היום מצויין 51 שנה ליציאתה של המשלחת הראשונה של בני נוער מישראל יוצאת לביקור במחנות ההשמדה בפולין, בתאריך 04.04.1965. המשלחת הראשונה יצאה ב-4 באפריל 1965, ביוזמת פרדקה מזיא, חברת המחתרת היהודית במלחמת העולם השנייה, שהגתה את הרעיון בעקבות השתתפותה במשלחת לציון 20 שנה למרד גטו ורשה ב-1963.
המשלחת, שלוותה על ידי מזיא, שמחה הולצברג ויורק פלונסקי, השתתפה בטקס ציון 20 שנה לשחרור מחנה אושוויץ.
במשלחת הראשונה היו בנים ובנות של ניצולי שואה בגילאי התיכון. לאור ההדים החיובים מן הביקור, בשנה שלאחר מכן, באוגוסט 1966, יצאה משלחת שנייה, הפעם בחסות משרד החינוך. ואולם לאחר מכן נפסקו המסעות, בשל המשבר שחל ביחסי ישראל–פולין עם מלחמת ששת הימים. משלחות הנוער לפולין חודשו בראשית שנות ה-80. המשלחת הראשונה יצאה ב-1983,
להשתתפות בטקסים לציון 40 שנה למרד גטו ורשה; משלחת זו הייתה מטעם "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", ובשנים שלאחר מכן יצאו משלחות נוער של ארגון זה לפולין. ב-1988 התקיים "מצעד החיים" הראשון אשר נוסד על ידי אברהם הירשזון, ומאז גובש נוהל מסודר במשרד החינוך, ואלפי בני נוער יוצאים מדי שנה. ההערכות הן כי בכל שנה יוצאים למסעות למעלה מעשרת אלפים בני נוער.
מסע בני נוער לפולין הוא מן הפעילויות המרכזיות במערכת החינוך בישראל סביב הוראת השואה. המסעות לפולין הפכו לאחת התופעות החשובות בעיצובו של זיכרון השואה בסוף המאה ה-20. סביב המסעות התפתח דיון ציבורי ואקדמי נרחב, והוא חלק בלתי נפרד מהדיון על הוראת השואה ומקומה במערכת החינוך, דיון שהוא עצמו חלק מדיון רחב עוד יותר, על עיצוב זכר השואה בחברה הישראלית בכלל.
המסעות נערכים למעשה לאורך כל השנה. בשבוע שבו חל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נערך מצעד החיים, ששיאו בטקס במחנה ההשמדה אושוויץ ביום הזיכרון עצמו. בטקס משתתפים בני נוער מישראל ומהתפוצות, בליווי נציגי צה"ל ונציגים רשמיים של מדינת ישראל. לצד משלחות של בני נוער, יוצאות לפולין מדי שנה גם משלחות מטעם צה"ל ("עדים במדים") וכן משלחות סטודנטים.
לפי הנחיות מנכ"ל משרד החינוך חובה לכלול בכל מסע את אתר מחנה ההשמדה אושוויץ. הביקור באתרים נוספים נעשה על פי מטרות המסע, וסדר הביקור אמור להיות מגוון, ולאפשר הפוגה בין המפגשים הקשים עם מחנות ההשמדה. רוב המשלחות מקיימות פעילות בשעות הערב, כמו שיחות עיבוד רגשות לקראת היום הבא ובעקבות אותו יום, ועוד. מקובל שהמשלחות כולן מקיימות קבלת שבת בבתי כנסת בקרקוב או בוורשה. כעיקרון, מתנהל המסע במשולש שבין הערים הגדולות ורשה, קרקוב ולובלין, בהן מסיירים התלמידים בגטאות וברבעים היהודיים לשעבר. רבים מבקרים בעיר לודז', על כיכר המשלוחים ובית הקברות שבה, כמו גם בעיירות יהודיות לשעבר כגון ליז'נסק, גור (בורות הירי ביער זלוטה גורא), טיקטין ועוד.
