כשאנו חושבים על נזירים, אנו כמעט תמיד מדמיינים נזיר יושב בחדר חשוך המואר בנר, עם כסת דיו ועט נוצה, מעתיק ספרים בחריצות רבה. תהליך העתקת כתבי היד היה קשה ולא בריא. נזיר במאה העשירית התלונן שהוא ״מכהה את העיניים, מכאיב לגב וקושר את החזה לבטן״. בכל מנזר היה סקריפטוריום, חדר שבו מעתיקים ספרים, ליד הספרייה.
עם זאת, מנגוני הגנה מתוחכמים לא היו. כיוון שהיה קל מאוד לגנוב ספרים, שהיו יקרים מפז, הנזירים נזקקו לשיטת הגנה אחרת: קללות. הקללות היו אמורות להרתיע פושעים, ועונשים חמורים הוטלו על גנב שנתפס: מהחרמה ועד הוצאה להורג.
לדוגמה, בתמונה מטה שמקורה בכתב יד הארלי 2798 שבספרייה הבריטית, מופיעה הקללה הבאה:
״מי שייקח את הספר הזה, שייקח אותו המוות, שיטוגן במחבת, שתיקח אותו המחלה הסופנית ושיאחז בו החום; שיישברו אותו על גלגל ושיתלו אותו. אמן.״
כתב יד אחר, שנמצא בספריית הוותיקן, מכיל קללה חצי גרמנית וחצי לטינית:
״ספר זה אינו שייך לאיש מלבדי
הרי בפנים נמצא שם שמי.
אם תגנוב את הספר, אם אף תנסה
אתה מגרונך שלך תיתלה.
ואז נשרים יחוגו מעל
כדי להפוך את עיניך למאכל
וכשתצעק ״איי, איי, אח!״
זכור: הכאב הזה מגיע לך!״
ברוסית יש חרוז ידוע:
"ספר זה שייך לי, לא יברח לאף מקום, מי שייקח אותו בלי רשות, יישאר בלי אף".
Сия книга принадлежит, никуда не убежит, .кто возьмёт её без спросу, тот останется без носу
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה