שאלון במסגרת עבודה אקדמית, על אמון בממשלה, ייצוג פוליטי וכוונות הצבעה על רקע המלחמה

 

היי, אני גיא, סטודנט לפוליטיקה וממשל בבן-גוריון, ואשמח ממש לעזרה קטנה 

אני מעביר שאלון קצר ואנונימי במסגרת עבודה אקדמית, על אמון בממשלה, ייצוג פוליטי וכוונות הצבעה על רקע המלחמה. זה לוקח ממש כמה דקות ומיועד למי שיש להם זכות בחירה בישראל.

אם תוכלו לענות, ובכלל להעביר לעוד אנשים שזה רלוונטי להם, זה יעזור לי מאוד 

תודה רבה 

כיצד הומצא האמבולנס? איזה הכשרה עברו מפעילי האמבולנס בראשיתו?

 

מתי ואיך הומצא האמבולנס הראשון? איזה ציוד היה בו? האם העובדים על האמבולנס עברו הכשרה ברפואה דחופה?

בקבוצת הטלגרם דרושים חובשים ופרמדיקים הוצג סרטון שטען, כי האמבולנס הראשון נומצא למעשה באמריקה הצפונית במהלך שנות ה-60 של המאה ה-20 - בכל עיר ההיו חברת הקברנים המקומית משתמשים ברכב הלוויות של חברת הקבורה המקומית במטרה להעביר את המטופל ממקומו אל בית החולים. לטענת הדובר, לעובדי בית הלוויות לא הייתה הכשרה רפואית וברכב הלוויות לא היה ציוד מלבד אלונקה ובלון חמצן רפואי. 

בהמשך לסרטון עלתה שאלת סקר - האם הנטען בסרטון הנו נכון או לא?

במענה לשאלה, 56% מהמשיבים ענו, כי אכן החובשים הראשונים היו קברנים שהשתמשו ברכב הלוויות כאמבולנס ושהם לא עברו הכשרה רפואית ושהציוד הרפואי היחיד היה אלונקה ובלון חמצן. מי שמכיר את ההיסטוריה של מד"א, היה מנחש נכון אם היה מצביע שהנאמר לא נכון - בתקופת היישוב, מד"א דרגו לפנות פצועים לטי]ול רפואי מתקדם בבית החולים ושהפעילים היו עוברים הכשרה רפואית. הרכב בו הם השתמשו לא היה רכב של חברה קדישא - בין היתר נעשה שימוש בסוס ועגלה. 

ועדיין, יש לספק תשובות לשאלות האם החובשים הראשונים עברו הכשרה רפואית? איך הומצא האמבולנס בראשון?

 התשובה לכך מופיעה בכנס בחסות האוניברסיטה העברית שבירושלים, אשר אחראית להכשרתם של רופאים רבים בישראל. שם הכנס - 

מדוע תשע"ו | הצורך הוא אבי ההמצאה: על תרומתה של הרפואה הצבאית לקידום הרפואה הכללית

מההרצאה עולה, כי האמבולנס ותפקיד החובש הנם המצאה צבאית במסגרת הקרבות בין צרפת לאוסטריה. עד אז, הפצועים קיבלו טיפול רפואי ונאספו רק בסוף הקרבות עוד בתקופת נפוליאון, הוכשרו חובשים ואולתרו אמבולנסים ממתקן הדומה למתקן הנושא תותחים - תותח המכונה התותח המעופף, כדי שישא פצועים באופן ממוגן אל מחוץ לשדה הקרב ויפנה אותם לבית החולים.
החובשים עברו הכשרה רפואית רלוונטית - צוואים ייעודיים - אלונקאים וחובשים, הוכשרו ועלו על האמבולנס. נעשה שימוש ראשון באמבולנ ובחובשים בשנת 1773 במהלך המלחמה ששמשה תחילתה של המהפכה הצרפתית. מדובר בדוגמא נוספת לכך שהצורך הנו אבי ההמצאה.

🇮🇱 גם בתקופת מלחמה – מוקד השירות של משרד העבודה בראשון לציון ממשיך לפעול ומגייס עובדים!

 

מחפשים עבודה מיידית עם אפשרות לעבודה מהבית?

זו ההזדמנות שלכם להצטרף למוקד שירות ממשלתי חשוב.

💻 עבודה מהבית עד סיום המלחמה
📍 לאחר מכן – ממערב ראשון לציון

🕘 שעות העבודה:
א'-ה' | 08:00–16:00

✨ מה מחכה לכם?
• עבודה יציבה ומשמעותית
• התחלה מיידית
• סביבת עבודה תומכת ומקצועית
• אפשרות לעבודה מהבית בתקופה הנוכחית

🎯 אז למה אתם מחכים? הצטרפו אלינו!

📩 לשליחת קו"ח: desertstormil@gmail.com

📱 לקבוצת הדרושים

🎁 בונוס לגולשי הדף: הכל במקום אחד 👉

המשרה מיועדת לנשים ולגברים כאחד.

46 שנים לאותו יום כיפור ששינה את מדינת ישראל לנצח

ביום הכיפורים ה' תשל"ד, 6 באוקטובר 1973,
בזמן שהנהגת ישראל שיכורה מניצחון מלחמת ששת הימים,
 הותקפה ישראל בהתקפת פתע על ידי הקואליציה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל.
בהתקפה השתתפו מצרים, סוריה, עיראק, ירדן, לוב, אלג'יריה, מרוקו, לבנון ומדינות ערביות נוספות. ישראל ספגה מכה קשה.
הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר צפה את המתקפה וביקש מגולדה לגייס כוחות מילואים ולהנחית מכה מקדימה על המצרים.
 שר הבטחון משה דיין סירב לבקשה שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות של ישראל,
גולדה הסכימה עם שר הביטחון.
יום לאחר מכן הותקפה ישראל (הים אותו הים והשמאל אותו השמאל)

 עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה במחיר כבד מאוד .
לאויב היו
785,360 חיילים
1,342 מטוסי קרב
5,382 טנקים
2,685 תותחים

לישראל היו
373,000 חיילים
476 מטוסי קרב
2,100 טנקים
570 תותחים

חיסלנו לאויב :
כ-20,000 חיילים
כ-35,000 פצועים
8,811 שבויים
555 מטוסים
כ-570 תותחים
43 סוללות טק"א
כ-2,250 טנקים
18 ספינות

והם הרגו לנו
2,656 הרוגים
7,251 פצועים
294 שבויים
102 מטוסים
25 תותחים
800 טנקים פגועים מהם 407 אבודים.

 המלחמה הזאת היתה הפסד מורלי ומודיעיני לישראל אבל ניצחון טקטי והוכחה שיש לנו הגנה של כוח עליון. אם היינו מפסידים, לא הינו קימים היום.

המלחמה הזאת הביאה לזעזועים במערכת הפוליטית ממנה השמאל סובל עד היום , המלחמה הכשירה את המהפך במאי 1977 ואת עליית הליכוד לשלטון, ובהמשך, את הסכם השלום עם מצרים.

יהי זכרם ברוך של 2,656 הנופלים שהקריבו את חיהם למעננו .

 לא נשכח ולא נסלח.

הקרב המבעית ביותר בהיסטוריה המודרנית

התמונה: "מוקדש למגני אוסובץ: "מתקפת האנשים המתים" ב-1915", ציור של יבגני פונומריוב, 2015.

(אזהרת תיאור גרפי קל. הפסקה הרלוונטית מסומנת בכוכביות)

עוד ניצחון כזה ואבדנו?
לאורך ההיסטוריה, מלחמות תמיד גבו הרוגים, אבל נדירים מאוד המקרים בהם חיילים שלכאורה "כבר נהרגו" ממשיכים להילחם, ונדירים אף יותר המקרים בהם אלו מנצחים את הקרב בכוחות עצמם.
התקרית המתוארת בפוסט היא בדיוק כזו, והיא תוארה לא פעם כקרב המבעית ביותר בהיסטוריה המודרנית:
הימים ימי מלחמת העולם הראשונה, שנת 1915.
במבצר אוסוביץ שבפולין של ימינו, דאז בשטחי האימפריה הרוסית, נערך עימות ממושך בין הרוסים לבין הגרמנים, אלו ניסו לכבוש מידם את המבצר פעם אחר פעם אך ללא הצלחה. כל הסתערות של הכוח הגרמני (שהיה ביתרון מספרי בלתי נתפס על הרוסים) הסתיימה בנסיגה חזרה, והתקיפות הארטילריות הממושכות לא עזרו להתיש או לחסל את הכוח הרוסי שהחזיק במבצר. ב-6 באוגוסט 1915, כשבמבצר עומדים כ-900 חיילים רוסים אל מול 14 גדודים שלמים של הגרמנים ועשרות של סוללות תותחים, כשהגרמנים ראו שכל האופציות האחרות כשלו, הם פנו אל הנשק האכזרי ביותר של מלחמת העולם הראשונה - הגז הרעיל.
ב-4 לפנות בוקר, כשתנאי הרוח היו מתאימים, 30 סוללות החלו במהלומה ארטילרית גדולה המשלבת פגזים רגילים ופגזים עם גז כלור - העשב השחיר, העלים הצהיבו, וקני הרובים של הרוסים התעטפו בשכבת כלור.
אחרי ההפגזה, כ-12 גדודים גרמניים הכוללים יותר מ-7000 חיילים התקדמו לעבר המבצר כשהם מצפים להתנגדות נמוכה מאוד מצד הרוסים, אבל את המחזה שנגלה מול עיניהם הם כנראה לא שכחו עד יום מותם;
בין 60 ל-100 חיילים רוסים ששרדו את המתקפה כנגד כל הסיכויים הגיחו מהמבצר.
*****
הופעתם החיצונית הייתה מחרידה - הכוויות הכימיות על הגוף והפנים שלהם היו גלויות לעין בצורה ברורה, הם עטפו חלקים מגופיהם בסמרטוטים, הם השתעלו והקיאו דם וחתיכות מהמעיים, והם נשרפו בעיניהם. כל זה לא עצר אותם מלהסתער עם רוביהם מכוסי הכלור, ואף לאייש חלק מהתותחים.
*****
הגרמנים נבהלו מאוד, הם החלו לסגת בפאניקה לעמדות שלהם לפני ההתקדמות תוך כדי שהם סופגים אבידות, גם מהאש מצד החיילים הרוסים וגם מגדרות התיל שהם עצמם הקימו. שבועיים אחר כך, החיילים הרוסים ששרדו את תקיפת הגז התפנו מהמבצר.
ויקיפדיה באנגלית (הערך מדבר על מבצר אוסוביץ. תחת תת-הכותרת "World War 1" יש חלק המדבר על התקרית). התקרית הגיעה מהר מאוד לעיתונות באירופה, וקיבלה את הכינוי שמוצמד לה עד היום - "מתקפת האנשים המתים".
• סרטון יוטיוב של הערוץ Simple History המתאר את התקרית






פרט נוסף למעוניינים: ב-19 ליולי השנה, להקת המטאל Sabaton עומדת להוציא אלבום שלאחד משיריו קוראים Attack of the Dead Men הצפוי לתאר את התקרית. השיר יצא. לינק לשיר (בליווי קליפ לא רשמי שמתאר את התקרית):

המוסד סיפור כיסוי - פרק 1 המלא : פרק ראשון: חבר על תנאי

ליבת העיסוק של המוסד הוא בהשגת מודיעין. הפרק מתאר את האתגר הפסיכולוגי שמולו ניצבים מפעילי הסוכנים של המוסד בעת גיוס מרגלים במדינות אויב ובארגוני טרור, את מערכת היחסים האינטימית שמתפתחת בין קצין האיסוף לסוכן, שלעיתים מסתיימת באופן טרגי. איך מגייסים סוכנים? איך יודעים שמרואן שנפגש עם צביקה זמיר לא היה סוכן כפול?
ככה היה המוסד פעם. היום הם לא שווים הרבה, מאז תחילת שנות ה-90 השתן עלה להם לראש. הם חושפים סוכני מודיעין ומסגירים אותם ובכך מביאים להרצחם. הם מכשילים מבצעים, כמו המבצע להרעלת איש טרור בירדן ועוד.

צפון קוריאה היא מעצמה של חטיפות.

הרבה כבר נכתב על צפון קוריאה, אבל הנה דבר אחד שלא מרבים לדבר עליו - צפון קוריאה היא מעצמה של חטיפות.
זה התחיל במלחמת קוריאה, אז לפי הסטטיסטיקות הזמינות, צפון קוריאה חטפה עשרות אלפי דרום קוריאנים, בדגש על אינטלקטואלים בעלי כישורים מועילים. המטרה הייתה לפצות על אבדן כוח אדם ובריחת מוחות בצד הצפון קוריאני מחד גיסא, וליצור מחסור בידע מקצועי בצד הדרום קוריאני שיקשה על המדינה היריבה להתאושש מן המלחמה מאידך גיסא.
פרויקט החטיפות המשיך גם אחרי שביתת הנשק של שתי הקוריאות. בשנות השבעים נחטפו אלפי אזרחים דרום קוריאנים על ידי סוכנים צפון קוריאנים בזהויות בדויות. המפורסמים שבהם היו צ'וי אוּן הי, כוכבת קולנוע דרום קוריאנית, והגרוש הטרי שלה שין סאנג אוק, במאי עטור שבחים שנודע בתור נסיך הקולנוע הדרום קוריאני.
צ'וי און הי נחטפה בשהותה בהונג קונג, על ידי סוכן צפון קוריאני שהתחזה לאיש עסקים שמעוניין להקים איתה חברת הפקות. אוק נחטף בזמן שחיפש אותה. בצפון קוריאה, הם הוכרחו להתחתן מחדש ולהפיק סרטים שישרתו את מטרות המשטר.
זה לא נגמר שם. עם הזמן, תכנית החטיפות התרחבה לשכנות רחוקות יותר באסיה, ובהמשך אפילו למדינות באירופה, במזרח התיכון ובאמריקה.
לפי עדויות שמסרו עריקים צפון קוריאנים שעבדו כסוכנים בשירות מולדתם, היעד הראשון היה אזרחים יפנים, ואחריהם ערבים, סינים ואירופאים. היטומי סוגה, אזרחית יפנית, נחטפה לצפון קוריאה מאזור מגוריה ביפן, ונלקחה לפי עדותה לאמן סוכנים צפון קוריאנים בשפה ובמנהגים היפניים. אנושה פנג'וי, אזרחית תאילנדית, שוכנעה על ידי אדם שהציג עצמו כתייר יפני להגיע לחוף הים, שם ארבו לה סוכנים שהעלו אותה על סירה וחטפו אותה למדינה המבודדת בעולם, כך לפי העדות שתיאר חייל אמריקאי שערק לצפון קוריאה במלחמת קוריאה וחי שם תקופה ממושכת.
אזרחית לבנונית האמינה שמסדרים לה עבודה בחברה יפנית ונלקחה במקום זאת לצפון קוריאה, אזרחית רומנית נפלה בפח של עבודה כציירת בהונג קונג או ביפן ומצאה עצמה בצפון קוריאה, צרפתיות פותו על ידי סוכן שהתחזה ליורש אסיאתי עשיר, עובדות מלזיות בסוכנות ליווי סינגפורית נשלחו לשמש מארחות במסיבה על סירתם של שני "תיירים יפנים" ולא נראו שוב, ואלו רק מקצת מן העדויות חובקות העולם שמגיעות מ־12 מדינות ומספרות על חטופים בני לכל הפחות 25 לאומים.
הסוכנים מעולם לא נתפסו, כך שאין עדויות מצילומים או מחקירות. אפשר היה לטעון ששום דבר מזה לא קרה, אילולא בוועידת יפן־צפון קוריאה הראשונה ב־2002 הודה השליט הצפון קוריאני דאז, קים ג'ונג איל, בחטיפתם של 13 אזרחים יפנים. אלו החטיפות היחידות שהמשטר הצפון קוריאני הודה בהן והתנצל עליהן.
עדויות ומחקרים מצביעים על מספר סיבות לקיומו של פרויקט החטיפות:
1. אילוץ אזרחים זרים, במיוחד יפנים, לשמש מורים פרטיים לשפה ולתרבות של ארצם, עבור סוכנים צפון קוריאנים שמתאמנים כדי להיטמע במדינות זרות.
2. גנבת זהויות למטרות מבצעיות.
3. הבאת מומחים מסוגים שונים שיידרשו לפעול למען המשטר.
4. הפיכת אזרחים זרים לסוכנים בשירות צפון קוריאה, כולל חינוך מחדש לפי כתבי שושלת קים ודוקטרינת הג'וצ'ה.
5. מציאת בני זוג לעריקים או חטופים שחיים בצפון קוריאה.
6. העלמת עדים לפעילות של סוכנים צפון קוריאניים.

מאיר בנאי - גשם (אודיו)

כביש אספלט, מול חומה
קבצנים בפינה
אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי.

משתתף בקרבות
נצחונות, מפלות
אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי.

גשם, רד כבר גשם
כי צריך לשטוף הכל
לא רוצה לראות הכל כשבא
הגשם
רד כבר גשם
כי העיר כבר עייפה
היא פוחדת מעצמה
רוצה לנשום.

זכרונות, אפלה
שוב שואל, אין תשובה
אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי

גשם, רד כבר גשם...

אני צועק בכל העיר
שיסתכלו עלי, רק עלי

אם אדמתי בוערת

השיר אין לי ארץ אחרת נכתב על ידי אהוד מנור, הולחן על ידי קורין אלאל והוקלט לראשונה על ידי גלי עטרי בשנת 1986. השיר נכתב כתגובה מאוחרת למותו של אחיו הצעיר של מנור במלחמת ההתשה. אהוד מנור טען בראיון כי השיר נכתב כביקורת על אזלת-היד והיעדר ההתייחסות למותם המיותר של חיילים רבים בזמן המלחמה. כאשר יצא השיר הוא נתפס כשיר מחאה נגד מלחמת לבנון שהתרחשה אותה עת ואומץ על--ידי המוחים כנגד המלחמה. מאוחר יותר, אומץ השיר על-ידי רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית. היום משמעות השיר מתאימה יותר מתמיד, לאור גל הפיגועים המתבטא בהצתות על רקע לאומני ברחבי הארץ - 700 מוקדי הצתה של שרפות שפגעו ביערות, בעלי חיים ובתי יהודים. גל ההצתות החל עם קריאתו של אחמד טיבי ליישם את משמעות המשפט בדם באש לשחרר את פלסטין.


אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי

לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה
לא אוותר לה,
אזכיר לה,
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה

איך אוטופיה יכולה להראות בעידן המודרני? מרינלידה [Marinaleda] הספרדית כמקרה בוחן

באוטופיה, השכר שווה לכולם ושוכרים בתים ב - 15 יורו לחודש. גם אין שוטרים - זוהי מרינלידה, אוטופיה. כאשר כל העולם עוסק בטרור, אפליה, גזענות, עוני ועוד, מיני עולם מושלם מוקם בספרד, ישוב הממוקם בחבל אנדלוס מחובר לסביליה בספרד, Marinaleda מראה לנו איך אוטופיות יכולות להתעורר לחיים. מה הופך עיר כל כך קטנה לשונה באופן ניהולה. ליותר מ 3000 התושבים שלה, Marinaleda פועלת על סוציאליזם מוחלט במשך 30 שנים וזכתה לכינוי "אוטופיה לשלום".
מעל 30 שנים, המנהיג הסוציאליסטי מנואל סאנצ'ז גורדיו אחראי לאורח חיים זה. יש להם זיתים, תפוזים, חיטה, ברוקולי ועוד מגוון ירקות זמינים לגידול. "המטרה שלנו היא ליצור מקומות עבודה, לא רווחים."
כל החקלאים משלמים משכורת יומית של 47 יורו והם עובדים רק 6 שעות במהלך היום. שאר הרווחים מכסים את הצרכים של התושבים. כל ההכנסות משמשות לבניית מתקני ספורט, פארקים ... בסמוך לשנות ה -70, יותר מ -60% מהאוכלוסייה ב מרינלדה היו מובטלים. עכשיו שיעור האבטלה הוא 0% ! כיום, כולם מועסקים ודגם הכלכלה נחשב כמקרה מבחן.
"בנה זאת בעצמך!" התכנית מאפשרת לתושבים לגור במקום משלהם רק ב -15.52 יורו בחודש כל עוד הם עובדים ובונים את ביתם. כמובן, כל החומרים הדרושים לבנייה מכוסים על ידי העירייה התנאי היחיד הוא לקחת חלק בבנייה של הבית שלך. לרוב הבתים יש גינה, אפילו מוסך עם 3 - 2 חדרי שינה בהתאם לצרכים.
ואין משטרה!אין משטרה או אבטחה באזור. אין פשע או שוחד כתוצאה מכך. הם מאמינים בזכויות אזרח. זה חוסך להם מעל 350.000 יורו בשנה.
אנשים נהנים לחיות בעיר אוטופית זאת ...

גלי עטרי - השיר שיביא לך אהבה

לא תפסיקי לקוות
איך תצליחי לשנות
את עצמך, לכסות בקולות אחרים
כאילו אין איזה דבר
שאת רוצה

את יודעת זה מזמן
כשהיית ילדה
שיחקת אחת
שלא צריכה ולא אכפת לה
מאף אחד
מאף אחד

את רוצה לשיר את השיר
שיביא לך אהבה
להילחם במה שמפחיד אותך
תהיי חזקה
לבטא את השמחה שבך שנדחקה
הזה מאז וזה עכשיו

את יודעת מה חסר
ותגלי איך
להביא את זה עכשיו
בשבילך
בשבילך

את רוצה לשיר את השיר
שיביא לך אהבה
להילחם במה שמפחיד אותך
תהיי חזקה
לבטא את השמחה שבך נדחקה
כאילו אין איזה דבר שאת רוצה

את רוצה לשיר את השיר...

המוסלמים נאבקים כנגד תפילת יהודים בהר הבית

זאת עובדה. המוסלמים נאבקים כדי למנוע חופש דת ופולחן בהר הבית, את חופש התנועה של ישראלים ויהודים בהר הבית ואף את זכותם הטריטוריאלית והשלטונית של יהודים וישראלים בירושלים בכלל ובהר הבית בפרט. לא ניתן להכחיש את זכותם של היהודים על ירושלים עיר הקודש מזה אלפי שנים. אבל, גם כאשר ירושלים הייתה תחת הכיבוש של ממלכת ירדן וגם כיום, כשהר הבית נמצא תחת שלטון ישראלי - יהודי, מוסלמים בישראל, בירדן וברחבי העולם פועלים כדי למנוע את החופש של יהודים וישראלים בהר הבית. אנשי האויב מבצעים פעולות כגון פיגועים, אמצעים דיפלומטיים, הפגנות אלימות, מבצעים פיגועי אונס ועוד.
מוחמד יצר את האיסלאם כדי לכבוש את העולם ולהפוך את הדתות הקיימות ללא רלוונטיות. המטרה שלו זה להחריב את היהדות והנצרות. לכן, הוא גם גנב את ההיסטוריה הנוצרית והיהודית והפך את הנביאים שלנו לנביאיו - פתאום שלמה המלך הפך לנביא מוסלמי וגם אדם הפך לנביא המוסלמי הראשון. הערבים מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל בכלל וכמדינה יהודית ולכך שיהודים יתפללו בירושלים, בירת מדינת היהודים מחשש שהיהדות תקבל לגיטימציה לקיומה לאחר 2000 שנות גלות ו1,400 שנות קיומה של האיסלאם והכיבוש הערבי בישראל ובמזרח התיכון. לכן, יש להזכיר למוסלמים שכשאבות אבותיהם התפללו לאללה ושלושת בנותיו, קברו את בנותיהם בחיים ושתו אלכוהול, היהודים התפללו בירושלים וחיו במדינת ישראל.
ועדיין, התרחשו ומספר תאונות במהלך המחצית השניה של המאה ה-20 - הקמת מדינת ישראל כמדינת היהודים בה היהודים ניצחו לכל מדינות ערב במלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים בשנת 1967 בה היהודים ניצחו את כל שכנותיה הערביות תוך פחות משבוע ותפסו את השלטון על ירושלים, שחררו אותה מהכיבוש הערבי. עצם קיומה של מדינת היהודים ונוכחותם בירושלים והר הבית, זה פוגע בפעילות הדהלגיטימציה שהמוסלמים מבצעים ביהודים ובערבים. לכן, הם מתנגדים בכל כוחותיהם לקיומם של היהודים בהר הבית ובירושלים בלל. לא מדובר בבעיה פוליטית או טריטוריאלית, אלא בבעיה תאולוגית. זו בעיה קיומית מבחינת המוסלמים.
מושתלים בשלטון ובמשטרה בישראל משתפים עמם פעולה ואוסרים על תנועת יהודים וישראלים בהר הבית. תנועת יהודים אסורה בהר הבית ולא רק בחודש הרמדאן. כך נפגעת הריבונות היהודית - ישראלית בהר הבית. הדבר הזה שהטרוריסטים הערבים נקרא כיבוש לכל דבר ועניין. מעשיהם של המושתלים מעודדים פעולות טרור כנגד יהודים. ככה לא מונעים הסלמה, בהר הבית, בירושלים, בישראל או במזרח התיכון. מדובר בג'יהאד בחסות השלטון הישראלי שנעשה גם מתוך הכנסת על ידי מרצ והמפלגות הערביות. לכך נדרשת תגובה פרופרציונלית, להניף את דגל ישראל בגאון, ללכת בראש זקוף להר הבית ולאסור את חופש הביטוי לאנטיציונים התומכים ברצח.

האם הרב הצבאי הראשי מתיר אונס בהתבסס על היהדות?

זוהי הכותרת שהתפרסמה בידיעות כשהתברר, כי הרב התמנה לרב הצבאי הראשי בצה"ל. על פי הנאמר, הרב מתיר לאנוס גויות טובות מראה בזמן מלחמה. בהתבסס על איזה דת אונס מותר? האם הדברים אכן נאמרו? האם היהדות תומכת באונס נשות האויב?
מתברר שכהרגלם, בידיעות דווחו על הנאמר באופן כוזב במטרה לעורר חרדופוביה. מתברר שהכל הוא ספין של ידיעות אשר חיבר כמה משפטים יחד ובכלל ציטוט של מישהו אחר. נדלקנו, זה אומר שיש מי שעומד על המשמר וזה נהדר. אבל צריך לשמור על מבט ביקורתי ולחפש עדויות נוספות למה שנגדו אנחנו מתקוממות/ים. במקרה ספציפי זה, הוליכו אותנו שולל. כאן הקישור הטוען כי הדברים לא נאמרו על ידי הרב. מי שיקרא את התשובה המקורית של קרים יוכל להתרשם כי צמד המלים "בניגוד לרצונן" נלקח בכלל מהפרסום ב-mako – וכך גם המלים "גויות טובות מראה", שב"ידיעות אחרונות" הוצגו כמילותיו של הרב. במונח "אונס" (שמופיע בשאלה שהופנתה אליו) הוא כלל אינו עושה שימוש. התקשורת ממש מציגה אותו כאילו הרב הוציא פאתווה דעאשית וזה לא נכון.
מעבר לכך, היהדות אינה מצדיקה אונס ואף אוסרת על אונס במפורש, יהודיות כגויות, בטח בשעת מלחמה. מעבר לכך, אני לא מהנשים שמסנגרות על טיפוסים כאלו בדרך כלל, אבל הייתה כאן הוצאה מההקשר וחשוב לציין אותה. התשובה שלו הייתה מתן פרשנות לדבר מה הכתוב בתורה לגבי אונס נשים בזמן מלחמה, ולא מתן לגיטימציה לדבר כזה. כן, יש כאן ניסיון לעורר סערה באמצעים זולים של ניפוח האמת וסילוף דברים וזה משהו שמאוד מציק לי בעין. הכעס אמור להיות מופנה למקרים אמיתיים, כמו עידוד השמאל הפמינסטי של אונס יהודיות וישראליות, עידוד באופן סביל באמצעות הסכמה שבשתיקה ובאופן פעיל כי, מתברר, שהן מסוגלות להגן על עצמן [ע"ע דבריה של ח"כית יפעת קריב] יש להפנות את הכעס למקרים אמיתיים ולא לאמירה אומללה שהוצאה לגמרי מהקשרה. מדובר באמירה ישנה שנכתבה באתר אינטרנט בו אנשים יכולים לשאול שאלות הלכתיות ולקבל תשובות רלוונטיות.
מקרה שקרה כך היה - חייל שאל באתר כיפה על זה שאלה כלשהי ונענה. אמנם הדבר כתוב בתורה, אך לא מעיד על כך שמקיימים את ההלכה או שצריך לקיים את זה היום וגם חרדים מכירים בזה שלא כל מה שכתוב בתורה רלוונטי לימינו לכן היהדות נשענת יותר על הלכות מאוחרות יותר ופרשנויות ופחות על התורה כלשונה. וכן, זה כתוב בתורה ובני ישראל לקחו גויות בשבי בזמן מלחמה, נתנו להן זמן להתאבל על השינוי ואחרי כמה חודשים, אם הן הסתגלו והשתלבו בחברה היהודית, מותר היה לגייר אותן בהסכמה, להתחתן איתן ולשכב איתן. קרי עד שהן לא מסתגלות ולא מסכימות, נאסר על פי התורה לאנוס אותן או לשכב איתן. כן.. גם כתוב שאם אתה רוצה להינשא להן צריך לגלח את שיערן להוריד את הציפורניים שלהן וכל דבר שעושה אותן יפות ולתת להם להתאבל איזה מספר מסויים של ימים ולאחר מכן הוא יכול להינשא לה אם הוא באמת עדיין אוהב אותה. במלים אחרות, אני ממליצה לקרוא מה התורה אומרת ואז לחוות דעה..
מדובר על זמן מלחמה, אם יש שבוייה יפה שהחייל חושק בה ורוצה להנשא לה. לפני שהוא נושא אותה לאישה הוא לוקח אותה הביתה ומגלח את ראשה היא מגדלת צפורניה ולא מטפחת אותם. אם עדיין חושק בה הוא חייב לתת לה להתאבל 30 יום על משפחתה ולהסתגל למצב החדש. כל זה נועד כדי להמאיס אותה על החייל! שתתבזה בעיניו! אם לא רוצה בה חייב לשחרר אותה היא הופכת לחופשיה. אם עדיין חושק בה הוא חייב לשאת אותה לאישה אך ורק אם תסכים להתגייר. אם מסרבת להתגייר מחכים 12 חודשים שאסור לפגוע בה ואחר כך משחררים אותה. זה מה שכתוב. וזה מה שהרב התכוון בדבריו. הלוואי שכל צבא בעולם היה מתנהל ככה. אם כך היה לא היו מקרי סחר בנשים ואונס שקורים על ידי דעאש ודומיו. אז התנ״ך טיפה יותר הומני אם אפשר לקרוא לזה ככה אבל בשורה התחתונה הרב לא ממציא יש מאין. יתר העמים הכובשים האחרים אנסו נשים יהודיות ונשותיהם של עמים אחרים כחלק מאקט כיבוש. המוסלמים ממשיכים לאנוס עמים נכבשים עד היום, הן במסגרת דעאש והן כפיגועי אונס כנגד יהודיות. הוא לא המציא כלום, הדבר מאוד נפוץ, אך התקשורת עוותה את דבריו.
שימו לב שהשאלה המקורית לא הייתה הלכתית בנוגע לעבר אלא העלתה תהיות אמיתיות בנוגע לצה"ל. והיא הסתיימה במשפט הבא: "והאם מותר במינו לחייל צה"ל, לדוגמא, לאנוס בחורות בזמן לוחמה, או שדבר זה אסור?" כלומר אין כאן אפילו את התירוץ של דיון תאורטי. יחד עם זאת, אונס במלחמה זאת תופעה אמיתית, זאת הפרת זכויות אדם מזעזעת שיש למחוק מהעולם, לא נושא להתפלפלויות תיאורטיות ודילמות פרשניות. אני לא מקבלת דיון תיאורטי על מתי ואיך מותר לאנוס. במקביל, לא היהדות ולא הרב התירו אונס, בניגוד לנטען על ידי התקשורת. ועדיין השמאל עושה כאן עליהום חרדופובי לא מבוסס. מאפיין מעניין נוסף שהשמאל הפמיניסטי אינו מגנה הנו עבירות אונס שנעשה על ידי האוייב כנגד יהודיות, גם אם הדבר נעשה במסגרת פעילות של השמאל הישראלי ביהודה ושומרון או כפיגוע אונס כנגד ילדות יהודיות בנות 14. הדבר נעשה כדי לפגוע במעמדו של הרב ואכן, הוא זומן לבירור אצל סגן הרמטכ"ל אותו סגן שטוען שהישראלים הם נאצים לכל דבר. בעולם מקביל הרב הצבאי הראשי אייל קרים הוא זה שמזמן את סגן הרמטכ"ל לשיחה על ההתבטאויות שלו.
מה שמדכדך אותי ב"סערת" הרב קרים הוא הקלות הבלתי נסבלת של מחיקת אישיותו ופועלו של אדם ברגע אחד.
אתה יכול להיות אב וסב בן 59, מפקד סיירת צנחנים ומפקד פלגה בסיירת מטכ"ל, לעשות את מלאכתך במסירות והרחק מהכותרות במשך עשרות שנים והנה, בבת אחת, כתב רשלן ועורך שנרדם בשמירה יהפכו אותך לדאע"ש יהודי על סמך חיפוש חובבני בגוגל, בורות וליקוי בהבנת הנקרא.
הרי הדברים שנמרחו על כותרת ראשית הבוקר ("משכב עם גויות טובות מראה בניגוד לרצונן") והופצו בכל ישראל, גם בכל העולם, לא הוצאו מהקשרם. הם לא הוצאו מהקשרם כי הם מעולם לא נכתבו! כלומר הם נכתבו, אבל לא על ידי הרב קרים, אלא על ידי מישהו שביקש לשים ללעג את דבריו של הרב.
מי שלא מעודכן, שיבדוק את הטקסט המקורי (שבהחלט היה יכול להיכתב בצורה טובה יותר, כמו כמעט כל טקסט במדיום השטחי של שו"תים באינטרנט) וישווה למה שפורסם בשמו של הרב קרים, עם גרשיים, כאילו זו ציטטה. ובמקום שכל המערכות (התקשורתית והפוליטית) יעסקו בהוצאת הדיבה כנגד קצין בכיר עתיר זכויות, מריצים אותו לשיחות בירור ודורשים ממנו להבהיר שבסוף הוא לא בעד אונס בזמן מלחמה, באמת תודה, כי בדיוק התלבטנו מה לעשות במלחמה הבאה.
ומה עם התנצלות, אמיתית כזאת, שייאמר בה במפורש שהדברים מעולם לא נאמרו על ידי הרב וכו'?
אין סיכוי, לא במחוזותינו. התנצלות גם לא תעזור, אות הקין הוטבע, מעכשיו האיש הצנוע, המסור והשקט הזה יהיה "ההוא מהסיפור של האונס", "הרב השנוי במחלוקת" וכו'.
ואולי כל זה נעשה רק כדי להכין אותנו לימי בין המצרים, לזכור לאן שנאת חינם יכולה להביא, לראות איך נראית חברה שמתפוררת מבפנים.
חרדופוביה.

אמא, אבא וכל השאר - הפרוייקט של עידן רייכל

וכשהלילה תם והשמש מאירה
התדעי אמא מה לעינינו נראה?
עצים סביב, רמי צמרת אך חרוכי גזע
בתים גדולים סביב אך הרוסים הם דהויי צבע
מהלך על הריסות אני, אמא
ותאמיני לי אין כאן שום אגס ואין כאן פרח

לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדנו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא

בחיי שזה קשה אך אני נשאר
אפורה האדמה ושחור האופק
וכחול שמים כאילו משתהה והוא ממתין
ולא נוגע, הוא לא נוגע באופק השחור
ביניהם חלל, שום קשר וכל השאר
וזה קשה מאוד אך אני נשאר
יש כאן גדר תיל ואחריה חרב שלופה
אמא, אבא וכל השאר

לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדנו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא

וכשהלילה תם והשמש מאירה
התדעי אמא מה לעינינו נראה?

God on Trial (2008)

היום לפני 9 שנים (25.03.2007) - ארני צ'יימברס מגיש תביעה נגד אלוהים.
ארני צ'יימברס, חבר לשעבר במשך 37 שנים בבית המחוקקים של מדינת נברסקה, הגיש ב-2007 תביעה נגד אלוהים וביקש כי הנתבע יוצא להורג על ידי זריקת רעל. לטענתו, אלוהים אשם בפעילות טרור משום שהוא מפיץ "אימת מוות והרס בקרב מיליונים מתושבי כדור הארץ". בית המשפט של נברסקה ביטל את התביעה, בטענה כי לא ניתן לזמן את הנתבע לדיון היות שכתובת המגורים שלו אינה נמצאת ברישומים.
הסופר ניצול השואה אלי ויזל סיפר שהיה עד למשפט לאלוהים שנערך על ידי שלושה אסירים יהודיים בטענה שנטש את העם היהודי בזמן השואה. בהתבסס על חוויה זו כתב ויזל את המחזה והרומן "המשפט של אלוהים" המתרחש בכפר אוקראיני ב-1649 לאחר פוגרום שנעשה ביהודים. בסיפור שלושה זמרים נודדים מגיעים לכפר על מנת להופיע, ובמקום זאת עורכים משפט ראווה לאלוהים על כך שאיפשר את הטבח. לבסוף אלוהים נמצא זכאי לאחר שאדם זר מציג את נאום ההגנה היחיד והמשכנע. לבסוף מתגלה שהאדם שהגן על אלוהים היה למעשה השטן. על בסיס הרומן הופק הסרט אלוהים על דוכן הנאשמים.




אלוהים במשפט (2008) by hebtrail

Awaiting their inevitable deaths at one of the worst concentration camps, a group of Jews make a rabbinical court to decide whether G-d has went against the holy covenant and if He is the one guilty for their suffering. Wondering about the meaning and modalities of their triage, presumably to live or burn, Jewish Auschwitz barrack mates start to debate on how or why God can allow (his) people to suffer such fatal misery, which even further divides a devout father and his liberal son. They eventually form a Thora court, which hears theological argumentation as well as practical considerations. Written by KGF Vissers

במטבחון של גולדה

היום לפני 47 שנה (17.03.1969): גולדה מאיר מתמנה לראש ממשלת ישראל.
כשגולדה עלתה לישראל, היא עבדה כקופאית במשרה חלקית. בירושלים נולדו לזוג מאירסון בן ובת - מנחם ושרה. את שנותיה בעיר תיארה לימים כ"אומללות ביותר בחייה", הן בשל היעדר ההגשמה החלוצית והן בשל העוני; היא סיפרה שכדי להכניס את בתה לגן היה עליה להתנדב לכבס את בגדי כל הילדים שבו, משום שלא הייתה יכולה לעמוד בתשלום הנדרש מההורים.
ב-1928 הציע לה דוד רמז לשמש מזכירת מועצת הפועלות בהסתדרות. תפקיד זה הפך את מאירסון, שהייתה שייכת למפלגת "אחדות העבודה" שלימים הפכה למרכיב מרכזי של מפא"י, לראש ארגון נשים ציוני גדול. היא ניהלה חיים עמוסי פעילות ונסיעות, והייתה לנואמת נחשבת. מאירסון הייתה בקשרים טובים מאוד עם דוד רמז, והאחרון סייע לה בהתקדמותה בהנהגה הציונית.
בשבת השחורה ב-1946 נשלחו רבים ממנהיגי הוועד הפועל, ובהם משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, למעצר בלטרון. מאירסון החליפה אותו בתפקיד. למרות זאת, היא לא נחשבה אז לחברה בגוף העליון של מקבלי ההחלטות ביישוב העברי. בעת שירותה בארגון "ההגנה" היו למאירסון ארבעה שמות קוד, שהידוע בהם הוא "פזית". שמות נוספים היו "ג'ק", "וינר" ו-"זהבה".
בטרם קום המדינה פגשה מאירסון פעמיים את עבדאללה מלך ירדן. בפגישה הראשונה, ב-17 בנובמבר 1947, היה עבדאללה לבבי ופייסן, והבטיח שלא תהיה התנגשות בין כוחותיו לבין היישוב, ואילו מאירסון הבטיחה שהיהודים יראו בעין יפה את השתלטותו על החלק הערבי של הארץ, כפי שיוחלט בתוכנית החלוקה. אולם ערב הפגישה השנייה, שהתקיימה ב-12 במאי 1948, כבר היה ברור שבדעתו לשלוח את לגיונו להילחם ביהודיי ארץ ישראל. במאמץ אחרון להניא אותו הגיעה אליו מאירסון מחופּשת לערבייה, בצוותא עם מומחה לענייני ערבים, עזרא דנין, שהתחזה לבעלה. כשהגיעה לבסוף למפגש אמר לה המלך בנימה של התנצלות שמהלך העניינים אינו תלוי עוד בו, והציע למאירסון שהארץ תוכפף לשלטון ממלכת ירדן ויהודיה יקבלו ייצוג בפרלמנט משותף ואוטונומיה באזורי מגוריהם, הצעה שלא התקבלה על דעתה. המסקנה הברורה מהפגישה הייתה שעבדאללה אכן מתכוון להצטרף כצד במלחמה, וגולדה נפרדה מהמלך במילים: "ניפגש לאחר המלחמה". יומיים לאחר מכן, ב-ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, חתמה גולדה מאירסון על הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף, חתימה שהייתה מלווה, כפי שתיארה זאת, בבכי סוער מצדה.
שבע שנים הייתה מאירסון שרת העבודה – חמש שנים תחת דוד בן-גוריון ועוד שנתיים תחת משה שרת. בתקופה זו שימשה זמן מה, בין השנים 1955–1956, יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. בתקופת כהונתה הונחה התשתית למשפט העבודה הישראלי, ונחקקו דיני העבודה הראשונים:
חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951
חוק חופשה שנתית, תשי"א-1951
חוק עבודת הנוער, תשי"ג-1953
חוק החניכות, תשי"ג-1953
חוק עבודת נשים, תשי"ד-1954
עם מותו של לוי אשכול ב-1969 הועדפה מאיר על פני מועמדים כיגאל אלון, ראש הממשלה בפועל בימים שאחרי פטירת אשכול, כמשה דיין, שעימות בינו לבין אלון נחשב למסוכן למפלגה, וכפנחס ספיר, שלו היה סיכוי טוב יותר לזכות בתפקיד, אך הוא העדיף לוותר עליו. מאיר, שקיבלה בסקרים שקדמו לכניסתה למשרה הרמה אפס אחוזי פופולריות נחשבה למועמדת של פשרה כשמונתה על ידי מרכז מפלגת העבודה ברוב של 287 חברים ו-45 נמנעים לראשות הממשלה מטעמה. מאיר החלה את כהונתה בתפקיד ראש ממשלת ישראל ב-17 במרץ 1969, והייתה ראש ממשלה במשך 5 שנים. ממשלת ישראל ה-14 שהקימה הייתה בהרכב זהה לממשלת אשכול. מאיר הייתה האישה הראשונה בישראל שמילאה תפקיד זה, והשלישית בעולם שכיהנה כראש ממשלה. למרות זאת מעולם לא רחשה אהדה לתנועה הפמיניסטית, והיו שהאשימו אותה שאף פגעה בקידום נשים בסביבתה.
בחודשים שלפני מלחמת יום הכיפורים זרמו התרעות רבות מפני מלחמה מתקרבת. המלך חוסיין נפגש עם גולדה מאיר מספר פעמים לפני המלחמה. הפגישה האחרונה התקיימה ב-25 בספטמבר 1973 בתל אביב, בה נכחו גם ראש ממשלת ירדן זייד אל-ריפאעי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה מרדכי גזית, לו קידר, מזכירתה של מאיר, ובכירי אגף המודיעין שצפו והקשיבו לשיחה. לפי צבי זמיר, ראש "המוסד" באותה עת, המלך חוסיין התריע בפגישות אלה מפני מלחמה קרובה. לפיכך התייעצה גולדה עם שר הביטחון משה דיין שהרגיע אותה.
ביום הכיפורים עצמו, שעות לפני פרוץ המלחמה, הכריעה מאיר לגייס את המילואים לבקשתו של הרמטכ"ל דוד אלעזר, בניגוד לדעתו של דיין, שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות. עם זאת, היא סירבה להצעתו של הרמטכ"ל להנחית מכה מקדימה, מחשש שכך תמנע הגעת עזרה בינלאומית במהלך המלחמה. חרף תוצאות המלחמה נבחרה גולדה מאיר שנית לראשות הממשלה בבחירות לכנסת השמינית, שנערכו זמן קצר לאחר המלחמה, אך הביקורת הציבורית גברה. דיין התפטר בתקופה זו 3 פעמים, היא היא סרבה לקבל את התפטרותו. מאיר התאמצה למנוע הקמת ועדת חקירה או לפחות לדחות את הקמתה וניסתה לתעל את הדרישות לבדיקה מבצעית של כשלים נקודתיים. מאמציה לא צלחו והיא נאלצה להסכים להקמת ועדת אגרנט. הוועדה אמנם ניקתה את הדרג המדיני וקבעה שמאיר פעלה בצורה שקולה ונכונה והחלטותיה היו נכונות, אך קיומה של הוועדה הביאה להתגברות הביקורת הציבורית שהובילה להגשת התפטרותה ב-11 באפריל 1974.
אצל גולדה מאיר במטבח התבשלה בעיקר פוליטיקה - אבל גם קפה שחור חזק וגפילטע פיש משובחים. במטבחה של גולדה, נרקחו ענייניה של המדינה. שם, סביב שולחן הפורמייקה הירוק, נרקמו התרגילים הפוליטיים של מחר והתבשלו המהלכים הסודיים ביותר. "מי שהוזמן למטבח היה זה בשבילו אות של כבוד, שהוא בלב העניינים", אמר לובה אליאב, שמתוקף תפקידו אז היה בין האורחים הקבועים במטבח של גולדה. "אוי, והיא אפתה עוגות מצוינות. ממש התאהבנו כולנו בטקס הזה, שהתקיים פעם בשבוע. היו שם אנשים מפורום 'שרינו' או מפורום 'חברינו' והיא הגישה לבאים קפה ועוגת גבינה או שטרודל תפוחים, ולא הסכימה בשום פנים באופן שנעזור לה. זה היה מעליב אותה". "אנו תובעים שיתוף בכל הדרגים, כולל בהתייעצויות המטבח של גולדה", אמר איש המפלגה חייקל רמות בישיבת הנהלת המערך. ראש הממשלה שנכחה בדיון קראה בחיוך: "יש גבול ליכולת הקיבול של המטבח שלי", ואילו מזכ"ל ההסתדרות, ח"כ יצחק בן אהרון, אמר בתגובה: "אז יש להקים מטבח כמו בקיבוץ". ואז קרא אחד החברים: "אפשר לבקש משר השיכון להרחיב את המטבח של גולדה".
גולדה מאיר נפטרה בליל שבת, 8 בדצמבר 1978, ונקברה לאחר ארבעה ימים ב-12 בדצמבר 1978 בחלקת גדולי האומה בהר הרצל.

אזרחות ישראלית הוענקה לביאטה קלרספלד, ציידת נאצים

ה-13 לפברואר הנו יום הולדתה ה-77 שנה של ביאטה קלרספלד, ציידת נאצים שנולדה בצרפת בתאריך 13.02.1939 - מזל טוב. כהוקרה על פועלה ויומיים לאחר ציון יום הולדתה, קיבלה היום ביאטה קלרספלד אזרחות ישראלית מידיו של אריה דרעי. בניגוד לרודף הנאצים שמעון ויזנטל, שהפך למפורסם בשל פעילותו, ציידי הנאצים ביאטה ובעלה סרז' קלרספלד לא זכו לפרסום להם היו ראויים בארץ, אך בצרפת זכו זוג הצידים לכבוד רב.
ביאטה קלרספלד היא עיתונאית גרמנייה שנודעה במאבקה לחשיפתם והענשתם של פושעי מלחמה נאצים. ניתן לחלק את פעולם של זוג הציידים לשני מישורים עיקריים. מישור ראשון הוא פרסום ספרים, אשר הכילו פרטים מרשיעים אודות פשעים של ארצות ואנשים פרטיים שפעלו בזמן השואה. בנוסף, הוא פעל במישור ההסברתי ונפגש עם עשרות מנהיגים ברחבי העולם בניסיון לשכנע אותם להסגיר את הפושעים שבשטחם. ביאטה הצליחה לגלות בעזרת תיעוד מפורט פשעי מלחמה רבים שביצעו הנאצים ולעלות על עקבותיהם של אלו שהצליחו להתחמק מעונש עם תום מלחמת העולם השנייה, ביניהם קורט לישקה, אלויס ברונר, קלאוס ברבי, ארנסט אלרס, קורט אשה ואחרים.
כדי להצביע על עברו של קאנצלר גרמניה המערבית קורט גאורג קיסינגר כחבר במפלגה הנאצית, קראה מן היציע בבונדסטאג בבון בשנת 1968 אל הקאנצלר, "נאצי, התפטר!" והורחקה מן האולם, מבלי שהועמדה לדין. מאוחר יותר, בוועידת מפלגת האיחוד הנוצרי דמוקרטי בברלין, עלתה קלרספלד על הבמה, סטרה לקיסינגר תוך שהיא קוראת "נאצי, נאצי!". היא הועמדה לדין בהליך מזורז, ונדונה לשנת מאסר, אך זמן קצר לאחר מכן הומתק עונשה לארבעה חודשי מאסר על תנאי. באוגוסט 1970 קשרה עצמה קלרספלד בכיכר בוורשה בשלשלאות לעץ וחילקה מנשרים שנועדו להצביע על האנטישמיות בפולין. היא נעצרה וגורשה מפולין.
בשנת 1971 ניסתה קלרספלד, ביחד עם בעלה, לחטוף בכוח את קורט לישקה, שהיה אחראי לגירושם של כ-76,000 איש מצרפת בתקופת השואה, ולהסגירו למערכת המשפט הצרפתית. ביאטה קלרספלד נדונה בשל כך לחודשיים מאסר, אלא שבעקבות לחץ בינלאומי ומחאה ציבורית הומתק העונש למאסר על תנאי. פושע המלחמה לישקה נותר חופשי, ורק בשנת 1979 הועמד לדין. בשנות ה-80 נסעה תוך סיכון עצמי לא מבוטל, לצ'ילה ולפרגוואי, שהיו אז דיקטטורות צבאיות, כדי לעורר שם תשומת לב לפושעי המלחמה הנאציים ולטר ראוף ויוזף מנגלה, שלפי הידוע הסתתרו במדינות אלה.
ביחד עם בעלה סרז' ועם אחרים, התחילה בשנת 1986 במערכה לחשיפת מעורבותו של קורט ולדהיים ברייך השלישי ולבידודו הבינלאומי כנשיא אוסטריה. באותה שנה שהתה קלרספלד במשך חודש במערב ביירות והציעה להחליף עצמה כנגד בני ערובה ישראלים.
ב-1987 הועמד לדין קלאוס ברבי, שנלכד ביוזמתה. קלרספלד מחשיבה הישג זה לגדול הישגיה, לאחר שכבר בשנת 1972 גילתה את מקום מחבואו בבוליביה. בשנת 1991 פעלה להסגרתו של ממלא מקומו של אדולף אייכמן, אלויס ברונר, שחי בסוריה. ברונר היה אחראי לרציחתם של 130,000 יהודים במחנות ההשמדה הנאציים. בשנת 2001 נדון ברונר בהיעדרו למאסר עולם.
לקלרספלד הוענק בישראל בשנת 1974 "עיטור האומץ של לוחמי הגטאות". נשיא צרפת פרנסואה מיטראן מינה אותה בשנת 1984 ל"אבירה בלגיון הכבוד". בגרמניה, מאידך, לא הוענקו לה פרסים ציבוריים.

יום הזכרון ה-74 להרצחו של אברהם שטרן - פשעי מלחמה של המנדט הבריטי

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים (שני בתים ראשונים), המנון לח"י

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,

וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.

כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:

מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,

בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,

בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,

וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!

אברהם שטרן-יאיר

אברהם (יאיר) שטרן היה לוחם מחתרת ומשורר יהודי, מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל" (לח"י). הוא נודע גם בכינוי המחתרתי "יאיר", על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה. הוא היה פעיל אצ"ל עד לשנת 1940, אז עמד בראש קבוצת פורשים שהסתייגו מהתמתנות גישתו של הארגון בכל הקשור למאבק בשלטון המנדט הבריטי והתפלגו לארגון עצמאי שלימים נקרא לח"י. לכל אורך הדרך נרדפו חברי הארגון, ושטרן בראשם, בידי הבולשת הבריטית, שראתה מטרה עליונה בחיסול פעילותו. המצור סביב שטרן התהדק, עד שבב-12 פברואר 1942 (היופ לפני 74 שנים), הוא נתפס בידי אנשי הבולשת ונרצח עם לכידתו.
בשלושת השבועות האחרונים לחייו התגורר שטרן בדירתם של טובה ומשה סבוראי, ברחוב מזרחי ב' 8 בשכונת פלורנטין בתל אביב. דירתם נחשבה כפסולה מטעמי ביטחון - משה סבוראי היה אסיר נמלט באותם ימים והיה לדמות מבוקשת על ידי המשטרה. טובה סבוראי התחזתה לאישה חולה אשר בעלה נעדר לעתים קרובות מביתם, וחיסיה שפירא, שהייתה המקשרת של שטרן, התחזתה לעוזרת של טובה, הדואגת לסידורים השוטפים של תחזוק הבית. שטרן נהג להעביר את זמנו בקריאה, בניסוח רעיונות פוליטיים שהרהר לגביהם ובמענה על דואר שקיבל בעזרת המקשרת שלו חיסיה. מאז שפורסמו תמונותיו בעיתונים ועל גבי לוחות המודעות, הוחלט שיפסיק לצאת לטיוליו הליליים על אף החושך ששרר ברחובות בתקופה זו של מלחמה.
ב-12 בפברואר 1942, לאחר ביקורה של חיסיה השכם בבוקר, חש שטרן כי מתבוננים בביתם דרך שלבי התריס הפתוחים. טובה סגרה את השלבים במחשבה שאלו הם בעל הבית ואשתו התולים את כביסתם על הגג, ושטרן פנה לכתיבה כהרגלו מדי יום ביומו. מספר דקות אחר כך, בשעה 9 בבוקר לערך, נשמעה דפיקה קלה בדלת. שטרן פנה ישירות לארון, וטובה ניגשה לפתוח את הדלת לאחר שסגרה את הארון אחריו. בפתח עמד הקצין הבריטי תומאס ג'יימס וילקין, ששלט היטב בשפה העברית, ביחד עם שני בלשים אנגלים. וילקין הודיע לטובה כי הגיע על מנת לקחת עמו מספר פרטי לבוש עבור משה בעלה שיעבור היום לבית הסוהר המרכזי בירושלים. טובה נכנסה לחדר הפנימי, אספה מספר לבנים וחליפה שתלו על דלת החדר, והגישה אותם לוילקין. וילקין ניסה לפתח שיחה עם טובה באשר לפעילותו של בעלה, וכאשר זו השיבה בשלוות נפש איבד וילקין את קור רוחו ובבת אחת התפרץ ואמר כי סוף "אנשי שטרן" יהיה דומה לסופם של נרצחי "דיזנגוף 30". לשמע שמותיהם של הנרצחים השיבה טובה לקצין כי היא עוד תזכה לראות את הבריטים בורחים מהארץ.
וילקין הורה לפתוח בחיפוש בתוך הבית. שני הבלשים החלו בחיפוש, ווילקין ניגש לשולחן בו ישב שטרן לפני מספר דקות וקרא את תוכן הפתקים שהיו עליו. אחד הבלשים פנה לחפש בארון הבגדים הגבוה, נתקל בגופו של שטרן ומיד משך אותו החוצה. טובה הבחינה בבלש מושיט יד אל אקדחו, קפצה ממקומה ונעמדה בין הקצין לשטרן. "לא לירות, לא לירות או שתירה בי",הפצירה טובה בבלש. וילקין הגיע מיד למשמע השיח והבחין בשטרן.
כעבור מספר דקות הגיעו שני בחורים צעירים ובידם כבלים. אחד הבלשים מיהר לכבול את שטרן בעוד שאקדחו ואקדח הבלש השני מופנים אליו. מהר מאוד התמלא הבית בבלשים אנגלים. את טובה סבוראי הובילו החוצה לאחר שנערך עליה חיפוש והיא החליפה את בגדיה.
כאשר הגיע הבלש ג'פרי מורטון, הוא הורה לשטרן להתקרב לכיוון החלון. שטרן נשמע למורטון ולפתע נשמעו שלוש יריות. טובה, שהייתה בניידת משטרה מחוץ לבית ושמעה את היריות, הבינה מיד: שטרן נרצח. גופתו של שטרן הורדה לרכב הצלב האדום, והלוויתו נערכה לפנות ערב בבית העלמין בנחלת יצחק שבתל אביב.
בספרו של ג'פרי מורטון, "פשוט-המלאכה", מתוארת עדות שלפיה הוּצא שטרן מן ארון הבגדים, ובשעה שרכן לקשור את שרוכי נעליו זינק לעבר החלון שהוליך אל גג שטוח. מורטון טוען כי חש באיום והאמין כי שטרן רץ לעבר מטען שכנראה החביא מבעוד מועד ושאליו ניסה לברוח בשעת הימלטו כדי להתפוצץ ולקחת עמו אנשים נוספים. לכן כאשר החל להימלט, החליט מורטון לירות ביאיר למוות. כך סיפר מורטון גם בראיון לעיתון "הטיימס".
ישנם קשיים רבים בעדות זו: שטרן היה כבול בידיו, ולכן לא יכול היה לנסות לקשור את שרוכיו. מאותה סיבה לא יכֹל לזנק לעבר החלון בעוד בלש אנגלי שומר עליו. בעייתיות נוספת קיימת בהנחה לקיום הפצצה: אם באמת הייתה פצצה, מדוע לא השאיר אותה שטרן במקום קרוב יותר, כמו למשל איתו בארון? ובנוסף - הוא לא רצה לסכן את משפחת סבוראי. מורטון גם לא הסביר מה עשה הבלש ששמר על שטרן בזמן שניסה להימלט, ומדוע לא היה זה הוא שירה בו. שנים רבות לאחר הרצח החליט סרג'נט דניאל דיי, השוטר היחידי שנותר עם מורטון בחדר, לספר את מה שהתרחש:

לאחר שציווה מורטון על כולם לעזוב את הדירה ולקחת איתם את טובה סבוראי, נשארנו עם שטרן רק שנינו, מורטון ואני. ואז ניגש מורטון אל מאחורי גבו של שטרן, דחף אותו אל החלון וירה בראשו. שטרן נפל ומורטון המשיך לירות בחזה. אחר כך הפנה את ראשו אליי ואמר: אתה ראית שהוא ניסה לברוח.

– ‏לוחמי חירות ישראל: אנשים, רעיונות, עלילות‏

על שמו של אברהם שטרן-יאיר רחובות בערי ישראל. בנוסף, נקראים על שמו היישוב כוכב יאיר בשרון ומאחז חוות יאיר בשומרון. מוזיאון הלח"י הנמצא בבית בו נרצח נקרא "בית יאיר". מדי שנה, בכ"ה בשבט, יום הרצח, מתקיימת אזכרה ממלכתית לחללי הלח"י בסמוך לקברו בבית העלמין בנחלת יצחק.

היום לפני 68 שנה (30.11.1947): נפתחת מלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות הנה השם המקובל במדינת ישראל, שניתן לעימות הצבאי שהתנהל בין היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, לבין ערביי ארץ ישראל וחלק ממדינות ערב. הערבים ניסו למנוע בכוח את יישומה של החלטת החלוקה של עצרת האומות המאוחדות, ואת הקמתה של מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בשטח ארץ ישראל המנדטורית. המלחמה החלה מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 והסתיימה ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון (עם סוריה).
מיד לאחר החלטת האו"ם, החלה התארגנות של הנהגת היישוב היהודי לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. ההכנות התמקדו בחיזוק הכוח הצבאי של היישוב, בהתבסס על ההנחה, לפיה מיד לאחר עזיבת הבריטים צפויה פלישה של צבאות מדינות ערב השכנות לשטח ארץ ישראל. ההתארגנות התמקדה במספר תחומים - גיוס כוח אדם והכשרתו, המשך ההעפלה, רכישת נשק בחוץ לארץ והברחתו לארץ וייצור נשק ותחמושת בתנאי מחתרת. פעילות זו בוצעה על בסיס התנדבותי.
ואכן למחרת ההצבעה בעצרת האו"ם, ב-30 בנובמבר 1947 (י"ח כסלו תש"ח), תקפו הערבים ביריות נוסעי אוטובוס יהודי בדרכו מנתניה לירושלים סמוך לשדה התעופה לוד. שישה מנוסעי האוטובוס נהרגו ותשעה נפצעו. תקרית זו הייתה הראשונה בסדרה של התקפות ערביות על מטרות יהודיות, וניתן לראות בה את אקורד הפתיחה של מלחמת העצמאות. ב-30 בנובמבר 1947, בשעה 7:30 בבוקר, למחרת ההצבעה באו"ם וההחלטה על תוכנית החלוקה יצא אוטובוס של "אגד", עם מספר לוחית הרישוי 2094, מנתניה לירושלים, ובו 21 נוסעים ונהג.
בשעה 8:12 ראה הנהג, אריה הלר, ערבי לובש מעיל אירופי, מנופף בידו. הוא הבחין בתת מקלע המוסתר תחת כנף מעילו. הנהג לא עצר את האוטובוס והערבי שלף את התת-מקלע וירה בו. הלר ניסה להאיץ את הנסיעה ואז הושלכו על האוטובוס רימוני יד אחדים. אחד מהם התפוצץ בתוך האוטובוס ואש תת-מקלע נורתה על האוטובוס מצד חזיתו. הנוסע יוסף שטרן, תושב נתניה, שישב לצד הנהג הצליח להשתלט על ההגה היטה את האוטובוס לצד ימין והאוטובוס שקע בצד הדרך ונעצר. מהירי נהרגו חמישה מהנוסעים ותשעה אחרים נפצעו. הנהג ושניים מהנוסעים יצאו מהרכב ותפסו מחסה מאחורי אחד הגלגלים. אחד התוקפים נכנס לאוטובוס ולקח את תיקו של הנהג ובו 19 לא"י. בראותו את אחד הנוסעים מנסה לעזור לאשתו הפצועה, התוקף ירה בבעל והרגו ואז נמלטו התוקפים. חמישה אנשים נהרגו. הייתה זו ההתקפה המאורגנת הראשונה על היישוב במה שהוגדר מאוחר יותר להיות "מלחמת העצמאות".
חיילים מהלגיון הערבי, בני עבר הירדן, בפיקוד בריטי ניגשו לאוטובוס וסירבו לעזור לנפגעים. יהודי בעל משאית שהובילה חצץ שעברה במקום פינה חלק מהפצועים לבית החולים בילינסון בפתח תקווה. הנוסעים שיכלו ללכת ברחו דרך השדות ונאספו על ידי עגלה עם סוס. אחרי 25 דקות תקפה הכנופיה אוטובוס אחר, שנסע מחדרה לירושלים, והרגה שני נוסעים. לצורך הלחימה, כוחות צה"ל, שעדיין היה בשלבי הקמה באותה התקופה, התבסס על שש חטיבות "ההגנה" - גולני, גבעתי, כרמלי, אלכסנדרוני, קרייתי ועציוני ושלוש חטיבות הפלמ"ח - הראל, יפתח והנגב, היו לחטיבות צה"ל. בהמשך הוקמו שלוש חטיבות חדשות - חטיבת עודד, חטיבה 7 הממוכנת וחטיבה 8 המשוריינת. גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן לחיילים משארית הפליטה באירופה לאחר השואה, ממחנות המעפילים בקפריסין ומצפון אפריקה, שהובאו ארצה כמתנדבים להלחם במלחמת העצמאות. מח"ל עליה ב' היו כ-250 מתנדבים מצפון אמריקה ששירתו כאנשי צוות של 10 אוניות המעפילים הגדולות שנרכשו על ידי 'המוסד לעליה ב' בארצות הברית וקנדה. חלק מהמתנדבים נשארו בארץ ושרתו בצה"ל במלחמת העצמאות. מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) היו כ-3,000 מתנדבים מחו"ל שחשו להתנדב להגנת המדינה עם הקמתה,חלקם אף קודם להכרזת המדינה, חלקם הקטן לא יהודים, ותיקי צבאות זרים לצד חסרי ניסיון צבאי, אמריקאים, בריטים ומדינות חבר העמים הבריטי וגם יוצאי צבאות אירופיים. תרומתם ניכרה במיוחד בחילות המקצועיים, חילות האוויר, הים, התותחנים והשריון. רוב אנשי צוות אוויר של הטייסות הראשונות של חיל האוויר היו מאנשי המח"ל. תוך כדי סערת הקרב ובטרם החלה ההפוגה הראשונה פורסמה על ידי הממשלה הזמנית, בראשות דוד בן-גוריון, "פקודת צבא ההגנה לישראל" ב-26 במאי 1948, שהפכה את ארגון "ההגנה" לצבא סדיר.
מקובל לחלק את מלחמת העצמאות למספר שלבים עיקריים:

ארטילריה ירדנית בעיר הקודש ירושלים

 1. 30 בנובמבר 1947 - 3 באפריל 1948, השלב הראשון של מלחמת העצמאות התאפיין במאבק על השליטה בדרכים ובערים המעורבות. העימות הצבאי בין היישוב היהודי והערבים הפלסטינים היה מוגבל בהיקפו והשתתפו בו כוחות קטנים יחסית. הערבים ריכזו את התקפותיהם בעיקר על צירי התנועה שהובילו ליישובים יהודיים מבודדים (כולל ירושלים המערבית) במידה רבה של הצלחה, ואילו כוחות ההגנה נקטו בדרך כלל באסטרטגיה הגנתית, והסתפקו בפעולות תגמול נקודתיות. מיד עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם ב־29 בנובמבר 1947 ("כ"ט בנובמבר") על תוכנית החלוקה, תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים, המורכבים בעיקר מערביי ארץ-ישראל וכוחות ערביים סדירים-למחצה שבאו ממדינות סמוכות, את היישוב היהודי. על הכוחות נמנו אנשי צבא ההצלה שהגיעו מסוריה ועיראק, בפיקודו של פאוזי קאוקג'י שפעל בצפון, ה"ג'יהאד הקדוש" בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני שפעלו באזור ירושלים, וקבוצות של האחים המוסלמים ממצרים שפעלו בדרום. כיריית הפתיחה במלחמה זו נחשבת ההתקפה על אוטובוס 2094 של "אגד", בה נהרגו חמישה נוסעים יהודים.
על היישוב היהודי הגנו אנשי ארגון "ההגנה", שהיווה צבא סדיר למחצה ובו כ-25,000 אנשי החי"ם (חיל משמר), מיליציה שאנשיה קיבלו לרוב אימון בסיסי, שנועדה להגנת היישובים על ידי תושביהם, כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן-למחצה של צעירים בגילאי 18 עד 25, שנועד לפעול מחוץ ליישובים, וכ-3,000 אנשי הפלמ"ח – הזרוע הסדירה והמגוייסת של "ההגנה" המאומנים אימון קרבי; ומחתרות האצ"ל שכלל כ-3,000 חברים והלח"י המורכבים ממאות חברים. שלב זה במלחמה התנהל במקביל לפינוי הצבא הבריטי מארץ ישראל. אזורים שפונו על ידי הבריטים הפכו במהירות לזירת קרבות.
לאופן בו בוצע הפינוי הבריטי הייתה השפעה רבה על התפתחות הלחימה בין הצדדים היריבים בארץ ישראל: הבריטים פינו את כוחותיהם דרך צירי פינוי מסוימים, וסירבו לאפשר לצדדים להשתלט על צירים אלו, כל עוד הם לא השלימו את פינוי כוחותיהם. במקרים מסוימים, הם לא היססו להפעיל כוח על מנת לאלץ כוחות יהודים או ערביים לפנות שטחים שנכבשו על ידם, כאשר נוכחותם הפריעה לנסיגה הבריטית המתוכננת. בנוסף לכך, במהלך הפינוי הבריטי נמנעו הנהגת היישוב היהודי ופיקוד "ההגנה" מהשתלטות על שטחים נרחבים, מחשש לתגובת הצבא הבריטי. כתוצאה מכך, בחודשים הראשונים של המלחמה אימץ פיקוד "ההגנה" גישה דפנסיבית בעיקרה, והסתפק בדרך כלל בפעולות תגמול נקודתיות כנגד הערבים הפלסטינים, ולא ניסתה להשתלט על נקודות יישוב ערביות. ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל "ההגנה" פקודת-אב למבצעים צבאיים, שנקראה בשם תוכנית ד', אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה של פיקוד "ההגנה" במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב.
2. 3 באפריל 1948 - 14 במאי 1948, השלב השני של המלחמה. הכוח הצבאי של היישוב היהודי עבר למתקפה ונטל לידיו את היוזמה בהתאם לקווי המתאר של תוכנית ד'. הכוחות הצבאיים של ערביי ארץ ישראל וכוחות "המתנדבים" הערביים שסייעו בידם הובסו, כאשר כוחות "ההגנה" השתלטו על שטחים נרחבים באזור החוף, בגליל ובפרוזדור ירושלים וכבשו את הערים המעורבות.
3. 15 במאי 1948 - 10 ביוני 1948, פלישת צבאות ערב הסדירים. בשבועיים הראשונים של הפלישה היוזמה הייתה בידי הצבאות הפולשים והכוחות הישראלים התמקדו בבלימת התקדמותם. החל מסוף מאי החלו כוחות צה"ל לבצע שורת התקפות נגד, שרובן הסתיימו בכישלון, על הכוחות הפולשים.
4. 11 ביוני 1948 - 7 ביולי 1948, ההפוגה הראשונה. פסק הזמן נוצל על ידי שני הצדדים להתארגנות מחדש לקראת חידוש הלחימה ולהתעצמות צבאית. בתקופה זו התרחשה פרשת "אלטלנה".
8 ביולי 1948 - 18 ביולי 1948, קרבות עשרת הימים, היוזמה עברה לידי צה"ל, שבמספר מתקפות נגד הצבאות הערביים וכוחות צבא ההצלה השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.
19 ביולי 1948 - 20 ביולי 1949, מהכרזת ההפוגה השנייה עד חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה. בתקופה זו יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים, שנמשכו מספר ימים כל אחד (מבצע יואב, מבצע חירם, מבצע חורב ומבצע עובדה), השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, במטרה לקבוע עובדות בשטח, והביס את הצבא המצרי. שלב זה של המלחמה התאפיין בפסקי זמן ארוכים בין פרקי הלחימה, ובשילוב הדוק בין העימות הצבאי בשטח ארץ ישראל למאבקים של ישראל בזירה המדינית.

המלחמה הסתיימה בניצחונה של ישראל, שהרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית במסגרת החלטת החלוקה.‏ בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל. שיעור האבידות במלחמה בקרב היהודים הגיע לכדי אחוז מכלל אוכלוסיית היישוב, עשרות יישובים יהודיים חרבו או ננטשו, העיר ירושלים חולקה בין ישראל לירדן והרובע היהודי כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים נותר בשליטת ממלכת ירדן. במהלך המלחמה, עזבו מרצונם את הארץ מאות אלפי ערבים וחזרו למדינות מוצאם, לאחר שהתוקפים ממדינות ערב פרסמו, כי טבח עומד להתבצע ביהודים על ידי צבאות ערב. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי הנכבה (בערבית - "האסון" או "המכה"). במקביל, מאות אלפי פליטים יהודים ברחו מארצות ערב בעקבות פרעות ופוגרומים שנערכו בקהילותיהם בחסות הממשל הערבי - מוסלמי. הם נותרו ללא רכוש שהוחרם על ידי הממשל הערבי ובמחיר חייהם של מאות ואלפים מבני הקהילה היהודית במדינות ערב שהערבים ערכו בם טבח.