התלמידים מבקרים באתרי מחנות המוות: מיידנק, טרבלינקה, אושוויץ-בירקנאו, פלאשוב, בלז'ץ, חלמנו ועוד, וכן באתרי הוצאה המונית להורג, כמו יער לופוחובה ויער הילדים. גם הערים קיילצה וטרנוב נכללות לעתים במסע. מסעות של בתי ספר חילוניים כוללים גם אתרי "הפוגה" כמו מכרות המלח בווייליצ'קה, גני שופן בוורשה, העיירה זאקופנה ועוד. בבתי ספר ממלכתיים משלבים בסיור גם ביקור באתרים לא יהודיים בפולין (ובכלל זה אתרי תיירות שונים). במוסדות ממלכתיים דתיים נמנעים מכך, אך מקדישים זמן לביקור בקברי צדיקים, באתרים המזוהים עם החסידויות השונות, וכדומה.
המסרים שהמסע נושא עמו לובשים לא פעם דמות שונה בתכלית, והם נעים בין מתן דגש אוניברסלי יותר לבין שאיפה לדגש יהודי יותר; דגש על שלילת שנאת זרים וגזענות וחינוך לערכים כמו סובלנות מול דגש רב יותר על ערכי מסורת ויהדות, וכדומה. קשה להכליל, ויש גוונים רבים, כמעט כמספר המשלחות.
כלפי מבנה המסע נשמעות לא פעם טענות מצד גורמים שונים. ראשית מצד הממשלה הפולנית שדורשת מתן מקום רחב יותר לתרבות הפולנית ומבקרת את ההתמקדות במחנות המוות. שנית מצד אישי חינוך ובתי ספר דתיים המשמיעים, לצד הטענות כנגד כך שמשלחות חילוניות לא מקפידות על שמירת שבת וכשרות, טענות כנגד ביקור באתרי תרבות ומורשת פולניים וכנגד מתן משקל פחות מדי לאתרים המציגים את היהדות הדתית שלפני המלחמה.
משרד החינוך מגדיר את מטרת המסעות כ"חיזוק השייכות הלאומית והזיקה להיסטוריה ולמורשת", בצד לימוד לקחים אוניברסליים. המשלחות אמורות לעסוק במפגש עם זיכרון ושרידי השואה, בלימוד תולדות השואה ובחורבן שיצרה, וכן בלקחי השואה, הציוניים והאוניברסליים. באופן מצומצם יותר אמורות המשלחות ללמוד על יהדות פולין, ובאופן מצומצם עוד יותר – על פולין עצמה. התלמידים היוצאים למשלחת הם בני 16-18, תלמידי כיתות י"א-י"ב; יוצאים למסע תלמידים הרוצים בכך בלבד והם הנושאים בעלויות. התלמידים אמורים לעבור הכנה לנסיעה לפולין, הן ברמה הלימודית והן ברמה הרגשית. למשלחות מתלווה בדרך כלל מורה, הנדרש לעבור השתלמות כהכנה ליציאה למסע; מדריך שהוסמך בקורס משותף למשרד החינוך וליד ושם, ואנשי עדות – ניצולי השואה, המספרים את סיפורם האישי בזמן הנסיעות הארוכות באוטובוס ובאתרים שונים. העדים הופכים למעין "סבא וסבתא" של המשלחת, ומוקד לשיחות רבות עם התלמידים.
קבוצות רבות שומרות על קשר עם אנשי העדות גם אחרי הנסיעה; הם מוזמנים לטקסים בבית הספר, ובמובן מסוים הופכים לחלק מן המשלחת. הצוות המנהלי של המשלחת כולל את ראש המשלחת וסגנו, רופא וחובש, ואנשי ביטחון המלווים את הקבוצה. לאחר השיבה מן המסע, מחייב משרד החינוך קיום מספר פעילויות כעיבוד לחוויות שחוו התלמידים בפולין.
מאז שהחלו המסעות לפולין, מתנהל סביבם ויכוח סוער, המערב טיעונים רבים ושונים – חינוכיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים, ועוד. הביקורת על המסעות מגיעה ממוקדים שונים ולפיכך, עולים טיעונים המתנגדים למסעות לפולין. אחד הטיעונים שחוזרים על עצמם הנו סוגיית העיוות החברתי במסעות. מחיר הנסיעה הנו גבוה מאוד (בשנת 2006, עמד מחיר הנסיעה לשמונה ימים על כ-4500 ₪, ובשנים שלאחר מכן הוא נע בין 5000-6000 ₪). המחיר הכלכלי הכבד של הנסיעה יוצר, בהכרח, משלחות המורכבות מתלמידים מחתך סוציו-אקונומי מסוים, ומונע מתלמידים משכבות חלשות יותר להצטרף לנסיעה. מצב זה, לטענת המתנגדים למסע, פוגע בזכות תלמידי ישראל לשוויון.
