היום הנו יום השנה ה-72 למרד האסירים במחנה ההשמדה סוביבור. מחנה ההשמדה סוביבור ממוקם בפולין, בקרבת הכפר סוביבור, ששכן ליד פסי רכבת. במחנה זה נרצחו לפחות 170,000 בני אדם - רובם המוחלט יהודים וכמה מאות צוענים. עבודות ההשמדה במחנה סוביבור נערכו מאפריל 1942 עד אוקטובר 1943. עובדי הכפייה ייצרו מוצרים מחפציהם של הנרצחים.
היום לפני 72 שנה (14.10.1943) התרחש מרד האסירים במחנה ההשמדה סוביבור. אמנם ניסיונות בריחה מהמחנה היו לאורך כל תקופת קיומו, אך רובם נכשלו והאסירים נתפסו ונרצחו מיידית, או שהובאו בחזרה אל המחנה והוצאו בו להורג יחדיו עם אסירים נוספים. הפעם, המרד גבה את חייהם של 14 אנשי אס אס ושומרים אוקראינים שנהרגו בידי מחתרת שפעלה במחנה, ולמעלה מ-300 אסירים מצליחים להימלט מהמחנה. עם זאת, חלק לא מבוטל מהנמלטים נרצחו על ידי תושבי הסביבה.
בעקבות ניסיונות הבריחה הרבים, בקיץ 1943 נטמנו מוקשים סביב גדרות המחנה על מנת למנוע בריחת אסירים מהמחנה. מנהרה שנחפרה באותו קיץ אל מחוץ למחנה ויעדה היה לעבור את שדה המוקשים ולהגיע אל היער, נתגלתה ועשרות רבות של אסירים שהועסקו באזור ההשמדה הוצאו להורג בעריפת ראש.
בין היהודים שהגיעו באחד המשלוחים ממינסק בספטמבר 1943 הייתה קבוצה של חיילים יהודים שנפלו בשבי, והועסקו במינסק בעבודות כפייה. חלקם לא נשלחו באופן מיידי לתאי הגז כשאר היהודים, אלא הוצאו מהמשלוח והועסקו בעבודות כפייה בסוביבור. תוך זמן קצר נוצר קשר בינם לבין המחתרת שהתגבשה במחנה בפיקודו של לאון פלדהנדלר, שהיה ראש היודנראט בגטו ז'ולקייבקה בפולין. ראש קבוצת החיילים היהודיים - אלכסנדר פצ'רסקי (שהיה קצין בדרגת סגן בצבא האדום), הפך למנהיג הצבאי של המרד.
אנשי המחתרת חשבו על ניסיון בריחה לכלל האסירים. לשם כך הם תכננו הריגה של כל אנשי האס אס הגרמנים שניהלו את המחנה, אספת כל אסירי מחנות 1 ו-2 למסדר, ולאחריה יציאה מסודרת של האסירים מחוץ למחנה דרך השער הראשי, באופן שימנע ירי לעברם מצד הזקיפים אוקראינים ששמרו על המחנה. תאריך הבריחה נדחה פעמים אחדות בשל סיבות שונות. לבסוף, היום בו הייתה הבריחה נקבע בשל היעדרותם של כמה מאנשי הסגל של המחנה, ביניהם מפקד המחנה פרנץ קרל רייכלייטנר וסגנו, גוסטב וגנר.
המרד נקבע לשעה 4 אחר הצהריים של 14 באוקטובר 1943, סמוך לשקיעה. הרג אנשי האס אס החל שעה קודם. הם התבקשו להגיע לצריפים מסוימים על ידי הקאפואים של המחנה ושם חוסלו וגופותיהם הוטמנו. האסירים היהודים הצליחו אף לגנוב נשק מצריפי המגורים של הזקיפים האוקראינים ולחלקו בין האסירים. משימת ההריגה של אנשי האס אס לא הושלמה במלואה ורק 11 מהם חוסלו בחשאי על ידי האסירים. אסירי מחנות 1 ו-2 נעמדו במסדר אולם מכיוון שהדבר התגלה על ידי שלושת אנשי האס אס שנותרו בחיים, תוכנית היציאה המאורגנת לא הצליחה לצאת לפועל. ליאון פלדהנדלר ואלכסנדר פצ'רסקי ביקשו מהם לברוח כל עוד הם יכולים על מנת לשרוד ולספר לעולם על השמדת היהודים במחנה. לאחר אות זה מאות אסירים פתחו בריצה מבוהלת לכל הכיוונים, כאשר השומרים האוקראינים המבוהלים מנסים להתעשת ולירות בהם.
במהלך הבריחה נהרגו שלושה שומרים אוקראינים נוספים. האסירים היהודים רצו לכל כיוון ופרצו את השער הראשי ואת הגדרות. 400 מתוך 600 האסירים הכלואים במחנות 1 ו-2 הצליחו לפרוץ אל מחוץ למחנה, אולם רבים (לפחות 80 איש) נורו למוות בניסיון הבריחה או שעלו על מוקשים. לפי הערכת הגרמנים כ 320 אסירים שניסו לברוח הצליחו להגיע אל היערות, אולם קרוב למאה מהם נתפסו במצוד שנערך ביערות הסמוכים ביומיים שלאחר מכן, עשרות אחרים הוסגרו במרוצת הזמן לחיילי האס אס, או שנרצחו על ידי האוכלוסייה המקומית.
חלק מהאסירים היהודים שלא ברח מן המחנה המשיך להתנגד והתבצר בתוך הצריפים. אולם יום למחרת פרוץ המרד התנגדותם דוכאה בכוח. 400 אסירי מחנה 3, בו היו ממוקמים תאי הגז ומוקדי השריפה, לא השתתפו כלל במרד. וכפי הנראה נרצחו בידי הנאצים זמן קצר אחריו יחד עם שאר האסירים שנותרו במחנה. לאחר המרד הביאו הנאצים כ-100 אסירים יהודים ממחנה טרבלינקה על מנת לפרק את המחנה ולסיים בו את עבודת ההשמדה ושריפת הגופות. גם יהודים אלו הוצאו להורג לאחר מכן. מחשש פן הסוד הנורא - רצח שיטתי של יהודים - יתגלה, הרסו הנאצים את המחנה ושתלו יער אורנים באזור.
