19 שנים חלפו מ״הלינץ׳ ברמאללה״

כשהלב בוכה

 19 שנים חלפו מ״הלינץ׳ ברמאללה״

לפני 19 שנים בדיוק, שני חיילי מילואים, ואדים נורזיץ׳ ויוסי אברהמי, נכנסו עם מכוניתם בטעות לעיר רמאללה.

מספר רגעים לאחר מכן, המון ערבי הקיף את מכוניתם, תוך כדי זריקות אבנים ונסיון להוציאם מן הרכב.
השוטרים המקומיים שהגיעו מיד למקום, הוציאו את ואדים ויוסי בכח, כיוונו נשקים לראשם וגררו אותם באלימות אל תחנת המשטרה בלב העיר.

כאשר ואדים ויוסי הגיעו, מפקד התחנה ביקש אותם לידיו.
עשרות שוטרים ומחבלים הציפו ברגע את תחנת המשטרה, ובתוך משרד מפקד התחנה, הכו אותם למוות, כאשר הם בוכים ומתחננים על נפשם.

רצחו אותם בידיים. באיטיות.
עקרו את עיניהם, תלשו את איבריהם הפנימיים, הציגו את הזוועה להמון המשולהב צמא הדם מחוץ לתחנה ואף השליכו אחד מהם מהחלון.

לאחר מכן, בעודם מתבוססים בדמם, גררו אותם אל כיכר העיר והמשיכו להתעלל בהם למוות.
את אחד מהם הם אף שרפו.

במהלך הלינץ׳, אשתו של יוסי התקשרה לדרוש לשלום בעלה. משום שיוסי באותם רגעים היה בין חיים למוות, אחד מהמחבלים המתועבים ענה במקומו ואמר לאשתו - ״לפני כמה דקות שחטתי את בעלך״. כך התבשרה לראשונה על הנורא מכל.

חלק ממבצעי הלינץ׳ הנורא נתפסו לאחר מצוד ארוך על ידי יחידות מיוחדות, ועמדו למשפט בישראל. לאחר מספר שנים בכלא הישראלי, חלקם שוחררו בעסקת שליט, בינהם המחבל המתועב הזכור מחלון המשטרה, עם ״ידי הדם״.

הגוף היהודי הושחת והושחט בפעם נוספת, האגרופים קפוצים והלב לא מפסיק לבכות.

מיד לאחר האירוע ישב הפזמונאי יוסי גיספן וכתב את אחד השירים הגדולים שנכתבו בעברית - ״כשהלב בוכה״.
את השיר כתב גיספן כשעיניו ספוגות דמעות.

בבית האחרון בשיר נכתב:
״כשהלב בוכה, הזמן עומד מלכת.
האדם רואה את כל חייו פתאום.
אל הלא נודע, הוא לא רוצה ללכת.
לאלוקיו קורא על סף תהום״.

יהי זכרם של רס״ל יוסי אבהרהמי ורב״ט ואדים נורזיץ׳ ברוך, ואת דמם ה׳ ינקום, אמן.

מגיבים בפייסבוק, 12 קווים לדמותם

מגיבים בפייסבוק, קווים לדמותם:

1. המתחכם: בדרך כלל סוג מעצבן, זה שחייב להפגין את הידע שלו על ידי התמקדות בנקודה שולית ולא חשובה בפוסט, לרוב גם לא עושה לייק לפוסט, לעתים ידוע בשם "הטרחן"
2. המתייג האוטומטי: לכל סוג של פוסט תמיד יהיה לו את מי לתייג, גם אם זה פוסט שמודיע על הנחה במפעל חמוצים בדרום הגליל
3. המלייק לתגובות אך לא לפוסט: אין הרבה מה להוסיף כאן
4. המשפר: בטוח שיש לו פאנץ' יותר טוב משלך אך לרוב זה מחזור בדיחה ישנה
5. המספר: זה שבדיוק קרה לו משהו דומה וחייב לשתף את כולם בזה
6. המקטר: לא אוהב את הפוסט ובא אליך בטענות שאתה לא עומד בציפיות שלו
7. הדתי: פותח כל תגובה ב "בס"ד" גם אם אחרי זה הוא מקלל אותך 7 דורות אחורה
8. הלא קשור בהגזמה: "חחחחחח דבר איתי אחי, חייבים לשבת", בתגובה על פוסט של יום הזיכרון
9. הפוליטי: בדרך כלל מגיב #להפריט או #למה_זהות גם אם זה פוסט שמקטר על מחירי המטבחים של איקאה
10. החרמן: הגבר שמגיב בפרגון מוגזם בפוסטים של בחורות גם אם אין לו מושג במה מדובר
11. הגנב המודע: מפגין את אהבתו לפוסט ומודיע חגיגית שהוא גונב את הפוסט, הרצחת וגם ירשת, ברוטוס?
12. אתם: המגיבים/עוקבים שלי, שאתם הכי טובים בעולם, מת עליכם!!!

יום הזיכרון לזכר 4,000 מיהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

היום, יום ירושלים, מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל - לזכר כ-4,000 מיהודי ביתא ישראל שמתו במהלך המסע לישראל. בשנים 1984 ו-1985, התרחש מבצע משה כחלק מהסכם בין מדינת ישראל לבין סודאן, איפשרה סודאן מעבר יהודים דרכה לכיוון שדה תעופה ממנו הוטסו לבריסל ואז לישראל. אחרי שעלו בדרך זו כ-8,000 נפש, הייתה הדלפה לעיתונות על קיום המבצע וכתוצאה מכך ביטלו הסודאנים את הסכמתם לנחיתת מטוסים בתחומם. בנוסף למאות רבות ששהו בסודאן בהמתנה לתורם, אלפי יהודים שלא ידעו על הביטול היו כבר בדרכם מאתיופיה, לכוון סודאן.
לפיכך, ממשלת ישראל קבעה כי טקס ממלכתי לזכר הנספים יתקיים מדי שנה בכ"ח באייר, יום ירושלים.
מאחר שהיהודים לא הכירו את הדרך, הם רכשו את שירותיהם של מורי דרך שלפעמים נטשו אותם בדרך אחרי שנטלו את כספם, לפעמים תוך כדי שיתוף פעולה עם שודדים ששדדו את רכושם של הפליטים והרגו בהם. גם אם מורה הדרך נשאר עם הקבוצה הם נאלצו ללכת ברגל, במסלול הררי ובמסלול מדברי קשה ורבים מתו בדרך מתשישות, מרעב, וממחלות וכן היו שנרצחו על ידי שודדים או חיילים סודאניים. גם בסודאן, במחנות אליהם הגיעו, לא היה מספיק מזון, לא תמיד היו מים ראויים לשתייה, לא היה טיפול רפואי נאות והפליטים היו חשופים להתעללות החיילים והשומרים הסודאניים. רבים מתו במחנות ממחלות ומגיפות, מצמא ורעב ואף התאבדו - חלקם נשים שנאנסו ולא יכלו לשאת את הבושה. חלק מאלו שהצליחו להגיע לסודאן, גורשו חזרה לאתיופיה ונאלצו לעשות את כל המסע המפרך חזרה לביתם.
המסע לארץ ישראל - שלמה גרוניך ומקהלת שבא

הירח משגיח מעל,
על גבי שק האוכל הדל
המדבר מתחתי, אין סופו לפנים,
ואמי מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, להרים רגליים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים.

אור ירח החזק מעמד,
שק האוכל שלנו אבד
המדבר לא נגמר, יללות של תנים,
ואימי מרגיעה את אחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל.

ובלילה תקפו שודדים,
בסכין גם בחרב חדה
במדבר דם אימי, הירח עדי,
ואני מבטיחה לאחי הקטנים.

עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום
עוד מעט נגיע, לארץ ישראל.

בירח דמותה של אימי,
מביטה בי, אמא אל תיעלמי
לו היתה לצידי, היא היתה יכולה,
לשכנע אותם שאני יהודי.

עוד מעט, עוד קצת, בקרוב נגאל
לא נפסיק ללכת, לארץ ישראל

עוד מעט, עוד קצת, להרים עיניים
מאמץ אחרון, לפני ירושלים

אמא, אבא וכל השאר - הפרוייקט של עידן רייכל

וכשהלילה תם והשמש מאירה
התדעי אמא מה לעינינו נראה?
עצים סביב, רמי צמרת אך חרוכי גזע
בתים גדולים סביב אך הרוסים הם דהויי צבע
מהלך על הריסות אני, אמא
ותאמיני לי אין כאן שום אגס ואין כאן פרח

לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדנו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא

בחיי שזה קשה אך אני נשאר
אפורה האדמה ושחור האופק
וכחול שמים כאילו משתהה והוא ממתין
ולא נוגע, הוא לא נוגע באופק השחור
ביניהם חלל, שום קשר וכל השאר
וזה קשה מאוד אך אני נשאר
יש כאן גדר תיל ואחריה חרב שלופה
אמא, אבא וכל השאר

לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדנו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא

וכשהלילה תם והשמש מאירה
התדעי אמא מה לעינינו נראה?

