במטבחון של גולדה

היום לפני 47 שנה (17.03.1969): גולדה מאיר מתמנה לראש ממשלת ישראל.
כשגולדה עלתה לישראל, היא עבדה כקופאית במשרה חלקית. בירושלים נולדו לזוג מאירסון בן ובת - מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני; היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא הייתה יכולה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
ב-1928 הציע לה דוד רמז לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. מאירסון הייתה בקשרים טובים מאוד עם דוד רמז, והאחרון סייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית.
בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי. בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאירסון ארבעה שמות קוד, שהידוע בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק", "וינר" ו-"זהבה".
בטרם קום המדינה פגשה מאירסון פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את לגיונו להילחם ביהודיי ארץ ישראל. במאמץ אחרון להניא אותו הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאירסון שהארץ תוכפף לשלטון ממלכת ירדן ויהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, הצעה שלא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף כצד במלחמה, וגולדה נפרדה מהמלך במילים: "ניפגש לאחר המלחמה". יומיים לאחר מכן, ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצדה.
שבע שנים הייתה מאירסון שרת העבודה – חמש שנים תחת דוד בן-גוריון ועוד שנתיים תחת משה שרת. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:
חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951
חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951
חוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953
חוק החניכות, תשי"ג-1953
חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954
עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שלו היה סיכוי טוב יותר לזכות בתפקיד, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שקיבלה בסקרים שקדמו לכניסתה למשרה הרמה אפס אחוזי פופולריות נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים ו-45 נמנעים לראשות הממשלה מטעמה. מאיר החלה את כהונתה בתפקיד ראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, והייתה ראש ממשלה במשך 5 שנים. ממשלת ישראל ה-14 שהקימה הייתה בהרכב זהה לממשלת אשכול. מאיר הייתה האישה הראשונה בישראל שמילאה תפקיד זה, והשלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה. למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.
בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. המלך חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קידר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה.
ביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, הכריעה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה, אך הביקורת הציבורית גברה. דיין התפטר בתקופה זו 3 פעמים, היא היא סרבה לקבל את התפטרותו. מאיר התאמצה למנוע הקמת ועדת חקירה או לפחות לדחות את הקמתה וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמת ועדת אגרנט. הוועדה אמנם ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות, אך קיומה של הוועדה הביאה להתגברות הביקורת הציבורית שהובילה להגשת התפטרותה ב-11 באפריל 1974.
אצל גולדה מאיר במטבח התבשלה בעיקר פוליטיקה - אבל גם קפה שחור חזק וגפילטע פיש משובחים. במטבחה של גולדה, נרקחו ענייניה של המדינה. שם, סביב שולחן הפורמייקה הירוק, נרקמו התרגילים הפוליטיים של מחר והתבשלו המהלכים הסודיים ביותר. "מי שהוזמן למטבח היה זה בשבילו אות של כבוד, שהוא בלב העניינים", אמר לובה אליאב, שמתוקף תפקידו אז היה בין האורחים הקבועים במטבח של גולדה. "אוי, והיא אפתה עוגות מצוינות. ממש התאהבנו כולנו בטקס הזה, שהתקיים פעם בשבוע. היו שם אנשים מפורום 'שרינו' או מפורום 'חברינו' והיא הגישה לבאים קפה ועוגת גבינה או שטרודל תפוחים, ולא הסכימה בשום פנים באופן שנעזור לה. זה היה מעליב אותה". "אנו תובעים שיתוף בכל הדרגים, כולל בהתייעצויות המטבח של גולדה", אמר איש המפלגה חייקל רמות בישיבת הנהלת המערך. ראש הממשלה שנכחה בדיון קראה בחיוך: "יש גבול ליכולת הקיבול של המטבח שלי", ואילו מזכ"ל ההסתדרות, ח"כ יצחק בן אהרון, אמר בתגובה: "אז יש להקים מטבח כמו בקיבוץ". ואז קרא אחד החברים: "אפשר לבקש משר השיכון להרחיב את המטבח של גולדה".
גולדה מאיר נפטרה בליל שבת, 8 בדצמבר 1978, ונקברה לאחר ארבעה ימים ב-12 בדצמבר 1978 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

היום הוא יום השנה ה-62 לטבח במעלה העקרבים

היום לפני 62 שנה (17.03.1954) התרחש טבח מעלה עקרבים. הימים היו ימי אי-שקט וחוסר ביטחון. גבולותיה של מדינת ישראל הצעירה עדיין לא התעצבו, ללא כל טענת "כיבוש" או שיחרור שטח כזה או אחר משטחה של ארץ ישראל ולא היו התיישבויות יהודיות בעזה, בגולן וביהודה ושומרון. והרשויות עסקו בגירוש מסתננים ערבים אלימים ובפעולות תגמול מירדן ומצרים. פגיעים במיוחד היו יישובי הספר, שסבלו ממיקוש, גניבות וטרור, שהעצימו את תחושות החרדה והאיום בציבור היהודי. באותו היום, אוטובוס של אגד היה בדרכו חזרה לתל אביב מהחגיגות שנערכו באילת לציון חמש שנים להנפת דגל הדיו. על גג האוטובוס, בחזיתו, התנוססה כרזה: "ליום אילת ברכת אגד - אשד לחלוצי הנגב". באוטובוס היו 11 גברים, נשים וילדים, ועוד ארבעה חיילי צה"ל כמאבטחים. באותו זמן נסיעה ארוכה זו הייתה מאוד, מהבוקר עד הערב ולכן, היו באוטובוס שני נהגים שהיו מתחלפים כל שעה וחצי-שעתיים.
בשעת הצהריים, כשעלה האוטובוס באיטיות במעלה הפיתולים התלולים של מעלה עקרבים, סמוך לאנדרטת חיל ההנדסה, התקיפו אותו מחבלים ביריות. קבוצת הטרוריסטים כללה ככל הנראה 12 איש, בפיקוד סעיד אבו באנדק, בן השבט הבדואי עזאזמה מהנגב. מטרת ירי של המחבלים הייתה להרוג את הנהג, כדי לגרום לאוטובוס להידרדר לתהום. הנהג, קלמן עשרוני, נפגע במכת האש הראשונה, אך הצליח לגרום לאוטובוס להיעצר בצלע ההר.
עשרוני פתח את הדלתות והנוסעים ניסו לרדת כדי למצוא מחסה, אך התוקפים ירו על כל מי שניסה לרדת. אפרים פירסטנברג, הנהג השני, ניסה לירות על המחבלים, אך נהרג. החיילים, שהצטרפו לנסיעה כמלווים, לא הספיקו להגיב מפני שנשקם היה מונח על המדפים העליונים של האוטובוס.
המחבלים עלו על האוטובוס וירו בנוסעיו מטווח קצר. 11 מנוסעי האוטובוס נהרגו במקום, ובהם אשתו של פירסטנברג, חנה. בנה בן ה-9, חיים, שישב במושב האחורי ובתה מירי, בת ה-5 וחצי, לא נפגעו. לאחר שירדו המחבלים מן הרכב הוא התרומם, קרא לאחותו ושאל אותה: "הם הלכו?". המחבלים שמעו את קולו, חזרו וירו בראשו. הוא לא חזר להכרתו, ושהה 32 שנים במצב של תרדמת, עד שנפטר. בכך היה להרוג ה-12 בטבח. מירי בת ה-5 ניצלה בזכות חייל שסוכך עליה בגופו. המחבלים חוללו את גופתה של אחת מהנרצחות, כאשר אנסו את אמה של מירי לאחר שניסתה לברוח ונורתה.
כעבור זמן קצר עבר במקום קומנדקר צבאי ובו שלושה חיילי צה"ל. השלושה נתקפו בהלם למראה הזוועה, ומחשש שהמחבלים עדיין נמצאים בקרבת מקום, נסעו במהירות למשטרה הצבאית בבאר שבע. שלושת החיילים נשפטו מאוחר יותר על כך שלא טיפלו בפצועים. מנהל סניף אגד בבאר שבע הגיע אחר כך למקום מיוזמתו, לאחר שהאוטובוס לא חזר לבאר שבע במועד. הוא מצא שם את מירי בת החמש שניצלה מהתוקפים, והסתתרה תחת ספסל. מירי פונתה לבאר שבע ברכב צבאי. קומנדקר נוסף שהגיע מחצבה נתקל באוטובוס ואסף את הניצולה הנוספת ואת שני הפצועים.
לממשלה התברר היקף הפיגוע לאחר שגופות ההרוגים כבר הועברו לבאר שבע, ניתנה הוראה להחזיר את הגופות ולהציבן סמוך לאוטובוס, על מנת שניתן יהיה לצלם את הזוועה לעיתוני העולם. כבר אז הבינו שרק זעזוע עושה את עבודת ההסברה. כך, על אף שהפיגוע התרחש בשעות הצהריים, התמונות המפורסמות של האוטובוס עם ההרוגים צולמו בלילה. הטבח היה פעולת הטרור החמורה ביותר נגד ישראל מאז תום מלחמת העצמאות. בדיקות הצבא העלו שהמחבלים הסתננו מירדן; השערות אחרות היו שהמחבלים הגיעו ממצרים או שהיו תושבי הנגב שעסקו בהברחות בין מצרים לירדן. הפעולה עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם, ונראה היה כאילו מלחמה בין ישראל לירדן היא בלתי נמנעת. ראש הממשלה באותה עת, משה שרת, התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:

"מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מעניין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה".

ב-10 בנובמבר 1968 נתקל כוח של סיירת שקד בחוליית מחבלים בסיני, והרג את מפקדה, סעיד אבו באנדק, שהיה מפקד המחבלים שביצעו את הטבח.

יום השנה ה-61 להרצחם של שושנה הר ציון ועודד וגמיסטר

מרץ 1955.
שושנה הר ציון ז"ל ובן זוגה עודד וגמיסטר נרצחים בידי מחבלים.
אחיה מאיר הר ציון, הלוחם האגדי של יחידת 101 יוצא עם חברים לנקום.
הם תפסו 5 בדואים, רצחו 4 מהם ואת ה5 שחררו כדי שיספר על מה שקרה!
בן גוריון החליט להעניק חסינות למאיר הר ציון שנחשב לעז הנפש מכלל לוחמי צה"ל.
הוחלט לא להעמידם לדין כיוון שהרצח בוצע מחוץ לגבולות המדינה והסגרה לירדן לא באה בחשבון.

ב-23 בדצמבר 1954 יצאו שושנה הר-ציון וחברה, עודד וגמיסטר, בני ה-18 לטיול במדבר יהודה. על פי עדותם של אנשי עין גדי, שהיו האחרונים שראו אותם, השניים יצאו לטיול חמושים ברובה. השניים נרצחו, וגופותיהם נמצאו לאחר שישה שבועות תחת גל אבנים באזור האפיק של נחל ערוגות מצפון-מערב לעין גדי, במרחק 8-7 ק"מ מעבר לגבול עם ירדן, בשטח שבו התגורר השבט הבדואי א-רשאידה. בפברואר 1955 חצו בדואים ישראלים את הגבול בהסכמת צה"ל כדי להשיב את הגופות, אך הותקפו באש בזמן שליחותם. הם נאלצו לסגת תוך שהם משיבים אש כשבידיהם רק חלקים מגופת הנערה וללא הגופה השנייה. לאחר מכן הסכימה ממשלת ירדן לביקור משקיפי או"ם במקום, לצורך השבת הגופות.‏
שושנה הר-ציון הייתה אחותו של מאיר הר-ציון. מאיר הר-ציון, בן 20 בזמן הרצח, היה מלוחמי יחידה 101 ומגיבורי פעולות התגמול בשנות ה-50, עוטר בעיטור העוז,‏ ממקימי סיירת צנחנים ומפקדה הראשון.
3 שנים לפני כן, באוקטובר שנת 1951, יצאו הר-ציון בן ה-17 ואחותו שושנה בת ה-14, לטיול סוכות בגליל. חלקו האחרון של הטיול היה הליכה מהחולה לאורך הירדן. נקודת הסיום אמורה הייתה להיות כפר נחום שעל שפת הכנרת. לדברי מאיר הר-ציון, הוא בירר לפני הטיול לגבי הסיכון שבטיול בקרבת הגבול עם סוריה. נאמר לו כי מדובר באזור מפורז, המותר למעבר אזרחים ללא נשק. ובנוסף לכך, כאשר צמד האחין הגיעו לגשר בנות יעקב, שם פגשו שוטר שלא אמר להם דבר על כך שאסור להם להמשיך בדרכם. לאחר שהמשיכו דרומה על צלע ההר לכיוון הכנרת, הוקפו על ידי ערבים חמושים שצרחו עליהם וירו באויר. החמושים הכו בילקוטיהם ואחד מהם אף הכה את האח והאחות עצמם בקת הרובה. עיניהם נקשרו והם הולכו מזרחה, תוך חציית הירדן, אל דרך עפר שהובילה לבקעת הבטיחה. לאחר חקירה קלה הועברו למשרד חקירות בקוניטרה, שם הציגו עצמם החוקרים כ"בנימין" ו"אייזיק", העובדים בשירות ישראל.
לאחר שנלקחה שושנה לחדר נפרד, הבטיחו החוקרים להר-ציון, שיניחו לו אם ייתן להם רשות לאנוס את אחותו. בתגובה לסירובו, הוכה בפניו עד שהתנפחו ולאחר מכן הוכה במקל על כפות רגליו הקרות, בזמן שחוקר אחר מאיים על שושנה שיכו את אחיה עד שימות. למחרת בצהריים הם הועברו למשטרה בדמשק ובלילה לבית הסוהר הצבאי בעיר. בתקופה בה הוחזקו בכלא, ישבה שושנה בחדר עם צעירה ישראלית נוספת. הר-ציון קיבל חבילת כלי-רחצה מביתו ומכתב עידוד מבית אלפא וכן הותר לו לכתוב מכתב לביתו בעין חרוד. לאחר 3 שבועות בכלא ושבועיים וחצי שלא נפגשו, קיבלו מאיר ושושנה הודעה על שחרורם.‏ הם שוחררו לאחר חודש בתיווך האו"ם והצלב האדום.‏
כ-3 שבועות לאחר הרצח מאיר הר-ציון פרש זמנית מהשירות בצה"ל. בתגובה לרצח השניים, בלילה שבין ה-4 וה-5 במרץ 1955, מאיר הר-ציון וחבריו מיחידה 101 יורם נהרי, זאב סלוצקי ועמירם הירשפלד פשטו על מקבץ אוהלים בדואים משבטי עזאזמה וג'הלין בואדי אל-ע'אר ממערב לעין גדי, כ-9 קילומטרים ממזרח לגבול ישראל-ירדן, והרגו כנקמת דם חמישה בדואים. אחד נורה ונהרג כאשר ניסה להימלט וארבעה אחרים נרצחו בדקירות סכינים לאחר שנכשלו הניסיונות לתחקרם. אדם נוסף, זקן, שוחרר כדי שיספר לבני שבטו מדוע נרצחו האחרים.‏
הר-ציון וחבריו נעצרו בשובם. היו שחשבו, דוגמת ראש הממשלה משה שרת, שיש להעמידם לדין באשמת הריגה או רצח. שרת התייחס לאירוע ביומנו כתקרית "מהסוג החמור ביותר" ומכיוון שהתרחש רק כמה ימים לאחר פעולה בעזה, חשש כי מעשה זה "עלול לשמש הוכחה ניצחת, כי אצלנו הוחלט לעבור להתקפת דמים כוללת". שרת חשב כי אם לא יתקיים משפט פלילי נגד הנוקמים, "לא נינקה בעיני דעת הקהל, גם לא נהיה זכאים לדרוש מהמדינות השכנות כי ייענשו רוצחים". שרת מפרט ביומנו ששר הביטחון הטרי דוד בן-גוריון מסר בישיבת הממשלה שהתכנסה למחרת דו"ח מפורט של פרטי המקרה, "איך תפסו ארבעת הבחורים שלנו נערים בדואים, אחד אחד, ואיך הובילום לוואדי ואיך רצחום בתקיעת סכינים זה אחרי זה, ואיך ניסו לחקור כל אחד לפני מותו בדבר מיהות רוצחי הנער והנערה ונבצר מהם להבין את התשובות על שאלותיהם, כי לא ידעו כלל ערבית".
בן-גוריון הציע להעמידם לדין וועדה בת 3 חברים שכללה את רוה"מ, שר הביטחון ושר המשפטים החליטה באותו יום שיהיה זה בפני בית דין צבאי, אולם באותו ערב התברר כי זה אינו בר-ביצוע ושרת החליט להעביר את החשודים לידי המשטרה. לאחר שהחשודים סירבו לדבר בחקירה ולא הודו באשמתם, שמע שרת כי "כל מבצע הנקמה נערך בעזרתו של אריק, מפקד גדוד הצנחנים. הוא צייד את הארבעה בנשק ובמזון ובשאר ציוד, הסיע אותם כיברת דרך ברכב הגדוד, גם שלח חוליות לקראתם להבטיח את דרכם חזרה" והוסיף ביומנו כי "אין להוציא מכלל אפשרות שדיין עצמו ידע על המבצע".
בשיחה בין שרת לבן-גוריון, טען שר הביטחון כי "ידו של הצבא לא הייתה במעל", אך ראש הממשלה טען כי שרון סייע "למסע הארבעה בכל האמצעים הצבאיים שבידו והוא שפקד עליהם לכלוא דבריהם במשטרה". משה שרת ביטא ביומנו את חרדתו ממצב של היפוך נורמטיבי: "תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות... ועם זה הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש בדעה צלולה ובדם קר על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?".‏
עקב לחצם של הרמטכ"ל משה דיין ושר הביטחון דוד בן-גוריון, לא הועמדו החשודים לדין, מחוסר ראיות.‏ בטרם סגירת התיק נגדם, יוצגו הר-ציון וחבריו על ידי שמואל תמיר, אך הם ניתקו איתו את הקשר לאחר שבמשפטו של מלכיאל גרינוולד פגע בכבודם של צנחני היישוב.‏ לאחר 20 יום במעצר צורך חקירה, שוחררו הארבעה והר־ציון חזר לשורות הצבא.
‏הר-ציון ואשתו, רותי, הקימו את ביתם בכוכב הירדן, בחוות בקר שהוא קרא על שם אחותו שנרצחה, "אחוזת שושנה", באתר "כוכב הרוחות" שמצפון לבית שאן ושם נולדו ילדיהם. בשנות ה-70 היה הר ציון מתומכי גוש אמונים. בראיון שנתן בפברואר 2005 הביע הר-ציון עמדות ימניות תקיפות. בין השאר מתח ביקורת חריפה על רעהו הוותיק, אריק שרון, בשל תוכנית ההתנתקות וציין שהוא מאמין בנכונות תאוריות הקשר על רצח רבין.‏ כמו כן השתתף בפורום נהלל ובפעילות מטה חומש תחילה להחזרת היישוב היהודי בחומש. הוא הצטרף למפלגת התקווה בראשות אריה אלדד. מאיר הר-ציון נפטר ב-14 במרץ 2014, בגיל 79 בחוות שושנה שבכוכב הירדן.‏