לפני הכל אני חייבת לציין שיש לי פז"ם של 7 שנות התנדבות במספר עמותות מוכרות, אני מכירה עשרות אם לא מאות ילדי עמותות ועד היום אני מתנדבת באופן יום יומי.
1.בנים - בנות: כמה שיגידו לכם שלא זאת הסיבה. כמה שיגידו לכם שזאת סטיגמה שקרית. אי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. בנות מדברות על מתנדבים, בנים מדברים על בנות שירות/מתנדבות. זה בשיח הקבוצתי תמיד. זה פשוט הטבע, גיל של הורמונים גורר אחריו התעסקות בנושא. אז חאלס לשקר לעצמכם שאצלכם זה לא ככה. אז בסוף בסוף כל עטיפות האידיאלים שלכם מתובלים בהמון מתח מיני. יש אינספור סיפורים על הטרדות, פגיעות בנפש מכל המערך מפוצץ ההורמונים הזה.
2.עם אחריות גדולה לא בא כח גדול: האחריות הגדולה שמוטלת המון פעמים על מתנדבים היא הזויה. המתנדבים לא מבינים את ההשלכות שיש להם עם הילדים החולים השלכות בתחום הרפואה או החינוך. ילד חרדי שנפגש באופן יום יומי עם עולם פתוח של תיכוניסטים עם אפס מודעות יכול להרוס חינוך מהבית של שנים. ולא נדבר על מחלות שיכולות להיות מופצות בזכות מתנדבים.
3.רגשות : אנשים עם צרכים מיוחדים/ חולים נמצאים על פי רוב במצב נפשי לא הכי טוב, הנפש שלהם מאוד שברירית ויש חשיבות גדולה למילים שנאמרות לצידם או להם. המון פעמים יפתחו שיחות נפש משמעותית ועמוקות שילד בגיל תיכון לא ידע איך להתמודד איתן. שאלות באמונה, שאלות על העולם נושאים באמת כבדים שמוטלים על תיכוניסט עם אפס נסיון חיים יכולות להיות הרות גורל ומזיקות לשני הצדדים.
4.מוות : מילה כ"כ כבדה שגם המבוגרים מתקשים לשאת, אבל מתנדבים עם ילדים חולי סרטן נפגשים איתה באופן קבוע. לא כל נער או נערה בגיל תיכון יכול להתמודד עם כמות כזאת שלא אובדן. הכרתי מתנדבים שהחיים שלהם התפרקו אחרי פטירה של ילד קרוב. מוות קשה מנשוא, אי אפשר להכיל אותו ולפגוש בו כל חודש ולהמשיך להישאר נורמאלי. חוויה מטלטלת כזאת שורטת את הנפש. ואם בכלל מדברים על בני נוער שהנפש שלהם עושה את צעדיה הראשונים - זה דרמטי.
מקווה שהפוסט הזה יהיה משמעותי ויציף למודעות את שדה המוקשים הזה שנקרא ילדי עמותות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה