מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

‏הצגת רשומות עם תוויות רפאל איתן. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות רפאל איתן. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 24 במאי 2016

עשור למותה של יעל רום, טייסת הקרב הראשונה של צה"ל







היום לפני 10 שנים (24.05.2006): הלכה לעולמה הטייסת יעל רום.
רום היא הטייסת הראשונה בעולם המערבי שעברה קורס טיס צבאי מלא והוסמכה לקברניטה במחצית הראשונה של המאה ה-20. רום, שהוסמכה לטוס על שבעה סוגי מטוסים, היתה הטייסת הראשונה שטסה בטיסה מבצעית מעבר לקווי האויב והראשונה שהטיסה גם מטוסים בחברת תעופה אזרחית - "ארקיע".
רום נולדה ב-1932 בתל אביב וסיימה את לימודיה התיכוניים ב-1950. היא התגייסה לגדנ"ע ובזמן שהמתינה לשיבוצה בקורס מפקדי פלוגות בגדנ"ע, הציעו לה שני מדריכי טיס לגשת למבדקי טיס. רום ניגשה למבדקים ועברה אותם. היא המשיכה לקורס הראשוני, ובסיומו דורגה שנייה מבין מסיימיו וצורפה לקורס הצבה למטוסים דו-מנועיים. זאת, לקראת שיבוץ הטייסים במטוסי קרב-הפצצה מסוג "מוסקיטו". לאחר מכן חזרה רום להדריך בגדנ"ע אוויר וב-1953 צלחו ניסיונותיה לחזור לחיל האוויר כטייסת תובלה. היא נהפכה לטייסת הראשונה בחיל האוויר הישראלי. רום שירתה עשר שנים בחיל האוויר בשירות חובה ובהמשך בקבע ובמילואים, בתפקידי הובלה והצנחה.
באוקטובר 1956, במבצע קדש, בהיותה בת 29 וסגן במילואים, היתה רום אחד משני הטייסים במטוס ה"דקוטה" שהוביל את כוח הצנחנים בפיקודו של רפאל איתן למעבר המיתלה בסיני. באותו מבצע הטיסה רום גם את כוח הצנחנים בפיקודו של מוטה גור לפעולה בא-טור ושימשה כטייס משנה של המטוס הראשון שנחת בשארם א-שייח. ב-1957, שנים לפני שחברות תעופה מערביות החלו להעסיק נשים בתור טייסות, עברה רום לשמש כטייסת ב"ארקיע", וב-1962 אולצה להשתחרר משירות מילואים לאחר שהפכה לאם. יעל רום נהנתה מהרוח החלוצית של פוסט מלחמת העצמאות. לאחר מכן, הכוחות השמרניים והשוביניסטיים ניצחו. והם חזקים מאד.
הטייסת ראשונה בצה"ל הייתה רחל מרקובסקי לנדאו, שהשתתפה בקורס הטיס של חברת אווירון שהתקיים בשדה התעופה לוד והייתה לאישה הראשונה שהשלימה את הכשרתה כטייסת בארץ ישראל. היא השתתפה במבצעים שונים בתקופת היישוב ובייבוא מטוסים לארץ. איך בשנות החמישים כן קיבלו ובשנות ה90 לא? בשנים הראשונות של החיל שירתו מספר נשים כטייסות תובלה, ביניהן היו זהרה לביטוב, שהייתה טייסת תובלה בעת מלחמת השחרור ונהרגה בהתרסקות מטוסה, ויעל רום. באותו מבצע השתתפה גם הטייסת רינה לוינסון. עם זאת, הניסיונות לשילוב נשים בקורס טיס בשנים 1951-1953 ושוב במשך שנתיים בשנות השבעים, הוגדרו ככישלון על ידי הצבא. זה היה לפני זמנו של עייזר וויצמן השוביניסט, מפקדו בעתיד של חיל האויר, שגימד את הנשים בחיל האויר לרמת "מיידלעך". הוא לא היה עדיין מפקד החייל כשיעל רום התקבלה לקורס הטיס ויש להניח שלא יכול היה לבלום אותה. זכורה היטב התנגדותו לצירוף נשים לקורס בתקופת התנדבותה של אליס מילר. עייזר היה מפקד החיל סביב מחצית שנות ה 60. בתקופת בג"צ אליס מילר הוא היה כבר נשיא המדינה... ומעבר לסמכות לעשות כלום ושום דבר, בוודאי לא בתחום הצבאי ביטחוני, הוא התבטא בצורה עייזרית טיפוסית, מלאה בצבע ומחפירה בה בעת. לכן, רק לאחר בגצ אליס מילר בשנות ה-90 התחילו לקבל שוב נשים לקורס טיס צבאי. מילר בסך הכל רצתה קודם כל להתקבל לקורס טייס. למרות שאליס זכתה בבג"צ, היא נכשלה במבדקים. טייסת הקרב הראשונה שלנו היא רוני צוקרמן, נכדתו של אנטק (שהיה סגנו של אנילביץ' בגטו ורשה). היא כבר אמא ועדיין מטיסה F16 במילואים.
בשנותיה המאוחרות, ניהלה יעל רום את חברת אידורום, מדע וטכנולוגיה בע"מ. את שנותיה המאוחרות הקדישה רום לקידום נשים בישראל. היא יזמה את פרויקט נעל"ה (נערות ללימודי הנדסה), אשר הפך ברשת אורט לפרויקט בשם "נערות אורט למאה ה-21". במסגרת הפרויקט אותרו נערות בעלות יכולת במדעים בגיל חטיבת הביניים ולימודיהן בתחומים אלה תוגברו במטרה להביאן לבחור במסלול בגרות הכולל לימודי פיזיקה ומתמטיקה בהקף של חמש יחידות לימוד. בשנות ה-70, היא היתה ראש היחידה לקידום הסטודנטים בטכניון. היא עצמה לא הייתה פרופסור בטכניון. היא הייתה נשואה ליוסף רום (מכאן שם משפחתה), שהיה פרופסור להנדסה אווירונאוטית בטכניון וחבר הכנסת מטעם הליכוד. נולדו לה שתי בנות - אחת פרופסור (למתמטיקה) ואחת דוקטור (לחקר המקרא), ובן גם הוא דוקטור (לכימיה).
יהי זכרה ברוך







יום שני, 28 בדצמבר 2015

47 שנים למבצע תשורה - כשצריך תגובה פרופרציונלית






היום לפני 47 שנה (28.12.1968): מדינת ישראל הוציאה אל הפועל את מבצע תשורה באמצעות צה"ל.
מבצע תשורה היה מבצע של צה"ל שנערך ב-28 בדצמבר 1968. במסגרת המבצע, פשטו כוחות סיירת מטכ"ל וצנחנים בפיקודו של רפאל איתן על שדה התעופה הבינלאומי ביירות והשמידו 14 מטוסי נוסעים של חברות תעופה ערביות.
ב-22 ביולי 1968 נחטף מטוס אל על בדרכו מרומא לישראל, והונחת באלג'יר. לאחר כמה ימים נענתה ממשלת ישראל לתביעות החוטפים, אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין, והסכימה לשחרר מחבלים תמורת החטופים. לאחר חמישה ימים שוחררו הנשים והילדים שהיו במטוס, ו-12 גברים שהיו בו שוחררו 39 יום לאחר החטיפה. כחמישה חודשים מאוחר יותר, ב-26 בדצמבר, חדרו טרוריסטים לנמל התעופה באתונה, ירו וזרקו רימוני יד לעבר מטוס אל על. כתוצאה מהירי נהרג אזרח ישראלי, דיילת נפצעה ולמטוס נגרם נזק.
בתגובה לשתי פעולות אלה, החליט ראש הממשלה הישראלי, לוי אשכול, על פעולה צבאית שתפגע בתעופה הערבית. מאחר ושני המחבלים שחטפו את מטוס "אל על" יצאו מלבנון ואומנו בה, תוך שיתוף פעולה מלא עם שלטונות לבנון, הוחלט כי המבצע ייעשה בשדה התעופה הבינלאומי של לבנון ויהיה קצר ושקט. בתחילה נבחנה האפשרות לחטוף מטוס לישראל. לשם כך, למד טייס הניסוי דני שפירא להטיס מטוסי נוסעים שונים, בהם בואינג 707 והקונוואיר. אולם, לבסוף הוחלט לפוצץ מטוסי נוסעים ערביים שישהו בשדה התעופה הבינלאומי של לבנון.
ביצוע הפעולה הוטל על סיירת מטכ"ל והצנחנים, בפיקודו של אל"מ רפאל איתן (רפול). ב-28 בדצמבר, בשעה 20:30 לערך הוטסו 66 לוחמים מן היחידה ומסיירת צנחנים לביירות בשלושה מסוקי סופר פרלון שאליהם התלוו שני מסוקי בל 205 לסיוע צמוד ותצפית. המסוקים טסו מעל הים התיכון בצמוד לחוף באורות כבויים כשבקצות הרוטורים שלהם לוחיות שפולטות אור זרחני שיאפשר להם לזהות זה את זה. לאחר טיסה של כשלושת רבעי שעה,
בשעה 21:18 לערך, נחת הכוח בשדה התעופה הבינלאומי ביירות. מסוק סופר פרלון הראשון ובו כוח הצנחנים נחת בצידו המזרחי של שדה התעופה. לאחר שהכוח פרץ ממנו, המריא וריחף מעל לחוף העיר בירות בכוננות לפינוי נפגעים. המסוק השני הנחית את כוח סיירת מטכ"ל בצידו השני של השדה. הלוחמים נשאו תיקי גב גדולים ובהם מטעני חבלה וצוידו בדפים שעליהם סמלי חברות התעופה הערביות.
הלוחמים התפצלו לחוליות והניחו שני מטעני חבלה על כל מטוס שזוהה כשייך לחברת תעופה ערבית. במטרה להבטיח את השמדת המטוסים, הונח מטען אחד על כל כנף שתוכנן להצית את הדלק המצוי במכלים שבכנפי המטוסים. בחלק מהמטוסים שהו נוסעים, וטרם מילכודם הורו הלוחמים לנוסעים לרדת מהמטוסים. במקרים בודדים סירבו הנוסעים לרדת מהמטוס והלוחמים נאלצו לירות באוויר לשם פינוים.
במקביל לפעולת הלוחמים בנמל התעופה, חגו מסוקי הבל סביבו. צירי הגישה לנמל התעופה נחסמו במטרה למנוע הגעת תגבורת, על ידי פיזור שקיות ובהם ג'ל מחליק, רימוני עשן ודוקרנים על הכבישים. לקראת סיום הנחת המטענים והתארגנות הכוחות לפינוי, הבחינו טייסי המסוקים המסייעים בכוח לבנוני במשאית ושריונית שניסה להגיע לשדה התעופה בדרכי עפר מצפון. טייס מסוק הבל אליעזר כהן (צ'יטה) הורה לקצין הטכני של המסוק לפתוח באש מא"ג לפני גלגלי כלי הרכב במטרה לעצור אותם. משהמשיכו כלי הרכב להתקדם, פתח הקצין הטכני באש ממקלע כבד 0.5 במטרה לפגוע ולשתק אותם. השריונית והמשאית נפגעו ונעצרו. פינוי הלוחמים התבצע על ידי מסוקי הסופר פרלון ללא הפרעה.
מבצע זה ממחיש את ההבדל בין אופן הפעולה של ממשלת ישראל וכוחות הבטחון שלה באותה התקופה, אופן פעולה שליווה אותה מיום הקמתה לעומת אופן הפעולה כיום. מדינת ישראל תמיד פעלה באופן מוסרי, דבר שבא לידי ביטוי בזרועותיה - כוחות הבטחון וההצלה. יחד עם זאת, דבר אחד השתנה - הנכונות לבצע פעולות הרתעה. עד לשנות ה-80, למדינת ישראל הייתה את יכולת ההרתעה והיא השתמשה בה כראוי בכדי להרתיע את האויב תוך הפעלת טקטיקת הגנה עצמית של תקיפה באופן מוסרי. כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, למען יראו וייראו.
כיום, לישראל עדיין יש יכולת ההרתעה, אך הטקטיקה היא בהתאם למדיניות ה'סליחה שנצחנו'. אנחנו לא מרתיעים כי אני אנחנו תמיד מנצחים. מדיניות זו מאפיינת את מדינת ישראל בשני העשורים האחרונים. אנחנו מותקפים מכל עבר, ואפילו מבית על ידי ארגוני השתולים, זאת למרות שאנחנו פועלים באופן מוסרי ביותר. אך מדינת ישראל מחבלת לעצמה, קושרת לעצמה ידיים ורגליים כאילו היא מפלצת. אבל אנחנו לא מפלצות. אנחנו המוסריים ביותר. עלינו לעשות הכל כדי להגן על עצמנו, גם אם נאלץ לתקוף. מה שצריך זה תגובה פרופרציונלית למתקפות הטרור כנגד מדינת ישראל ואזרחיה ולנטרל עלילות דם. הרוצה בשלום יכון למלחמה. ממש כמו שפוטין מדבר עם המחבלים בשפה שהם מבינים - הטורקים הפילו לו מטוס? הוא תוקף בשטח טורקיה.


בתמונה - נמל התעופה של ביירות לאחר הפשיטה





יום שני, 23 בנובמבר 2015

יום השנה ה-11 למותו בטרם עת של רפאל [רפול] איתן






"אני לא מתבייש בזה. אני חושב שמה שאמרתי לפני 20 שנה, נכון היום. מה השתנה? הערבים מנהלים איתנו משא ומתן בשלוש צורות: העמדת פנים, כזב ואלימות. אלה האמצעים שלהם לנהל משא ומתן. הנה, גם היום יש מגעים, והופ – פיגוע." ~ רפאל איתן 2004

"שיקומו כל מנהיגי ערב ויגידו: 'נמאסתם עלינו, אנחנו לוקחים מכם מרחק, אנחנו נותנים לכם שטחים תמורת שלום, ותעזבו אותנו בשקט'. ביום הזה אני אגיד: 'טעיתי'." ~רפאל איתן 2004



"היה לי ניסיון עם שני גבולות עם גדר: בבקעה, כשהייתי מפקד הבקעה, ובגבול לבנון, כשהייתי אלוף פיקוד צפון. הגדרות, כמכשול, מנעו מאיתנו הרבה דם. מה הפלסטינים חושבים, שאנחנו נסבול מתאבדים ונקל עליהם בכל תחום?" ~ רפאל איתן, 2004

"הדעה שלי היא שכל המאמצים האלה הם לשוא. עם הערבים אי אפשר יהיה אף פעם לעשות שלום. זה כמו בספר של הנטינגטון (התנגשות הציביליזציות), זה מאבק בין ציוויליזציות. אנחנו פה תרבות זרה, ולעולם, לדעתי, האיסלם לא ישלים עם זה שיש פה ישות זרה, שיש לה עצמאות מדינית והיא אפילו מנצחת אותם במלחמות. הם לעולם לא יסכימו." ~רפאל איתן 2004



רפאל איתן ("רָפוּל") (11 בינואר 1929 – 23 בנובמבר 2004) היה הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. אביו אליהו היה מראשוני ארגון "השומר" ואמו צאצאית לשושלת אורלוב. רפאל איתן גדל במושב תל עדשים, שבו התגורר מרבית שנות חייו. אביו אליהו הקנה לכל ילדיו חינוך נוקשה וקפדני תוך שימת דגש על משמעת, מוטיב שליווה את רפול ואחיו לכל אורך חייהם. נטען לא אחת שהמקור למשמעת הקפדנית שאותה תבע רפול בהיותו רמטכ"ל נבע מאותו חינוך שלו זכה בילדותו.
ב-1944, בגיל 15, הצטרף רפול לפלמ"ח. הוא הוכשר כלוחם במחלקת הסיור של הפלמ"ח‏. במלחמת העצמאות לחם בשורות חטיבת הראל. בשנות השישים, עבר רפול קורס טיס מקוצר על מטוסים קלים. בתום קורס זה הוא זכה לענוד כנפי "ק", טייס קישור וסיור. בתום שנות ה-70', הומרו כנפיים אלו בכנפי טיס רגילות. לאחר סיום כהונתו כרמטכ"ל, התנדב לשירות מילואים כטייס, קיבל דרגת ייצוג של רב-סרן והשתתף במשימות קישור ומודיעין.‏
במלחמת ששת הימים, רפול פיקד על חטיבת הצנחנים בקרבות בפתחת רפיח וברצועת עזה. במהלך הלחימה, הוא נפצע קשה בראשו במבואות רומני שבצפון מערב סיני. לאחר החלמתו, התמנה למפקד חטיבת הבקעה וניהל את הלחימה בגזרה זו, שכללה מרדפים אחר מחבלים מארגוני הטרור הפלסטינים.
ב-24 ביוני 1968 מונה אל"ם רפאל איתן לקצין צנחנים ראשי. בדצמבר אותה השנה פיקד על מבצע תשורה.
 ב-7 בינואר 1969 הוקמה מפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (קחצ"ר) ורפאל איתן הועלה לדרגת תת-אלוף והוצב בראשה. לאחר מכן מונה למפקד אוגדה 36 - אוגדת מילואים של פיקוד הצפון. אוגדתו התגייסה ב-6 באוקטובר 1973 והחל להזרים כוחות לרמת הגולן בניסיון לבלום את צבא סוריה. החל משעה 02:00 של 7 באוקטובר מונה למפקד חזית רמת הגולן. ב-14 באפריל 1974 מונה לאלוף פיקוד הצפון, פיקד על כוחות צה"ל במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. באותו יום נערך המבצע לכיבוש שיא החרמון הסורי בידי כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת האלפיניסטים "ארז" בנוסף, היה איתן בין מקימי הגדר הטובה, ולאחר מכן באוגוסט 1977 לראש אג"ם. הוא מונה בהמלצת שר הביטחון עזר ויצמן לרמטכ"ל, ב-16 באפריל 1978, והחליף בתפקיד זה את מוטה גור.
כהונתו של איתן כרמטכ"ל הייתה הארוכה ביותר - רפול כיהן בתפקיד במשך 5 שנים ו-3 ימים (60 חודשים), יותר מכל רמטכ"ל אחר. בשירותו כרמטכ"ל הוציא לפועל את תקיפת הכור בעיראק, ביוני 1981 (כחודש ימים לאחר ששכל את בנו הטייס יורם בתאונת טיסה),‏ ופיקד על פעולות הצבא ופריסתו מחדש במסגרת החזרת חצי האי סיני למצרים, ובין היתר על פינוי והריסת העיר ימית בסוף אפריל 1982.
בתחילת שירותו בתפקיד הרמטכ"ל התבלט איתן בשורת צעדים בעלי משמעות סמלית, שנועדו, כפי הנראה, להכניס רוח של משמעת ויעילות לצבא שעדיין היה תחת הרושם הכבד של מלחמת יום הכיפורים. בין צעדים אלו ניתן למנות את ההוראה לחבוש את הכומתה על הראש, ההוראה לאסוף תרמילים משומשים לאחר מטווחי ירי, השוואת צבע מדי הבנות לזה של מדי הבנים, וקיצוץ משמעותי בלהקות הצבאיות. מתפיסתו את תפקידי הצבא כחורגים מביטחון בלבד, דאג איתן לפיתוח פרויקט חיילי מקא"ם (שנודעו בכינוי "נערי רפול"), במסגרתו גויסו נערים משולי החברה במטרה לשלבם בחברה הישראלית.‏ הוא אמר על מערכת החינוך "מידת הבורות של החיילים שגוייסו, גילתה ברבים את המחדל הנורא של מערכת החינוך. לא ייתכן שגוף כמו הצבא יתעלם מהבעיות החברתיות של המדינה ומי שטוען שזה בא על חשבון טנקים וצנחנים, פשוט משקר." במקביל, קיבל רפול את הצעת פרופסור פליקס דותן ופרופסור שאול יציב מן האוניברסיטה העברית להקים את תוכנית תלפיות, שמטרתה לשלב את בוגריה ביחידות מחקר ופיתוח בצה"ל ובתעשיות הביטחוניות.
לאחר פרישתו באפריל 1983 נכנס איתן לפוליטיקה. במסגרת מפלגה עצמאית בשם צומת. רפול ייצג קו מדיני ימני נוקשה ובלתי מתפשר מחד, וליברליות בנושאים הנוגעים לדת ולמדינה מאידך. הוא נבחר לכנסת ה-11 במסגרת רשימת התחיה-צומת, ובכנסת ה-12 שימש בתפקיד שר החקלאות בין השנים 1990–1991. הוא אמר במסגרת דיון בועדת החוץ והבטחון, 13 באפריל 1983 "הערבים לעולם לא ינצחו אותנו על-ידי זריקת אבנים. תשובתנו היא תשובה לאומית ציונית. על כל זריקת אבן - נקים עשרה ישובים. אם יהיו - ויהיו - מאה ישובים בין שכם לבין ירושלים לא ייזרקו אבנים. אם זה יהיה המצב, הערבים יוכלו רק להתרוצץ כמו ג'וקים בבקבוק, כמו ג'וקים מסוממים בתוך בקבוק".
הייתה לו תדמית של "הישראלי השורשי". בעל רקע חקלאי, בעל תחביבים כנגרות, ודאייה בדאון , ובמיוחד בשל האופן הישיר והמשובש לעתים בו התבטא, נמשכו חוגים רחבים בציבוריות הישראלית אל דמותו. כן בלט בדאגתו לעניינים אקולוגיים - ידועה קריאתו "להתקלח בזוגות" לשם חיסכון במים. האמין גם, כי על האזרח לקחת כמה שיותר יוזמה בנושאים שונים (למשל, להיות "פועל הניקיון" של סביבתו) וכי יש לצמצם ולפשט את הבירוקרטיה בישראל. בתחום הכלכלי דגל בכלכלת שוק. טיפוסית היא התבטאותו ב-12 באפריל 1983 בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לפיה יש להגיב לזריקת אבנים בכבישי יהודה ושומרון בתגובה ציונית הולמת של הקמת יישובים עד שהערבים יוכלו רק "להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק".‏
בבחירות לכנסת ה-13 הנהיגה מפלגת צומת תעמולת בחירות שמוקדה בדמותו של רפאל איתן, על פי סקרים שעשתה המפלגה בחודשים שלפני הבחירות. בסקרים אלו נמצא שעיקר התמיכה במפלגה נובעת מהערכה אישית לאיתן. תומכים מהמעמד הנמוך הדגישו במיוחד את עברו כרמטכ"ל, את התוכניות החינוכיות שקידם בצבא ואת תמיכתו ברפורמה בחינוך. תומכים ממעמד הביניים הדגישו יותר את יושרתו, התנגדותו לכפייה דתית, תמיכתו בגיוס בחורי ישיבות ואת תמיכתו בשינוי שיטת המשטר. בנוסף נמצאה בסקרים קבוצה גדולה של מצביעים ששקלה להצביע עבור צומת בגלל עמדותיו הביטחוניות שכללו התנגדות לנסיגות ברמת הגולן וביהודה ושומרון ותגובה נוקשה נגד הטרור‏‏.‏
ב-23 בנובמבר 2004 הגיע, כמדי בוקר בשלוש השנים האחרונות לחייו, עם מכוניתו לנמל אשדוד, מתוקף תפקידו בהנהלת החברה הקבלנית שזכתה במכרז להקמת "נמל היובל" כאחראי על הקמת שובר הגלים במקום. הוא יצא ממכוניתו על מנת לבדוק את נזקי הסערה שהתחוללה במקום בלילה הקודם, ואז ככל הנראה פגע בו נחשול מים, העיפו לים והטביעו. גופתו נמשתה מהמים לאחר זמן קצר על ידי אנשי חיל הים, והוא נקבר ביום המחרת בתל עדשים.
אחר מותו נקראו מספר פרויקטים מרכזיים בישראל על שמו. הנמל בו מצא את מותו נחנך באוגוסט 2005 ונקרא על שמו "נמל איתן". קטע כביש בכביש 60, מצומת תל עדשים ועד למבואות נצרת עילית, העובר בדרכו מעל גשר ודרך מנהרה שנחצבה בהר הקפיצה, נקרא אף הוא על שמו. הכביש נחנך בנובמבר 2008, אך כאשר הסתבר לראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראיסי, כי הכביש נקרא על שם איתן, נטש ג'ראיסי את הטקס.