כשמשרד הפנים מסרב לתת את זכות השיבה לכומר שנולד יהודי

או: הכומר הקתולי שגילה שהוא בעצם יהודי ניצול שואה.

בלילה חורפי קר של 1943, בעיירה קטנה בפולין. דפקה בתיה ווקסלר על חלונם של משפחת וושקינל הנוצרית . היא הגישה לאמיליה וושקינל צרור קטן ועטוף בשמיכה. היה זה תינוק שזה עתה נולד. בתיה כבר ידעה שמחכה לה ולמשפחתה גורל אכזר והתחננה בפני אמיליה חשוכת הילדים שתאמץ את בנה התינוק ותציל אותו. אמיליה היססה בתחילה, אך בתיה הפצירה בה עד שנכנעה ואז נעלמה אל תוך החשיכה ולא נראתה יותר לעולם.
הזוג וושקינל גידל את העולל היהודי כבנם לכל דבר ומעולם לא סיפרו לו שהוא יהודי ומאומץ. הם קראו לו רומולד- רומק בקיצור. רומק תמיד חש שהוא שונה משאר הילדים, הוא גם נראה שונה מהם פיזית, היו לו פחדים משונים וכשהיה צעיר וביקר בכנסייה, היה לו רצון מוזר להפוך לכומר קתולי ולקבל את ההגנה של הכנסייה. רומק לא ידע דבר על שואת היהודים כי לא לימדו את זה בבית הספר ואף אחד לא דיבר על זה.
פעם שני גברים ראו את רומק ברחוב וקיללו אותו "יהודי ממזר". הוא התחיל לחשוד שמשהו לא בסדר.
כשהצטרף לכנסייה ורצה להיות כומר, ההורים שלו לקחו את זה קשה. אבא שלו נפטר זמן לא רב אחר כך ורומק חש אשמה רבה.
ב1966 סיים את לימודי הכמורה שלו בסמינר. והשלים לימודי דוקטורט בפילוסופיה בפריז. רק ב1968!!!! נחשף לראשונה לשואת העם היהודי במהלך לימודיו. הוא קרא על תלאות היהודים בשואה, בכה רבות והחשד שלו לגבי כך שהוא עשוי להיות ילד יהודי שאומץ.
רק ב1978 הצליח רומק להכניע את אמו והיא סיפרה לו את האמת.
לאחר מחקר מקיף הוא גילה שהוא היה בנם של בתיה ויענקלה ווקסלר. הוא גילה שכל משפחתו נספתה בשואה. בתחילת שנות ה90 הוא ביקר בישראל ושינה את שמו מרומק וושקינל ליעקב ווקסלר. הוא גם מצא את אחיו ואחותו של אביו ששרדו את השואה וגרו בישראל ונפגש עימם אך לקח לו זמן לעזוב את פולין ואת הכמורה והוא הגיע לישראל רק ב2009. הוא המשיך להיות כומר והעניין גרר תגובות קשות. גם משרד הפנים הישראלי סירב להעניק לו אזרחות בגלל היותו כומר. לאחר מאבק ווקסלר הצליח לקבל מעמד של תושב קבע במדינת ישראל, כיום הוא מתגורר בירושלים ועובד בארכיון יד ושם.

החותר האולימפי שניצל את כישוריו כדי להציל יהודים בשואה

סיפור הצלת יהודים בשואה לרגל ראש הששנה:
הבנה היא 1936, קנוד מרסטרנד כריסטיאנסן משתתף באולימפיאדת ברלין כחבר בנבחרת החתירה הדנית.
7 שנים קדימה, השנה היא 1943 ודנמרק כבושה בידי הנאצים. קנוד ואשתו קארן חברים במחתרת הדנית. לקראת ראש השנה תש"ד המחתרת מקבלת הדלפה לפיה הנאצים מתכננים לפשוט על הקהילה היהודית הקטנה של דנמרק בזמן החגים, כאשר כולם בבתים ובבתי הכנסת. בכלום זמן המחתרת מארגנת מבצע בזק מדהים להצלת יהודי דנמרק:
בשלב הראשון הדנים מחביאים את היהודים במקומות מסתור – כנסיות, בתי חולים, רפתות, כל חור אפשרי. 40 מהם מוצאים מחסה בווילה של המשפחה של קנוד. יפה מצדו – אבל זו רק ההתחלה.
בשלב השני מבריחים את היהודים לשבדיה דרך הים. מכיוון שסירות גדולות עלולות להיתפס, ההעדפה היא להשתמש בסירות כמה שיותר קטנות. כאן הגיבור שלנו הופך לסופרמן: חמוש ביכולת חתירה מטורפת, קנוד מעביר יהודים לשבדיה אחד אחד על גבי סירת החתירה האולימפית שלו. בתקופה קצרה הוא מבצע עשרות חתירות בים הבלטי, כל אחת עם יהודי בודד. בשלב מאוחר יותר הדנים מתחילים להשתמש בסירות דיג כדי להאיץ את הקצב; שתיים מהן נתפסות בידי הגרמנים.
עד דצמבר 1943 הרוב המכריע של יהודי דנמרק, כ-7,000 איש, מגיעים לחוף מבטחים בשבדיה.
ב-2005 קנוד וקארן הוכרו ע"י יד ושם כחסידי אומות העולם.

אחים לא מפקירים: להציל חסידי אומות העולם מוסלמים

היום לפני 22 שנה, בתאריך 11.02.1994, זיינבה הרדגה (Zejneba Hardaga) ובעלה מוסטפא, חסידי עולם מבוסניה, עלו לארץ, מלווים ב-40 פליטים יהודיים מבוסניה הגיעו לישראל. זיינבה הרדגה היא חסידת אומות העולם, אישה מוסלמית אדוקה שהצילה יהודים בתקופת השואה. היא מוכרת כחסידת אומות העולם בוסנית. הרדגה, למעשה, היא המוסלמית הראשונה שקיבלה תואר זה. את התואר קיבלה הרדגה יחד עם בעלה מוסטפא ובני משפחה נוספים על הצלת משפחות יהודיות בעיר סרייבו בזמן השואה.
משפחות קביליו היהודית והרדגה המוסלמית חיו בידידות שנים רבות לפני מלחמת העולם השנייה. בהפצצות חיל-האוויר הגרמני שקדמו לפלישת הגרמנים ליוגוסלביה באפריל 1941, נהרס ביתם של בני משפחת קביליו ובני המשפחה נמלטו להרים. בעלה של הרדגה, מוסטפא הרדגה, אשר השכיר למשפחת קביליו מבנה למפעל המשפחתי שלהם, הציע מיד לבני משפחת קביליו לבוא ולהתגורר בביתו. בבית משפחת הרדגה התגוררו מוסטפא, אשתו זיינבה ואחיו של מוסטפא, איזט עם אשתו בשרייה. אף על פי שעל קיר ביתם ששכן מול בניין הגסטפו היה שלט ענק שמצהיר שכל מי שיסתיר יהודים יוצא להורג יחד עם משפחתו, קבלה משפחת הרדגה את משפחת קביליו בזרועות פתוחות כחלק מהמשפחה.
יוסף ורבקה קביליו וילדיהם בינקו וטובה, הוסתרו בכספת ענק במרתף הבית של משפחת הרדגה ובשלב מסוים של המלחמה, לאחר מספר שבועות של שהייה, כשהאיום הלך וגדל, קביליו חשש כי הוא מסכן את מארחיו. לכן, הוא העביר את משפחתו למקום מסתור. זיינבה הרדגה המשיכה לסייע לו לברוח למקום מבטחים. גם כשנתפס מחוץ למסתור ונכלא - היא דאגה להעביר לו אוכל כל ימי המאסר. בני משפחת קביליו שרדו את השואה ועם סיום המלחמה הם חזרו לעיר סרייבו. משפחת הרדגה אירחה אותם בשמחה, החזירה להם את התכשיטים שהושארו אצלם למשמרת, ועזרו להם להתחיל חיים חדשים.
משפחת הרדגה שילמה מחיר כבד על הצלת יהודים. אביה של זיינבה הרדגה, אחמד סדיק, נתפס על ידי הנאצים, הוצא להורג ומקום קבורתו אינו ידוע. בין שמות היהודים על מצבת זיכרון לקורבנות השואה בסרייבו, נמצא גם שמו של אחמד סדיק. נדמה שהרדגה למדה את הערכים שהנחו אותה והביאו אותה להציל את ידידיה היהודים בבית הוריה. אביה, אחמד סאדיק, נאסר על ידי הגרמנים במארס 45' באשמה שסייע למשפחת פפו היהודית להימלט מסרייבו באמצעות מסמכים מזויפים. הוא הועבר למחנה ההשמדה ייסנוביץ ולא שב.
לאחר המלחמה עלו בני משפחת קביליו לארץ ישראל והשתקעו בירושלים. בשנת 1984 בעקבות עדותה של משפחת קביליו הוכרו בני משפחת הרדגה : זיינבה, מוסטפא, איזט בשרייה ואחמד סדיק כחסידי אומות העולם. הם היו המוסלמים הראשונים שזכו להכרה כחסידי אומות העולם. בשנת 1985 הגיעה זיינבה הרדגה לישראל נטעה עץ בשם משפחתה, וקבלה בשמם את אותות חסידי אומות העולם. היא הגשימה את חלומה לשתות קפה על המרפסת עם יוסף ורבקה קביליו. במעמד הענקת התואר ביד ושם, התייחסה זיינבה לשאלה איך מוסלמית מאמינה, הייתה מוכנה לסכן את חייה להצלת יהודים ואמרה : "אח נשאר אח, ולא חשוב מה דתו".
כ-50 שנה לאחר מלחמת העולם השנייה התהפכו היוצרות: הניצולים נהפכו למצילים. בשנת 1994, כששמעו בני משפחת קביליו על המלחמה ומעשי הרצח בעיר סרייבו, הם התגייסו להצלת בני משפחת הרדגה מן התופת. בסיוע ממשלת ישראל אנשי יד ושם והג'וינט, הוברחו בני משפחת הרדגה : זייניבה הרדגה, בתה אאידה ועלו לישראל.
לאחר כשנה בארץ נפטרה זיינבה הרדגה בישראל, והובאה לקבורה. מוסלמית ראשונה שקבורה בבית עלמין יהודי. בעלה ובתה התגיירו וקשרו את גורלם עם גורל העם היהודי בארץ ישראל. הקשר האמיץ שנוצר עם בני העם היהודי הוא שהניע ככל הנראה את שרה פצ'נץ, בתה של זיינבה, ובני משפחתה להתגייר ולהפוך ליהודים. שרה סגרה מעגל נוסף כאשר החלה לעבוד במוסד יד ושם. סטלה, נכדתה של זיינבה, שרתה כקצינה בצה"ל.

בתמונה: זיינבה הרדגה בהגיעה לישראל

אוסקר שינדלר חסיד אומות העולם

היום לפני 41 שנה (09.10.1974) - הלך לעולמו אוסקר שינדלר, תעשיין גרמני סודטי, מחסידי אומות העולם, שהציל במלחמת העולם השנייה כ-1,200 יהודים ממוות בידי הנאצים.




בפרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין על ידי הגרמנים בספטמבר 1939 עבר שינדלר לקרקוב שבפולין בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות. באוקטובר השתלט על מפעל לייצור אמייל בזבלוצ'ה הסמוכה לקראקוב. לפני הכיבוש הנאצי היה המפעל בבעלותו של יהודי בשם נתן וורצל. בנוסף, השתלט על חנות כלי בית שמכרה את תוצרתו של אותו מפעל והייתה במקור בבעלותו של יהודי אחר - יוליוס וינר. אחד מבעלי המפעל היה היהודי אברהם בנקיאר, אותו השאיר שינדלר בתפקיד ניהולי והפך אותו גם לרואה החשבון שלו. בשל פרוץ המלחמה היה ייצור סירים ומחבתות אסור, עקב המחסור במתכות. שינדלר ייצר במפעלו, "מפעל האמייל הגרמני", כלי אוכל וסכו"ם מפח מצופים אמייל ומכר אותם לוורמאכט. משאריות המתכת ייצר סירים ומחבתות ואלה נמכרו בשוק השחור. בזכות הביקוש הרב למוצריו, הצליח לעשות הון ותוך שלושה חודשים כבר העסיק 250 עובדים פולנים.
במרץ 1943 חיסלו הנאצים את גטו קרקוב - יהודים רבים נשלחו להשמדה ואילו אלה שהוכרו ככשירים לעבודה רוכזו במחנה פלאשוב. שינדלר התיידד עם אמון גת, המפקד הסדיסטי של המחנה, ובכך התאפשר לו לשכן את עובדיו במעין תת-מחנה בתוך פלאשוב, ברחוב ליפובה.
מכיוון שראה ביהודים כוח עבודה זול, העסיק אותם. מאוחר יותר, עם התבהרות כוונות הגרמנים לחסל את היהודים במה שכונה "הפתרון הסופי", החליט שינדלר לנסות ולהציל את עובדיו, החלטה גורלית שסיכנה את מעמדו ורכושו. בעזרת קשריו וכספו הצליח להערים על הנאצים ולהשתיק אותם. הדרך היעילה ביותר להציל את עובדיו הייתה בהכרת שלטון הכיבוש הנאצי במפעלו כמפעל חימוש. הוא הצליח בכך בשנת 1943 בזכות העובדה שהמפעל החל בייצור תרמילי פגזים. בזכות ההכרה יכל גם לקבל עובדים יהודים נוספים מן האס אס.
יהודי בשם סדלצ'אק, שליח "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט", הגיע בקיץ 1943 ושכנע את שינדלר למסור עדות בנושא ההשמדה בפני ועדת ההצלה. באוקטובר 1943, תוך סיכון עצמי, הגיע שינדלר לבודפשט והעיד בפני ישראל קסטנר ושמואל שפרינגרמן אודות ההשמדה באושוויץ. שינדלר נעצר ונחקר מספר פעמים בידי הגסטאפו. לראשונה נעצר ונחקר ב-1941 בחשד לפעילות בשוק השחור. ב-29 באפריל 1942 נעצר שוב בעקבות הלשנה על שנישק אישה יהודיה. בזכות קשריו עם האבווהר הצליח לרוב להשתחרר במהרה מן המעצר.
מהות וטיב קשריו עם ראש האבוור, קנריס, מעבידו לשעבר, אינם ידועים להיסטוריונים כיום. רינה בירנהק נולדה בקראקוב ב-1927. שמה מופיע ברשימת שינדלר. היא מספרת בעדותה כיצד הציל אותה חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר.







כאשר הגיעו השמועות על מצבו הכלכלי הקשה ליהודים שהציל, הזמינו אותו אלה לירושלים. לראשונה הגיע שינדלר לישראל ב-28 באפריל 1962. מאות אנשים נכחו בקבלת הפנים שנערכה לו בנמל התעופה בלוד, רובם היהודים שהציל. במהלך אותו שבוע התקיימה בבית-מלון בתל אביב קבלת-פנים לכבודו של שינדלר. במעמד זה, ראיינה אותו טובה רוזנבלום שהייתה אז כתבת צעירה בכיתה ד'. יצחק שטרן נמנה עם הדוברים. מכאן ואילך חלק שינדלר את זמנו בין ירושלים לדירת חדר צנועה בפרנקפורט.
בשנת 1962 נתקבלה בקשה מקרב היהודים שהציל להכריז עליו כחסיד אומות העולם, אך התערבותו של יוליוס וינר, שהיה בנו של מנהל חנות כלי הבית עליה השתלט, טרפדה את ההחלטה. וינר גם גייס לעזרתו את נתן וורצל, כעת ניסן קידר, בעליו המקוריים של מפעל האמייל. שינדלר שהה בישראל 16 פעמים עד שנפטר בגרמניה ב-9 באוקטובר 1974. הוא הובא לקבורה בבית הקברות הקתולי בהר ציון בירושלים, על פי בקשתו. ב-18 ביוני 1967 הוכר שינדלר על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם.
ב-24 ביולי 1993 אושרה ההחלטה להכיר באוסקר שינדלר כחסיד אומות העולם והוחלט להכיר גם ברעייתו אמילי שינדלר ככזו. הדבר היה לאחר דיונים חוזרים בוועדה לציון חסידי אומות העולם, בהם הוחלט "שמעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, ושלמרות שהחל דרכו כחבר מפלגה נאצית וספקולנט, הוא ראוי לתואר חסיד אומות העולם. 
בשנת 1993, יצא לאקרנים הסרט "רשימת שינדלר" בבימויו של סטיבן שפילברג, שהעלה לאקרנים את פועלו של שינדלר. ליאם ניסן לא האמין שיזכה לשחק את אוסקר שינדלר. הוא נבחן לתפקיד, אך חשב ששיחק כל כך גרוע, שבמקום זה התחייב לתפקיד בהצגת תיאטרון. סטיבן ספילברג, במאי הסרט, שמע ביקורות נהדרות על משחקו של ניסן בהצגה והלך לצפות בה יחד עם אשתו (קייט קאפשאו) ואמה. בסוף ההצגה הלכו השלושה לברך את ניסן. ניסן חיבק את אמה של קייט חיבוק שכנראה מאוד הרשים את קייט. קייט אמרה אחר-כך לספילברג בעלה: זה משהו שאוסקר שינדלר היה עושה. ניסן מאמין שבזכות זה קיבל את התפקיד. 
בגיל 55 חזר ספילברג לסיים את תואר הBA שלו ב- film and electronic arts, ממנו פרש 33 שנים קודם לכן. בתור פרוייקט סיום (סרט סטודנטים) הוא הגיש את הסרט רשימת שינדלר.

שפילברג זכה באוסקר הראשון שלו על "רשימת שינדלר" ב1994, כשהמועמדות הראשונה שלו הייתה ב1978. עד הזכיה באוסקר שפילברג טוען שמעולם לא החזיק במו-ידיו פסלון אוסקר. כבר באותו הערב אחז שפילברג באוסקר השני שלו כשזכה "רשימת שינדלר" בפרס "סרט השנה". מצורף הנאום (המדהים) בו מספר שפילברג את סיפורו של הסרט ההיסטורי (בכל המובנים) הזה.





דמות הילדה במעיל האדום מהסרט מבוססת על ילדה אמיתית שנרצחה בשואה. שם הילדה היה גניה-גיטל חיל, בתם של דוד ואווה (לבית שינדל) חיל, שגם הם מצאו את מותם במהלך שואת יהודי אירופה.
גניה-גיטל (ילידת 1939) והוריה נולדו וחיו בדומברובה טרנובסקה (Dąbrowa Tarnowska), עיירה בדרום פולין שנמצאת כ-50 ק"מ מזרחית לעיר קרקוב. עם תחילת מלחה"ע ה-2, הוריה של גניה-גיטל, אווה ודוד חיל, נמלטו מדומברובה והצליחו למצוא מחבוא באזור כפרי אצל משפחת איכרים עמה סוכם שידאגו להסתירם מפני הנאצים, ובלבד - שבתם הקטנה לא תישאר. נאמר להם שילדה קטנה עלולה "לעשות רעש" ולסכן את המוחבאים כמו גם את המחביאים. 
בצר להם, ובהיעדר אלטרנטיבות ראויות אחרות, החליטו ההורים כי מוטב שהם יישארו במחבוא הכפרי אך למען בטחונה של בתם גניה-גיטל היא תישאר לגור אצל קרובי משפחתם בגטו קרקוב - ביניהם דר' ליאון שינדל ז"ל, אשר ניצל זכה לעלות לישראל ולהקים משפחה, ואחיו דר' אידק שינדל ז"ל (שניהם היו דודים שלה בהיותם אחים של אמה אווה) שהיה באותה עת רופא צעיר בבית החולים של הגטו. בספר "רשימת שינדלר", אידק תואר כ"אותו סוג של דוד שופע לצון ומיני תעלולים, מלגלג ברוח טובה ומלא התלהבות, שכל ילד זקוק לשכמותו. ואמנם למראהו, גניה אכן נעשתה לילדה, מחליקה ממושבה כדי לרוץ לקראתו". 
את רוב חייה הקצרים, העבירה גניה-גיטל הרחק מהוריה, בגטו קרקוב. לאור היותו של אידק רופא בביה"ח של הגטו, היה לו מעמד מסוים בגטו, והוא היה יכול לתמרן ולספק לה מזון, תרופות ושאר מצרכים. במקביל היא התגוררה עם בני משפחת דרזנר, קרובים שלה מצד אמה. אב המשפחה, יהודה דרזנר, היה אח של סבתא של גניה-גיטל מצד אמה אווה - רוזליה שינדל (רוזליה הייתה אמו של ליאון ז"ל, נרצחה ב-28.4.1942 בביתה בדומברובה ע"י חיילי SS עם בעלה אשר ובנם יהושע). 
גניה-גיטל הייתה צריכה להימצא כל העת במסתור ובמחבוא משום שלא הייתה רשומה בשום מקום: לפי הרישומים של הגרמנים, אידק היה רווק ללא ילדים, ואם היו מוצאים אצלו את גניה-גיטל, היה עליו להסביר איך היא נמצאת שם ומדוע לא דיווח על כך. לפי הסיפורים שסבא ליאון סיפר לנכדיו, גניה-גיטל הייתה אלופה בהתחמקות מהגרמנים. בכל פעם ששמעה חייל מתקרב, הייתה מזדחלת ומתחבאת במקום כלשהו תוך ניצול מימדי גופה הזעירים ולא היה ניתן לשער שהיא בסביבה. סבא ליאון גם אישר שגניה-גיטל נהגה ללבוש בימי החורף הכבדים שפקדו את הגטו מעיל אדום, ולכן כל קרוביה נהגו לקרוא לה "גניה האדומה" ("Red Genia"). 
גניה-גיטל נרצחה עם חיסול גטו קרקוב במרץ 1943. יהי זכרה ברוך. התמונה של גניה-גיטל המצ"ב לפוסט זה - נמצאת בידי נכדיו של ליאון לאחר שמצאו אותה בין חפציו של הסב המנוח לאחר מותו. מצ"ב גם תמונת ההורים, דוד ואווה, מיום נישואיהם, וכן תמונה מהסרט "רשימת שינדלר" של הדמות של הילדה במעיל האדום שמשחקת את גניה-גיטל.המידע בנוגע לילדה נמסר על ידי איתי שינדל, נכדו של הניצול דר' ליאון שינדל ז"ל (דוד ש הילדה שניצל), היה אח של אווה חיל ז"ל (אמא של גניה-גיטל). ליאון סיפר לנכדיו את כל הסיפור שגם סופר בספר "רשימת שינדלר". 
סיפורה של גניה מסופר היטב בספר "רשימת שינדלר", כמו גם הפרטים אודות בני משפחתה, ביניהם סבי ליאון ואחיו אידק וגם בני דודיהם משפחת דרזנר הפנייה לקטע קטן בספר שמתייחס אליה.

לפני 71 שנה היהודים ערכו מרד במחנה ההשמדה בירקנאו

מחנה ההשמדה אושוויץ

לפני 71 שנה, בסוכות, 7 לאוקטובר 1944, פרץ מרד הזונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ- בירקנאו. הזונדרקומנדו היו אסירים יהודים, ששירתו בתאי הגזים ובמשרפות ועשו את העבודה השחורה של השואה. צוות הזונדרקומנדו כלל כ–3,000 איש בתקופת השואה, רק כמאה שרדו אותה. רובם נרצחו בידי הגרמנים.
המרד התרחש בחול המועד סוכות תש"ה, יום לפני הושענא רבה. מדובר באירוע דרמטי בתולדות מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. אורכו בטל בשישים לעומת 12 שנות שלטון הטרור הנאצי. 455 האנשים שנהרגו בו לא היו מספר משמעותי לעומת 60 מיליון הקורבנות של מלחמת העולם השנייה. בשיאו, הועלה באש אחד מתאי הגזים ונהרגו שלושה אנשי אס־אס.
אירוע זה אמנם מתועד בהיסטוריה אך לא מדברים עליו בכמות הדומה בהשוואה למרידות אחרים שפרצו במלחמת העולם השנייה. לכן, הזכרון הקולקטיבי בישראל אינו מודע למיתוס הגבורה של היהודים במחנה זה שסרבו ללכת כצאן לטבח.
 את הנשק להתקוממות, שכלל גם רימונים ומוקשים, הם השיגו במבצע חשאי וממודר. חלקו נאסף מחפציהם ומבגדיהם של אסירים שנרצחו. חלק אחר הוברח מבית החרושת לתחמושת שפעל ליד אושוויץ, בו עבדו אסירים ואסירות יהודים. בנוסף, אנשי הזונדרקומנדו הרכיבו רימוני יד מקופסאות שימורי בשר, הכניסו לקופסאות אבקת שרפה, וכך התכוננו למרד. עם בוא הטרנספורטים מהונגריה שייפו אנשי הזונדרקומנדו את סכיני "שבת קודש" שמצאו בחפציהם של יהודי הונגריה והפכו אותם לכלי נשק. באוקטובר 1944 פרץ מרד הזונדרקומנדו וכל משתתפיו נהרגו. הגרמנים החלו לחקור את אנשי הזונדרקומנדו שנותרו בחיים.

אנשי ה"זונדרקומנדו" בעת עבודתם, ליד הבורות אליהם השליכו גופות נרצחים, ב–1944

בהמשך לחשיבות הרבה שאני רואה בחשיפת סיפורים שנשכחו מהזיכרון הקולקטיבי, אני רוצה להזכיר דמות נוספת שלקחה חלק במרד. רוז'ה רובוטה, אשר הייתה חברת תנועת "השומר הצעיר". ב-1942 היא גורשה מפולין לאושוויץ. באוגוסט אותה שנה הועברה למחנה בירקנאו והייתה אסירה שעבדה בבית החרושת "אוניון".
 אחרי ההתקוממות שפרצה באוקטובר 1944רוז'ה רובוטה נכלאה ועונתה.
חבר מהמחתרת הצליח להגיע אליה. רוז'ה רובוטה אמרה לו שימסור לחברים שאין להם מה לחשוש. היא לא תגלה דבר ויודעת מה יעלה בגורלה. היא הוצאה להורג יחד עם אלה גרטנר, רגינה שרפשטיין ואסתר וייסבלום, בעקבות פעילותה במרד - היא הבריחה יחד עם חברותיה את התחמושת ששימשה את הלוחמים באותו המרד, נתפסה, עונתה ולבסוף הוצאה להורג בשל פעילותה האמיצה.
רוז'ה רובוטה הוצאה להורג ב-6 בינואר 1945, בדיוק שלושה שבועות לפני שחרור אושוויץ. היא השתתפה בהכנות למרד הזונדרקומנדו במחנה זה, כשהבריחה אבק שריפה יחד עם חברות אסירות. על אף כליאתה והעינויים שעברה לא גילתה דבר. לא רק רוז'ה רובוטה! היו 4 נשים שהיו מעורבות במרד, וארבעתן הוצאו להורג, על פי עדות של אחות של אחת מהן הן הוצאו להורג שתיים בבוקר ושתיים בערב אל מול כל האסירות למען יראו וייראו. - אלה גרטנר, אסתר וייסבלום ורגינה שרפשטיין, הצעירות נתלו. הן צעדו גאות ושקטות עד הסוף. מפקד המחנה קרא לבחורות להתקרב, סיפרה לימים ניצולה שהיתה עדה למאורע, למען יראו כולן מהו דינה של בוגדת. נשים העידו שמילותיה האחרונות של רוז'ה רובוטה היו: "אחיות, נקמה!".
בארץ הייתה רוז'ה רובוטה גיבורה כמעט אלמונית. סיפורה נודע כאן בזכות ניצולות וניצולים, שפרסמו אותו בקבצי עדויות ובספרי זיכרונות. בעדותו במשפט של אייכמן, תיאר ישראל גוטמן, שעבר את אושוויץ ולימים היה מבכירי חוקרי השואה, כיצד עמדה בעינויים והלכה למותה בראש מורם. סיפור גבורה זה זכה להדים בעיתונות, בין היתר ברשימותיו של חיים גורי מול תא הזכוכית בעיתון "למרחב", אך עד מהרה גם אלה נדמו.
הישראלי האחרון מקרב אנשי הזונדרקומנדו, אליעזר אייזנשמידט, נפטר בשנה שעברה.



אליעזר אייזנשמיט נולד בשנת 1920 בלונה בבלרוס, הבכור בשלושה ילדים, להוריו יהושע ואסתר.
ביוני 1941 כבשו הגרמנים את לונה. בנובמבר הוקם בעיר גטו, ואליעזר ואחיו עבדו בו. חצי שנה לאחר מכן, החלו הגרמנים להעביר את יהודי הגטו למחנה קיילבאסין. בדצמבר 1942, הועברו היהודים מהמחנה לתחנת רכבת, שם הועלו על קרונות משא וגורשו לאושוויץ. לאחר סלקצייה נרצחו כל בני המשפחה חוץ מאליעזר ואחיו אברהם. אברהם נספה כעבור כחמישה שבועות.
אליעזר צורף לאחת מקבוצות הזונדרקומנדו והובל עם קבוצתו לתאי הגזים תוך שהוא מוכה באלות. כשנפתחו דלתות תאי הגזים, ראה אליעזר צעירה ערומה, כפופה ומתה. אליעזר ואנשי צוותו הוכו בהלם אך מחמת המכות התעשתו והחלו להרים גופה אחר גופה, להשליך את הגופות על קרוניות ולהוביל את הגופות לבורות שרפה. אליעזר היה בזונדרקומנדו כחצי שנה.
ב-18 בינואר 1945 הוצא אליעזר מאושוויץ בצעדת המוות שיצאה לכיוון גרמניה. הוא נמלט מהשיירה עוד לפני שעזבה את שטח פולין, אך נורה ונפצע ברגלו.  אליעזר הגיע לביתם של תאודור ופרנצישקה טנדר, והם הסתירוהו עד השחרור. בשנת 1970 הכיר יד ושם בבני הזוג חסידי אומות העולם.
בספטמבר 1945 נשא אליעזר לאישה את יהודית, ניצולת שואה גם היא. הם הגיעו למחנה עקורים בגרמניה וביוני 1946 עלו ארצה באניית המעפילים "יאשיה וודג'ווד". הם נכלאו בעתלית ומקץ חודשים מספר שוחררו בני הזוג והתיישבו בדרום ולאחר מכן בגבעתיים. אליעזר היה מסגר עצמאי ועד ליום מותו עבד במפעל.לאליעזר וליהודית ז"ל נולדו שני ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים  אליעזר ליווה, בנוסף,  משלחות לפולין כאיש עדות ופעיל בתאטרון עדות בגבעתיים המשלב ניצולים ובני נוער.