לפני 19 שנים בדיוק, שני חיילי מילואים, ואדים נורזיץ׳ ויוסי אברהמי, נכנסו עם מכוניתם בטעות לעיר רמאללה.
מספר רגעים לאחר מכן, המון ערבי הקיף את מכוניתם, תוך כדי זריקות אבנים ונסיון להוציאם מן הרכב.
השוטרים המקומיים שהגיעו מיד למקום, הוציאו את ואדים ויוסי בכח, כיוונו נשקים לראשם וגררו אותם באלימות אל תחנת המשטרה בלב העיר.
כאשר ואדים ויוסי הגיעו, מפקד התחנה ביקש אותם לידיו.
עשרות שוטרים ומחבלים הציפו ברגע את תחנת המשטרה, ובתוך משרד מפקד התחנה, הכו אותם למוות, כאשר הם בוכים ומתחננים על נפשם.
רצחו אותם בידיים. באיטיות.
עקרו את עיניהם, תלשו את איבריהם הפנימיים, הציגו את הזוועה להמון המשולהב צמא הדם מחוץ לתחנה ואף השליכו אחד מהם מהחלון.
לאחר מכן, בעודם מתבוססים בדמם, גררו אותם אל כיכר העיר והמשיכו להתעלל בהם למוות.
את אחד מהם הם אף שרפו.
במהלך הלינץ׳, אשתו של יוסי התקשרה לדרוש לשלום בעלה. משום שיוסי באותם רגעים היה בין חיים למוות, אחד מהמחבלים המתועבים ענה במקומו ואמר לאשתו - ״לפני כמה דקות שחטתי את בעלך״. כך התבשרה לראשונה על הנורא מכל.
חלק ממבצעי הלינץ׳ הנורא נתפסו לאחר מצוד ארוך על ידי יחידות מיוחדות, ועמדו למשפט בישראל. לאחר מספר שנים בכלא הישראלי, חלקם שוחררו בעסקת שליט, בינהם המחבל המתועב הזכור מחלון המשטרה, עם ״ידי הדם״.
הגוף היהודי הושחת והושחט בפעם נוספת, האגרופים קפוצים והלב לא מפסיק לבכות.
מיד לאחר האירוע ישב הפזמונאי יוסי גיספן וכתב את אחד השירים הגדולים שנכתבו בעברית - ״כשהלב בוכה״.
את השיר כתב גיספן כשעיניו ספוגות דמעות.
בבית האחרון בשיר נכתב:
״כשהלב בוכה, הזמן עומד מלכת.
האדם רואה את כל חייו פתאום.
אל הלא נודע, הוא לא רוצה ללכת.
לאלוקיו קורא על סף תהום״.
יהי זכרם של רס״ל יוסי אבהרהמי ורב״ט ואדים נורזיץ׳ ברוך, ואת דמם ה׳ ינקום, אמן.
נרצחו 21 בני נוער ו120 נפצעו בפיגוע בדולפינריום בתל אביב. היום לפני 18 שנה נטבחו באכזריות 21 נערים יהודים זכים ונפצעו 120. מחבל חמאס התערבב בין הנערים שחיכו להכנס למסיבה ופוצץ מטען עוצמתי של 2.5 קילו ומלא בברגים מסמרים וכדורי ברזל שהיו על גופו ,
הנערים שרק רצו לרקוד במועדון הדולפינריום הסמוך ליפו, נשחטו בטבח אכזרי של חייל ירדני (לשעבר) תושב קלקיליה שהתפוצץ ביניהם עם מטען נפץ גדול מלא במסמרים להגדלת הפיגוע (לא שכחנו את החייל הירדני -שעם מדינתו יש לנו הסכם שלום- שרצח באמצעות צליפה 7 נערות יהודיות בגבול ירדן)
מי שהסיע את המחבל השפל לכניסה למועדון הוא ערבי ישראלי תושב יפו... (חלק בלי מבוטל מהפיגועים הקשים במדינה בוצעו על ידי/ בסיוע ערבים ישראלים שרוב נציגיהם בכנסת מסיתים לטרור) (תמונות נוספות בתגובות) #שתפו המשתפ שהסיע את המחבל ערבי ישראלי תושב יפו שוחרר בהסכם שליט יהי זכרם ברוך #לא_נשכח_ולא_נסלח
היום לפני 70 שנה (04.07.1946): פוגרום קיילצה בניצולי שואה יהודים.
אחרי מלחמת העולם השניה חזרו כמאתיים יהודים לעיר קיילצה בפולין. מאחר ובתיהם היו תפוסים על ידי שכניהם שפלשו אליהם בעת המלחמה, הוועד היהודי המקומי שיכן את רובם בבניין אחד שהועמד לרשותו. ילד פולני נעלם ב-1 ביולי 1946 וחזר למשפחתו רק לאחר יומיים. אז סיפר כי יהודים חטפו אותו וכלאו אותו ב"בניין היהודי"; הוריו התלוננו במשטרה, ובעיר פשטה שמועה כי היהודים חטפו ילד כדי להשתמש בדמו וכי בבניין היהודי כלואים עוד ילדים. המשטרה יצאה לערוך חיפוש, מצאה בבית כלי נשק ואסרה כמה יהודים.
לאחר מכן יצאו הדברים מכלל שליטה: המונים פשטו על הבית, התגברו על השוטרים, השליכו יהודים מבעד לחלונות, רצחו אותם באכזריות והשליכו את גופותיהם לרחוב. בתחנת הרכבת נרצחו יהודים שבאו לעיר, המהומות התפשטו לאזורים סמוכים, ויהודים אף הושלכו מרכבות נוסעות. גם כוחות משטרה הותקפו, והמשטרה היתה חסרת אונים ורצון להתעמת עם הרוצחים.
העיר ידועה בגישתה כלפי יהודים עוד מהמאה ה-16. בשנת 1535 נתן המלך פריבילגיה לתושבי העיר למנוע ישיבת יהודים בה, דבר שאיפשר את היהודים מקיילצה. האיסור חודש בשנת 1761 על ידי הבישוף של קרקוב, ורק בעקבות המרד הפולני השני בשנת 1863, הותרה ישיבתם במקום. כך, על אף שבעיירות סמוכות כמו פינטשוב וחמילנסקי היו קהילות יהודיות, קיילצה נותרה ריקה מיהודים. היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר היו בעלי זכויות מיוחדות, כגון חיילי הצאר שזכו בזיכיונות. אליהם הצטרפו יהודים תושבי הערים הסמוכות. תנופה במספר המשפחות נרשמה בעקבות בניית מסילת הרכבת בין ורשה לווינה. בשנת 1905, בעקבות שריפה בעיר חנטשין, עברו רבים מתושביה היהודים לקיילצה והקהילה גדלה.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקיילצה כ-24,000 יהודים, ומיד לאחר הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 החלו פעולות כנגד היהודים בה – החרמת רכוש, הטלת קנסות, חטיפה לעבודות כפייה וכדומה. באפריל 1941 הוקם גטו קיילצה, שהכיל בשיאו כ-27,000 יהודים, לאחר שגם יהודים מהסביבה ואפילו מווינה הועברו אליו. מרבית היהודים בגטו הועסקו בעבודות כפייה. באוגוסט 1942 החל חיסולו של הגטו, שנמשך 5 ימים: למעט כ-2,000 יהודים, שהועברו למחנות עבודה, נשלחו מרבית היהודים לטרבלינקה בשלושה משלוחים, ונרצחו שם, וקרוב ל-2,000 יהודים, בעיקר ילדים, קשישים ונשים הרות, נרצחו עוד בשטח הגטו.
הפעם בפוגרום נרצחו 42 מתוך 163 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר, וכ-80 נפצעו. פוגרום זה היה אחד הגורמים להתפכחות ניצולי השואה מהחלום להשתלב שוב בחברה הפולנית, ובעקבותיו טפטוף היציאה מהמדינה הפך לזרם הנקרא בשם "הבריחה". מעריכים את מספר היהודים שעזבו את פולין בין הפוגרום לבין סוף שנת 1946 בכ-150,000. רובם עברו למחנות עקורים באוסטריה ובגרמניה עצמה, ומשם עלו רובם לארץ ישראל.
101 שנה אחרי - לפני מספר שעות גרמניה הכירה בטבח העם הארמני כרצח עם.
רצח העם הארמני הנו "אסון מכונן" בהיסטוריה היהודית.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה חששו האימפריה העות'מנית והרייך הגרמני מפני האיום הלאומי שיפרק את "האיש החולה של אירופה". זאת ידעו הבריטים, אויבי המעצמות הללו במזרח התיכון, ולכן שחררו את השד הלאומי מן הבקבוק גם באזור זה. הם תמכו בלאומיות הערבית ובלאומיות היהודית ובלבד שתתמוטט האימפריה העות'מנית. זו האחרונה חשה היטב את הסכנה ובמקרה אחד הראתה עד כמה יכול מאבקה נגד לאום להיות אכזר: בעם הארמני נעשה רצח עם. אילולא התערבה גרמניה, בעלת בריתה הבכירה של האימפריה העות'מנית, היה גורלם של יהודי ארץ ישראל דומה לגורל הארמנים. זו אירוניה היסטורית, שסכנת ג'נוסייד ריחפה מעל יהודים כבר במלחמת העולם הראשונה, ומי שמנעה זאת הייתה ממשלת הרייך הגרמני, או לפחות נציגותה הדיפלומטית בקושטא. אבל גם אם לא כוון התקדים הזה ליהודים, היטלר למד את הלקח - נגד מי שמסכן את האומה אפשר להילחם מלחמת השמד. הוא גם הוסיף והזכיר לשומעיו במלחמת העולם השנייה, שאת שואת הארמנים אין איש זוכר, ואידך זיל גמור. כאן יש משמעות מיוחדת להבנת רצח העם הארמני כ"אסון מכונן" בהיסטוריה היהודית.
רצח העם הארמני היה הזוועה הנוראה ביותר במלחמה הגדולה והוא נחשב לאחד הנושאים השנויים במחלוקת בתולדותיה. במאה השנים האחרונות מכחישים שלטונות טורקיה את דבר קיומו. עבור הניצולים וצאצאיהם הפך רצח העם לאחד המרכיבים המרכזיים של זהותם, והפצעים הנפשיים עברו מדור לדור.
מדינת ישראל לא מכירה ברצח העם הארמני. בראש המתנגדים להכרה ברצח העם עומד משרד החוץ, המבקש להימנע ממשבר דיפלומטי עם טורקיה ואזרבייג'ן. בשנת 1989 רשות השידור תכננה להקרין סרט תיעודי בנושא בשם "המסע לאררט", בערוץ הראשון, אך עקב התערבות משרד החוץ בוטל השידור. ביטול השידור עורר דיון ציבורי בו אמר בנימין נתניהו, סגן שר החוץ דאז את המשפט הבא:
"יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הם מקרה מובהק של קטגוריה כזאת".
1939 - קצת לפני הפלישה לפולין. היטלר: "לא אכפת לי מה תחשוב עלי הציביליזציה במערב אירופה. אחרי הכל: מי מדבר היום על השמדת הארמנים?'" הצלקות ניכרות בארמניה עד היום. כחלק חשוב ממנגנון מההשמדה, נרצחו אנשי ציבור, מנהיגים , אינטלקטואלים ואמנים.
אחרי הכל ישראל מעולם לא הכירה רשמית ברצח העם הארמני, הנושא אינו מופיע בתוכניות הלימודים . מדיניותו של משרד החוץ הייתה מאז ומתמיד "לא להרגיז" את התורכים. ביום השואה הבינלאומי נשיא המדינה ראובן ריבלין נאום באום אך נמנע מלהגיד את המילים רצח עם, אלא אמר 'רצח של בני העם הארמני', בשביל שבתרגום לאנגלית לא תופיע המילה ג'נוסייד. כל ניסיון שנעשה במהלך השנים האחרונות להכיר ברצח העם הארמני נכשל ממניעים פוליטיים ומשיקולים זרים, בעיקר בשל התעקשותו של משרד החוץ הישראלי וחששו מהתגובה של התורכים. וכהמשך ישיר לכך, בשנת 2001, כשהיה שר החוץ, אמר שמעון פרס לעיתון "טרקיש דיילי ניוז", כי "הארמנים עברו טרגדיה, אבל לא ג'נוסייד". ובכך הוא הכחיש את רצח העם הארמני ובייש את מדינת ישראל והעם היהודי.
נעמי נלבנדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל, הדליקה משואה ביום העצמאות 2003 בזכות פעילותה כאחות במחלקת שיקום בבית החולים "הדסה". נלבנדיאן רצתה להזכיר את רצח העם הארמני בטקס, אולם הופעל עליה לחץ להצניע זאת.
באוקטובר 2007 התפרסם כי טורקיה תבעה מישראל להפעיל לחץ על הקונגרס של ארצות הברית לבל יכיר ברצח העם הארמני ואיימה כי יחסי טורקיה-ישראל יפגעו, אם תהיה הכרה של ארצות הברית בעניין.
נכון להיום, הכריזו 30 מדינות באופן רשמי על הכרתן באירועי תקופה זו כרצח עם, וכמותן מאמצים דעה זו רוב החוקרים וההיסטוריונים. גם האיחוד האירופי והאפיפיור הכריזו על הכרתם ברצח העם הארמני בשנת 2015.
יהודי אציל נפש, הסופר היהודי פרנץ ורפל ,כתב את הספר האלמותי "ארבעים יום של מוסא דאג " שהנציח את השואה הארמנית והביאה לכל העולם. עכשיו יש לנו ממשלות של נמושות שעבור 300 מיליון דולר או כדומה,בסחר, אנו מוכרים את מצפוננו לתורכים הנתעבים. אלה שגנבו לנו את כתובת השילוח וירדו לחיי היהודים בארץ ורצחו את שרה אהרונסון. לחרבן על הממשלה !!!ממשלה עם בית יהודוני.
בתמונה: ילדים ארמנים מתחננים לחתיכת לחם מפקיד טורקי
היום לפני 44 שנה (30.05.1972) התרחש הטבח בנמל התעופה לוד. הטבח בוצע בידי שלושה מחבלים יפניים (קוזו אוקמוטו, טאקשי אוקודיירה ויאסודה יאסוקו) באולם הנוסעים של נמל התעופה לוד (כיום נתב"ג), ובמסגרתו נרצחו 24 אנשים (מתוכם 8 ישראלים, היתר צליינים מפוארטו ריקו) ו-71 נפצעו.
המחבלים היו חברי ארגון קומוניסטי קיצוני, "הצבא האדום היפני", שפעל בהשראת סין העממית ובתמיכתה. הם ביצעו את המתקפה בשליחותה של החזית העממית לשחרור פלסטין, לאחר שאומנו על-ידה בלבנון.
ביום הטבח עלו לטיסה 132 של מטוס אייר פראנס שיצאה מפריז לתל אביב. בסביבות השעה 22:00 נחת המטוס בישראל. שלושת בעלי החזות האסייתית שהיו לבושים בחליפות עסקים משכו תשומת לב מועטה ביותר מצד אנשי הביטחון במקום.
עם נחיתתם השמידו השלושה את דרכוניהם והתרכזו ליד מסוע מזוודות הנוסעים. כאשר זיהו את מזוודותיהם שלפו מתוכם רובי סער מסוג AK-47, מחסניות ורימוני יד ופתחו בירי ללא הבחנה אל הקהל הרב ששהה באותה עת באולם הנוסעים. בין מחסנית למחסנית השליכו רימוני יד לעבר האנשים המוטלים על הארץ. ככל הנראה, כשאזלה התחמושת ליאסודה יאסוקו, ירה בו חברו והרגו. אוקודיירה יצא אל אזור חניית המטוסים, שם ירה לעבר נוסעים שירדו באותה עת מן המטוסים. לאחר שאזלה גם לו התחמושת, הצמיד לחזהו רימון יד, שלף את הניצרה ופוצץ עצמו. קוזו אוקמוטו יצא גם הוא לרחבת חניית המטוסים, ירה מנשקו והשליך רימוני יד לעבר שני מטוסים שחנו בקרבת מקום. לאחר שנפצע באורח קשה וניסה להימלט מהמקום, נלכד אוקמוטו בידי עובד אל על, חנן זייתון, שהסתייע באנשי משמר הגבול.
כתוצאה מהירי נהרגו 24 אנשים ונפצעו 78. ארבעה מהפצועים נפטרו מאוחר יותר מפצעיהם. 16 מההרוגים ו-27 מהפצועים לא היו יהודים או ישראלים, אלא צליינים מפוארטו ריקו שהגיעו לארץ באותה הטיסה יחד עם שלושת המחבלים והתכוננו לשהות בת עשרה ימים. בין קורבנות הטבח היה גם פרופסור אהרון קציר, אחיו של מי שהיה לימים לנשיא המדינה, אפרים קציר ומבכירי המדענים בישראל.
מעשה הטבח עורר זעזוע בעולם כולו וביפן בפרט. בעיקר, הוכתה משפחתו של אוקמוטו בתדהמה, וביקשה לכפר על מעשיו של בנם. תראו את ההבדלים בין משפחה של מחבל יפני למשפחה של ערבי. האבא של היפני מבקש להוציא את בנו להורג לעומת אבא של ערבי שזורק עליו סוכריות. בחודש יוני 1972, שיגר אביו של אוקמוטו מכתב התנצלות לממשלת ישראל, וזה לשונו:
"הוד מעלתך, הגברת מאיר, הריני מביע את התנצלותי הכנה על התקרית שבה גרם בני השלישי, קוזו, תוך המטרת אש מנשק אוטומטי, למותם ופציעתם של מספר אנשים חפים מפשע, בני ארצך וארצות אחרות, בנמל התעופה הבינלאומי של תל אביב. בארבעים השנים האחרונות, כאדם שעסק בענייני חינוך, עשיתי מאמצים לחנך את הילדים היפנים כך שיהיו בני נוער הגונים. אין כל אפשרות להביע במילים את ההפתעה, הזעם והצער שפקדו אותי, כאשר נודע לי שפשע מתועב ואכזרי כזה נעשה על ידי בני שלי. אני מאמין, כי לעת הזאת, כבר מבקש קוזו מעומק ליבו לכפר על פשעו. אני מבקש בכל לב כי בני יוצא להורג לאחר שיוטל עליו העונש המרבי, וזאת בהקדם האפשרי, בתום החקירה.
יורשה לי להוסיף, כי התקרית האכזרית הזאת נגרמה על ידי כמה קיצונים שמאלנים בראשותו של קוזו, אולם רוב העם ביפן מתעב את הפשע וחושש שהתקרית עלולה לסכן את הידידות בין בני ארצך לבין יפן.
לבסוף, הריני מתפלל לעילוי נשמותיהם של האנשים שנהרגו ולהחלמתם המהירה של הפצועים."
קוזו אוקמוטו היה היחיד מחברי החוליה ששרד את הפיגוע. בפברואר 1970, אוקומוטו גויס לארגון הטרור "הצבא האדום היפני" על ידי שני אחיו הגדולים. אחיו, טאקדיה , היה בין חוטפי מטוס נוסעים יפני לצפון קוריאה ב-1970, פעולה שהקנתה את הפרסום הראשון לארגון זה. עם גיוסו לשורות הארגון הפסיק אוקמוטו את לימודיו, ניתק מגע עם יתר בני משפחתו, ונחשף לאידאולוגיות שמאלניות טרוצקיסטיות רדיקליות. בספטמבר 1971, כמו עשרות פעילים אחרים בארגון, יצא אוקמוטו ללבנון על מנת לקבל אימון צבאי במחנות מחבלים. שם התוודע וחבר לארגון החזית העממית לשחרור פלסטין בראשות ג'ורג' חבש. בעקבות הטבח בנמל התעופה, אוקומוטו נשפט ביוני 1972 ל-3 מאסרי עולם במסגרת משפט צבאי. עם זאת, היום הוא אדם חופשי.
בתחילת מאסרו, ניסתה משפחתו של אוקמוטו לשכנע אותו להביע חרטה בפומבי על מעשיו, ובכך להחזיר את כבוד העם היפני ואת כבוד משפחתו, על פי כללי המסורת היפנית. כך ביקשה המשפחה להפגיש את פרופסור איקורו טשימה, מנהיג כת המקויה, כת שאוהדת את ישראל, עם בנם.
במכתב שמסר פרופסור טשימה מאביו של אוקמוטו לנציב שירות בתי הסוהר נכתב בין היתר:
בני היה חייב מיתה, אתם ריחמתם עליו, אלוהים הציל אותו, אולם החיים שלנו אינם חיים. אנו לא יכולים לצאת מפתח הבית מבושה. אדוני, בני נתון בידיך, למשפחתו ולעם היפני נגרם עוול, שאיני יודע אם בכלל ניתן לתקן אותו.
בני נושם את האוויר למרות שאיננו ראוי לכך. אני מוסר איגרת נוספת המיועדת לבני. אני מבקש ממך, אדוני, שתאפשרו לפרופסור טשימה להיפגש ביחידות עם בני על מנת להחזירו בתשובה, בכך שיביע חרטה על מעשיו ויבקש סליחה בפומבי.
הפגישה התקיימה, אך המחבל לא הביע חרטה על מעשיו והתחנן שידונו אותו למוות.
במהלך שהותו של אוקמוטו בכלא הישראלי הועלו מספר דרישות מצד ארגוני טרור לשחרורו. בחודש יוני 1976, דרשו חוטפי מטוס אייר פראנס את שחרורו של אוקמוטו יחד עם 52 אסירים נוספים ש"לחמו למען העניין הפלסטיני" וכלואים בבתי-כלא במספר מדינות בעולם ובעיקר בישראל. תביעה נוספת לשחרורו של אוקמוטו באה מצד ארגון טרור יפני זעיר עם נטיות שמאלניות קיצוניות. במכתב ששוגר לראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשא את התאריך 30 באוגוסט 1978 נכתב:
מר בגין היקר, הרי בפניך אזהרה, שאם ממשלתך לא תשחרר מיד את קוזו אוקמוטו, יפני הכלוא בארצך, אפשר יהיה לצפות לפיגועי ירי מספר 2 ומספר 3 בנמל התעופה של תל אביב. התוצאה תהיה, כי מאמציך העזים להביא שלום באזור המזרח התיכון, יסתיימו בלא כלום לנצח נצחים. שלך, בכל הכבוד, קירשי צוג'יאמה, מזכ"ל מפלגת העבודה - החקלאים של יפן.
אוקומוטו, לבסוף, שוחרר ללבנון בשנת 1985, במסגרת עסקת ג'יבריל, שבה שוחררו שלושה שבויי צה"ל תמורת 1,150 אסירים ועצירים ביטחוניים. את העסקה המזעזעת הזו של שחרור מחבלים יותר מ-1000 בפעם הראשונה , עשו כתקדים שמעון פרס כראש ממשלה ורבין כשר ביטחון. יותר מ200 ישראלים נרצחו מידי מחבלים משוחררים אלן. בגלל המחיר הנורא ששילמנו בדם, כיום שדה התעופה לוד/בן גוריון הוא הבטוח בעולם. העולם שעצם עיניו כנגד הטירוף שהשתולל כנגדנו מקבל את מנת הארס שלו מבני טיפוחיו. מדינות אירופה שהסכימו בשתיקה למעבר חופשי של טרוריסטים תמורת הבטחה שלא יפגעו בהם... היום הם באים ללמוד מאיתנו.
לאחר שהות מסוימת בלוב, עבר אוקמוטו לסוריה ואז בעזרת תעודות מזויפות הסתנן ללבנון יחד עם פעילים נוספים של הצבא האדום היפני. ב-15 בפברואר 1997 נעצר אוקמוטו יחד עם ארבעה פעילים בארגון באשמת שימוש בדרכונים מזויפים, וב־31 ביולי נגזרו עליהם שלוש שנות מאסר. במהלך שהותו של אוקמוטו בכלא הלבנוני דרשה ממשלת יפן את הסגרתו לידיה, דבר שלא עשתה כשאוקמוטו שהה בכלא הישראלי.
במרץ 2000 קיבל אוקומוטו מממשלת לבנון מקלט מדיני על "שהשתתף בפעולות התנגדות כנגד ישראל. בשנת 2010 הגישו קרובי קורבנות הטבח וארגון שורת הדין תביעה נגד ממשלת צפון קוריאה, שהשתתפה באימון המחבלים. התביעה הוגשה בפוארטו ריקו, לבית משפט פדרלי של ממשלת ארצות הברית. בית המשפט קיבל את טענות התביעה, וקבע כי על צפון קוריאה לשלם פיצויים בסך 378 מיליון דולרים למשפחות ההרוגים.
"היהודי האחרון בויניצה" - כך כתב לעצמו בגב התמונה החייל הגרמני שצילם אותה למזכרת בספטמבר 1941 בעיר ויניציה שבאוקראינה. בכל זאת לא בכל יום מסיימים רצח של כל 28,000 היהודים שהתגוררו בעיירה וזה האחרון שבהם. כשמדברים על הבנאליות של הרוע זה בדיוק החייל המצלם הזה, שוודאי חשב איך יתגאה בפני נכדיו על שהיה נוכח בעת השלמת ההישג ההסטורי.
התמונה הזאת היא מה שנקרא "תמונה מושלמת" - תמונה באמת טובה צריכה להיות מחולקת לשלוש כשהדבר המרכזי שמצלמים צריך להיות בחלק האמצעי באחד הצדדים ולא באמצע... זה אומר שבשביל לצלם את התמונה הזאת הצלם עמד כיוון את המצלמה חיכה להזדמנות הנכונה וכל זה כשהיהודי יושב ומחכה לגורלו... כל זה בשביל תמונה. התמונה נמצאה באלבומו הפרטי של חייל איינזצגרופן, שהיו עוצבת המבצע של האס דה. על אחורי התמונה נכתב בכתב יד "היהודי האחרון בויניציה" וניתן לראות בה חייל מפלוגה D, רגע לפני שהוא יורה בגבר יהודי הכורע על ברכיו לפני בור הריגה בעיר ויניציה שבאוקראינה. תמונה קשה. רואים בה הרבה, אבל לא רואים בה חמלה, רק ״בסך הכל מילאנו פקודה״. היעילות השטנית במיטבה. ובאותה נשימה, אי אפשר שלא לחשוב על המחשבה שלו ברגעיו האחרונים...
ויניציה הייתה עיר מחוז, בירת חבל פודוליה, שכל אוכלוסיית היהודים בה נרצחה על ידי הנאצים. לפי הערכות כ-28 אלף יהודים מהעירייה ומהכפרים הסמוכים נרצחו בכמה ימים בלבד. יותר מכל חללי צה"ל ופעולות האיבה יחד משך 68 שנות קיום המדינה, תוך מספר ימים. וכל זה רק בעיריה אחת, במדינה אחת, פחות משבוע אחד במהלך מלחמת העולם השניה. זה רק ממחיש כמה המספרים האלה בלתי נתפסים. אלי ויזל כתב פעם שאין דרך לתאר מה הרגישו הקורבנות במקום בו המוות הוא הנורמה והחיים הם נס.
התמונה הזאת היא אחת מהעדויות הבודדות שנותרו לטבח שנעשה. עם זאת, לא ידוע הרבה עליה או על המצולמים - מיהו האיש המפוחד שעומד למות? ומיהו הקצין הנאצי שיורה בו? אחת העדויות היחידות שיש לרציחות הענק שנעשו באזור היא של קצין וורמכט בשם ארווין בינגל, שהוצב באזור אומן על מנת לסייע לכוחות האיינזצגרופן. לפי תיאורו, הוא לא היה מודע לסיבה לבורות הענק שנחפרו בשדה סמוך לעיר.
"צפינו באנשי ה-SS יושבים מאחורי שולחנות ומורים ליהודים להתפשט ולתת להם את כל בגדיהם והדברים שסחבו עימם. אחרי שהתפשטו, הם הוכרחו לעמוד בשורה לפני בורות הענק האלה. אנשי ה-SS ניגשו לשורה הראשונה והחלו לירות בהם באקדחים אוטומטיים. הם עברו בשורה עם כזאת כוונה... היהודים בשורה השנייה צפו בכל המחזה ולאחר מכן אנשי ה-SS הורו עליהם לקחת אתי חפירה ולכסות במעט את הבור. לאחר מכן השורה השנייה ניגשה לשולחנות, התפשטה וניגשה לבורות, שם הם נרצחו. זה חזר על עצמו עד שכל השורות נעלמו ולא נותרו יהודים. זה היה מחזה נוראי".
ואז בא סגן רמטכ״ל מטומטם ומדבר שהוא רואה ״תהליכים״ תקרא את הפוסט ותבין שאין להשוות שום דבר לנאצים מי דומה למפלצות האלו? אלוקים אי אפשר להכיל את התיאורים המזעזעים האלו... לתשומת לב הקורא דב חנין, בפעם הבאה שאתה מאשים את מדינת ישראל בטיהור אתני, אנא ממך, צרף את התמונה הזאת להמחשה.
היום לפני 62 שנה (17.03.1954) התרחש טבח מעלה עקרבים. הימים היו ימי אי-שקט וחוסר ביטחון. גבולותיה של מדינת ישראל הצעירה עדיין לא התעצבו, ללא כל טענת "כיבוש" או שיחרור שטח כזה או אחר משטחה של ארץ ישראל ולא היו התיישבויות יהודיות בעזה, בגולן וביהודה ושומרון. והרשויות עסקו בגירוש מסתננים ערבים אלימים ובפעולות תגמול מירדן ומצרים. פגיעים במיוחד היו יישובי הספר, שסבלו ממיקוש, גניבות וטרור, שהעצימו את תחושות החרדה והאיום בציבור היהודי. באותו היום, אוטובוס של אגד היה בדרכו חזרה לתל אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת דגל הדיו. על גג האוטובוס, בחזיתו, התנוססה כרזה: "ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב". באוטובוס היו 11 גברים, נשים וילדים, ועוד ארבעה חיילי צה"ל כמאבטחים. באותו זמן נסיעה ארוכה זו הייתה מאוד, מהבוקר עד הערב ולכן, היו באוטובוס שני נהגים שהיו מתחלפים כל שעה וחצי-שעתיים.
בשעת הצהריים, כשעלה האוטובוס באיטיות במעלה הפיתולים התלולים של מעלה עקרבים, סמוך לאנדרטת חיל ההנדסה, התקיפו אותו מחבלים ביריות. קבוצת הטרוריסטים כללה ככל הנראה 12 איש, בפיקוד סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואי עזאזמה מהנגב. מטרת ירי של המחבלים הייתה להרוג את הנהג, כדי לגרום לאוטובוס להידרדר לתהום. הנהג, קלמן עשרוני, נפגע במכת האש הראשונה, אך הצליח לגרום לאוטובוס להיעצר בצלע ההר.
עשרוני פתח את הדלתות והנוסעים ניסו לרדת כדי למצוא מחסה, אך התוקפים ירו על כל מי שניסה לרדת. אפרים פירסטנברג, הנהג השני, ניסה לירות על המחבלים, אך נהרג. החיילים, שהצטרפו לנסיעה כמלווים, לא הספיקו להגיב מפני שנשקם היה מונח על המדפים העליונים של האוטובוס.
המחבלים עלו על האוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו במקום, ובהם אשתו של פירסטנברג, חנה. בנה בן ה-9, חיים, שישב במושב האחורי ובתה מירי, בת ה-5 וחצי, לא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מן הרכב הוא התרומם, קרא לאחותו ושאל אותה: "הם הלכו?". המחבלים שמעו את קולו, חזרו וירו בראשו. הוא לא חזר להכרתו, ושהה 32 שנים במצב של תרדמת, עד שנפטר. בכך היה להרוג ה-12 בטבח. מירי בת ה-5 ניצלה בזכות חייל שסוכך עליה בגופו. המחבלים חוללו את גופתה של אחת מהנרצחות, כאשר אנסו את אמה של מירי לאחר שניסתה לברוח ונורתה.
כעבור זמן קצר עבר במקום קומנדקר צבאי ובו שלושה חיילי צה"ל. השלושה נתקפו בהלם למראה הזוועה, ומחשש שהמחבלים עדיין נמצאים בקרבת מקום, נסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע. שלושת החיילים נשפטו מאוחר יותר על כך שלא טיפלו בפצועים. מנהל סניף אגד בבאר שבע הגיע אחר כך למקום מיוזמתו, לאחר שהאוטובוס לא חזר לבאר שבע במועד. הוא מצא שם את מירי בת החמש שניצלה מהתוקפים, והסתתרה תחת ספסל. מירי פונתה לבאר שבע ברכב צבאי. קומנדקר נוסף שהגיע מחצבה נתקל באוטובוס ואסף את הניצולה הנוספת ואת שני הפצועים.
לממשלה התברר היקף הפיגוע לאחר שגופות ההרוגים כבר הועברו לבאר שבע, ניתנה הוראה להחזיר את הגופות ולהציבן סמוך לאוטובוס, על מנת שניתן יהיה לצלם את הזוועה לעיתוני העולם. כבר אז הבינו שרק זעזוע עושה את עבודת ההסברה. כך, על אף שהפיגוע התרחש בשעות הצהריים, התמונות המפורסמות של האוטובוס עם ההרוגים צולמו בלילה.
הטבח היה פעולת הטרור החמורה ביותר נגד ישראל מאז תום מלחמת העצמאות. בדיקות הצבא העלו שהמחבלים הסתננו מירדן; השערות אחרות היו שהמחבלים הגיעו ממצרים או שהיו תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. הפעולה עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם, ונראה היה כאילו מלחמה בין ישראל לירדן היא בלתי נמנעת. ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:
"מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה".
ב-10 בנובמבר 1968 נתקל כוח של סיירת שקד בחוליית מחבלים בסיני, והרג את מפקדה, סעיד אבו באנדק, שהיה מפקד המחבלים שביצעו את הטבח.
היום הנו יום השנה ה-38 שנה (11.03.1978) התרחש פיגוע אוטובוס הדמים בכביש החוף.
ביום שבת אחר הצהריים, 11 במרץ 1978, הגיעה לחוף מעגן מיכאל קבוצה של 11 מחבלים מהפת"ח, בסירות גומי. המחבלים יצאו לדרכם מנמל צור שבלבנון שלושה ימים קודם לכן. המחבלים הגיעו לחוף שמורת הטבע מעגן מיכאל, לאחר ששהו יומיים בים ואיבדו את דרכם. שני מחבלים נוספים טבעו בדרך. בחוף פגשו המחבלים את צלמת הטבע גייל רובין שעסקה בצילומי טבע בקרבת החוף. גייל רובין נרצחה על ידי מחבלים בשמורת הטבע של מעגן מיכאל והייתה לקורבן הראשון של פיגוע כביש החוף.
גייל עבדה כעורכת בהוצאת ספרים מרכזית בניו יורק, אולם לאחר טיול לישראל בשנת 1969, היא החליטה להישאר. בישראל החלה לצלם, ועסקה במגוון נושאי צילום. עבודותיה הוצגו בין השאר במוזיאון היהודי בניו יורק. בזמן הרצחה עסקה גייל בפרויקט צילומי של תיעוד החי והצומח התנ"כי בארץ ישראל. המחבלים בהם נתקלה, ירו בה בראשה והרגוה. ליד גופתה נמצאה המצלמה ובה התמונות האחרונות שצילמה.
המחבלים רצחו את הצלמת והמשיכו בהליכה לעבר כביש החוף. סמוך לשעה 16:30 עצרו מונית שחלפה בכביש. שני מחבלים נכנסו למונית וביחד עם הנוסעים שבה החלו להתקדם דרומה לתל אביב. יתר המחבלים עצרו אוטובוס של מטיילים שהיה בדרכו לחיפה. באוטובוס היו חברי "חוג המשוטטים" של "אגד", עובדי החברה ובני משפחותיהם, שהיו בדרכם חזרה הביתה מיום טיול. המחבלים עצרו את האוטובוס ביריות, התפרצו פנימה ודרשו מהנהג לנסוע לתל אביב. לאחר מכן הם כפתו את ידי הגברים. במהלך הנסיעה ירו המחבלים מחלונות האוטובוס לעבר מכוניות חולפות. מהירי נהרגו ארבעה אנשים.
ליד מחלף אולגה חברו המחבלים למונית בה היו שני המחבלים האחרים. הם העלו את כל נוסעי המונית לאוטובוס והמשיכו לדהור דרומה תוך שהם ממשיכים לירות מחלונות האוטובוס לעבר כלי רכב אחרים. במהלך הנסיעה הבחינו המחבלים באוטובוס "אגד" נוסף שניסה להימלט מהם. היה זה אוטובוס "אגד" בקו 901 מתל אביב לחיפה. נהג האוטובוס, ששמע על התקפת המחבלים, הסתובב והחל נוסע במהירות דרומה. המחבלים רדפו אחרי האוטובוס עד שהצליחו לעצור אותו. נוסעי קו 901 הועלו לאוטובוס חוג המשוטטים, והם המשיכו לדהור לעבר תל אביב. כל ניסיונות המשטרה לעצור את האוטובוס עלו בתוהו עד שלבסוף, מעט צפונית מצומת גלילות, ירו השוטרים בגלגלי האוטובוס והוא נעצר. בין המחבלים לבין כוחות משטרה שהיו במקום התפתח קרב יריות ארוך. חלק מהמחבלים פרץ החוצה מהאוטובוס, השאר החלו לירות לעבר הנוסעים, שניסו להימלט. לבסוף פוצצו המחבלים את האוטובוס על כל נוסעיו והוא הפך למלכודת אש גדולה. רוב נוסעי האוטובוס נהרגו, בנוסף לחייל צה"ל יעקב פז שהיה במקרה במקום והסתער באופן עצמאי על האוטובוס החטוף.
אסף חפץ, מפקד הימ"מ, שהגיע למקום לפני הכוחות מיחידתו, ניהל קרב פנים אל פנים כנגד שישה-שבעה מחבלים, במהלכו הרג שני מחבלים ושבה אחד חפץ נפצע במהלך הקרב ואיבד את השמיעה באוזן אחת. בזכות גילוי אומץ לב בעת הקרב, הוענק לו עיטור האומץ מטעם משטרת ישראל. בטבח נרצחו 35 איש ונפצעו 71.
בתגובה לפיגוע זה, ולפיגועים אחרים, יצאה מדינת ישראל למבצע ליטני בדרום לבנון. שני המחבלים שנותרו בחיים, חאלד חוסיין וחוסיין פואד, הועמדו לדין בבית המשפט הצבאי בלוד. חאלד חוסיין שוחרר בעסקת ג'יבריל.
לאחר הרצחה של גייל רובין, הוציאו הוריה ספר עם צילומיה בשם Psalmist With a Camera: Photographs of a Biblical בשנת 1979, וכן הוקם מרכז צילום על שמה במעגן מיכאל.
בתמונה הקשה מאוד: גופות של ילדים יהודיים, מקרבנות פוגרום שהתחולל ביקטרינוסלב, הפוגרום אירע בין ה - 21 ל - 23 באוקטובר 1905
היום לפני 97 שנה, בתאריך ה- 15.02.1919, נרצחים 1,200 יהודים בפוגרום [погром] שהתרחש ביוזמת הקוזאקים בעיר פרוסקרוב שבאוקראינה.
בפברואר 1919 מפקד הקוזאקים החליט לקחת את הפיקוד על שמירת העיר לידיו לאחר שבעיר התרחש מרד הקומוניסטים. הוא קרא לחייליו להרוג יהודים כדי "להציל את אוקראינה" כלשונו, אך לא לבזוז. החיילים צעדו ברחוב המרכזי של העיר ולאחר מכן התפזרו בבתי היהודים. היהודים לא היו מוכנים, ולכן היו בידיים ריקות. תוך שלוש שעות רצחו הקוזאקים באכזריות 1,600 איש, גברים, נשים וילדים. למרות הפרעות, הקהילה היהודית השתקמה מהר ועם תחילת השלטון הסובייטי המשיכו היהודים להיות הקהילה הגדולה ביותר בעיר.
הפוגרומים כנגד היהודים לא היו חדשים לאוקראינים. בשנת 1905, בין 300 ל 1000 יהודים נרצחו בפוגרומי אודסה, אלפי פצועים, וכ-40,000 יהודים איבדו משרותיהם. 5 פוגרומים קדמו לכך במאה ה-19, אם כי הפוגרום באודסה ב-1905 היה החמור ביותר בהיסטוריה של אודסה וברחבי האימפריה הרוסית. סימון פטליורה, נשיאה האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה, חקוק בזיכרון ההיסטורי היהודי כצורר שחייליו ביצעו פוגרומים שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים (למעלה מ-50,000 על-פי הערכות שונות). חיה גרינברג תארה את זוועות הפוגרום בפרוסקורוב, שם צעקו הפורעים "תחי אוקראינה!" ו"יחי אבינו פטליורה!"
לאחר שהנאצים נכנסו לעיר פרוסקרוב בקיץ 1941, רצחו בה שוטרים אוקראינים כ-800 יהודים. באוגוסט 1941 רוכזו בין 10,000 ל-12,000 יהודי העיר הנותרים בשני גטאות שהוקמו בה, וכ-2,000 יהודים נוספים מהסביבה רוכזו בהמשך במחנה עבודה שהוקם בעיר. באוקטובר 1941 רצחו הגרמנים בין 5,300 ל-8,000 מיהודי הגטו הגדול שבעיר, בנוסף לכ-2,500 יהודים מיישובים נוספים. ב-30 בנובמבר 1942 נרצחו כ-7,000 היהודים שנותרו בעיר, ביחד עם כ-600 יהודים ממיקולאייב. מספר הנרצחים היהודים הכולל בעיר מוערך בכ-14,000 עד 16,000 איש. רק מוכיח שלא צריך סיבה טובה להרוג יהודים!!! גם אם נחזיר את כל השטחים שבעולם.
לפני 71 שנה, בסוכות, 7 לאוקטובר 1944, פרץ מרד הזונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ- בירקנאו. הזונדרקומנדו היו אסירים יהודים, ששירתו בתאי הגזים ובמשרפות ועשו את העבודה השחורה של השואה. צוות הזונדרקומנדו כלל כ–3,000 איש בתקופת השואה, רק כמאה שרדו אותה. רובם נרצחו בידי הגרמנים. המרד התרחש בחול המועד סוכות תש"ה, יום לפני הושענא רבה. מדובר באירוע דרמטי בתולדות מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו. אורכו בטל בשישים לעומת 12 שנות שלטון הטרור הנאצי. 455 האנשים שנהרגו בו לא היו מספר משמעותי לעומת 60 מיליון הקורבנות של מלחמת העולם השנייה. בשיאו, הועלה באש אחד מתאי הגזים ונהרגו שלושה אנשי אס־אס. אירוע זה אמנם מתועד בהיסטוריה אך לא מדברים עליו בכמות הדומה בהשוואה למרידות אחרים שפרצו במלחמת העולם השנייה. לכן, הזכרון הקולקטיבי בישראל אינו מודע למיתוס הגבורה של היהודים במחנה זה שסרבו ללכת כצאן לטבח. את הנשק להתקוממות, שכלל גם רימונים ומוקשים, הם השיגו במבצע חשאי וממודר. חלקו נאסף מחפציהם ומבגדיהם של אסירים שנרצחו. חלק אחר הוברח מבית החרושת לתחמושת שפעל ליד אושוויץ, בו עבדו אסירים ואסירות יהודים. בנוסף, אנשי הזונדרקומנדו הרכיבו רימוני יד מקופסאות שימורי בשר, הכניסו לקופסאות אבקת שרפה, וכך התכוננו למרד. עם בוא הטרנספורטים מהונגריה שייפו אנשי הזונדרקומנדו את סכיני "שבת קודש" שמצאו בחפציהם של יהודי הונגריה והפכו אותם לכלי נשק. באוקטובר 1944 פרץ מרד הזונדרקומנדו וכל משתתפיו נהרגו. הגרמנים החלו לחקור את אנשי הזונדרקומנדו שנותרו בחיים.
אנשי ה"זונדרקומנדו" בעת עבודתם, ליד הבורות אליהם השליכו גופות נרצחים, ב–1944
בהמשך לחשיבות הרבה שאני רואה בחשיפת סיפורים שנשכחו מהזיכרון הקולקטיבי, אני רוצה להזכיר דמות נוספת שלקחה חלק במרד. רוז'ה רובוטה, אשר הייתה חברת תנועת "השומר הצעיר". ב-1942 היא גורשה מפולין לאושוויץ. באוגוסט אותה שנה הועברה למחנה בירקנאו והייתה אסירה שעבדה בבית החרושת "אוניון". אחרי ההתקוממות שפרצה באוקטובר 1944רוז'ה רובוטה נכלאה ועונתה. חבר מהמחתרת הצליח להגיע אליה. רוז'ה רובוטה אמרה לו שימסור לחברים שאין להם מה לחשוש. היא לא תגלה דבר ויודעת מה יעלה בגורלה. היא הוצאה להורג יחד עם אלה גרטנר, רגינה שרפשטיין ואסתר וייסבלום, בעקבות פעילותה במרד - היא הבריחה יחד עם חברותיה את התחמושת ששימשה את הלוחמים באותו המרד, נתפסה, עונתה ולבסוף הוצאה להורג בשל פעילותה האמיצה. רוז'ה רובוטה הוצאה להורג ב-6 בינואר 1945, בדיוק שלושה שבועות לפני שחרור אושוויץ. היא השתתפה בהכנות למרד הזונדרקומנדו במחנה זה, כשהבריחה אבק שריפה יחד עם חברות אסירות. על אף כליאתה והעינויים שעברה לא גילתה דבר. לא רק רוז'ה רובוטה! היו 4 נשים שהיו מעורבות במרד, וארבעתן הוצאו להורג, על פי עדות של אחות של אחת מהן הן הוצאו להורג שתיים בבוקר ושתיים בערב אל מול כל האסירות למען יראו וייראו. - אלה גרטנר, אסתר וייסבלום ורגינה שרפשטיין, הצעירות נתלו. הן צעדו גאות ושקטות עד הסוף. מפקד המחנה קרא לבחורות להתקרב, סיפרה לימים ניצולה שהיתה עדה למאורע, למען יראו כולן מהו דינה של בוגדת. נשים העידו שמילותיה האחרונות של רוז'ה רובוטה היו: "אחיות, נקמה!". בארץ הייתה רוז'ה רובוטה גיבורה כמעט אלמונית. סיפורה נודע כאן בזכות ניצולות וניצולים, שפרסמו אותו בקבצי עדויות ובספרי זיכרונות. בעדותו במשפט של אייכמן, תיאר ישראל גוטמן, שעבר את אושוויץ ולימים היה מבכירי חוקרי השואה, כיצד עמדה בעינויים והלכה למותה בראש מורם. סיפור גבורה זה זכה להדים בעיתונות, בין היתר ברשימותיו של חיים גורי מול תא הזכוכית בעיתון "למרחב", אך עד מהרה גם אלה נדמו. הישראלי האחרון מקרב אנשי הזונדרקומנדו, אליעזר אייזנשמידט, נפטר בשנה שעברה. אליעזר אייזנשמיט נולד בשנת 1920 בלונה בבלרוס, הבכור בשלושה ילדים, להוריו יהושע ואסתר. ביוני 1941 כבשו הגרמנים את לונה. בנובמבר הוקם בעיר גטו, ואליעזר ואחיו עבדו בו. חצי שנה לאחר מכן, החלו הגרמנים להעביר את יהודי הגטו למחנה קיילבאסין. בדצמבר 1942, הועברו היהודים מהמחנה לתחנת רכבת, שם הועלו על קרונות משא וגורשו לאושוויץ. לאחר סלקצייה נרצחו כל בני המשפחה חוץ מאליעזר ואחיו אברהם. אברהם נספה כעבור כחמישה שבועות. אליעזר צורף לאחת מקבוצות הזונדרקומנדו והובל עם קבוצתו לתאי הגזים תוך שהוא מוכה באלות. כשנפתחו דלתות תאי הגזים, ראה אליעזר צעירה ערומה, כפופה ומתה. אליעזר ואנשי צוותו הוכו בהלם אך מחמת המכות התעשתו והחלו להרים גופה אחר גופה, להשליך את הגופות על קרוניות ולהוביל את הגופות לבורות שרפה. אליעזר היה בזונדרקומנדו כחצי שנה. ב-18 בינואר 1945 הוצא אליעזר מאושוויץ בצעדת המוות שיצאה לכיוון גרמניה. הוא נמלט מהשיירה עוד לפני שעזבה את שטח פולין, אך נורה ונפצע ברגלו. אליעזר הגיע לביתם של תאודור ופרנצישקה טנדר, והם הסתירוהו עד השחרור. בשנת 1970 הכיר יד ושם בבני הזוג חסידי אומות העולם.
בספטמבר 1945 נשא אליעזר לאישה את יהודית, ניצולת שואה גם היא. הם הגיעו למחנה עקורים בגרמניה וביוני 1946 עלו ארצה באניית המעפילים "יאשיה וודג'ווד". הם נכלאו בעתלית ומקץ חודשים מספר שוחררו בני הזוג והתיישבו בדרום ולאחר מכן בגבעתיים. אליעזר היה מסגר עצמאי ועד ליום מותו עבד במפעל.לאליעזר וליהודית ז"ל נולדו שני ילדים, שישה נכדים ושלושה נינים אליעזר ליווה, בנוסף, משלחות לפולין כאיש עדות ופעיל בתאטרון עדות בגבעתיים המשלב ניצולים ובני נוער.
היום הוא היום האחרון של שנת 2014. ב-15 למאי השנה מלאו 40 שנים לטבח שבישוב מעלות, במסגרתו נרצחו על ידי מחבלים 26 אזרחים וחייל אחד - 22 בני ערובה, לוחם בסיירת מטכ"ל שהשתתף בחילוץ וארבעה אזרחים שנרצחו טרם ההשתלטות על בני הערובה. 68 ישראלים נפצעו. הפיגוע במעלות ידוע גם כטבח במעלות ואסון מעלות. זה לא כולל את נפגעי החרדה והטראומה. שלושת המחבלים חדרו במהלך הלילה מלבנון והמשיכו למעלות. המחבלים ביצעו אירוע מיקוח והשתלטו על בית הספר ביישוב - ובו נמצאים 112 אזרחים ישראלים. הם דרשו בתמורה את שחרורם של 20 אסירים. בדרך לבית הספר, המחבלים רצחו אישה שנסעה ברכב מסחרי כשירו ממארב על הכביש וכן, 3 מבני משפחת כהן, תושבי מעלות - הם דפקו על דלת ביתם של הזוג בישוב וטענו שהם שוטרים שמחפשים מחבלים. בני הזוג וילדם בן השלוש נרצחו. ביתם בת ה-4 נפצעה מהירי אך שרדה. אז, לאחר הרצח, המחבלים השתלטו על בית הספר בישוב, בו נמצאים 102 תלמידי בית ספר מצפת ועשרה מורים שהשתתפו בפעילות גדנ"ע ולנו ביישוב. כך, האירוע המתגלגל והפך לפיגוע מיקוח. בסופו של דבר, לאחר שחלק מבני הערובה הצליחו לברוח מהחלונות במהלך ההמולה הראשונית, 89 בני ערובה רוכזו על ידי המחבלים בכיתה הממוקמת בקומה הראשונה והוטמנו בה מטעני חבלה. אז הם שחררו בת ערובה כדי שתעביר את דרישותיהם. לאחר שהמשא ומתן לא צלח, הוחלט על השתלטות על ידי כח של סיירת מטכ"ל. המחבלים לא הופתעו והחלו להשליך רימונים על בני הערובה ברגע הפריצה של סיירת מטכ"ל לבית הספר. המחבלים עמדו, זרקו רימונים ולמעשה קצרו את חיי הילדים, טבחו בהם. זהו אירוע מזעזע, אותו ביצעו המחבלים בדם קר, לשמוע את היריות והפיצוצים, כשברקע הצרחות, זעקות השבר, הכאב וחוסר האונים של הילדים. כתוצאה מכך, כאמור, 24 בני ערובה נרצחו וכן, נהרגו שלושת המחבלים. מדובר באחד מהפעולות הכושלות בתולדותיה של סיירת מטכ"ל. כחלק מהלקחים של טראומה לאומית זו בישוב ומאחר והטבח שבוצע בתלמידים התרחש לאחר שרשרת פיגועי טרור, הדבר הביא לזרוז הקמתם של המשמר האזרחי והימ"מ. האדם שהוציא אל הפועל את ארוע הטרור במעלות היה לא אחר מאשר אבו מאזן, שהיה אחראי על המימון הכספי. כידוע לכולנו, הטרור הערבי מתבצע בתמורה לתגמול כספי למחבלים ולמשפחותיהם, חיים או מתים, בכלא, חופשיים או 2 מטר מתחת לפני השטח. כמו אז גם היום. פעולות טרור ממומשות מאחר ומדינות נפט ערביות, כמו קטאר וסוריה, שולחות מימון לארגוני הטרור, כולל לרשות הערבית העוינת בשומרון. אף טרוריסט מהחמאס, מהג'יהאד האיסלאמי או מאש"ף, לא יצטרף מלכתחילה לארגון אלמלא לא היה מקבל תשלום והיה סמוך ובטוח שמשפחתו תהיה חסרת דאגות לאחר מותו. אף מחבל ערבי לא יפעל בכדי לרצוח יהודי, ללא הבטחה לתגמול כספי לא ולמשפחתו, זאת למרות שהתקשורת בישראל מנסה להציג את המחבלים כמונעים על ידי אידיאולוגיה ולעיתים מציגה אותם כסתם מטורפים שפתאום נדפק להם השכל והחליטו כך סתם לרצוח יהודים. מאחורי כול פיגוע טרור מסתתר המימון הכספי! ברגע שנפסיק להזרים כספים לארגוני הטרור, ביניהם רש"ע [רשות עויינת] הידועה גם כרש"פ [הרשות ה"פלסטינית"] ולקנות מתומכי ארגונים אלו, ייפסק הטרור. המימון הזה מגיע מעסקים של ערבים בישראל, כמו חתוכה מברוק בלוד, שמעבירים רווחים כמעשה תמיכה במטרות הארגון. עם זאת, הכסף הגדול מגיע מהון שחור המיועד למטרות טרור, מכספי עסקאות סמים, גם סמים שנמכרים בישראל ומגיעים מלבנון וממימון של מדינות הנפט הערביות במזרח התיכון. לכן, כשאתם קונים אצל ערבים, תזכרו שאתם מממנים טרור. כשאתם קונים סמים, תזכרו שהם הגיעו מלבנון ושהכסף הזה מממן טרור. אל תממנו טרור. אל תפגעו בחיי אדם.
After UN Watch's Hillel Neuer called out the UNHRC for ignoring human rights violations around the world in 2013-14, he was interrupted by Cuba, China, Iran, Pakistan, Venezuela and Egypt. But he was defended by the U.S., France, Ireland, Canada, Norway, and Britain.
Dictatorships on the U.N. Human Rights Council tried but failed to block
Hillel Neuer’s “Catalog of U.N. Inaction on Human Rights” speech delivered before the United Nations in June 2014.
“If in the past year you didn’t CRY OUT when thousands of protesters were killed and injured by Turkey, Egypt and Libya, when more victims than ever were hanged by Iran, women and children in Afghanistan were bombed, whole communities were massacred in South Sudan, 1800 Palestinians were starved and murdered by Assad in Syria, hundreds in Pakistan were killed by jihadist terror attacks, 10,000 Iraqis were killed by terrorists, villagers were slaughtered in Nigeria, but you ONLY cry out for GAZA, then you are not pro HUMAN RIGHTS, you are only ANTI-ISRAEL.” — Hillel Neuer, Executive Director of UN WatchJuly 15, 2014
In addition, this is
Colonel Richard Kemp's speech to the United Nations:
“Thank you, Mr. President. I am the former commander of the British forces in Afghanistan. I served with NATO and the United Nations, commanded troops in Northern Ireland, Bosnia and Macedonia, and participated in the Gulf War...“Mr. President, based on my knowledge and experience, I can say this: During Operation Cast Lead, the Israeli Defence Forces did more to safeguard the rights of civilians in a combat zone than any other army in the history of warfare.”
This is the full Statement, delivered by Col. Richard Kemp, October 16, 2009, UN Human Rights Council Special Session on Goldstone Report
Thank you, Mr. President.
I am the former commander of the British forces in Afghanistan. I served with NATO and the United Nations; commanded troops in Northern Ireland, Bosnia and Macedonia; and participated in the Gulf War. I spent considerable time in Iraq since the 2003 invasion, and worked on international terrorism for the UK Governments Joint Intelligence Committee.
Mr. President, based on my knowledge and experience, I can say this: During Operation Cast Lead, the Israeli Defence Forces did more to safeguard the rights of civilians in a combat zone than any other army in the history of warfare.
Israel did so while facing an enemy that deliberately positioned its military capability behind the human shield of the civilian population.
Hamas, like Hizballah, are expert at driving the media agenda. Both will always have people ready to give interviews condemning Israeli forces for war crimes. They are adept at staging and distorting incidents.
The IDF faces a challenge that we British do not have to face to the same extent. It is the automatic, Pavlovian presumption by many in the international media, and international human rights groups, that the IDF are in the wrong, that they are abusing human rights.
The truth is that the IDF took extraordinary measures to give Gaza civilians notice of targeted areas, dropping over 2 million leaflets, and making over 100,000 phone calls. Many missions that could have taken out Hamas military capability were aborted to prevent civilian casualties. During the conflict, the IDF allowed huge amounts of humanitarian aid into Gaza. To deliver aid virtually into your enemy's hands is, to the military tactician, normally quite unthinkable. But the IDF took on those risks.
Despite all of this, of course innocent civilians were killed. War is chaos and full of mistakes. There have been mistakes by the British, American and other forces in Afghanistan and in Iraq, many of which can be put down to human error. But mistakes are not war crimes.
More than anything, the civilian casualties were a consequence of Hamas way of fighting. Hamas deliberately tried to sacrifice their own civilians.
Mr. President, Israel had no choice apart from defending its people, to stop Hamas from attacking them with rockets.
And I say this again: the IDF did more to safeguard the rights of civilians in a combat zone than any other army in the history of warfare.
שנת ההפקה: 2007
מפיק: אבי גולדווסר
קריינית: גלית גיאת. סרט על היציאה הגדולה של יהודים ממדינות ערב ומאיראן במאה ה-20. ליהדות ערב קשר חזק עם התרבות הערבית וסיפורים רבים בתרבות הערבית מבוססים על המסורת היהודית. יהודי ארצות ערב עזבו משום שהיו ציונים, הוא ברובו שגוי. היתה להם אמנם זיקה לארץ ישראל, זה ללא ספק נכון, אבל התנועה הציונית המאורגנת היתה חלשה מאוד בארצות ערב. היו כמובן ציונים פה ושם, אבל המאסה הגדולה של יהודי ארצות ערב עזבו משום שהכריחו אותם. גירשו אותם. הם הועמדו בלחצים כל כך כבדים על ידי הרשויות והאוכלוסייה, שלא נותרה להם ברירה אחרת אלא לעזוב. מבחינה זו, אין הבדל גדול בין יהודים שהגיעו לישראל מאירופה ובין יהודים שהגיעו מצפון אפריקה וממדינות ערב. הציונות חזתה את תוצאות האנטישמיות. יהודים נרדפו בארצותיהם עד רמה כזאת שלא יכלו עוד להישאר לחיות בהן. זה קרה במזרח אירופה, וזה קרה בארצות ערב.
מדובר בטרגדיה, במסגרתה נעקרו מאות אלפי יהודים מזרחיים, שנקרעו באכזריות מבתיהם ומארצות מולדתם. קהילות שלמות של יהודים שישבו מאז ומעולם בלב העולם הערבי־מוסלמי ידעו גירושים, רדיפות וחיסולים זדוניים... למרות זאת, הדרמה הזאת עדיין אינה מוכרת ובמשך זמן רב היא מוכחשת.
יציאה מסיבית של יהודים מארצות ערב באה לידי ביטוי במחצית המאה ה–20. יהדות ארצות ערב לא הגיעו לארץ בגלל ציונות. התנועה הציונית התקשתה למצוא לה תומכים בקרב יהדות ערב. הם עלו לישראל בעקבות פרוגרומים. הדבר ארע בעקבות התנכלויות ופוגרומים רבים של המוסלמים בקהילות היהודיות. אירועים אלו לא באו לידי ביטוי בלימודי ההיסטוריה בישראל. הפרעות שספגו קהילות יהודיות בארצות ערב לא נלמדים בשיעורי ההיסטוריה בבתי הספר בישראל, אשר מכירה רק בשואה שלא גלשה, לכאורה, מגבולות אירופה, זאת למרות שגם יהדות אפריקה הנם ניצולי שואה וכן, ארצות ערב שיתפו פעולה עם המשטר הנאצי. ב–1945, חיו בארצות ערב כמעט מיליון יהודים. כיום חיים בהן כ–4,500 איש - רובם במרוקו). אין תקדים לחיסול דרמטי כל כך של קהילות יהודיות ברחבי העולם. גם לא כשדנים בבריחת היהודים מרוסיה הצארית לגרמניה בשנות ה–30 או בהגירה המסיבית ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה. מעל ל–99% מעזיבות של יהודים נרשמו במדינות ערב. הדבר מעיד על אווירת מחנק שחותם שלטונו של הפחד טבוע בה. במשך מאות שנות שלטון איסלמי במזרח התיכון, באו לידי ביטוי פרעות רבים של האיסלמים ביהודים. ספרו של ויינשטוק בהוצאת בבל חושף פוגרומים מזעזעים ביהדות ארצות ערב, רדיפות, חרמות, השפלות ורצח שעברו יהודי ערב, ומנפץ מוסכמות על חייהם, עלייתם לישראל והסיבות לסכסוך עם הפלסטינים. בספר "נוכחות כה ארוכה: כיצד איבד העולם הערבי והמוסלמי את יהודיו" את ההידרדרות הדרמטית בחייהן של הקהילות היהודיות במחצית הראשונה של המאה ה–20. ב–1912 בשיראז שבאיראן (12 הרוגים), ב–1934 בקונסטנטין שבאלג'יריה (25 הרוגים) וב–1912 בפס שבמרוקו (51 הרוגים). ביוני 1941, התחולל בעיראק ה"פרהוד" - פוגרום כנד הקהילה היהודית בעירק שנמשך שלושה ימים, במסגרתו נרצחו 150 בני אדם, אלפי חנויות ובתי עסק נשדדו ואלפי משפחות נותרו ללא קורת גג. בשנת 1948, בעקבות הקמת מדינת ישראל, עירק הטילה משטר צבאי והחלה בגל של רדיפות כלפי היהודים. רבים נעצרו והורשעו, חלקם נידונו למוות ועל אחרים הוטלו מאסרים וקנסות כבדים. יהודים פוטרו מהשירות הציבורי, מוסדות יהודיים הוחרמו ויהודים נאלצו לתרום כסף לטובת המאבק הצבאי נגד מדינת ישראל.
על היהודים נאסר לעזוב את עיראק עד למרץ 1950, אז התירו הרשויות ליהודים להגר בתוך שנה, בתנאי שיוותרו על אזרחותם. לאור ההידרדרות הדרסטית במעמד היהודים ואווירת השנאה המקיפה אותם, באה לידי ביטוי הימלטות המונית מעירק. הרוב המכריע של יהודי עיראק - כ–90% מתוך קהילה של כ–150 אלף איש, עזבו את עיראק באותה שנה, כשבמקביל השלטונות גזלו מהם רכוש בשווי עצום.
ב-1945, לאחר שמוסלמים הפיצו בלוב שמועות על רצח ערבים והרס מסגדים בארץ ישראל, התרחש בעיר הבירה טריפולי פוגרום כנגד היהודים . עשרות אלפי מוסלמים התפרעו בשכונות היהודיות במשך ארבעה ימים, חיללו בתי כנסת, שרפו חנויות והותירו משפחות יהודיות רבות ללא קורת גג, 130 יהודים נרצחו ו–266 נפצעו החלה יציאת היהודים. על פי דו"ח של הג'וינט מאוגוסט 1947, היהודים בטריפולי חיים בפחד מתמיד ומאה אחוזים מן האוכלוסייה מבקשים להגר. ביוני 1948 התחולל שוב גל של פרעות ביהודי טריפולי, ובו נהרגו 14 יהודים ולפחות 122 נפצעו. יציאת יהודים מלוב הותרה רק ב–1949, אז יצאו עשרות אלפי יהודים, כשבכיסם מעט מאוד כסף וחבילה אחת לאדם. מאחור הם נוטשים את כל רכושם, את הבתים, הרהיטים, את העסקים המסחריים שלהם ו–2,300 שנות היסטוריה.
במצרים התגוררו בשנות ה–40 כ–85 אלף יהודים, חלקם מבוססים ובעלי הון רב. מהומות נגד היהודים התחוללו ביום בו פורסמה הצהרת בלפור, בנובמבר 1945. עם זאת, ההכרזה על מדינת ישראל נתנה את האות לרדיפות של ממש. מאות יהודים נעצרו, הואשמו במזימות ציוניות או קומוניסטיות ונכסיהם עוקלו. החל ביוני 1948 התחוללו התנקשויות רצופות ביהודים, הוטמנו פצצות ברובע היהודי והאזורים היהודיים בקהיר ובאלכסנדריה הועלו באש. מחצית מבני הקהילה עזבו אז, והיתר גורשו בזמן מבצע סיני, בשנת 1956. היהודים גורשו, בלי שאיפשרו להם לקחת איתם את רכושם ואף נאסר עליהם למכור את נכסיהם. הם אולצו לחתום על הצהרות שבהן הודו כי הם מוותרים על שיבה למצרים והסכימו להחרמת רכושם על ידי השלטונות.
הסרט "הפליטים שנשכחו" חושף את ההיסטוריה וההרס של הקהילות היהודיות המזרח תיכוניות, שחלקן התקיימו במשך יותר מ-2,500 שנים. באמצעות שימוש בעדויות מקיפות של פליטים ממצרים, תימן, מרוקו, לוב ועיראק, הסרט שב אל סיפורי השמחה והסבל שנשאו עימם קרוב למיליון איש במשך זמן רב. פרקים על תרומת יהודי המזרח התיכון לפוליטיקה, עסקים ולמוזיקה הן עדות לתרבויות העשירות כל כך שהיהודים הנמלטים השאירו מאחור.
הסרט משלב סיפורים אישיים עם קטעים מסרטי ארכיון של משימות הצלה, תמונות היסטוריות של עלייה והתיישבות מחדש, וניתוחים על ידי מלומדים עכשוויים על מנת לספר את הסיפור ולהבין את הסיבות לכך שהאוכלוסייה היהודית של העולם הערבי פחתה ממיליון איש בשנת 1945 לאלפים אחדים כיום.
הסרט צבר עניין רב בעיקר בארה"ב. הוא הוקרן לאחרונה בקונגרס האמריקאי בוושינגטון ובאו"ם, על מנת להעלות מודעות בעולם סביב הפן הנשכח הזה בהיסטוריה של המזרח התיכון.
טיהור אתני במזרח התיכון
הסרט הוקרן פעמים רבות בערוץ הטלוויזיה הציבורי בארה"ב PBS. "הפליטים שנשכחו" זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במרבלה, ספרד.
האמת על מה שארע לעולי תימן במחנה המעבר חאשד שבעדן - במשך עשרות שנים ציירו בישראל את מבצע "מרבד הקסמים" להעלאת יהודי תימן כאירוע מופלא ומכונן של המדינה הצעירה. אולם 63 שנים אחרי ש-50 אלף יהודי תימן עלו בתוך שנה אחת לישראל, נחשפת המציאות הנוראה עמה היו צריכים להתמודד בדרך לארץ המובטחת, שכללה רעב, מחסור במים ותמותה גדולה.
. בצעד יוצא דופן, הסכימו בארגון לחשוף את התיק שנמנה על שישה תיקים המתעדים את המבצע להעלאת יהודי תימן. את שאר התיקים סרבו בארגון לחשוף בטענה שהם אישיים. אלא שמספיק בתיק היחיד כדי להיחשף לסיפור שעד היום איש לא שש לספר.
בן גוריון לא רצה להעלות את יהודי צפון אפריקה לישראל בהקמתה . הוא שנא אותם. אלא שאחרי השואה, כשנכחדה רוב יהדות אירופה, הוא אמר בישיבת ממשלה - רבותיי, אין לנו ברירה וחייבים להעלות אותם (את אלו שלא רצה) כי אחרת לא תהיה מדינה.
הוא העלה את המזרחיים וזרק אותם למעברות ולעיירות פיתוח. בצבא הוא הקפיד להעלות בדרגות רק את האנשים "שלנו", יוצאי עדות אשכנז, וכן הקפיד שכל אנשי האצ"ל והלח"י לא יעלו בדרגות - הוא דאג לבחון אישית כל מי שהיה מועמד להעלאה בדרגה. לכן, הם היום מתגאים שהם בנו את המדינה .
לכן, כל הקיבוצניקים היו טייסים וכל הרמטכ"לים והאלופים היו שייכים כולם למפלגת העבודה שעם שחרורם מיד הצטרפו למפלגה. את האמת הזו הם לא מספרים .
היום לפני 12 שנים מתקפת טרור קטלנית בוצעה על ידי אל קעידה כנגד תושבי ארצות הברית - נחטפו 5 מטוסים הנושאים מאות אזרחים תמימים על סיפון המטוס. רובם המוחלט המליחו להגיע ליעדם ולהתנגש, בין היתר, בשני מגדלי התאומים ובפנטגון. בעקבות המרד על סיפון אחד המטוסים שיועד לבית הלבן, המטוס לא הגיע ליעדו והתרסק בקרבת מקום. בעקבות הטבח, נרצחו אלפי אזרחים תמימים, ביניהם מכבי האש האמריקאים וכוחות ההצלה שנפגעו מחומרים רעילים באזור ומהתרסקות הבניינים. נגרם נזק של מליוני דולרים בעקבות אובדן הרכוש.
ולבינתיים, בצד השני של העולם, הערבים, וביניהם אלו שמכונים "פלסטינים", חוגגים את הצלחת הפיגוע ואת השמדתם של אלפי אזרחים תמימים, כוחות הצלה ואנשי פנטגון. אלו הם האנשים שהשמאל ההזוי תומך בהם, מסייע להם ונלחם עבורם, בין היתר באמצעות תקיפת חיילים וכוחות ביטחון. ככה זה, שלא יודעים להבחין בין טוב לרע, בין מוסרי לשמאלני.
Palestinians dancing in the streets on 9/11 - Israel and Gaza war - Civilized man vs Savages
והנה תגובתם של תלמידים ערבים בבתי ספר ישראלים לנוכחותן של חיילות פיקוד העורף שמגיעות להדכות בבתי הספר לאור ההחמרה במצב הביטחוני לאחרונה - זריקות אבניהם לכיוונן וקריאות "איטבח איל יהוד" לטבוח ביהודים. תענוג של דו קיום
עד היכן האי שפיות והטרוף יכול להגיע? רעיה ירון מארגון הנשים מחסום ווטש וחבריה פעילי השמאל ביצעו עבירה פלילית ונכנסו לשטח צבאי סגור - הכפר הפלסטיני ממנו יצאו המרצחים שרצחו משפחה שלמה בשנתם, כולל תינוקות בעריסתם. העבירה אף חמורה יותר כשהם מפרסמים את מעשיהם בפומבי ובטון של גאווה, דבר המעיד על ביצוע המעשה העברייני ביודעין ובכוונה תחילה, וללא כל הבעת חרטה.
מעבר למעשה הפלילי שבדבר, נוכחותם באזור ועצם כניסתם לכפר עלולה לסכל את מאמצי כוחות הביטחון בפעילותם השוטפת לתפיסת עבריינים ומחבלים, מדובר בפגיעה קשה בזכרם של הנרצחים ובבני משפחתם שנותרו בחיים. בפעילותם של אנשי השמאל הקיצוני הם נותנים לגיטימציה לארגוני טרור ולביצוע מעשי טבח.
ואלו הם פניו של הרוע:
זוהי תמונתה של רעיה ירון, דוברת "מחסום ווטש" (קואליציית נשים לשלום, , , , ), מחבקת את אימו ה"מתעלפת" של אחד מרוצחי משפחת פוגל יום אחרי שנעצר. אותו רוצח שיסף את גרונה של תינוקת בת חודשיים, שנים מאחיה בני ה-3 וה-11 ושני הוריה בסכין מאכלת, שנלקחה ממטבחה של אימו שבתמונה. רעיה מסבירה כי היא תומכת באם שנמצאת בדיכאון עמוק כי בני משפחתה - בעלה, שני בניה וביתה, נלקחו למעצר. פעילי השמאל נכנסו לכפר ערוותא באופן לא חוקי למרות צו מהפיקוד אשר הכריז על האזור כשטח צבאי סגור לצורך ביצוע המעצרים.
רעיה ירון, פעילה ותיקה ודוברת "מחסום ווטש"- קבוצת יצורים מעוותים מנטלית וריגשית, אשר נישאים על כתפי התקשורת שרואה בהם את שליחיו הציבוריים. זוהי קבוצה מאוסה ומתועבת זו על כל "חסידיה הפנטיים" מקומם בתחתית הביבים של המזוהמים שבשווקים . שלושה מילדי משפחת פוגל ניצלו מהטבח שנעשה בבני משפחתם ודמם של הוריהם ואחיהם נמצאים על ידיו של בנה.
דעו את אוייבכם - לא רק הטרוריסטים והמחבלים שתרים אחר כל הזדמנות אלא גם אותם ארגוני שמאל שמחבקים אותם, מחזקים את ידיהם, מבריחים אותם לישראל ונותנים להם כסף לקנות נשק וציוד לבניית מטעני חבלה.
רעיה ירון, עבריינית ופסיכופתית, מתרצת את ביקורה בכפר עוורתא ובבתי משפחות הרוצחים כי חבריה שמעו על ה"הרס" בשני בתים בעוורתא [שני בתיהם של הרוצחים בהם הצבא חיפש כלי נשק ומטעני חבלה] ולכן נסעו לראות את הדברים במו עיניהם. בין תיאוריה, מספרת בק על ה"הרס" שהשאירו כוחות הביטחון במקום לאחר החיפוש שביצעו, וכן על "מסכנותם" של המתגוררים במקום כתוצאה ממעצרם של בני משפחותיהם, שבסופו של דבר התברר כי ביניהם היו רוצחי משפחת פוגל הי"ד, ומשתפי פעולה שהסתירו אותם.
המעוותת רעיה ירון כותבת בקביעות במדור דעות במעריב.
לאיזה תחתיות מרופשות יכולים להגיע מעוותים אלו, שעדיין נחשבים בקרב אליטות מסויימות כאנשים שפויים, שהולכים ותומכים במשפחות מרצחים? שמם נאמר באותה הנשימה כמו יגאל עמיר ומאדולף היטלר בעת הגיעם לעולם הבא.
יעקב מנור, פעיל שמאל קיצוני שנכנס גם הוא לכפר, מתאר באתר "הגדה השמאלית" את ביקורו בכפר ובבתי משפחות הרוצחים:
אז החיילים הפכו את הספה על צידה כדי לראות אם בתחתיתה יש סליק של חומר נפץ ותתי מקלע. הרוצחים היו צריכים לחשוב על זה קודם, בטרם רצחו משפחה שלמה ועוד העזו להאשים פועלים תאילנדים.
הפיצו רשומה זו לכלל ציבור - למען יראו ויוקיעו את האנשים והנשים האלו משורות הציבור.
"הגעתי לעוורתא יחד עם זכריה סדה ביום ראשון 10 באפריל בסביבות השעה 15:00. הכפר היה בעוצר וג'יפ צבאי חסם את הכניסה הראשית אליו. מצאנו דרך עוקפת שהחסימה עליה הוסרה.
את הפגישה הראשונה ערכנו בבית המועצה. נכחו ראש המועצה, קייס עוואד, ופעילים מקומיים נוספים.
הפעילים המקומיים סקרו את מצב העניינים בכפר מאז מעשה ההרג בהתנחלות איתמר.
לאחר הפגישה במועצה ערכנו ביקורים בבתי שתי משפחות מתוך הארבע שבתיהן נפרצו הבוקר.
את הזוועה שראינו בבית משפחתו של מוחמד עוואד לא ניתן לתאר אלא כפוגרום לשמו..."
ולכל אלו שחושבים שהם נמצאים במקום בו הם יכולים לשפוט את הסנקציות שישראל מפעילה כנגד תתי האדם האלו - תסתכלו על התמונה הזו ותחשבו על כל התינוקות שהם רצחו במו ידיהם בנשק קר וחם, כמו התינוקת שלהבת ותינוקותיהם של משפחת פוגל. תסתכלו על הילדים שלכם ושימו אותם בתוך שלולית הדם. האם הייתם עוברים על כך בשקט? נותנים להם פרס?
יום אחרי הפיגוע באיתמר התקשרה אליי חברה שמתגוררת בניו יורק.
שלחתי לה יום לפני כן קישור מ-YNET שמספר על הפיגוע באיתמר, במסגרתו נרצחו הורים ושלושת ילדיהם מתחת לגיל 3 שנים, כולל תינוקת בת 3 חודשים. כתבתי לה באנגלית תמצית של המאמר. עם זאת, היא הייתה נסערת, כיוון שבתקשורת העולמית מדווחים על הארוע באיתמר בו נרצחו בני משפחת פוגל על ידי פועל תאילנדי על רקע עסקי - בגלל שהאבא היה חייב לו 10,000 שקלים.
היא רצתה שאעדכן אותה מהי הגרסה הנכונה - האם אכן מדובר בסכסוך כספי או בפיגוע, ברצח על רקע לאומני
.
הדבר הנו בהמשך לדיווח של ה-CNN לפיו, המשפחה לא יותר מנהרגה [לעומת נרצחה או נטבחה, עניין קטן של טרמינולוגיה], כאילו מדובר בלא יותר מתאונת דרכים. בהמשך הדיווח, לטענת צה"ל נמסר ש"מדובר בפיגוע", כאילו מדובר בחשד בלבד ולא כל האפשרויות נבדקו.
הדיווח ב-CNN הנו דיווח מגמתי. זהו נוסח מזלזל, במיוחד כשלא כל המידע מועבר. ה-BBC דיווח שהרצח בוצע על ידי פולש שנכנס לבית, קרי על ידי גנב שנתפס על חם כשנכנס באמצע הלילה כשהמשפחה לא הייתה אמורה להתעורר. בנוסף, לא ציינו את הגילאים של הנרצחים, כולל העובדה שנרצחו 3 תינוקות, או פרטים מדוייקים, אלא התייחסו לנרצחים כמתיישבים או כמתנחלים בגדה המערבית - על פי הכתבה, פלסטינים הרגו חמישה מתנחלים בגדה המערבית. מדובר בעידון המקרה, כאילו הפשע הנתעב בוצע באמצע היום כשהקורבנות הם אנשים מבוגרים באמצע הפגנה לעיני כל בטעות ולא כטבח נוראי על תינוקות, כשהמשפחה ישנה.
הסברתי לה שזה לא יכול להיות שהמשפחה נרצחה על ידי עובד זר.
ראשית, במידה וזה היה נכון, אין הגיון בכך שהפועל יכנס לישוב כמו גנב באמצע הלילה וירצח את כל המשפחה - כולל את האישה ושלושה ילדים מתחת לגיל 3 כשהסכסוך היה עם הבעל. תגובה כזו צריכה לבוא מתוך כעס ולכן, אם הדבר היה נכון, הרצח היה מתבצע לאור יום בלי שגדר היישוב תזהה חדירה.
בנוסף, התינוקות לא היו נרצחים במקרה הזה מאחר והם לא יכולים להעיד על הרוצח. לפיכך, מדובר בטבח ולא בריב על כסף - לא ברצח שבא אחרי עימות במהלך יחסי העבודה.
יותר מזה, רק לקבלן מסודר מותר להעסיק עובדים זרים ואסור לעובד זר לפתוח עסק בארץ ולקבל היתר בניה. אישור העבודה שלו תלוי, למעשה, בכך שחברת קבלן בישראל אחראית להעסקתו ותהיה ערבה לו. דווקא בגלל שהדבר אינו חוקי, אין מצב שהפועל יסתכן באשרת העבודה שלו, יקח יוזמה ויעבוד כאן כקבלן. לכן, אין שום סיבה שההתנהלות הזו שנוגעת לגביה תתבצע ישירות מול הפועל התאילנדי ולא מול הקבלן שחתם על חוזה עם המשפחה, עובד מול האדריכל ומהנדס הבניין ואף יכול לפנות לבית המשפט להמשך התהליך.
מעבר לכך, הסינון בכניסה ליישוב מכוון נגד הערבים ולא נגד עובדים זרים שיכולים אפילו להשתכן בקרוואן ליד אתר הבניה בישוב. פועלים זרים יכולים להיכנס דרך השער הראשי בלי בעיה. עם זאת, ערבים צריכים להיכנס בליווי מלווה חמוש בנשק בלבד ובשעות העבודה המקובלות.
אדם שנכנס ב-12 בלילה כמו גנב, ברור שהוא לא יהודי או עובד זר אלא פלסטיני עם מטרה לא כשרה.
אדם שרצח משפחה שלמה שהייתה עסוקה בלישון, ביניהם ילדים מתחת לגיל 3, ברור שביצע טבח ולא הסתכסך עם המעסיק שלו על כסף.
זוהי התוצאה של מערכת הסברה פרו פלסטינית משומנת.
אחד הדיווחים בתקשורת היה של איש מהרשות הפלסטינית שטען שזו הפעם הראשונה שתינוקות נפגעו ושלפי האיסלאם, קיים איסור חמור לכך.
כמה קל לשכוח את שלהבת - אותה תינוקת שצלף / שוטר מהרשות הפלשתינית, ירה בה ופגע בראשה פגיעה ישירה וקטלנית.
גם במקרה הזה, בו מתרחש טבח נוראי בסכין, באמצע הלילה כשהמשפחה ישנה, מערכת ההסברה הפלסטינית המשומנת נחשפת בשיא כיעורה.
See how easy it is for the media to distort the truth!
