יום השנה ה-34 לרצח הילדה נאוה אלימלך

היום לפני 34 שנה (20.03.1982) - רצח הילדה נאוה אלימלך.
נאוה אלימלך, אז ילדה בת 11, יצאה מבית הוריה שברחוב רמב"ם בבת-ים בצהרי שבת, 20 במרס 1982, והלכה לחברה. נאוה לבשה מכנסיים אדומים וחולצת קטיפה תואמת. הוריה ישנו אז שנת צהריים, והילדה האחראית כתבה פתק בזו הלשון: היא השאירה פתק להוריה בזו הלשון:

"לאמא ואבא ולכל המשפחה. אני הולכת לטייל. אל תדאגו, אני אחזור הביתה. אני אוהבת אתכם מאד".

אחותה הגדולה אפרת עוד פגשה בה מתחת לבניין והספיקה לדבר איתה. מאז, איש לא ראה אותה עד שמהים עלתה הבשורה המרה והמזוויעה.
לאחר שהתברר כי לא הגיעה לבית חברתה, החלו החיפושים אחריה. בבית המשפחה עלו החרדות מיד עם הטלפון מאמה של החברה, שהודיעה "נאוה לא הגיעה אלינו". אף שעוד בצהריים נמסר דיווח למשטרה על היעדרות הילדה, רק בתשע בערב החלו החיפושים אחריה. זמן רב ויקר מפז אבד אז, כשהחיפושים הנרחבים החלו למעשה רק עם הזריחה למחרת. אלפי אנשים חיפשו אחר הילדה. תמונתה הופצה בכל מקום, כלבים גיששו בחולות העיר בת ים ועיני השוטרים שזפו כל סמטה, רחוב או גג - אבל לשווא. לא נמצא כל זכר, בדל ראיה, שערה או בגד של הילדה. כאילו בלעה אותה האדמה, אף אחד לא ראה ולא שמע. ביום העשירי לחיפושים מצאו מתרחצים בחוף הים בהרצליה את ראשה של נאוה אלימלך, ארוז בשקית ניילון. חלקי גוף נוספים שלה, גם הם היו קשורים בשקיות, נתגלו סמוך לחוף תל-ברוך שבצפון תל אביב. הרצח ומציאת הגופה זעזעו את תושבי ישראל ומאז הרצח לא פוענח.
החקירה הוטלה על היחידה המרכזית של מחוז תל אביב, אבל שום קצה חוט לא נראה באותם ימים. במחלק הערכה של המשטרה שרטטו פרופיל אפשרי של אותו רוצח מטורף. עלה חשד כי מדובר בפדופיל שביקש לבצע את זממו, הסתבך ועשה מה שעשה. חשש נוסף שקינן בלב החוקרים - וכעבור כמה שנים קיבל אישוש רגעי מהצבא - דיבר על אירוע לאומני. אולם גם לכך לא נמצאו ראיות. שנה לאחר הרצח טען הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, שהמעשה בוצע על רקע לאומני כמבחן כניסה לארגון טרור, אך לא ביסס את דבריו. ב-31 בדצמבר 2001 התראיין יצחק גטניו, שוטר שהיה בצוות החקירה המקורי של הרצח, לגלי צה"ל. הוא חשף שלאחר דברי רפול על הרצח, מצא גם השב"כ ראיה תומכת. ערבי שנכלא על עבירות פליליות ושיתף פעולה עם השב"כ העביר למפעילו מידע על הרצח. לדבריו, מחבל שחלק איתו את תאו סיפר לו שהוא הרוצח של נאוה אלימלך. אותו מחבל שמשתף הפעולה סיפר עליו כבר שוחרר בינתיים ליהודה ושומרון, ומשם ברח לירדן. בדיקת החוקרים העלתה שהוא אכן היה ב-20 במרץ בשכונה בה נעלמה הילדה, ועבד שם במכולת. המחבל לא נחקר על ידי שום גוף, ככל הידוע, ובין הרצח לשנת 2001 הוא מת במקום מושבו בירדן, מסיבה לא ידועה.
שנים ארוכות שכב התיק במרתפי המשטרה בלי שהיה חשוד מרכזי. לרגע אחד, ב-1998, נדמה היה שהפענוח בדרך. זה קרה עם מעצרו של יהודה שלף, שגרושתו הופיעה במשטרה וטענה כי הוא התוודה בפניה שרצח את הילדה נאוה אלימלך. במשטרה התייחסו ברצינות לדברי האשה, ועצרו גם את אחיו עמוס. חוקרים אף חפרו בחצר ביתו של שלף במטרה למצוא ראיות כלשהן הקשורות לילדה. הם העלו חרס, ובסופו של דבר האחים שלף שוחררו בלי שנמצאה נגדם כל ראיה. עורך דינם, משה מרוז, תקף את המשטרה בחריפות על שעצרה אנשים חפים מפשע ללא בדיקה.
יש האומרים שהשיר "שלל שרב", ששר גידי גוב, נכתב על מקרה רצח זה. לראיון עם מזל אלימלך, אמה של נאווה.

יום הזכרון ה-74 להרצחו של אברהם שטרן - פשעי מלחמה של המנדט הבריטי

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים (שני בתים ראשונים), המנון לח"י

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,

וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.

כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:

מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,

בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,

בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,

וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!

אברהם שטרן-יאיר

אברהם (יאיר) שטרן היה לוחם מחתרת ומשורר יהודי, מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל" (לח"י). הוא נודע גם בכינוי המחתרתי "יאיר", על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה. הוא היה פעיל אצ"ל עד לשנת 1940, אז עמד בראש קבוצת פורשים שהסתייגו מהתמתנות גישתו של הארגון בכל הקשור למאבק בשלטון המנדט הבריטי והתפלגו לארגון עצמאי שלימים נקרא לח"י. לכל אורך הדרך נרדפו חברי הארגון, ושטרן בראשם, בידי הבולשת הבריטית, שראתה מטרה עליונה בחיסול פעילותו. המצור סביב שטרן התהדק, עד שבב-12 פברואר 1942 (היופ לפני 74 שנים), הוא נתפס בידי אנשי הבולשת ונרצח עם לכידתו.
בשלושת השבועות האחרונים לחייו התגורר שטרן בדירתם של טובה ומשה סבוראי, ברחוב מזרחי ב' 8 בשכונת פלורנטין בתל אביב. דירתם נחשבה כפסולה מטעמי ביטחון - משה סבוראי היה אסיר נמלט באותם ימים והיה לדמות מבוקשת על ידי המשטרה. טובה סבוראי התחזתה לאישה חולה אשר בעלה נעדר לעתים קרובות מביתם, וחיסיה שפירא, שהייתה המקשרת של שטרן, התחזתה לעוזרת של טובה, הדואגת לסידורים השוטפים של תחזוק הבית. שטרן נהג להעביר את זמנו בקריאה, בניסוח רעיונות פוליטיים שהרהר לגביהם ובמענה על דואר שקיבל בעזרת המקשרת שלו חיסיה. מאז שפורסמו תמונותיו בעיתונים ועל גבי לוחות המודעות, הוחלט שיפסיק לצאת לטיוליו הליליים על אף החושך ששרר ברחובות בתקופה זו של מלחמה.
ב-12 בפברואר 1942, לאחר ביקורה של חיסיה השכם בבוקר, חש שטרן כי מתבוננים בביתם דרך שלבי התריס הפתוחים. טובה סגרה את השלבים במחשבה שאלו הם בעל הבית ואשתו התולים את כביסתם על הגג, ושטרן פנה לכתיבה כהרגלו מדי יום ביומו. מספר דקות אחר כך, בשעה 9 בבוקר לערך, נשמעה דפיקה קלה בדלת. שטרן פנה ישירות לארון, וטובה ניגשה לפתוח את הדלת לאחר שסגרה את הארון אחריו. בפתח עמד הקצין הבריטי תומאס ג'יימס וילקין, ששלט היטב בשפה העברית, ביחד עם שני בלשים אנגלים. וילקין הודיע לטובה כי הגיע על מנת לקחת עמו מספר פרטי לבוש עבור משה בעלה שיעבור היום לבית הסוהר המרכזי בירושלים. טובה נכנסה לחדר הפנימי, אספה מספר לבנים וחליפה שתלו על דלת החדר, והגישה אותם לוילקין. וילקין ניסה לפתח שיחה עם טובה באשר לפעילותו של בעלה, וכאשר זו השיבה בשלוות נפש איבד וילקין את קור רוחו ובבת אחת התפרץ ואמר כי סוף "אנשי שטרן" יהיה דומה לסופם של נרצחי "דיזנגוף 30". לשמע שמותיהם של הנרצחים השיבה טובה לקצין כי היא עוד תזכה לראות את הבריטים בורחים מהארץ.
וילקין הורה לפתוח בחיפוש בתוך הבית. שני הבלשים החלו בחיפוש, ווילקין ניגש לשולחן בו ישב שטרן לפני מספר דקות וקרא את תוכן הפתקים שהיו עליו. אחד הבלשים פנה לחפש בארון הבגדים הגבוה, נתקל בגופו של שטרן ומיד משך אותו החוצה. טובה הבחינה בבלש מושיט יד אל אקדחו, קפצה ממקומה ונעמדה בין הקצין לשטרן. "לא לירות, לא לירות או שתירה בי",הפצירה טובה בבלש. וילקין הגיע מיד למשמע השיח והבחין בשטרן.
כעבור מספר דקות הגיעו שני בחורים צעירים ובידם כבלים. אחד הבלשים מיהר לכבול את שטרן בעוד שאקדחו ואקדח הבלש השני מופנים אליו. מהר מאוד התמלא הבית בבלשים אנגלים. את טובה סבוראי הובילו החוצה לאחר שנערך עליה חיפוש והיא החליפה את בגדיה.
כאשר הגיע הבלש ג'פרי מורטון, הוא הורה לשטרן להתקרב לכיוון החלון. שטרן נשמע למורטון ולפתע נשמעו שלוש יריות. טובה, שהייתה בניידת משטרה מחוץ לבית ושמעה את היריות, הבינה מיד: שטרן נרצח. גופתו של שטרן הורדה לרכב הצלב האדום, והלוויתו נערכה לפנות ערב בבית העלמין בנחלת יצחק שבתל אביב.
בספרו של ג'פרי מורטון, "פשוט-המלאכה", מתוארת עדות שלפיה הוּצא שטרן מן ארון הבגדים, ובשעה שרכן לקשור את שרוכי נעליו זינק לעבר החלון שהוליך אל גג שטוח. מורטון טוען כי חש באיום והאמין כי שטרן רץ לעבר מטען שכנראה החביא מבעוד מועד ושאליו ניסה לברוח בשעת הימלטו כדי להתפוצץ ולקחת עמו אנשים נוספים. לכן כאשר החל להימלט, החליט מורטון לירות ביאיר למוות. כך סיפר מורטון גם בראיון לעיתון "הטיימס".
ישנם קשיים רבים בעדות זו: שטרן היה כבול בידיו, ולכן לא יכול היה לנסות לקשור את שרוכיו. מאותה סיבה לא יכֹל לזנק לעבר החלון בעוד בלש אנגלי שומר עליו. בעייתיות נוספת קיימת בהנחה לקיום הפצצה: אם באמת הייתה פצצה, מדוע לא השאיר אותה שטרן במקום קרוב יותר, כמו למשל איתו בארון? ובנוסף - הוא לא רצה לסכן את משפחת סבוראי. מורטון גם לא הסביר מה עשה הבלש ששמר על שטרן בזמן שניסה להימלט, ומדוע לא היה זה הוא שירה בו. שנים רבות לאחר הרצח החליט סרג'נט דניאל דיי, השוטר היחידי שנותר עם מורטון בחדר, לספר את מה שהתרחש:

לאחר שציווה מורטון על כולם לעזוב את הדירה ולקחת איתם את טובה סבוראי, נשארנו עם שטרן רק שנינו, מורטון ואני. ואז ניגש מורטון אל מאחורי גבו של שטרן, דחף אותו אל החלון וירה בראשו. שטרן נפל ומורטון המשיך לירות בחזה. אחר כך הפנה את ראשו אליי ואמר: אתה ראית שהוא ניסה לברוח.

– ‏לוחמי חירות ישראל: אנשים, רעיונות, עלילות‏

על שמו של אברהם שטרן-יאיר רחובות בערי ישראל. בנוסף, נקראים על שמו היישוב כוכב יאיר בשרון ומאחז חוות יאיר בשומרון. מוזיאון הלח"י הנמצא בבית בו נרצח נקרא "בית יאיר". מדי שנה, בכ"ה בשבט, יום הרצח, מתקיימת אזכרה ממלכתית לחללי הלח"י בסמוך לקברו בבית העלמין בנחלת יצחק.

היום השנה ה-68 (16.01.1948) לנפילת מחלקת הל"ה

בינואר 1948 מנה גוש עציון ארבעה יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק - שלושתם קיבוצים דתיים של הפועל המזרחי וקיבוץ רבדים, קיבוץ של השומר הצעיר. ביישובים חיו כ-450 איש ואשה, בהם כ-60 ילדים. גוש עציון היה מבודד, ומרוחק מכל נקודה יהודית. הכוחות הצבאיים היהודיים קרובים היו חטיבת הראל של הפלמ"ח, שהתבססה בקריית ענבים ובמעלה החמישה, וחטיבת עציוני שלחמה בעיר ירושלים עצמה. בעיר הייתה גם מפקדת המחוז של ההגנה. מחלקת הל"ה הורכבה מאנשי כוחות אלה - הגדוד השישי של חטיבת הראל, גדוד מוריה וגדוד מכמש של חטיבת עציוני.
חשיבותו של גוש עציון הייתה רבה, בשל מיקומו האסטרטגי על כביש ירושלים-חברון, מיקום שאיפשר לאנשי הגוש לשבש את התנועה הערבית. בכך, הם פגעו בניסיונות הערביים להעביר תגבורות ואספקה לירושלים הערבית, מחד, ולהעביר כוחות לתקיפת ירושלים העברית, מאידך. בשל כך נעשו ניסיונות רבים של כוחות ערביים לא סדירים מהסביבה לכבוש את היישובים. מתחילת חודש דצמבר 1947 החלו להגיע ידיעות מודיעיניות על כוונתם של ערביי הסביבה לתקוף את יישובי הגוש. ב-11 בדצמבר 1947 הותקפה שיירה שנסעה לגוש ובקרב שהתחולל נהרגו עשרה מאנשיה. שיירה זו נודעה כ"שיירת העשרה". הייתה זו ההתקפה הראשונה על שיירה יהודית במלחמת העצמאות.
ביום רביעי, 14 בינואר 1948, תקף כוח ערבי גדול את גוש עציון. הכוח מנה בין 400 ל-600 לוחמים, שהגיעו מכל האזור ואף מן הנגב ומן השומרון. במהלך הקרב, שנודע מאוחר יותר כקרב ג' בשבט, ניסו הכוחות הערבים לכבוש את חרבת זכריה שבמרכז הגוש, וכך לנתק את עין צורים ורבדים שהיו מצפון לחרבת זכריה מכפר עציון ומשואות יצחק שהיו מדרומו. ההתקפה הייתה מסודרת ומאורגנת, וכללה כוחות שנועדו לרתק את מגיני כפר עציון כדי להסיח את הדעת מן המאמץ העיקרי ולמנוע העברת תגבורות. למרות המאמץ הרב שהושקע בהתקפה והכוח הערבי הגדול שנאסף הצליחו מגיני הגוש לצאת למתקפת הנגד אשר הביאה להדיפת המתקפה הערבית, תוך גרימת אבדות כבדות לכוחות הערביים, כמאה הרוגים ומאות פצועים.
לקרב זה היו כמה השלכות. הכוח הערבי שגויס לקראת ההתקפה מנה מאות רבות של לוחמים, שגויסו גם ממקומות מרוחקים, עד שכם. חלקם נותרו באזור עוד כמה ימים לאחר הקרב. כאשר התגלו לוחמי הל"ה, הצטרפו גם כוחות אלו לכוח הערבי שלחם בהם. כישלון ההתקפה הותיר תחושת בהלה וחשש, וגם רצון לנקמה ביהודים, וכל אלה תרמו גם הם להסתערות הגדולה על הל"ה.
אנשי גוש עציון ידעו על יציאת הל"ה בדרך אליהם, והמתינו להם, ואולם, עד שעות הבוקר של יום שישי, 16 בינואר, לא הגיעה המחלקה למשואות יצחק, היישוב המערבי ביותר בגוש. הל"ה לא נשאו עמם מכשיר קשר ולכן לא היה לאנשי ה"הגנה" בירושלים או למגיני גוש עציון מושג על המתרחש. עם זאת, היו ידיעות על התרחשות כלשהי באזור. בשעות אחר הצהריים שמעו אנשי משואות יצחק ועין צורים יריות מכיוון צוריף אך לא היו יכולים להבחין בהתרחשות ושיערו שהמדובר באימונים של הערבים. חוליות סיור יצאו לשטח, ובמהלך היום הופעלו גם מטוסים קלים.
בצהרי יום שישי, 16 בינואר, החלו להגיע גם לתחנת המשטרה בחברון ידיעות על "צרות" באזור צוריף. תיאור ההתגלות והקרב נסמך על כמה מקורות. אחד החשובים בהם היא עדותו של מפקד משטרת חברון באותה תקופה, היימיש דוגן.
מפקד המשטרה, הימיש דוגן, יצא לאזור צוריף אך לא ראה דבר. בערב קיבל דוגן ידיעות מרופא שהביא לחברון פצועים ערבים רבים. דוגן פגש את הפצועים אך לא הצליח לקבל מהם מידע מלא. למחרת, שבת 17 בינואר, יצא דוגן בלווית קצין משטרה ערבי לשטח. בסיוע עדויות של תושבים מקומיים ובליווי כמה רועי צאן הגיע דוגן בצהריים לאתר הקרב ("גבעת הקרב") ושם מצא את גופות הלוחמים. ליד חלק מן הגופות מצא דוגן פיסות נייר ופתקים, כ-15 - 18 מהן. דוגן מסר את הפתקים מאוחר יותר לקצין הבריטי שהיה אחראי בירושלים לקשר עם הסוכנות היהודית, אך הפתקים נעלמו ולא התגלו עד היום. לא נודע מה נכתב עליהם. בשעות אחר הצהרים של יום השבת הועברה הידיעה על מציאת הגוויות למטה ההגנה בירושלים.
דוגן החל לאסוף את הגופות ועסק בכך במשך כמה שעות, עד הערב. לעדותו, שכנע את הערבים שלא לפגוע בגופות ולהביאן למחרת לנקודה ממנה יוכלו לאסוף אותן במשאית. לדבריו, הגופות היו שלמות ולא פגועות. דוגן הפציר באנשי צוריף לשאת את הגוויות לכפר הסמוך, משם יוכל להובילן ברכב לירושלים. רק לאחר שהבהיר להם כי הגוויות שייכות לאלוהים ולאחר שהסכים לשלם להם 500 מיל לגוויה, הסכימו.
למחרת, יום ראשון, 18 בינואר, חזר דוגן לאזור. בדרך שמע על התקפה של היהודים על הכפר צוריף. כשהגיע למקום גילה שהמדובר בשני חיילים בריטיים שעברו במקום בטעות, ונחשבו על ידי הערבים בטעות כיהודים. הערבים עמדו להוציאם להורג, ורק התערבותו של דוגן ברגע האחרון מנעה זאת. השמועה על ההתקפה כביכול עברה במהירות באזור, והערבים שאספו את הגוויות נמלאו זעם, השליכו את גופות לוחמי הל"ה לוואדי, התעללו והשחיתו אותן. דוגן סילק מהגבעה את הערבים ובעצמו, בסיוע חיילים בריטיים הביא את הגוויות אל הרכב הבריטי. הפיקוד הבריטי הנחה את דוגן להביא את הגופות לירושלים, אך הוא סבר שנכון יותר יהיה להביאן לכפר עציון, וכך אכן נעשה. ביום ראשון בערב, יומיים וחצי לאחר הקרב, הביאו הבריטים את הגופות לכפר עציון.
מחלקת הל"ה הייתה מורכבת מ-20 אנשי פלמ"ח, מחטיבת הראל, ו-15 אנשי חי"ש, אנשי חטיבת עציוני, חלקם הגדול סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובהם כמה סיירים. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. נפילת המחלקה כולה הייתה אסון כבד. במונחי 1948, מחלקה הייתה כוח גדול, למעשה הכוח המעשי הגדול ביותר שיכול היה לפעול בשטח. אובדנה של מחלקה שלמה היה מכה קשה ליישוב היהודי בארץ ישראל.‏ מכיוון שאיש מאנשי המחלקה לא נותר בחיים כדי לספר את סיפורה, היו התיאורים בעיתונות של אותם ימים מורכבים מהשערות וממידע חלקי. ואולם, בתוך ימים ספורים החל תהליך הפיכתם של הל"ה למיתוס לאומי, אולי הידוע ביותר והמשפיע ביותר במלחמת השחרור.‏

בתמונה: חלקת הל"ה בחלקה הצבאית בהר הרצל

47 שנים למבצע תשורה - כשצריך תגובה פרופרציונלית

היום לפני 47 שנה (28.12.1968): מדינת ישראל הוציאה אל הפועל את מבצע תשורה באמצעות צה"ל.
מבצע תשורה היה מבצע של צה"ל שנערך ב-28 בדצמבר 1968. במסגרת המבצע, פשטו כוחות סיירת מטכ"ל וצנחנים בפיקודו של רפאל איתן על שדה התעופה הבינלאומי ביירות והשמידו 14 מטוסי נוסעים של חברות תעופה ערביות.
ב-22 ביולי 1968 נחטף מטוס אל על בדרכו מרומא לישראל, והונחת באלג'יר. לאחר כמה ימים נענתה ממשלת ישראל לתביעות החוטפים, אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין, והסכימה לשחרר מחבלים תמורת החטופים. לאחר חמישה ימים שוחררו הנשים והילדים שהיו במטוס, ו-12 גברים שהיו בו שוחררו 39 יום לאחר החטיפה. כחמישה חודשים מאוחר יותר, ב-26 בדצמבר, חדרו טרוריסטים לנמל התעופה באתונה, ירו וזרקו רימוני יד לעבר מטוס אל על. כתוצאה מהירי נהרג אזרח ישראלי, דיילת נפצעה ולמטוס נגרם נזק.
בתגובה לשתי פעולות אלה, החליט ראש הממשלה הישראלי, לוי אשכול, על פעולה צבאית שתפגע בתעופה הערבית. מאחר ושני המחבלים שחטפו את מטוס "אל על" יצאו מלבנון ואומנו בה, תוך שיתוף פעולה מלא עם שלטונות לבנון, הוחלט כי המבצע ייעשה בשדה התעופה הבינלאומי של לבנון ויהיה קצר ושקט. בתחילה נבחנה האפשרות לחטוף מטוס לישראל. לשם כך, למד טייס הניסוי דני שפירא להטיס מטוסי נוסעים שונים, בהם בואינג 707 והקונוואיר. אולם, לבסוף הוחלט לפוצץ מטוסי נוסעים ערביים שישהו בשדה התעופה הבינלאומי של לבנון.
ביצוע הפעולה הוטל על סיירת מטכ"ל והצנחנים, בפיקודו של אל"מ רפאל איתן (רפול). ב-28 בדצמבר, בשעה 20:30 לערך הוטסו 66 לוחמים מן היחידה ומסיירת צנחנים לביירות בשלושה מסוקי סופר פרלון שאליהם התלוו שני מסוקי בל 205 לסיוע צמוד ותצפית. המסוקים טסו מעל הים התיכון בצמוד לחוף באורות כבויים כשבקצות הרוטורים שלהם לוחיות שפולטות אור זרחני שיאפשר להם לזהות זה את זה. לאחר טיסה של כשלושת רבעי שעה,
בשעה 21:18 לערך, נחת הכוח בשדה התעופה הבינלאומי ביירות. מסוק סופר פרלון הראשון ובו כוח הצנחנים נחת בצידו המזרחי של שדה התעופה. לאחר שהכוח פרץ ממנו, המריא וריחף מעל לחוף העיר בירות בכוננות לפינוי נפגעים. המסוק השני הנחית את כוח סיירת מטכ"ל בצידו השני של השדה. הלוחמים נשאו תיקי גב גדולים ובהם מטעני חבלה וצוידו בדפים שעליהם סמלי חברות התעופה הערביות.
הלוחמים התפצלו לחוליות והניחו שני מטעני חבלה על כל מטוס שזוהה כשייך לחברת תעופה ערבית. במטרה להבטיח את השמדת המטוסים, הונח מטען אחד על כל כנף שתוכנן להצית את הדלק המצוי במכלים שבכנפי המטוסים. בחלק מהמטוסים שהו נוסעים, וטרם מילכודם הורו הלוחמים לנוסעים לרדת מהמטוסים. במקרים בודדים סירבו הנוסעים לרדת מהמטוס והלוחמים נאלצו לירות באוויר לשם פינוים.
במקביל לפעולת הלוחמים בנמל התעופה, חגו מסוקי הבל סביבו. צירי הגישה לנמל התעופה נחסמו במטרה למנוע הגעת תגבורת, על ידי פיזור שקיות ובהם ג'ל מחליק, רימוני עשן ודוקרנים על הכבישים. לקראת סיום הנחת המטענים והתארגנות הכוחות לפינוי, הבחינו טייסי המסוקים המסייעים בכוח לבנוני במשאית ושריונית שניסה להגיע לשדה התעופה בדרכי עפר מצפון. טייס מסוק הבל אליעזר כהן (צ'יטה) הורה לקצין הטכני של המסוק לפתוח באש מא"ג לפני גלגלי כלי הרכב במטרה לעצור אותם. משהמשיכו כלי הרכב להתקדם, פתח הקצין הטכני באש ממקלע כבד 0.5 במטרה לפגוע ולשתק אותם. השריונית והמשאית נפגעו ונעצרו. פינוי הלוחמים התבצע על ידי מסוקי הסופר פרלון ללא הפרעה.
מבצע זה ממחיש את ההבדל בין אופן הפעולה של ממשלת ישראל וכוחות הבטחון שלה באותה התקופה, אופן פעולה שליווה אותה מיום הקמתה לעומת אופן הפעולה כיום. מדינת ישראל תמיד פעלה באופן מוסרי, דבר שבא לידי ביטוי בזרועותיה - כוחות הבטחון וההצלה. יחד עם זאת, דבר אחד השתנה - הנכונות לבצע פעולות הרתעה. עד לשנות ה-80, למדינת ישראל הייתה את יכולת ההרתעה והיא השתמשה בה כראוי בכדי להרתיע את האויב תוך הפעלת טקטיקת הגנה עצמית של תקיפה באופן מוסרי. כי ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, למען יראו וייראו.
כיום, לישראל עדיין יש יכולת ההרתעה, אך הטקטיקה היא בהתאם למדיניות ה'סליחה שנצחנו'. אנחנו לא מרתיעים כי אני אנחנו תמיד מנצחים. מדיניות זו מאפיינת את מדינת ישראל בשני העשורים האחרונים. אנחנו מותקפים מכל עבר, ואפילו מבית על ידי ארגוני השתולים, זאת למרות שאנחנו פועלים באופן מוסרי ביותר. אך מדינת ישראל מחבלת לעצמה, קושרת לעצמה ידיים ורגליים כאילו היא מפלצת. אבל אנחנו לא מפלצות. אנחנו המוסריים ביותר. עלינו לעשות הכל כדי להגן על עצמנו, גם אם נאלץ לתקוף. מה שצריך זה תגובה פרופרציונלית למתקפות הטרור כנגד מדינת ישראל ואזרחיה ולנטרל עלילות דם. הרוצה בשלום יכון למלחמה. ממש כמו שפוטין מדבר עם המחבלים בשפה שהם מבינים - הטורקים הפילו לו מטוס? הוא תוקף בשטח טורקיה.

בתמונה - נמל התעופה של ביירות לאחר הפשיטה

יום השנה ה-11 למותו בטרם עת של רפאל [רפול] איתן

"אני לא מתבייש בזה. אני חושב שמה שאמרתי לפני 20 שנה, נכון היום. מה השתנה? הערבים מנהלים איתנו משא ומתן בשלוש צורות: העמדת פנים, כזב ואלימות. אלה האמצעים שלהם לנהל משא ומתן. הנה, גם היום יש מגעים, והופ – פיגוע." ~ רפאל איתן 2004

"שיקומו כל מנהיגי ערב ויגידו: 'נמאסתם עלינו, אנחנו לוקחים מכם מרחק, אנחנו נותנים לכם שטחים תמורת שלום, ותעזבו אותנו בשקט'. ביום הזה אני אגיד: 'טעיתי'." ~רפאל איתן 2004

"היה לי ניסיון עם שני גבולות עם גדר: בבקעה, כשהייתי מפקד הבקעה, ובגבול לבנון, כשהייתי אלוף פיקוד צפון. הגדרות, כמכשול, מנעו מאיתנו הרבה דם. מה הפלסטינים חושבים, שאנחנו נסבול מתאבדים ונקל עליהם בכל תחום?" ~ רפאל איתן, 2004

"הדעה שלי היא שכל המאמצים האלה הם לשוא. עם הערבים אי אפשר יהיה אף פעם לעשות שלום. זה כמו בספר של הנטינגטון (התנגשות הציביליזציות), זה מאבק בין ציוויליזציות. אנחנו פה תרבות זרה, ולעולם, לדעתי, האיסלם לא ישלים עם זה שיש פה ישות זרה, שיש לה עצמאות מדינית והיא אפילו מנצחת אותם במלחמות. הם לעולם לא יסכימו." ~רפאל איתן 2004

רפאל איתן ("רָפוּל") (11 בינואר 1929 – 23 בנובמבר 2004) היה הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל. אביו אליהו היה מראשוני ארגון "השומר" ואמו צאצאית לשושלת אורלוב. רפאל איתן גדל במושב תל עדשים, שבו התגורר מרבית שנות חייו. אביו אליהו הקנה לכל ילדיו חינוך נוקשה וקפדני תוך שימת דגש על משמעת, מוטיב שליווה את רפול ואחיו לכל אורך חייהם. נטען לא אחת שהמקור למשמעת הקפדנית שאותה תבע רפול בהיותו רמטכ"ל נבע מאותו חינוך שלו זכה בילדותו.
ב-1944, בגיל 15, הצטרף רפול לפלמ"ח. הוא הוכשר כלוחם במחלקת הסיור של הפלמ"ח‏. במלחמת העצמאות לחם בשורות חטיבת הראל. בשנות השישים, עבר רפול קורס טיס מקוצר על מטוסים קלים. בתום קורס זה הוא זכה לענוד כנפי "ק", טייס קישור וסיור. בתום שנות ה-70', הומרו כנפיים אלו בכנפי טיס רגילות. לאחר סיום כהונתו כרמטכ"ל, התנדב לשירות מילואים כטייס, קיבל דרגת ייצוג של רב-סרן והשתתף במשימות קישור ומודיעין.‏
במלחמת ששת הימים, רפול פיקד על חטיבת הצנחנים בקרבות בפתחת רפיח וברצועת עזה. במהלך הלחימה, הוא נפצע קשה בראשו במבואות רומני שבצפון מערב סיני. לאחר החלמתו, התמנה למפקד חטיבת הבקעה וניהל את הלחימה בגזרה זו, שכללה מרדפים אחר מחבלים מארגוני הטרור הפלסטינים.
ב-24 ביוני 1968 מונה אל"ם רפאל איתן לקצין צנחנים ראשי. בדצמבר אותה השנה פיקד על מבצע תשורה.
 ב-7 בינואר 1969 הוקמה מפקדת קצין חיל רגלים וצנחנים ראשי (קחצ"ר) ורפאל איתן הועלה לדרגת תת-אלוף והוצב בראשה. לאחר מכן מונה למפקד אוגדה 36 - אוגדת מילואים של פיקוד הצפון. אוגדתו התגייסה ב-6 באוקטובר 1973 והחל להזרים כוחות לרמת הגולן בניסיון לבלום את צבא סוריה. החל משעה 02:00 של 7 באוקטובר מונה למפקד חזית רמת הגולן. ב-14 באפריל 1974 מונה לאלוף פיקוד הצפון, פיקד על כוחות צה"ל במלחמת ההתשה במובלעת הסורית. באותו יום נערך המבצע לכיבוש שיא החרמון הסורי בידי כוחות מסיירת מטכ"ל ומיחידת האלפיניסטים "ארז" בנוסף, היה איתן בין מקימי הגדר הטובה, ולאחר מכן באוגוסט 1977 לראש אג"ם. הוא מונה בהמלצת שר הביטחון עזר ויצמן לרמטכ"ל, ב-16 באפריל 1978, והחליף בתפקיד זה את מוטה גור.
כהונתו של איתן כרמטכ"ל הייתה הארוכה ביותר - רפול כיהן בתפקיד במשך 5 שנים ו-3 ימים (60 חודשים), יותר מכל רמטכ"ל אחר. בשירותו כרמטכ"ל הוציא לפועל את תקיפת הכור בעיראק, ביוני 1981 (כחודש ימים לאחר ששכל את בנו הטייס יורם בתאונת טיסה),‏ ופיקד על פעולות הצבא ופריסתו מחדש במסגרת החזרת חצי האי סיני למצרים, ובין היתר על פינוי והריסת העיר ימית בסוף אפריל 1982.
בתחילת שירותו בתפקיד הרמטכ"ל התבלט איתן בשורת צעדים בעלי משמעות סמלית, שנועדו, כפי הנראה, להכניס רוח של משמעת ויעילות לצבא שעדיין היה תחת הרושם הכבד של מלחמת יום הכיפורים. בין צעדים אלו ניתן למנות את ההוראה לחבוש את הכומתה על הראש, ההוראה לאסוף תרמילים משומשים לאחר מטווחי ירי, השוואת צבע מדי הבנות לזה של מדי הבנים, וקיצוץ משמעותי בלהקות הצבאיות. מתפיסתו את תפקידי הצבא כחורגים מביטחון בלבד, דאג איתן לפיתוח פרויקט חיילי מקא"ם (שנודעו בכינוי "נערי רפול"), במסגרתו גויסו נערים משולי החברה במטרה לשלבם בחברה הישראלית.‏ הוא אמר על מערכת החינוך "מידת הבורות של החיילים שגוייסו, גילתה ברבים את המחדל הנורא של מערכת החינוך. לא ייתכן שגוף כמו הצבא יתעלם מהבעיות החברתיות של המדינה ומי שטוען שזה בא על חשבון טנקים וצנחנים, פשוט משקר." במקביל, קיבל רפול את הצעת פרופסור פליקס דותן ופרופסור שאול יציב מן האוניברסיטה העברית להקים את תוכנית תלפיות, שמטרתה לשלב את בוגריה ביחידות מחקר ופיתוח בצה"ל ובתעשיות הביטחוניות.
לאחר פרישתו באפריל 1983 נכנס איתן לפוליטיקה. במסגרת מפלגה עצמאית בשם צומת. רפול ייצג קו מדיני ימני נוקשה ובלתי מתפשר מחד, וליברליות בנושאים הנוגעים לדת ולמדינה מאידך. הוא נבחר לכנסת ה-11 במסגרת רשימת התחיה-צומת, ובכנסת ה-12 שימש בתפקיד שר החקלאות בין השנים 1990–1991. הוא אמר במסגרת דיון בועדת החוץ והבטחון, 13 באפריל 1983 "הערבים לעולם לא ינצחו אותנו על-ידי זריקת אבנים. תשובתנו היא תשובה לאומית ציונית. על כל זריקת אבן - נקים עשרה ישובים. אם יהיו - ויהיו - מאה ישובים בין שכם לבין ירושלים לא ייזרקו אבנים. אם זה יהיה המצב, הערבים יוכלו רק להתרוצץ כמו ג'וקים בבקבוק, כמו ג'וקים מסוממים בתוך בקבוק".
הייתה לו תדמית של "הישראלי השורשי". בעל רקע חקלאי, בעל תחביבים כנגרות, ודאייה בדאון , ובמיוחד בשל האופן הישיר והמשובש לעתים בו התבטא, נמשכו חוגים רחבים בציבוריות הישראלית אל דמותו. כן בלט בדאגתו לעניינים אקולוגיים - ידועה קריאתו "להתקלח בזוגות" לשם חיסכון במים. האמין גם, כי על האזרח לקחת כמה שיותר יוזמה בנושאים שונים (למשל, להיות "פועל הניקיון" של סביבתו) וכי יש לצמצם ולפשט את הבירוקרטיה בישראל. בתחום הכלכלי דגל בכלכלת שוק. טיפוסית היא התבטאותו ב-12 באפריל 1983 בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת לפיה יש להגיב לזריקת אבנים בכבישי יהודה ושומרון בתגובה ציונית הולמת של הקמת יישובים עד שהערבים יוכלו רק "להתרוצץ כמו ג'וקים מסוממים בבקבוק".‏
בבחירות לכנסת ה-13 הנהיגה מפלגת צומת תעמולת בחירות שמוקדה בדמותו של רפאל איתן, על פי סקרים שעשתה המפלגה בחודשים שלפני הבחירות. בסקרים אלו נמצא שעיקר התמיכה במפלגה נובעת מהערכה אישית לאיתן. תומכים מהמעמד הנמוך הדגישו במיוחד את עברו כרמטכ"ל, את התוכניות החינוכיות שקידם בצבא ואת תמיכתו ברפורמה בחינוך. תומכים ממעמד הביניים הדגישו יותר את יושרתו, התנגדותו לכפייה דתית, תמיכתו בגיוס בחורי ישיבות ואת תמיכתו בשינוי שיטת המשטר. בנוסף נמצאה בסקרים קבוצה גדולה של מצביעים ששקלה להצביע עבור צומת בגלל עמדותיו הביטחוניות שכללו התנגדות לנסיגות ברמת הגולן וביהודה ושומרון ותגובה נוקשה נגד הטרור‏‏.‏
ב-23 בנובמבר 2004 הגיע, כמדי בוקר בשלוש השנים האחרונות לחייו, עם מכוניתו לנמל אשדוד, מתוקף תפקידו בהנהלת החברה הקבלנית שזכתה במכרז להקמת "נמל היובל" כאחראי על הקמת שובר הגלים במקום. הוא יצא ממכוניתו על מנת לבדוק את נזקי הסערה שהתחוללה במקום בלילה הקודם, ואז ככל הנראה פגע בו נחשול מים, העיפו לים והטביעו. גופתו נמשתה מהמים לאחר זמן קצר על ידי אנשי חיל הים, והוא נקבר ביום המחרת בתל עדשים.
אחר מותו נקראו מספר פרויקטים מרכזיים בישראל על שמו. הנמל בו מצא את מותו נחנך באוגוסט 2005 ונקרא על שמו "נמל איתן". קטע כביש בכביש 60, מצומת תל עדשים ועד למבואות נצרת עילית, העובר בדרכו מעל גשר ודרך מנהרה שנחצבה בהר הקפיצה, נקרא אף הוא על שמו. הכביש נחנך בנובמבר 2008, אך כאשר הסתבר לראש עיריית נצרת, ראמז ג'ראיסי, כי הכביש נקרא על שם איתן, נטש ג'ראיסי את הטקס.