו של גדוד 13 בחטיבת גולני. תפקידו האחרון היה מפקד פיקוד מרכז. זאבי פרש מצה"ל שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים, אך עם פרוץ המלחמה חזר לשירות פעיל כעוזר מיוחד של הרמטכ"ל. אחרי המלחמה שירת תקופה קצרה כראש אג"ם. לאחר שחרורו מצה"ל ב-1974 מונה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ליועצו למלחמה בטרור ובמאי 1975 גם ליועצו לענייני מודיעין.
בשנת 1987, הודיע זאבי על תמיכתו בעיקרון ארץ ישראל השלמה ובטרנספר "מרצון" או "בהסכמה" לאוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ורצועת עזה. הוא טען שזו הדרך היחידה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. את הטרנספר מרצון הציע ליישם באמצעות עידוד משפחות ובודדים פלסטינים לעבור לארצות אחרות על ידי הפסקת עבודתם בישראל, סגירת "אוניברסיטאות האינתיפאדה", אי-עידוד התעשייה אצל הערבים ביש"ע ומענקים כספיים לעוזבים. את הטרנספר בהסכמה הציע ליישם כהעברת אוכלוסין כפויה במסגרת הסכם שלום עם מדינה ערבית שכנה, כשההסכמה היא של המדינה האחרת לקבל אותם. זאבי סבר שמערכת הביטחון של ישראל חזקה דיה לסיפוח שטחי יהודה, שומרון ועזה ולביצוע טרנספר לאוכלוסייה הערבית שם. זאבי הסתמך על מנהיגי התנועה הציונית, אנשי רוח ומנהיגים מן השמאל, וטען שאף הם הציעו בשלבים שונים טרנספר בכפייה. הוא עצמו הציע "טרנספר בכפייה" במקרה של התקפה על ישראל ממזרח. לדבריו, "לא נוכל לקבל נוכחות של גיס חמישי אצלנו" וערביי ארץ-ישראל "יופנו אל מול הצבאות הפולשים כדי לשבש את מערכותיהם."‏ בשנת 1988 הקים את מפלגת מולדת ועמד בראשה עד יום הירצחו. לזאבי שגדל בבית שומר מסורת הייתה זיקה למורשת היהודית. בכרטיס החבר של תנועת מולדת הובא המשפט "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל".
בתקופות בהן נחתמו הסכם השלום בין ישראל לירדן והסכמי אוסלו היה זאבי בין המתנגדים החריפים ביותר להסכמים. הוא היה מבין שלושת חברי הכנסת היחידים שהצביעו נגד הסכמי השלום עם ירדן, ובתקופת הסכמי אוסלו נטל חלק פעיל בעצרות עם ובהפגנות כנגד מדיניות הממשלה. עם זאת, זאבי גינה בחריפות את רצח יצחק רבין, וביכה את מותו.


אנו שומעים את דוברי הממשלה והשמאל, שחוזרים ואומרים כי אי אפשר להכריע בכח את הסכסוך עם הפלשתינים, וכי אין פתרון צבאי ובסופו של דבר בלאו הכי נצטרך להגיע לשולחן המשא ומתן המדיני. אומרים את זה שרים ואומרים את זה אפילו אלופים במילואים של השמאל, והאזרח הקטן מבולבל ושואל: האמנם זה כך? הקביעה הזאת היא אווילית וחסרת בסיס, ומטעמי נימוס אסתפק בהגדרתה כמטומטמת. הרי כל ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו את ההיפך מזה. האם ההשתלטות הנאצית על מחצית אירופה הודברה במשא ומתן מדיני או במלחמת בנות הברית למיגורה? האם ההתפשטות היפנית על דרום-מזרח אסיה נעצרה ונסוגה במשא ומתן מדיני או בזכות שתי פצצות אטומיות שארה"ב הטילה על הירושימה ונגאסקי? האם הצרפתים שנסוגו מאלג‘יר ופינו ממנה מיליון אזרחים צרפתים לא עשו כן בגלל הפעלת כח וטרור של האלג‘ירים? והרי הצבא הארגנטינאי סולק מאיי פוקלנד בכח הצבא הבריטי. וכך הלאה, וכך הלאה. מאז סכסוך הדמים הראשון בין קין והבל ועד ימינו, רוותה ההיסטוריה האנושית במלחמות אין-קץ, שתכליתן הייתה להשיג הכרעה על-ידי כח."

 רחבעם זאבי ז"ל


ב-17 באוקטובר 2001, ביום הרצח, רחבעם זאבי שהה במלון הייאט שבירושלים, בחדר מספר 816. זאבי שהה במלון ללא מאבטחים, משום שהתנגד להיות מאובטח בעוד האזרחים חשופים, ולא רצה לשנות מהרגליו עקב איומי הטרור. בשעה 6:00 בבוקר, אחד המתנקשים, חמדי קורען, פנה לעבר חדר האוכל של המלון על מנת לוודא כי השר זאבי אכן שוהה שם בהתאם ללוח הזמנים הקבוע שלו. בשעה 06:20 זאבי ורעייתו יעל ירדו לחדר האוכל של המלון. כאשר קורען הבחין בזאבי בחדר האוכל הוא חזר לחדרו ועדכן את שאר חברי החוליה בכך. מיד לאחר מכן, שניים מחברי החוליה פנו לעבר רכבם אשר חנה במגרש החניה אשר בקומת המרתף של המלון, כדי להביא את האקדחים שלהם, עליהם הורכבו משתיקי קול. על מנת שלא לעורר חשד, שני התוקפים חזרו בנפרד לחדר שלהם דרך חדר המדרגות במקום להשתמש במעלית.
שני התוקפים נפגשו בחדרם, הכינו את נשקם, ומשם פנו לעבר חדרו של זאבי בקומה 8. התוקפים חיכו לזאבי ליד יציאת החירום, במיקום הסמוך לחדרו של זאבי. בינתיים, בשעה 6:45 נהגו של זאבי, עדי ממן, הגיע לחדר האוכל של המלון והצטרף לזאבי ואשתו לארוחת בוקר.
בשעה 6:50 זאבי עזב לבדו את חדר האוכל ועלה חזרה לחדרו באמצעות המעלית. שתי דקות לאחר מכן, יעל זאבי והנהג עדי ממן, החלו גם כן להתקדם לעבר החדר של זאבי. כאשר דלת המעלית נפתחה, זאבי יצא מהמעלית ועבר על פני שני התוקפים. על פי עדות התוקפים, קורען צעק לעברו "היי!" וכאשר זאבי פנה לעברו של קורען הוא נורה בראשו שלוש יריות ממרחק קרוב. שני כדורים פגעו בראשו של זאבי. למרות שהכדור השני פגע בלסת של זאבי ולא גרם לפגיעה קטלנית, הכדור הראשון חדר למוחו וגרם לנזק בלתי הפיך. מיד לאחר הרצח המתנקשים נמלטו מזירת הפשע. המתנקשים נמלטו מהמלון לאזור שבשליטת הרשות הפלסטינית.

בשעה 7:00, רק מספר דקות בודדות לאחר הרצח, גילו יעל זאבי והנהג עדי ממן את זאבי שוכב על הרצפה של המסדרון, ירוי בראשו ומדמם. זאבי הובהל במצב אנוש אל המרכז הרפואי הדסה שבירושלים. צוות הרופאים בבית החולים ניסה להצילו. מותו הוכרז בסופו של דבר בשעה 10:00 בבוקר.
ארגון החזית העממית נטל אחריות לרצח וטען כי בוצע כנקמה על חיסול מנהיג החזית העממית אבו עלי מוסטפא חודשיים קודם.
לאחר ביצוע הרצח, רוצחי זאבי הצליחו להימלט מזירת הפשע. במשך זמן רב הם הסתתרו במתחם המוקטעה ברמאללה, תחת חסותו של יאסר ערפאת. בסופו של דבר, במהלך מבצע חומת מגן, בו כוחות צה"ל ערכו מצור על מתחם המוקטעה, הושג הסכם לפיו רוצחי זאבי יועברו לכלא ביריחו תחת פיקוח של סוהרים בריטים ואמריקנים. לאחר שארגון החמאס זכה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006, מנהיג החמאס איסמעיל הנייה הצהיר בפומבי על כוונתו לשחרר את רוצחיו של זאבי. ב-14 במרץ 2006 הסוהרים האמריקאים והבריטים עזבו את הכלא ביריחו, בטענה כי הרשות הפלסטינית לא עמדה בהסכם שהושג עם ישראל ארבע שנים קודם לכן. כתוצאה מכך ישראל השיקה עוד באותו היום את מבצע "הבאת ביכורים" אשר במהלכו לכדו כוחות צה"ל את חברי החוליה שהתנקשה בזאבי. בעקבות כן, רוצחי זאבי נשפטו בישראל, הורשעו ונידונו לעונשי מאסר ארוכים. זאבי היה השר הישראלי הראשון שנרצח בידי מתנקשים פלסטיניים, והאדם הישראלי הבכיר ביותר שנרצח על ידי חמושים במהלך הסכסוך הערבי ישראלי כולו.
עד היום, לא נקבע יום זכרון לאומי לשר שתרם רבות למדינת ישראל ולארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה. מדובר באדם מוסרי ביותר, אשר התנגד למלחמת אחים שיזם השמאל כנגד הימין ולשתף פעולה בהסגרתם לשלטון הבריטי כדי להביא להוצאתם להורג. גם הטרנספר של הערבים הנו מוסרי ביותר, מאחר ומחבלים פוטנציאלים שגורמים נזק הסברתי לישראל באמצעות המצאת היסטוריה ואשר מסכנים חיי אדם באמצעות מעורבות גבוהה בעבריינות, מעורבות בפיגועי טרור ובמקרי רצח, בגרימת תאונות דרכים בהם מעורבים הרוגים ועוד. הטרנספר מוסרי מאחר והדבר נעשה מרצון, הערבים חוזרים לבית סביהם שבמדינות ערב ומקבלים פיצוי.













יום שני, 12 באוקטובר 2015

היום הנו יום השנה ה-15 להרצחם של שני חיילי מילואים של צה"ל - יוסי אברהמי, וואדים נורז'יץ





השמש זרחה
השטה פרחה
והשוחט שחט

היום לפני 15 שנה (12.10.2000) - המון ערבי מבצע את הלינץ' ברמאללה בשני חיילים ישראלים ומרטש גופותיהם. הלינץ' התרחש בתחילת האינתיפאדה השנייה, תאריך 12 באוקטובר 2000 ברמאללה, במהלכו תקף המון ערבי ברמאללה שני חיילי מילואים של צה"ל - יוסי אברהמי, וואדים נורז'יץ - רצח אותם והשחית את גופותיהם. האירוע והדיון סביבו גרמו לזעזוע בדעת הקהל ולדרישה בציבור הישראלי להקשחת המדיניות נגד הטרור הערבי.
ב־1 באוקטובר 2000, ביום הרביעי שלאחר פרוץ האינתיפדה השנייה, גויס מחזור מילואים על בסיס תעסוקה שגרתית של נהגי ג'יפים לחטיבה המרחבית (חטמ"ר) בנימין. ביניהם גויסו החיילים רב-סמל יוסי אברהמי מפתח תקווה ורב-טוראי ואדים נורז'יץ מאור עקיבא. השניים קיבלו תפקיד של ליווי אוטובוסים להגנה מהתקפות פלסטיניות ונצטוו להגיע למחרת היום בשעה 10:00 בבוקר. ב־11 באוקטובר החיילים נשלחו לחופשה בת יום אחד על ידי סגן השליש של החטיבה ללא קבלת תדריך לדרך ההגעה בחזרה אל החטיבה בצומת איו"ש.


למחרת בבוקר, יום חמישי ה־12 באוקטובר, חזרו אברהמי ונורז'יץ ברכב הפרטי של נורז'יץ לבסיס. במהלך נסיעתם בכביש 443, טעו החיילים בדרכם, ובמקום להמשיך למחסום חיזמא ולעקוף את רמאללה, המשיכו לכיוון העיר כאשר בדרכם חצו מחסום צה"לי בביתוניא. בעודם נכנסים לרמאללה, אברהמי ונורז'יץ זוהו כיהודים על ידי עוברים ושבים פלסטינים, על פי לוחית הרישוי הצהובה. מיד לאחר הזיהוי החלו הפלסטינים ליידות על הרכב אבנים ולחסום את דרכם.
בלב העיר העוינת, החיילים נתקעו בפקק תנועה. רכבם לא היה יכול לזוז קדימה או אחורה. שוטרים פלסטינים במדים באו אל הרכב, ונורז'יץ ואברהמי הפצירו בהם כי הם רק טעו בדרך ורוצים להתקשר בטלפון הנייד. השוטרים מנעו זאת מהם ודרשו מהחיילים להילוות אליהם לחקירה בתחנת המשטרה "אל-בירה" תוך כדי הצמדת רובים לראשיהם. הוצאת החיילים מהמכונית והובלתם אל תחנת המשטרה בוצעה תוך כדי גרירתם ומעשי אלימות מצד ההמון הערבי הצמא לדם, בעודו משולהב על ידי השוטרים. בעת הוצאתם מהרכב נטלו מהם השוטרים את נשקיהם האישיים, אקדח נוסף שהיה ברשותם וכן את תיקיהם.
בתוך זמן קצר נפוצה הידיעה על הימצאותם של החיילים הישראלים בתחנת המשטרה, ובחצר המשטרה התקבצו מאות פלסטינים מצוידים במקלות ובבלוקים ועודדו את המתעללים בקריאות להרוג את החיילים.
כשהגיעו לתחנת המשטרה בשעה 10:15 בבוקר, הובילו את החיילים למשרד המפקד שבקומה השנייה. בזמן זה, המון פלסטינים ניסו לרצוח את החיילים כשהם בתוך התחנה, אך השוטרים הורו להמון להמתין מחוץ לשער התחנה עד אשר יוציאו את החיילים מהתחנה ואז יתנו להם אותם על מנת להורגם. עם זאת, תוך רגעים ספורים אחד השוטרים פתח את דלתות המשרד עבורם, וערבים רבים מילאו את התחנה והמשרד. למרות תחנוניהם ובכיים של החיילים, ההמון וכן למעלה מעשרה שוטרים נקטו כלפיהם באלימות קשה והכו אותם באלות השוטרים, מוטות ברזל ובחפצים קהים, וכן דקרו אותם מספר פעמים.
בתוך 15 דקות, הידיעה על אנשים שנלכדו ברמאללה הגיעה לישראל, אך צה"ל החליט שמבצע חילוץ יהיה מסוכן מדי מפאת ההתנגדות הצפויה של כוחות הביטחון הפלסטינים, המאומנים היטב לשטח העירוני של עירם. ההמון המשולהב הצית את מכונית החיילים ודרש לקבל את החיילים לידיו. נורז'יץ הושלך הפוך דרך החלון בקומה השנייה (מגובה של כ־8 מטרים), ואברהמי דרך הדלת, לידי ההמון הזועם, שעקר עיניהם, דקר, רמס והכה אותם. בשעה 10:30 לערך ההמון הפלסטיני גרר את החיילים ברחוב אל כיכר אל-מנארה שבלב רמאללה והמשיך בהתעללות בהם ובריטושם. נורז'יץ הועלה באש, והמתפרעים תלשו את איבריהם הפנימיים ונופפו בהם תוך צהלות ניצחון. החגיגה בכיכר של ההמון והשוטרים וריטוש הגופות נמשכו עד אשר נפוצה בהמון השמועה לפיה צה"ל עומד לנקוט בפעולת תגמול ואז התפזר ההמון באחת והגופות נעזבו.
אחד המשתתפים העיקריים בלינץ', עזיז צאלחה, אשר השליך את נורז'יץ מהחלון, הוציא ראשו מהחלון והציג את ידיו המגואלות בדם, בעוד שההמון מריע. לדברי הרופא הגדודי, יוסי אברהמי הוכה קשות והגיע במצב של מוות קליני למתחם המת"ק באזור ומת בדרכו למסוק. ראשו של נורז'יץ רוסק והפלסטינים דחפו מקל של מטאטא דרך גרונו עד למעיו.
בשעה 11:00 בבוקר, כשאשתו של אברהמי התקשרה לטלפון של בעלה על מנת לדרוש בשלומו, אחד מרוצחיו ענה לה בהתפארות ולגלוג: "שחטתי את בעלך לפני כמה דקות". כך שמעה לראשונה על מותו של בעלה.
הברוטליות של הרצח זעזעה את הציבור הישראלי והגבירה את חוסר האמון הישראלי ביושב ראש הרשות הפלסטיני יאסר ערפאת. הלינץ' השפיע גם על האמונה של חלק מהשמאל הישראלי בתהליך השלום. עמוס עוז לדוגמה, צוטט שאמר "ללא ספק, אני מאשים את ההנהגה הפלסטינית ...".
תמונות הלינץ' גרמו לזעם בדעת הקהל הישראלית ותמונת הרוצח המנופף את ידיו מגואלות הדם בשמחה דרך החלון נהפכה לאחד מסמלי האינתיפאדה השנייה. בסטיקר שדרש את הקשחת המדיניות הישראלית כלפי מחבלים הופיעה תמונתו של צאלחה מנופף בידיו עם כיתוב מתחת האומר: "הייתם לוחצים את הידיים האלה לשלום?"
צוות טלוויזיה איטלקי תיעד את הלינץ' ושידר את התמונות למרות שקיבל איומים על חייו מצד הפלסטינים. תיעוד האירוע התפרסם על ידי הטלוויזיה האיטלקית, למרות ניסיונות של רש"ע, הרשות הערבית ביהודה ושומרון להפעיל צנזורה ולהעלים כל תיעוד לאירוע.
הצלם הבריטי מארק סיגר ניסה אף הוא לצלם את המאורע אך ההמון תקף אותו פיזית והרס את מצלמתו.
אחרי האירוע, הוא אמר "הלינץ' היה הדבר המחריד ביותר שראיתי אי-פעם, ואני דיווחתי מקונגו, קוסובו, ומהרבה מקומות רעים אחרים... אני יודע שלא כל הפלסטינים כאלו, ואני אדם מאוד סלחן, אבל לעולם לא אשכח זאת. זה היה רצח מהסוג הברברי ביותר. כשאני חושב על זה, על הראש של האדם, כולו מרוסק, אני יודע שיהיו לי סיוטים עד סוף ימי חיי".



בתקופת ממשלת שרון, החלה ישראל במצוד אחרי מבצעי הלינץ' הראשיים. קרוב ל-20 פלסטינים נעצרו והורשעו. מבין הרוצחים הבולטים ניתן למנות:
1. עבד אל-עזיז צאלחה, מהכפר דיר ג'ריר. נעצר בשנת 2001 בהיותו בן 20. הוא הודה שהיה אחד מההמון שפרץ לתחנת המשטרה, וכן שחנק את אחד החיילים בעוד אחרים הכו בו. כשהוא ראה שידו מגואלות בדם החיילים, הוא הלך לחלון והציג בגאווה את ידיו להמון שמתחתיו וכך גם צולם בסרטון ששודר באמצעי תקשורת שונים.בשנת 2004 הורשע על ידי בית המשפט ברצח רב"ט ואדים נורז'יץ ונגזר עליו מאסר עולם אך הוא שוחרר לחופשי באוקטובר 2011 במסגרת עסקת שליט.
2. נאסר אבו חמייד - ישב מספר פעמים בכלא הישראלי במהלך האינתיפאדה הראשונה. ב-1990 נשפט ל-5 מאסרי עולם בגין רצח חמישה משתפ"ים, אך שוחרר במסגרת הסכמי אוסלו. אבו חמייד תועד כאשר הוא מתעלל בגופות שני החיילים בלינץ' ברמאללה. נעצר בקלנדיה באפריל 2002 ונשפט ל-7 מאסרי עולם ו-50 שנות מאסר לאחר שהודה והורשע ברציחת 7 אזרחים ישראלים ובעבירות נוספות.
הלינץ' ברמאללה הנו אירוע אחד מני רבים המעיד על כך שאין בסיס משותף בין התרבות הישראלית, היהודית לתרבות הערבית. ערבים ויהודים אינם אותו הדבר. האירוע מעיד על כך שהערבים חיים על חרבם ודם חפים מפשע זורם ברחובותיהם לעומת קידוש החיים של היהודים, המאופיינת בתרבות שברחובותיה זורמים חלב ודבש, אם אם הוא מחבל שרק עכשיו עשה פיגוע. לכן, אין כל בסיס לעלילות הדם שמנסים להעלים על היהודים. בתרבות  הערבית, רוצחי יהודים הנם שאהידים קדושים והם מונצחים בכל דרך אפשרית.



בתמונה: עבד אל-עזיז צאלחה מציג לראווה את ידיו המגואלות בדם החיילים. השתחרר מהכלא בשנת 2011 במסגרת עסקת שליט.