טיעון נוסף העולה כנגד המסע לפולין הנו הםיכתו לעלייה לרגל, אך עלייה לרגל מעוותת - מן הארץ אל הגלות, ולא להפך, כפי שהיה ראוי להיות; המסע הוא מעין פולחן מעוות של סגידה ביזארית לומוות; הנסיעה היא חוויית גיבוש, מסע נעורים, וזהו אפיון שאינו תואם, בלשון המעטה, את מטרת המסע; הנסיעה לפולין מפרנסת את הגויים שפגעו בעם ישראל; באותם כספים ניתן להשתמש להנצחת זכר השואה בישראל. הדגש במסעות הוא על השואה, והם אינם מלמדים מספיק על העולם העצום של חיים, תרבות ויצירה שהתקיים באלף שנות קיום יהודי במזרח אירופה. דווקא מתוך היכרות עם עולם זה יבינו התלמידים טוב יותר את מלוא גודל האובדן.
יתרה מכך, המסע הנו, למעשה, הודאה בכישלונה של הציונות, שאינה יכולה לספק יותר זהות עם שורשים; יש במסע לפולין משום שחיקה בחוויה הישראלית-ציונית, והצורך בחוויה יוצאת דופן מצביע על משבר זהות חריף; באותה רוח, יש הטוענים שהמסעות לפולין מבטאים כישלון של המערכת החינוכית; הם מעין "עלה תאנה" שנועד לכסות על כישלון חינוכי. התהליך החינוכי האמיתי צריך לקרות בארץ, כתהליך אטי, רציני, מעמיק ובוחן, שסופו אינו מובן מאליו.
המסע נגוע בגוון פוליטי לאומני-דתי, ומחנך לסגירות ושנאת זרים; בכך מוזנח הכיוון ההומניסטי-אוניברסלי של לקחי השואה. הגלות היא בית קברות שהמפגש עמה גורר השפעה רעה והרסנית. השואה היא תולדה של "חרפת הגלות", ואין שום טעם לחזור למקום של חרפה. התשובה האמיתית לאושוויץ היא ירושלים. ישנה אף ביקורת בעלת אופי דתי על המסע לפולין, כאשר מבחינת ההלכה, אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל (למעט לכמה סיבות מוגדרות), ולפיכך (לדעת חלק מהרבנים) הנוסעים לפולין עוברים על איסור זה [רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ה' הלכה ט']. יש מי שמגדיר את המסעות לפולין כמפעל כלכלי-דתי מובהק, היוצר צורך במסעות ומבנה שלם של היצע וביקוש, יצירת מתווכים וסוכנים ומנגנון כלכלי שלם הקשור בהם, כתופעה דתית-כלכלית-פוליטית.
המסע הוא מסע חניכה, המלווה על ידי מוסד חניכה - משרד החינוך, על כוהניו המוסמכים - מדריכי המסע, שהוכשרו על ידי משרד החינוך; וגם מוסד זה הוא חלק ממסגרת רחבה יותר, הנבנית על ידי הממסד כדי שיוכל לתבוע לעצמו מונופול על ייצוג השואה, על בניית הזיכרון שלה, ועל הלקחים שיילמדו ממנה. זהו מהלך דתי, הגזור מדת אזרחית ההולכת ונוצרת, ויש בה מושגים של קדושה, טרנסצדנטייה, ועוד.
לסיום, כאשר בני נוער רואים במסע סוג של טיול שנתי, והורים לא יכולים לעמוד בתשלומים - אולי עדיף למצוא אלטרנטיבה. רצוי להשקיע בניצולים שחיים כאן, שיהיה שיתוף פעולה בין הנוער והיצולים. מן הראוי שהנערים והנערות יתנדבו אצל הניצולים ויעזרו להם ככל האפשר
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה