מגיבים בפייסבוק, 12 קווים לדמותם

מגיבים בפייסבוק, קווים לדמותם:

1. המתחכם: בדרך כלל סוג מעצבן, זה שחייב להפגין את הידע שלו על ידי התמקדות בנקודה שולית ולא חשובה בפוסט, לרוב גם לא עושה לייק לפוסט, לעתים ידוע בשם "הטרחן"
2. המתייג האוטומטי: לכל סוג של פוסט תמיד יהיה לו את מי לתייג, גם אם זה פוסט שמודיע על הנחה במפעל חמוצים בדרום הגליל
3. המלייק לתגובות אך לא לפוסט: אין הרבה מה להוסיף כאן
4. המשפר: בטוח שיש לו פאנץ' יותר טוב משלך אך לרוב זה מחזור בדיחה ישנה
5. המספר: זה שבדיוק קרה לו משהו דומה וחייב לשתף את כולם בזה
6. המקטר: לא אוהב את הפוסט ובא אליך בטענות שאתה לא עומד בציפיות שלו
7. הדתי: פותח כל תגובה ב "בס"ד" גם אם אחרי זה הוא מקלל אותך 7 דורות אחורה
8. הלא קשור בהגזמה: "חחחחחח דבר איתי אחי, חייבים לשבת", בתגובה על פוסט של יום הזיכרון
9. הפוליטי: בדרך כלל מגיב #להפריט או #למה_זהות גם אם זה פוסט שמקטר על מחירי המטבחים של איקאה
10. החרמן: הגבר שמגיב בפרגון מוגזם בפוסטים של בחורות גם אם אין לו מושג במה מדובר
11. הגנב המודע: מפגין את אהבתו לפוסט ומודיע חגיגית שהוא גונב את הפוסט, הרצחת וגם ירשת, ברוטוס?
12. אתם: המגיבים/עוקבים שלי, שאתם הכי טובים בעולם, מת עליכם!!!

אמא, אבא וכל השאר - הפרוייקט של עידן רייכל

וכשהלילה תם והשמש מאירה
התדעי אמא מה לעינינו נראה?
עצים סביב, רמי צמרת אך חרוכי גזע
בתים גדולים סביב אך הרוסים הם דהויי צבע
מהלך על הריסות אני, אמא
ותאמיני לי אין כאן שום אגס ואין כאן פרח

לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדנו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא

בחיי שזה קשה אך אני נשאר
אפורה האדמה ושחור האופק
וכחול שמים כאילו משתהה והוא ממתין
ולא נוגע, הוא לא נוגע באופק השחור
ביניהם חלל, שום קשר וכל השאר
וזה קשה מאוד אך אני נשאר
יש כאן גדר תיל ואחריה חרב שלופה
אמא, אבא וכל השאר

לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדנו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא

וכשהלילה תם והשמש מאירה
התדעי אמא מה לעינינו נראה?

יום השנה ה-34 לרצח הילדה נאוה אלימלך

היום לפני 34 שנה (20.03.1982) - רצח הילדה נאוה אלימלך.
נאוה אלימלך, אז ילדה בת 11, יצאה מבית הוריה שברחוב רמב"ם בבת-ים בצהרי שבת, 20 במרס 1982, והלכה לחברה. נאוה לבשה מכנסיים אדומים וחולצת קטיפה תואמת. הוריה ישנו אז שנת צהריים, והילדה האחראית כתבה פתק בזו הלשון: היא השאירה פתק להוריה בזו הלשון:

"לאמא ואבא ולכל המשפחה. אני הולכת לטייל. אל תדאגו, אני אחזור הביתה. אני אוהבת אתכם מאד".

אחותה הגדולה אפרת עוד פגשה בה מתחת לבניין והספיקה לדבר איתה. מאז, איש לא ראה אותה עד שמהים עלתה הבשורה המרה והמזוויעה.
לאחר שהתברר כי לא הגיעה לבית חברתה, החלו החיפושים אחריה. בבית המשפחה עלו החרדות מיד עם הטלפון מאמה של החברה, שהודיעה "נאוה לא הגיעה אלינו". אף שעוד בצהריים נמסר דיווח למשטרה על היעדרות הילדה, רק בתשע בערב החלו החיפושים אחריה. זמן רב ויקר מפז אבד אז, כשהחיפושים הנרחבים החלו למעשה רק עם הזריחה למחרת. אלפי אנשים חיפשו אחר הילדה. תמונתה הופצה בכל מקום, כלבים גיששו בחולות העיר בת ים ועיני השוטרים שזפו כל סמטה, רחוב או גג - אבל לשווא. לא נמצא כל זכר, בדל ראיה, שערה או בגד של הילדה. כאילו בלעה אותה האדמה, אף אחד לא ראה ולא שמע. ביום העשירי לחיפושים מצאו מתרחצים בחוף הים בהרצליה את ראשה של נאוה אלימלך, ארוז בשקית ניילון. חלקי גוף נוספים שלה, גם הם היו קשורים בשקיות, נתגלו סמוך לחוף תל-ברוך שבצפון תל אביב. הרצח ומציאת הגופה זעזעו את תושבי ישראל ומאז הרצח לא פוענח.
החקירה הוטלה על היחידה המרכזית של מחוז תל אביב, אבל שום קצה חוט לא נראה באותם ימים. במחלק הערכה של המשטרה שרטטו פרופיל אפשרי של אותו רוצח מטורף. עלה חשד כי מדובר בפדופיל שביקש לבצע את זממו, הסתבך ועשה מה שעשה. חשש נוסף שקינן בלב החוקרים - וכעבור כמה שנים קיבל אישוש רגעי מהצבא - דיבר על אירוע לאומני. אולם גם לכך לא נמצאו ראיות. שנה לאחר הרצח טען הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, שהמעשה בוצע על רקע לאומני כמבחן כניסה לארגון טרור, אך לא ביסס את דבריו. ב-31 בדצמבר 2001 התראיין יצחק גטניו, שוטר שהיה בצוות החקירה המקורי של הרצח, לגלי צה"ל. הוא חשף שלאחר דברי רפול על הרצח, מצא גם השב"כ ראיה תומכת. ערבי שנכלא על עבירות פליליות ושיתף פעולה עם השב"כ העביר למפעילו מידע על הרצח. לדבריו, מחבל שחלק איתו את תאו סיפר לו שהוא הרוצח של נאוה אלימלך. אותו מחבל שמשתף הפעולה סיפר עליו כבר שוחרר בינתיים ליהודה ושומרון, ומשם ברח לירדן. בדיקת החוקרים העלתה שהוא אכן היה ב-20 במרץ בשכונה בה נעלמה הילדה, ועבד שם במכולת. המחבל לא נחקר על ידי שום גוף, ככל הידוע, ובין הרצח לשנת 2001 הוא מת במקום מושבו בירדן, מסיבה לא ידועה.
שנים ארוכות שכב התיק במרתפי המשטרה בלי שהיה חשוד מרכזי. לרגע אחד, ב-1998, נדמה היה שהפענוח בדרך. זה קרה עם מעצרו של יהודה שלף, שגרושתו הופיעה במשטרה וטענה כי הוא התוודה בפניה שרצח את הילדה נאוה אלימלך. במשטרה התייחסו ברצינות לדברי האשה, ועצרו גם את אחיו עמוס. חוקרים אף חפרו בחצר ביתו של שלף במטרה למצוא ראיות כלשהן הקשורות לילדה. הם העלו חרס, ובסופו של דבר האחים שלף שוחררו בלי שנמצאה נגדם כל ראיה. עורך דינם, משה מרוז, תקף את המשטרה בחריפות על שעצרה אנשים חפים מפשע ללא בדיקה.
יש האומרים שהשיר "שלל שרב", ששר גידי גוב, נכתב על מקרה רצח זה. לראיון עם מזל אלימלך, אמה של נאווה.

לזכר רבבות היהודים שנטבחו בפוגרומים בעיר פרוסקרוב שבאוקראינה

בתמונה הקשה מאוד: גופות של ילדים יהודיים, מקרבנות פוגרום שהתחולל ביקטרינוסלב, הפוגרום אירע בין ה - 21 ל - 23 באוקטובר 1905

היום לפני 97 שנה, בתאריך ה- 15.02.1919, נרצחים 1,200 יהודים בפוגרום [погром] שהתרחש ביוזמת הקוזאקים בעיר פרוסקרוב שבאוקראינה.
בפברואר 1919 מפקד הקוזאקים החליט לקחת את הפיקוד על שמירת העיר לידיו לאחר שבעיר התרחש מרד הקומוניסטים. הוא קרא לחייליו להרוג יהודים כדי "להציל את אוקראינה" כלשונו, אך לא לבזוז. החיילים צעדו ברחוב המרכזי של העיר ולאחר מכן התפזרו בבתי היהודים. היהודים לא היו מוכנים, ולכן היו בידיים ריקות. תוך שלוש שעות רצחו הקוזאקים באכזריות 1,600 איש, גברים, נשים וילדים. למרות הפרעות, הקהילה היהודית השתקמה מהר ועם תחילת השלטון הסובייטי המשיכו היהודים להיות הקהילה הגדולה ביותר בעיר.

הפוגרומים כנגד היהודים לא היו חדשים לאוקראינים. בשנת 1905, בין 300 ל 1000 יהודים נרצחו בפוגרומי אודסה, אלפי פצועים, וכ-40,000 יהודים איבדו משרותיהם. 5 פוגרומים קדמו לכך במאה ה-19, אם כי הפוגרום באודסה ב-1905 היה החמור ביותר בהיסטוריה של אודסה וברחבי האימפריה הרוסית. סימון פטליורה, נשיאה האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה, חקוק בזיכרון ההיסטורי היהודי כצורר שחייליו ביצעו פוגרומים שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים (למעלה מ-50,000 על-פי הערכות שונות). חיה גרינברג תארה את זוועות הפוגרום בפרוסקורוב, שם צעקו הפורעים "תחי אוקראינה!" ו"יחי אבינו פטליורה!"
לאחר שהנאצים נכנסו לעיר פרוסקרוב בקיץ 1941, רצחו בה שוטרים אוקראינים כ-800 יהודים. באוגוסט 1941 רוכזו בין 10,000 ל-12,000 יהודי העיר הנותרים בשני גטאות שהוקמו בה, וכ-2,000 יהודים נוספים מהסביבה רוכזו בהמשך במחנה עבודה שהוקם בעיר. באוקטובר 1941 רצחו הגרמנים בין 5,300 ל-8,000 מיהודי הגטו הגדול שבעיר, בנוסף לכ-2,500 יהודים מיישובים נוספים. ב-30 בנובמבר 1942 נרצחו כ-7,000 היהודים שנותרו בעיר, ביחד עם כ-600 יהודים ממיקולאייב. מספר הנרצחים היהודים הכולל בעיר מוערך בכ-14,000 עד 16,000 איש. רק מוכיח שלא צריך סיבה טובה להרוג יהודים!!! גם אם נחזיר את כל השטחים שבעולם.

יום השנה ה-11 למותו בטרם עת של רפאל [רפול] איתן

"אני לא מתבייש בזה. אני חושב שמה שאמרתי לפני 20 שנה, נכון היום. מה השתנה? הערבים מנהלים איתנו משא ומתן בשלוש צורות: העמדת פנים, כזב ואלימות. אלה האמצעים שלהם לנהל משא ומתן. הנה, גם היום יש מגעים, והופ – פיגוע." ~ רפאל איתן 2004

"שיקומו כל מנהיגי ערב ויגידו: 'נמאסתם עלינו, אנחנו לוקחים מכם מרחק, אנחנו נותנים לכם שטחים תמורת שלום, ותעזבו אותנו בשקט'. ביום הזה אני אגיד: 'טעיתי'." ~רפאל איתן 2004

"היה לי ניסיון עם שני גבולות עם גדר: בבקעה, כשהייתי מפקד הבקעה, ובגבול לבנון, כשהייתי אלוף פיקוד צפון. הגדרות, כמכשול, מנעו מאיתנו הרבה דם. מה הפלסטינים חושבים, שאנחנו נסבול מתאבדים ונקל עליהם בכל תחום?" ~ רפאל איתן, 2004

"הדעה שלי היא שכל המאמצים האלה הם לשוא. עם הערבים אי אפשר יהיה אף פעם לעשות שלום. זה כמו בספר של הנטינגטון (התנגשות הציביליזציות), זה מאבק בין ציוויליזציות. אנחנו פה תרבות זרה, ולעולם, לדעתי, האיסלם לא ישלים עם זה שיש פה ישות זרה, שיש לה עצמאות מדינית והיא אפילו מנצחת אותם במלחמות. הם לעולם לא יסכימו." ~רפאל איתן 2004

רפאל איתן ("רָפוּל") (11 בינואר 1929 – 23 בנובמבר 2004) היה הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. אביו אליהו היה מראשוני ארגון "השומר" ואמו צאצאית לשושלת אורלוב. רפאל איתן גדל במושב תל עדשים, שבו התגורר מרבית שנות חייו. אביו אליהו הקנה לכל ילדיו חינוך נוקשה וקפדני תוך שימת דגש על משמעת, מוטיב שליווה את רפול ואחיו לכל אורך חייהם. נטען לא אחת שהמקור למשמעת הקפדנית שאותה תבע רפול בהיותו רמטכ"ל נבע מאותו חינוך שלו זכה בילדותו.
ב-1944, בגיל 15, הצטרף רפול לפלמ"ח. הוא הוכשר כלוחם במחלקת הסיור של הפלמ"ח‏. במלחמת העצמאות לחם בשורות חטיבת הראל. בשנות השישים, עבר רפול קורס טיס מקוצר על מטוסים קלים. בתום קורס זה הוא זכה לענוד כנפי "ק", טייס קישור וסיור. בתום שנות ה-70', הומרו כנפיים אלו בכנפי טיס רגילות. לאחר סיום כהונתו כרמטכ"ל, התנדב לשירות מילואים כטייס, קיבל דרגת ייצוג של רב-סרן והשתתף במשימות קישור ומודיעין.‏
במלחמת ששת הימים, רפול פיקד על חטיבת הצנחנים בקרבות בפתחת רפיח וברצועת עזה. במהלך הלחימה, הוא נפצע קשה בראשו במבואות רומני שבצפון מערב סיני. לאחר החלמתו, התמנה למפקד חטיבת הבקעה וניהל את הלחימה בגזרה זו, שכללה מרדפים אחר מחבלים מארגוני הטרור הפלסטינים.
ב-24 ביוני 1968 מונה אל"ם רפאל איתן לקצין צנחנים ראשי. בדצמבר אותה השנה פיקד על מבצע תשורה.
 ב-7 בינואר 1969 הוקמה מפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (קחצ"ר) ורפאל איתן הועלה לדרגת תת-אלוף והוצב בראשה. לאחר מכן מונה למפקד אוגדה 36 - אוגדת מילואים של פיקוד הצפון. אוגדתו התגייסה ב-6 באוקטובר 1973 והחל להזרים כוחות לרמת הגולן בניסיון לבלום את צבא סוריה. החל משעה 02:00 של 7 באוקטובר מונה למפקד חזית רמת הגולן. ב-14 באפריל 1974 מונה לאלוף פיקוד הצפון, פיקד על כוחות צה"ל במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. באותו יום נערך המבצע לכיבוש שיא החרמון הסורי בידי כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת האלפיניסטים "ארז" בנוסף, היה איתן בין מקימי הגדר הטובה, ולאחר מכן באוגוסט 1977 לראש אג"ם. הוא מונה בהמלצת שר הביטחון עזר ויצמן לרמטכ"ל, ב-16 באפריל 1978, והחליף בתפקיד זה את מוטה גור.
כהונתו של איתן כרמטכ"ל הייתה הארוכה ביותר - רפול כיהן בתפקיד במשך 5 שנים ו-3 ימים (60 חודשים), יותר מכל רמטכ"ל אחר. בשירותו כרמטכ"ל הוציא לפועל את תקיפת הכור בעיראק, ביוני 1981 (כחודש ימים לאחר ששכל את בנו הטייס יורם בתאונת טיסה),‏ ופיקד על פעולות הצבא ופריסתו מחדש במסגרת החזרת חצי האי סיני למצרים, ובין היתר על פינוי והריסת העיר ימית בסוף אפריל 1982.
בתחילת שירותו בתפקיד הרמטכ"ל התבלט איתן בשורת צעדים בעלי משמעות סמלית, שנועדו, כפי הנראה, להכניס רוח של משמעת ויעילות לצבא שעדיין היה תחת הרושם הכבד של מלחמת יום הכיפורים. בין צעדים אלו ניתן למנות את ההוראה לחבוש את הכומתה על הראש, ההוראה לאסוף תרמילים משומשים לאחר מטווחי ירי, השוואת צבע מדי הבנות לזה של מדי הבנים, וקיצוץ משמעותי בלהקות הצבאיות. מתפיסתו את תפקידי הצבא כחורגים מביטחון בלבד, דאג איתן לפיתוח פרויקט חיילי מקא"ם (שנודעו בכינוי "נערי רפול"), במסגרתו גויסו נערים משולי החברה במטרה לשלבם בחברה הישראלית.‏ הוא אמר על מערכת החינוך "מידת הבורות של החיילים שגוייסו, גילתה ברבים את המחדל הנורא של מערכת החינוך. לא ייתכן שגוף כמו הצבא יתעלם מהבעיות החברתיות של המדינה ומי שטוען שזה בא על חשבון טנקים וצנחנים, פשוט משקר." במקביל, קיבל רפול את הצעת פרופסור פליקס דותן ופרופסור שאול יציב מן האוניברסיטה העברית להקים את תוכנית תלפיות, שמטרתה לשלב את בוגריה ביחידות מחקר ופיתוח בצה"ל ובתעשיות הביטחוניות.
לאחר פרישתו באפריל 1983 נכנס איתן לפוליטיקה. במסגרת מפלגה עצמאית בשם צומת. רפול ייצג קו מדיני ימני נוקשה ובלתי מתפשר מחד, וליברליות בנושאים הנוגעים לדת ולמדינה מאידך. הוא נבחר לכנסת ה-11 במסגרת רשימת התחיה-צומת, ובכנסת ה-12 שימש בתפקיד שר החקלאות בין השנים 1990–1991. הוא אמר במסגרת דיון בועדת החוץ והבטחון, 13 באפריל 1983 "הערבים לעולם לא ינצחו אותנו על-ידי זריקת אבנים. תשובתנו היא תשובה לאומית ציונית. על כל זריקת אבן - נקים עשרה ישובים. אם יהיו - ויהיו - מאה ישובים בין שכם לבין ירושלים לא ייזרקו אבנים. אם זה יהיה המצב, הערבים יוכלו רק להתרוצץ כמו ג'וקים בבקבוק, כמו ג'וקים מסוממים בתוך בקבוק".
הייתה לו תדמית של "הישראלי השורשי". בעל רקע חקלאי, בעל תחביבים כנגרות, ודאייה בדאון , ובמיוחד בשל האופן הישיר והמשובש לעתים בו התבטא, נמשכו חוגים רחבים בציבוריות הישראלית אל דמותו. כן בלט בדאגתו לעניינים אקולוגיים - ידועה קריאתו "להתקלח בזוגות" לשם חיסכון במים. האמין גם, כי על האזרח לקחת כמה שיותר יוזמה בנושאים שונים (למשל, להיות "פועל הניקיון" של סביבתו) וכי יש לצמצם ולפשט את הבירוקרטיה בישראל. בתחום הכלכלי דגל בכלכלת שוק. טיפוסית היא התבטאותו ב-12 באפריל 1983 בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לפיה יש להגיב לזריקת אבנים בכבישי יהודה ושומרון בתגובה ציונית הולמת של הקמת יישובים עד שהערבים יוכלו רק "להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק".‏
בבחירות לכנסת ה-13 הנהיגה מפלגת צומת תעמולת בחירות שמוקדה בדמותו של רפאל איתן, על פי סקרים שעשתה המפלגה בחודשים שלפני הבחירות. בסקרים אלו נמצא שעיקר התמיכה במפלגה נובעת מהערכה אישית לאיתן. תומכים מהמעמד הנמוך הדגישו במיוחד את עברו כרמטכ"ל, את התוכניות החינוכיות שקידם בצבא ואת תמיכתו ברפורמה בחינוך. תומכים ממעמד הביניים הדגישו יותר את יושרתו, התנגדותו לכפייה דתית, תמיכתו בגיוס בחורי ישיבות ואת תמיכתו בשינוי שיטת המשטר. בנוסף נמצאה בסקרים קבוצה גדולה של מצביעים ששקלה להצביע עבור צומת בגלל עמדותיו הביטחוניות שכללו התנגדות לנסיגות ברמת הגולן וביהודה ושומרון ותגובה נוקשה נגד הטרור‏‏.‏
ב-23 בנובמבר 2004 הגיע, כמדי בוקר בשלוש השנים האחרונות לחייו, עם מכוניתו לנמל אשדוד, מתוקף תפקידו בהנהלת החברה הקבלנית שזכתה במכרז להקמת "נמל היובל" כאחראי על הקמת שובר הגלים במקום. הוא יצא ממכוניתו על מנת לבדוק את נזקי הסערה שהתחוללה במקום בלילה הקודם, ואז ככל הנראה פגע בו נחשול מים, העיפו לים והטביעו. גופתו נמשתה מהמים לאחר זמן קצר על ידי אנשי חיל הים, והוא נקבר ביום המחרת בתל עדשים.
אחר מותו נקראו מספר פרויקטים מרכזיים בישראל על שמו. הנמל בו מצא את מותו נחנך באוגוסט 2005 ונקרא על שמו "נמל איתן". קטע כביש בכביש 60, מצומת תל עדשים ועד למבואות נצרת עילית, העובר בדרכו מעל גשר ודרך מנהרה שנחצבה בהר הקפיצה, נקרא אף הוא על שמו. הכביש נחנך בנובמבר 2008, אך כאשר הסתבר לראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראיסי, כי הכביש נקרא על שם איתן, נטש ג'ראיסי את הטקס.

יום השנה ה-14 לרצח השר רחבעם זאבי (גנדי)

"תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל הם שלושה עיקרים שחברו יחדיו. טול אחד מן השלושה ושני האחרים בטלים." [רחבעם זאבי]

היום לפני 14 שנה (17.10.2001): השר רחבעם זאבי נרצח במלון הייאט בירושלים על ידי מחבלים. רחבעם עמיקם "גנדי" זאבי (20 ביוני 1926 - 17 באוקטובר 2001) היה אלוף בצה"ל ופוליטיקאי ישראלי. נושא דגל הטרנספר בשיח הציבורי הישראלי. ב-2001 נרצח על ידי שלושה מתנקשים פלסטינים, אנשי החזית העממית. בעת הירצחו היה שר התיירות בממשלת ישראל, וחבר כנסת מטעם מפלגת מולדת בסיעת האיחוד הלאומי. זאבי נולד למשפחה ירושלמית דתית והתחנך בבתי הספר של תנועת העבודה. את הכינוי "גנדי" קיבל כשלמד בקיבוץ גבעת השלושה. בקיבוץ נהגו לעשות קרחת לילדים; כשהגיע רחבעם הרזה והקירח לחדר האוכל, יחף ומגבת למותניו, נראה כמו המנהיג ההודי, ומאז דבק בו שמו של מהאטמה גנדי. לדבריו, "זיכרון הילדות הראשון שלי הוא התקפה של ערביי ירושלים על שכונת ימין משה שליד חומות העיר העתיקה וממול לשער יפו, בה גרנו במאורעות תרפ"ט – 1929. ראיתי אז את המוני הפורעים זועקים 'אטבח אל־יהוד!' (לשחוט את היהודים!) ו'פלשתין – בלדנא ואל־יהוד – כלבנא!' (פלשתין – ארצנו, והיהודים – כלבנו!)." זאבי נהג לענוד בקביעות דסקית ובה שמות השבויים והנעדרים, לאות הזדהות עמם.

הוא חונך על ברכי הסוציאליזם, הציונות האקטיביסטית ואהבת הארץ. בעת שרותו בפלמ"ח הוא סרב לתת יד לסזון כנגד יהודים. לימים ייחס את דעותיו לחינוכו ולתקופתו בפלמ"ח ואמר "אין לי זכויות יוצרים ולו על שורה אחת בהשקפת העולם שלי. חינכו אותנו על ציונות ועל סוציאליזם, תוך דגש על הציונות האקטיביסטית וה"הגנה". ההגשמה האישית ושלמות הארץ עמדו במרכז חיינו, והיה ברור כשמש בצהריים שמולדת אין מחלקים". זאבי שירת בצה"ל בשנים 1948 - 1974. הוא החל את דרכו כקצין המבצעים של פיקוד הצפון, ולאחר מכן, כמפקדו של גדוד 13 בחטיבת גולני. תפקידו האחרון היה מפקד פיקוד מרכז. זאבי פרש מצה"ל שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים, אך עם פרוץ המלחמה חזר לשירות פעיל כעוזר מיוחד של הרמטכ"ל. אחרי המלחמה שירת תקופה קצרה כראש אג"ם. לאחר שחרורו מצה"ל ב-1974 מונה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ליועצו למלחמה בטרור ובמאי 1975 גם ליועצו לענייני מודיעין.
בשנת 1987, הודיע זאבי על תמיכתו בעיקרון ארץ ישראל השלמה ובטרנספר "מרצון" או "בהסכמה" לאוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ורצועת עזה. הוא טען שזו הדרך היחידה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. את הטרנספר מרצון הציע ליישם באמצעות עידוד משפחות ובודדים פלסטינים לעבור לארצות אחרות על ידי הפסקת עבודתם בישראל, סגירת "אוניברסיטאות האינתיפאדה", אי-עידוד התעשייה אצל הערבים ביש"ע ומענקים כספיים לעוזבים. את הטרנספר בהסכמה הציע ליישם כהעברת אוכלוסין כפויה במסגרת הסכם שלום עם מדינה ערבית שכנה, כשההסכמה היא של המדינה האחרת לקבל אותם. זאבי סבר שמערכת הביטחון של ישראל חזקה דיה לסיפוח שטחי יהודה, שומרון ועזה ולביצוע טרנספר לאוכלוסייה הערבית שם. זאבי הסתמך על מנהיגי התנועה הציונית, אנשי רוח ומנהיגים מן השמאל, וטען שאף הם הציעו בשלבים שונים טרנספר בכפייה. הוא עצמו הציע "טרנספר בכפייה" במקרה של התקפה על ישראל ממזרח. לדבריו, "לא נוכל לקבל נוכחות של גיס חמישי אצלנו" וערביי ארץ-ישראל "יופנו אל מול הצבאות הפולשים כדי לשבש את מערכותיהם."‏ בשנת 1988 הקים את מפלגת מולדת ועמד בראשה עד יום הירצחו. לזאבי שגדל בבית שומר מסורת הייתה זיקה למורשת היהודית. בכרטיס החבר של תנועת מולדת הובא המשפט "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל".
בתקופות בהן נחתמו הסכם השלום בין ישראל לירדן והסכמי אוסלו היה זאבי בין המתנגדים החריפים ביותר להסכמים. הוא היה מבין שלושת חברי הכנסת היחידים שהצביעו נגד הסכמי השלום עם ירדן, ובתקופת הסכמי אוסלו נטל חלק פעיל בעצרות עם ובהפגנות כנגד מדיניות הממשלה. עם זאת, זאבי גינה בחריפות את רצח יצחק רבין, וביכה את מותו.

אנו שומעים את דוברי הממשלה והשמאל, שחוזרים ואומרים כי אי אפשר להכריע בכח את הסכסוך עם הפלשתינים, וכי אין פתרון צבאי ובסופו של דבר בלאו הכי נצטרך להגיע לשולחן המשא ומתן המדיני. אומרים את זה שרים ואומרים את זה אפילו אלופים במילואים של השמאל, והאזרח הקטן מבולבל ושואל: האמנם זה כך? הקביעה הזאת היא אווילית וחסרת בסיס, ומטעמי נימוס אסתפק בהגדרתה כמטומטמת. הרי כל ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו את ההיפך מזה. האם ההשתלטות הנאצית על מחצית אירופה הודברה במשא ומתן מדיני או במלחמת בנות הברית למיגורה? האם ההתפשטות היפנית על דרום-מזרח אסיה נעצרה ונסוגה במשא ומתן מדיני או בזכות שתי פצצות אטומיות שארה"ב הטילה על הירושימה ונגאסקי? האם הצרפתים שנסוגו מאלג‘יר ופינו ממנה מיליון אזרחים צרפתים לא עשו כן בגלל הפעלת כח וטרור של האלג‘ירים? והרי הצבא הארגנטינאי סולק מאיי פוקלנד בכח הצבא הבריטי. וכך הלאה, וכך הלאה. מאז סכסוך הדמים הראשון בין קין והבל ועד ימינו, רוותה ההיסטוריה האנושית במלחמות אין-קץ, שתכליתן הייתה להשיג הכרעה על-ידי כח."

 רחבעם זאבי ז"ל

ב-17 באוקטובר 2001, ביום הרצח, רחבעם זאבי שהה במלון הייאט שבירושלים, בחדר מספר 816. זאבי שהה במלון ללא מאבטחים, משום שהתנגד להיות מאובטח בעוד האזרחים חשופים, ולא רצה לשנות מהרגליו עקב איומי הטרור. בשעה 6:00 בבוקר, אחד המתנקשים, חמדי קורען, פנה לעבר חדר האוכל של המלון על מנת לוודא כי השר זאבי אכן שוהה שם בהתאם ללוח הזמנים הקבוע שלו. בשעה 06:20 זאבי ורעייתו יעל ירדו לחדר האוכל של המלון. כאשר קורען הבחין בזאבי בחדר האוכל הוא חזר לחדרו ועדכן את שאר חברי החוליה בכך. מיד לאחר מכן, שניים מחברי החוליה פנו לעבר רכבם אשר חנה במגרש החניה אשר בקומת המרתף של המלון, כדי להביא את האקדחים שלהם, עליהם הורכבו משתיקי קול. על מנת שלא לעורר חשד, שני התוקפים חזרו בנפרד לחדר שלהם דרך חדר המדרגות במקום להשתמש במעלית.

שני התוקפים נפגשו בחדרם, הכינו את נשקם, ומשם פנו לעבר חדרו של זאבי בקומה 8. התוקפים חיכו לזאבי ליד יציאת החירום, במיקום הסמוך לחדרו של זאבי. בינתיים, בשעה 6:45 נהגו של זאבי, עדי ממן, הגיע לחדר האוכל של המלון והצטרף לזאבי ואשתו לארוחת בוקר.
בשעה 6:50 זאבי עזב לבדו את חדר האוכל ועלה חזרה לחדרו באמצעות המעלית. שתי דקות לאחר מכן, יעל זאבי והנהג עדי ממן, החלו גם כן להתקדם לעבר החדר של זאבי. כאשר דלת המעלית נפתחה, זאבי יצא מהמעלית ועבר על פני שני התוקפים. על פי עדות התוקפים, קורען צעק לעברו "היי!" וכאשר זאבי פנה לעברו של קורען הוא נורה בראשו שלוש יריות ממרחק קרוב. שני כדורים פגעו בראשו של זאבי. למרות שהכדור השני פגע בלסת של זאבי ולא גרם לפגיעה קטלנית, הכדור הראשון חדר למוחו וגרם לנזק בלתי הפיך. מיד לאחר הרצח המתנקשים נמלטו מזירת הפשע. המתנקשים נמלטו מהמלון לאזור שבשליטת הרשות הפלסטינית.

בשעה 7:00, רק מספר דקות בודדות לאחר הרצח, גילו יעל זאבי והנהג עדי ממן את זאבי שוכב על הרצפה של המסדרון, ירוי בראשו ומדמם. זאבי הובהל במצב אנוש אל המרכז הרפואי הדסה שבירושלים. צוות הרופאים בבית החולים ניסה להצילו. מותו הוכרז בסופו של דבר בשעה 10:00 בבוקר.
ארגון החזית העממית נטל אחריות לרצח וטען כי בוצע כנקמה על חיסול מנהיג החזית העממית אבו עלי מוסטפא חודשיים קודם.
לאחר ביצוע הרצח, רוצחי זאבי הצליחו להימלט מזירת הפשע. במשך זמן רב הם הסתתרו במתחם המוקטעה ברמאללה, תחת חסותו של יאסר ערפאת. בסופו של דבר, במהלך מבצע חומת מגן, בו כוחות צה"ל ערכו מצור על מתחם המוקטעה, הושג הסכם לפיו רוצחי זאבי יועברו לכלא ביריחו תחת פיקוח של סוהרים בריטים ואמריקנים. לאחר שארגון החמאס זכה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006, מנהיג החמאס איסמעיל הנייה הצהיר בפומבי על כוונתו לשחרר את רוצחיו של זאבי. ב-14 במרץ 2006 הסוהרים האמריקאים והבריטים עזבו את הכלא ביריחו, בטענה כי הרשות הפלסטינית לא עמדה בהסכם שהושג עם ישראל ארבע שנים קודם לכן. כתוצאה מכך ישראל השיקה עוד באותו היום את מבצע "הבאת ביכורים" אשר במהלכו לכדו כוחות צה"ל את חברי החוליה שהתנקשה בזאבי. בעקבות כן, רוצחי זאבי נשפטו בישראל, הורשעו ונידונו לעונשי מאסר ארוכים. זאבי היה השר הישראלי הראשון שנרצח בידי מתנקשים פלסטיניים, והאדם הישראלי הבכיר ביותר שנרצח על ידי חמושים במהלך הסכסוך הערבי ישראלי כולו.
עד היום, לא נקבע יום זכרון לאומי לשר שתרם רבות למדינת ישראל ולארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה. מדובר באדם מוסרי ביותר, אשר התנגד למלחמת אחים שיזם השמאל כנגד הימין ולשתף פעולה בהסגרתם לשלטון הבריטי כדי להביא להוצאתם להורג. גם הטרנספר של הערבים הנו מוסרי ביותר, מאחר ומחבלים פוטנציאלים שגורמים נזק הסברתי לישראל באמצעות המצאת היסטוריה ואשר מסכנים חיי אדם באמצעות מעורבות גבוהה בעבריינות, מעורבות בפיגועי טרור ובמקרי רצח, בגרימת תאונות דרכים בהם מעורבים הרוגים ועוד. הטרנספר מוסרי מאחר והדבר נעשה מרצון, הערבים חוזרים לבית סביהם שבמדינות ערב ומקבלים פיצוי.

עלייה חדה בשיעור הערבים שמתנדבים להתגייס לצה"ל

אנט חאסכייה היא ערבייה ישראלית - מוסלמית. שלושה מילדיה ממשרתים בצה"ל - שנים מבניה משרתים כקרביים וביתה בחיל החינוך. היא מצהירה באופן גלוי על ערכיה "אני ערבייה מוסלמית וישראלית גאה. בת למדינת ישראל. נולדתי כאן, גדלתי כאן ואין לי ארץ אחרת. כפעילה חברתית למען השתלבותם המלאה של ערביי ישראל במדינת ישראל ומתוך הבנה שערביי המדינה הם גם אזרחיה. ברור כי השירות בצה"ל ובשירות האזרחי - לאומי הוא חלק יסודי מכור ההיתוך של החברה הישראלית".

לדברי חאסכייה, ילדיה מקבלים יחס שווה בצבא ולא נתקלו בגזענות או באפליה. "אמנם כשבני בכורי התגייס, העברתי לילות רבים בדאגה וללא שינה, אבל הרגשתי טוב. כשחזר לחופשה הראשונה במדים בכיתי מהתרגשות. זו ההשתלבות הנכונה באמת בחברה, במדינה היחידה במזרח התיכון המסוגלת להקנות זכויות אדם ואזרח אמיתיות. רגשות אלו חזרו אלי גם כשהתגייסו בתי והבן השני שלי".

לדברי חאסכייה, גיוס ערבים לצבא או לשירות לאומי או אזרחי, וכן עידוד המגזר באמצעות חוקים ממשלתיים כגון "חוק התורמים" וההטבות הנגזרות ממנו לאלו שנושאים בנטל הצבאי והאזרחי במדינה, מספקים הזדמנות פז לשנות את המציאות ולהוביל לשוויון מלא בין כל האוכלוסיות. למעשה, חברי הכנסת הערבים מטעים במכוון את החברה הערבית ובכך, אינם פועלים לקידומם ושילובם של המיעוט הערבי בישראל.
52.8% מהאזרחים הערבים (לעומת 88% מהיהודים) עונים בחיוב לשאלה האם הם גאים להיות ישראלים. על פי סקר של המרכז לדמוקרטיה באוניברסיטת חיפה 31% מהערבים השיבו שהם דיי גאים וגאים מאוד להיות ישראלים. יתרה מכך, 68% מעדיפים לחיות במדינת ישראל על כל מדינה בעולם. בתמונת הפרופיל, ניצב גאה הקצין המוסלמי הבכיר ביותר במדינת ישראל, ברגת סגן אלוף. הוא משרת בתפקיד תובעני ביותר. זוהי גאווה ערבית ישראלית. רק חבל שבתודעה ובמערכת החינוך הישראלית אנחנו מקפידים לשמור על בדלנות בין האחד לשני. למרות שאני שומרת על המסורת והתרבות היהודית, אני לא קוראת לעצמי יהודיה ישראלית. כך גם לבעלי התרבות והמסורת הערבית במדינת ישראל - אין טעם לקרוא להם ערבים ישראלים ולהדגיש את העובדה שמדובר במיעוט. הם ישראלים ותו לא. כך גם הסקר - מנציח את הבדלנות בחברה הישראלית. מה מטרתנו במאה ה-21? לשמור על בדלנות? או להנגיש זהות שהינה אוניברסאלית יותר? אם היינו משנים את התפיסה שלנו, אולי ו-100% מהאוכלוסיה היו גאים להיות ישראלים.

מדי שנה, יותר ויותר ערבים וערביות מתגייסים לצה"ל ולשרות הלאומי. זוהי חלוקה בנטל וכן, הדבר תורם להשתלבותם בחברה הישראלית. כן ירבו אמהות תומכות ופטריוטיות כמותה וילדים כילדיה. עם זאת, עם העלייה במספר המתגייסים ישנה עלייה במספר החללים אותם סופג המיעוט הערבי בחברה הישראלית.  22 משפחות ערביות מוסלמיות שילמו את המחיר הכבד מכל, כשיקיריהן נהרגו על הגנת ישראל. סיפורן של משפחות חללי צה"ל הערבים לא מגיעות לכותרות בימי הזיכרון, למרות שכאב השכול שלהן דומה לכאבן של כל משפחה ישראלית אחרת. משפחת השכול הנה כואבת את אובדנה. מבחינה זו לא ניתן להבדיל בין דת, גזע, מין ולאום. אבל בזמן שלרוב תושבי ישראל יום הזיכרון והנצחת הנופלים הם ערכים מובנים מאליהם, 22 המשפחות של חללי צה"ל המוסלמים צריכות להילחם על כבודן, על זיכרון הבן.

תחילה, יוסוף ואשתו לא חששו ששלושת בניהם משרתים בקרבי - בסקטור הערבי לא יודעים מה זה צבא. "כשראיתי את הרשימה המומלצת לכל חייל מאחורי צו הגיוס, הלכתי וקניתי לכל אחד מהבנים 10 חולצות, 10 זוגות תחתונים, את כל הרשימה. אפילו קיללתי קצת, כי היה לי מוזר שצריך לקנות להם הכל. גם אשתי לא ידעה מה זה צבא. רק אחרי שהם התגייסו, ואחרי שסעיד נפל, היא הבינה. אחרי שהוא נהרג היא התחילה לשמוע חדשות כל הזמן, לדאוג מה עם הבנים האחרים".
יוסוף מדגיש שניסה תמיד לשמור על שלום בית, למרות השוני בהשקפות העולם של האחים. "אמרתי להם: בבית אתם לא חיילים ולא דתיים ולא שום דבר אחר. אתם אחים, וכולכם אוכלים מאותה הצלחת, וצריכים לכבד את מה שאמא שלכם אומרת. השקפת העולם שלי אומרת שקודם כל צריך לעשות שלום בבית.
"היה לי דיון עם האוכלוסייה כאן, איך בחרתי בצבא. היום אני בן 65, ומעולם לא היתה לי אזרחות פלשתינית. אי אפשר להתכחש לכך שיש סכסוך ערבי־ישראלי, אבל השלום שלנו מתחיל מהבית. אחר כך השכן, השכונה, האזור. אני צריך לחיות בשקט ובשלווה ולחיות עד 120. שיהיו לי ילדים, נכדים, שאני איהנה מהחיים, בלי כעס ומוות וכאב ראש".

השמאל ההזוי תולה את דגל רש"ע <הרשות הערבית ביו"ש וחבל עזה> במרפסת ביתו בתל אביב

במיוחד לקראת יום העצמאות ה-65 של מדינת ישראל - נציג השמאל ההזוי תלה את דגל רש"ע <הרשות הערבית> במרפסת ביתו שבתל אביב. קוראים לו גור מינצר והוא מנכ"ל CARE שרותי רפואה. גור מינצר גם מחזיק ברשת הרפואה הפרטית CARE. הוא טוען שחינך את הבן שלו לא לשרת בצבא כי לטענתו "חובה על כל אדם מצפוני לא להשתתף בצה"ל".
זה האיש שתלה את דגל פלסטין במרפסת ביתו בתל אביב. זה האיש שחינך את בנו שלא להתגייס לצבא - כך על פי דברים שאמר בראיון ל"גלובס". זה האיש שבמשרדו תלוי דגל פלסטין וזה האיש שטען לאחר שתלה את הדגל כי, "כל פעם שאני חוגג את יום העצמאות אני משתדל לזכור את הילדים, הנשים, האנשים שזה היה ביתם".
שני דגלים נוספים של הרשות מתנוססים כל הזמן במשרד שלו בטייק קר.
מדובר באנרכיסט פעיל בארגון שהוא עצמו מגדיר כארגון של אנרכיסטים. 
האם לדעתכם צריך להחרים את "רשת מכוני CARE -שרותי רפואה" שהמנכ"ל שלה תלה דגל אש"ף על המרפסת שלו ביום הזיכרון לחללי צה"ל?
בשבע השנים האחרונות, גור מינצר נטל בנוסף, חלק בפעילות ארגון "אנרכיסטים נגד הגדר", בעיקר בהפגנות בבילעין, שם הוא וחבריו פוגעים בחיילי צה"ל. 
אני מציעה שיהיה בין הראשונים לניסוי ביישום התוכנית "אמץ לך טרוריסט, שמאלני" בישראל. דבר נוסף, לא אכפת לו אם דעותיו יפגעו לו בעסקים. אם זה לא מפחיד אותו, אז בואו נעזור לו - נחרים לו את העסקים ובכלל זה טיפולים שמבוצעים בקר שרותי רפואה. אז טייק קר, הייה שלום ושלא נראה אותו בחלום.

התמונות: מתוך עמוד הפייסבוק של גור מינצר.

 תכירו את גור מינצר פעיל שמאל ראדיקלי, הוא הבעלים, המייסד והמנכ"ל של חברת "CARE שרותי רפואה".

זה הפייסבוק האישי שלו 

 וזה דף הפייסבוק של החברה שלו 
כולנו עושים חרם על חברת "CARE שרותי רפואה" !!!

הצטרפו לדף החרם נגד חברת "CARE שרותי רפואה"

הייתי צריכה לדפוק נפקדות

היום, בדיוק לפני 16 שנים התגייסתי לצה"ל. שנה וחצי אחר כך הוא נהרג בלבנון בטנק בו הוא נהג. ועוד ביום ההולדת שלי. גיליתי את זה בעיתון יום אחרי - הוא היה בשער. לא שרתנו באותה האוגדה, לא היינו אפילו באותו הפיקוד - הוא בגיזרה הצפונית ואני בדרומית. לכן גיליתי את זה מהעיתון ולא מהקשר. אז גם היה יקר לממן פלאפון והיה קשה להשיג אותי. אבל למדנו ביחד מהיסודי ועד התיכון באותה הכיתה. עד יום מותו היה מטורף על חברה שלו, אליה היה צמוד מהחטיבה.
סגרתי עוד 32 יום מטורפים בבסיס, מנותקת מהחדשות ומעודכנת רק בארועים שנמצאים בגזרה הדרומית. נאלצתי להעביר שוב 36 שעות רצופות בכ"ס והחליפו אותי רק לקראת חצות למקלחת בלבד אחרי 20 שעות טחינה ורק אחרי שהתעצבנתי על הסמגד. אחר כך עשיתי פשיטה על המטבח כדי לארגן מלאי לכ"ס ל-36 שעות הבאות. הפריבילגיה לפשוט על המטבח בלי נוכחות הרסר מטבח הייתה שמורה רק לי, למרות עוצר הלילה בשטח הבסיס, "בזכות" תנאי השרות המחורבנים שלנו, אחרת היינו מורעבות, מאחר ונדרשנו לאייש את העמדה כל הזמן ובצוות מצוצמם בגלל תקנים לא מאויישים. אז, לקראת אחת, חזרתי לשקט של הכ"ס כדי להמשיך בהכנות לקראת התרגיל האוגדתי. 

כך העברתי את יום הולדת 20, בלי יכולת לנחש שאיבדתי אותו.
בבוקר יצאתי מהכ"ס האפל לחדר הדואר. לא יצא לי לראות הרבה אור שמש באותם ימים. העיניים שלי הסתנוורו מהאור יום שזה כאב. לקח לי זמן להתרגל מתאורת הפולרסנט והאויר המאובק בכ"ס לאור יום ולאויר המדברי שנכנס מהחלון המסורג. הכי פחות כאב להסתכל על העיתון של אותו היום שהיה מונח על השולחן. לא יכולתי להוריד את העיניים מהעיתון, אז הרמתי אותו. השם שלו התנוסס בגדול בכותרת. ילדים בגילי לא צריכים למות. ילדים בגילו צריכים לאהוב ולתכנן את העתיד שלהם. אבל הוא נהרג מפגיעה ישירה בטנק שלו, שהיה אמור להגן עליו.
ביקשתי לצאת להלוויה. התחננתי. לא הייתי מסוגלת לבכות. איימתי לדפוק נפקדות... איימו עליי בכלא... הייתי תמימה ולא ידעתי להוציא גימלים. להלוויה לא שיחררו אותי. מבחינתם זה כולה חבר מהכיתה, אפילו לא היה לנו קשר מיוחד מבחינתם, כי הוא לא היה האקס שלי. בסה"כ היה חבר ילדות והכרנו יותר מחצי מהחיים שלנו. הייתי צריכה לדפוק נפקדות.

קהל נכבד... הנכם מתבקשים לעמוד לקראת הצפירה

סולידריות ישראלית בימי הזכרון הלאומיים

צפירה המציינת התייחדות עם זכרון לזכר נספים מצויינת בישראל 3 פעמים בשנה במסגרת שני ימי זיכרון לאומיים - יום הזכרון לשואה ולגבורה ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
למעט מגזרים מסויימים, הרוב המוחלט מהישראלים עומד במהלך הצפירה לצרכי התייחדות. אמנם מדובר באקט זכרון יהודי-חילוני, אך ישנם גם רבים מבני המיעוטים שיציינו אותו. גם בני מיעוטים נמצאים ברשימת חללי מערכות ישראל - כן, גם חרדים וגם בדואים וגם דרוזים. מעבר לכך, גם אם חרדי לא יעמוד בצפירה, אם הוא לא נטורי קארתא הוא יקרא תהילים לעילוי נשמתם של החללים וסביר שהוא כן יעמוד אם נמצא בקרב עומדים כדי לכבד את המקום ואת יושביו.
עדיין,פעולת ההתייחדות הלאומית שמתבטאת במהלך הצפירה בימי הזכרון הלאומיים בישראל מציינת אקט שלסולידריות לאומית. כל המדינה עוצרת לרגע. כל המדינה לובשת ארשת של אבל לאומי - פחות רכבים בכביש מסיבה שאני לא יודעת להסביר, אוירת אבל כללית, מוזיקת אבל ברדיו ובטלויזיה, סרטים בעלי אופי תואם וכמובן, כל המדינה עוצרת בצפירה.
אפשר לראות את זה אפילו בכבישים, כשאין רכב אחד נוסע - ממש כמו בקטע הבא שצולם בכביש החוף בזמן הצפירה של עצירה מסוכנת שעלולה לסכן את חייהם מאחר ומספיק רכב אחד בודד שלא יכבד את הצפירה או חלילה רכב חרום כמו אמבולנס שלא יכול להרשות לעצמו לעצור ולכבד את יום הזכרון מטעמי דחיפות.
יום השואה 2012 בכביש מספר 1. סרטון שאני צילמתי. רבים עצרו בצד מספר דקות לפני הצפירה בעשר בבוקר והכינו את עצמם לעמידה. חלק חיכו לרגע האחרון ועמדו בנתיב הנסיעה. נחמד מצידם אבל מדובר בסכנת חיים ולכן, רצוי להתכונן לצפירה כמה דקות מראש ולעצור בשוליים. תכבדו בלי לסכן את עצמכם.





דבר אחרון, שאני עדיין נתקלת בו בישראל של שנת 2012. משום מה, העדה האשכנזית עדיין תופסת בעלות על השואה. לזכור ולא לשכוח. גם יהדות צפון אפריקה ואפילו יהדות אתיופיה נפלו קורבן לגזענות ולשואה הנאצית. הם היו תחת המנדט הצרפתי והאיטלקי, מנדטים שמקורם במדינות שמאז עליית השלטון הנאצי, שיתפו עם המרצחים הללו פעולה ותאמו עמדות עם הרעיונות הגזעניים והאנטישמיים.

לא בלי אחי - מחאתו של יואל שליט

יואל שליט, אחיו של החייל החטוף

יגאל שליט, שובר נימוס. יואל שליט וחברתו לחיים - יערה, התפרצו לטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות ה-63 שנערך ברחבת הטקסים בהר הרצל נושאים שלט ובו כתוב "אבא שלי אח שכול. אני לא רוצה להיות גם". בטקס נכחו מכובדים מהצבא ומהממשלה, כגון יושב ראש הכנסת, והקהל מורכב ממשפחות שכולות מרחבי הארץ.
אין טקס מנוגד יותר מטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות - הוא מסמל את המעבר מהעצב והאבל שמרכיב את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובין חגיגות יום הולדתה ה-63 של מדינת ישראל - מדינה שלשמה נפלו לא מעט חללים במלחמות ונפצעו רבים נוספים. אין משפחה בישראל שהדבר לא נוגע לה. יש משפחות בקהל שלא יכולות לעבור מתחושות מנוגדות אלו של אבל ואובדן אל שמחה.
ואיפה משפחת שליט נמצאת? האם הי צריכה להודות על כך שגלעד עדיין חי? הוא לא נמצא בידיים טובות. הוא חטוף ושבוי בידי האוייב. "תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך". דברים אלו של דוד בן גוריון נשמעים כחלום רחוק בכל פעם שאני חושבת על גלעד שליט. אני לא יודעת אם יכולתי להגיע להחלטה טובה יותר ממקבלי ההחלטות בנוגע לדרכי הפעולה הקשורות לגלעד שליט. בכל זאת, גלעד אינו חטוף, הוא שבוי, אסיר בידי ארגון המייצג את רצועת עזה כטריטוריה. הבעיה היא שהארגון בידיו נמצא החייל לא פועל בדרכים מוסריות. מצד שני, אני לא רוצה להיות במקום משפחת שליט וליבי נמצא עם גלעד. אין לי זכות לשפוט לרעה את מעשיו של יואל שליט להשאיר את אחיו, גלעד, במודעות הציבורית ולקדם את עניינו.