לזכר רבבות היהודים שנטבחו בפוגרומים בעיר פרוסקרוב שבאוקראינה

בתמונה הקשה מאוד: גופות של ילדים יהודיים, מקרבנות פוגרום שהתחולל ביקטרינוסלב, הפוגרום אירע בין ה - 21 ל - 23 באוקטובר 1905

היום לפני 97 שנה, בתאריך ה- 15.02.1919, נרצחים 1,200 יהודים בפוגרום [погром] שהתרחש ביוזמת הקוזאקים בעיר פרוסקרוב שבאוקראינה.
בפברואר 1919 מפקד הקוזאקים החליט לקחת את הפיקוד על שמירת העיר לידיו לאחר שבעיר התרחש מרד הקומוניסטים. הוא קרא לחייליו להרוג יהודים כדי "להציל את אוקראינה" כלשונו, אך לא לבזוז. החיילים צעדו ברחוב המרכזי של העיר ולאחר מכן התפזרו בבתי היהודים. היהודים לא היו מוכנים, ולכן היו בידיים ריקות. תוך שלוש שעות רצחו הקוזאקים באכזריות 1,600 איש, גברים, נשים וילדים. למרות הפרעות, הקהילה היהודית השתקמה מהר ועם תחילת השלטון הסובייטי המשיכו היהודים להיות הקהילה הגדולה ביותר בעיר.

הפוגרומים כנגד היהודים לא היו חדשים לאוקראינים. בשנת 1905, בין 300 ל 1000 יהודים נרצחו בפוגרומי אודסה, אלפי פצועים, וכ-40,000 יהודים איבדו משרותיהם. 5 פוגרומים קדמו לכך במאה ה-19, אם כי הפוגרום באודסה ב-1905 היה החמור ביותר בהיסטוריה של אודסה וברחבי האימפריה הרוסית. סימון פטליורה, נשיאה האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה, חקוק בזיכרון ההיסטורי היהודי כצורר שחייליו ביצעו פוגרומים שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים (למעלה מ-50,000 על-פי הערכות שונות). חיה גרינברג תארה את זוועות הפוגרום בפרוסקורוב, שם צעקו הפורעים "תחי אוקראינה!" ו"יחי אבינו פטליורה!"
לאחר שהנאצים נכנסו לעיר פרוסקרוב בקיץ 1941, רצחו בה שוטרים אוקראינים כ-800 יהודים. באוגוסט 1941 רוכזו בין 10,000 ל-12,000 יהודי העיר הנותרים בשני גטאות שהוקמו בה, וכ-2,000 יהודים נוספים מהסביבה רוכזו בהמשך במחנה עבודה שהוקם בעיר. באוקטובר 1941 רצחו הגרמנים בין 5,300 ל-8,000 מיהודי הגטו הגדול שבעיר, בנוסף לכ-2,500 יהודים מיישובים נוספים. ב-30 בנובמבר 1942 נרצחו כ-7,000 היהודים שנותרו בעיר, ביחד עם כ-600 יהודים ממיקולאייב. מספר הנרצחים היהודים הכולל בעיר מוערך בכ-14,000 עד 16,000 איש. רק מוכיח שלא צריך סיבה טובה להרוג יהודים!!! גם אם נחזיר את כל השטחים שבעולם.

יום הזכרון ה-74 להרצחו של אברהם שטרן - פשעי מלחמה של המנדט הבריטי

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים (שני בתים ראשונים), המנון לח"י

חַיָּלִים אַלְמוֹנִים הִנְנוּ, בְּלִי מַדִּים,

וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת.

כֻּלָּנוּ גֻיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים:

מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת.

בְּיָמִים אֲדֻמִים שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים,

בַּלֵּילוֹת הַשְׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ,

בֶּעָרִים, בַּכְּפָרִים אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים,

וְעָלָיו: הֲגָנָה וְכִבּוּש!

אברהם שטרן-יאיר

אברהם (יאיר) שטרן היה לוחם מחתרת ומשורר יהודי, מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חירות ישראל" (לח"י). הוא נודע גם בכינוי המחתרתי "יאיר", על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה. הוא היה פעיל אצ"ל עד לשנת 1940, אז עמד בראש קבוצת פורשים שהסתייגו מהתמתנות גישתו של הארגון בכל הקשור למאבק בשלטון המנדט הבריטי והתפלגו לארגון עצמאי שלימים נקרא לח"י. לכל אורך הדרך נרדפו חברי הארגון, ושטרן בראשם, בידי הבולשת הבריטית, שראתה מטרה עליונה בחיסול פעילותו. המצור סביב שטרן התהדק, עד שבב-12 פברואר 1942 (היופ לפני 74 שנים), הוא נתפס בידי אנשי הבולשת ונרצח עם לכידתו.
בשלושת השבועות האחרונים לחייו התגורר שטרן בדירתם של טובה ומשה סבוראי, ברחוב מזרחי ב' 8 בשכונת פלורנטין בתל אביב. דירתם נחשבה כפסולה מטעמי ביטחון - משה סבוראי היה אסיר נמלט באותם ימים והיה לדמות מבוקשת על ידי המשטרה. טובה סבוראי התחזתה לאישה חולה אשר בעלה נעדר לעתים קרובות מביתם, וחיסיה שפירא, שהייתה המקשרת של שטרן, התחזתה לעוזרת של טובה, הדואגת לסידורים השוטפים של תחזוק הבית. שטרן נהג להעביר את זמנו בקריאה, בניסוח רעיונות פוליטיים שהרהר לגביהם ובמענה על דואר שקיבל בעזרת המקשרת שלו חיסיה. מאז שפורסמו תמונותיו בעיתונים ועל גבי לוחות המודעות, הוחלט שיפסיק לצאת לטיוליו הליליים על אף החושך ששרר ברחובות בתקופה זו של מלחמה.
ב-12 בפברואר 1942, לאחר ביקורה של חיסיה השכם בבוקר, חש שטרן כי מתבוננים בביתם דרך שלבי התריס הפתוחים. טובה סגרה את השלבים במחשבה שאלו הם בעל הבית ואשתו התולים את כביסתם על הגג, ושטרן פנה לכתיבה כהרגלו מדי יום ביומו. מספר דקות אחר כך, בשעה 9 בבוקר לערך, נשמעה דפיקה קלה בדלת. שטרן פנה ישירות לארון, וטובה ניגשה לפתוח את הדלת לאחר שסגרה את הארון אחריו. בפתח עמד הקצין הבריטי תומאס ג'יימס וילקין, ששלט היטב בשפה העברית, ביחד עם שני בלשים אנגלים. וילקין הודיע לטובה כי הגיע על מנת לקחת עמו מספר פרטי לבוש עבור משה בעלה שיעבור היום לבית הסוהר המרכזי בירושלים. טובה נכנסה לחדר הפנימי, אספה מספר לבנים וחליפה שתלו על דלת החדר, והגישה אותם לוילקין. וילקין ניסה לפתח שיחה עם טובה באשר לפעילותו של בעלה, וכאשר זו השיבה בשלוות נפש איבד וילקין את קור רוחו ובבת אחת התפרץ ואמר כי סוף "אנשי שטרן" יהיה דומה לסופם של נרצחי "דיזנגוף 30". לשמע שמותיהם של הנרצחים השיבה טובה לקצין כי היא עוד תזכה לראות את הבריטים בורחים מהארץ.
וילקין הורה לפתוח בחיפוש בתוך הבית. שני הבלשים החלו בחיפוש, ווילקין ניגש לשולחן בו ישב שטרן לפני מספר דקות וקרא את תוכן הפתקים שהיו עליו. אחד הבלשים פנה לחפש בארון הבגדים הגבוה, נתקל בגופו של שטרן ומיד משך אותו החוצה. טובה הבחינה בבלש מושיט יד אל אקדחו, קפצה ממקומה ונעמדה בין הקצין לשטרן. "לא לירות, לא לירות או שתירה בי",הפצירה טובה בבלש. וילקין הגיע מיד למשמע השיח והבחין בשטרן.
כעבור מספר דקות הגיעו שני בחורים צעירים ובידם כבלים. אחד הבלשים מיהר לכבול את שטרן בעוד שאקדחו ואקדח הבלש השני מופנים אליו. מהר מאוד התמלא הבית בבלשים אנגלים. את טובה סבוראי הובילו החוצה לאחר שנערך עליה חיפוש והיא החליפה את בגדיה.
כאשר הגיע הבלש ג'פרי מורטון, הוא הורה לשטרן להתקרב לכיוון החלון. שטרן נשמע למורטון ולפתע נשמעו שלוש יריות. טובה, שהייתה בניידת משטרה מחוץ לבית ושמעה את היריות, הבינה מיד: שטרן נרצח. גופתו של שטרן הורדה לרכב הצלב האדום, והלוויתו נערכה לפנות ערב בבית העלמין בנחלת יצחק שבתל אביב.
בספרו של ג'פרי מורטון, "פשוט-המלאכה", מתוארת עדות שלפיה הוּצא שטרן מן ארון הבגדים, ובשעה שרכן לקשור את שרוכי נעליו זינק לעבר החלון שהוליך אל גג שטוח. מורטון טוען כי חש באיום והאמין כי שטרן רץ לעבר מטען שכנראה החביא מבעוד מועד ושאליו ניסה לברוח בשעת הימלטו כדי להתפוצץ ולקחת עמו אנשים נוספים. לכן כאשר החל להימלט, החליט מורטון לירות ביאיר למוות. כך סיפר מורטון גם בראיון לעיתון "הטיימס".
ישנם קשיים רבים בעדות זו: שטרן היה כבול בידיו, ולכן לא יכול היה לנסות לקשור את שרוכיו. מאותה סיבה לא יכֹל לזנק לעבר החלון בעוד בלש אנגלי שומר עליו. בעייתיות נוספת קיימת בהנחה לקיום הפצצה: אם באמת הייתה פצצה, מדוע לא השאיר אותה שטרן במקום קרוב יותר, כמו למשל איתו בארון? ובנוסף - הוא לא רצה לסכן את משפחת סבוראי. מורטון גם לא הסביר מה עשה הבלש ששמר על שטרן בזמן שניסה להימלט, ומדוע לא היה זה הוא שירה בו. שנים רבות לאחר הרצח החליט סרג'נט דניאל דיי, השוטר היחידי שנותר עם מורטון בחדר, לספר את מה שהתרחש:

לאחר שציווה מורטון על כולם לעזוב את הדירה ולקחת איתם את טובה סבוראי, נשארנו עם שטרן רק שנינו, מורטון ואני. ואז ניגש מורטון אל מאחורי גבו של שטרן, דחף אותו אל החלון וירה בראשו. שטרן נפל ומורטון המשיך לירות בחזה. אחר כך הפנה את ראשו אליי ואמר: אתה ראית שהוא ניסה לברוח.

– ‏לוחמי חירות ישראל: אנשים, רעיונות, עלילות‏

על שמו של אברהם שטרן-יאיר רחובות בערי ישראל. בנוסף, נקראים על שמו היישוב כוכב יאיר בשרון ומאחז חוות יאיר בשומרון. מוזיאון הלח"י הנמצא בבית בו נרצח נקרא "בית יאיר". מדי שנה, בכ"ה בשבט, יום הרצח, מתקיימת אזכרה ממלכתית לחללי הלח"י בסמוך לקברו בבית העלמין בנחלת יצחק.

היום השנה ה-68 (16.01.1948) לנפילת מחלקת הל"ה

בינואר 1948 מנה גוש עציון ארבעה יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק - שלושתם קיבוצים דתיים של הפועל המזרחי וקיבוץ רבדים, קיבוץ של השומר הצעיר. ביישובים חיו כ-450 איש ואשה, בהם כ-60 ילדים. גוש עציון היה מבודד, ומרוחק מכל נקודה יהודית. הכוחות הצבאיים היהודיים קרובים היו חטיבת הראל של הפלמ"ח, שהתבססה בקריית ענבים ובמעלה החמישה, וחטיבת עציוני שלחמה בעיר ירושלים עצמה. בעיר הייתה גם מפקדת המחוז של ההגנה. מחלקת הל"ה הורכבה מאנשי כוחות אלה - הגדוד השישי של חטיבת הראל, גדוד מוריה וגדוד מכמש של חטיבת עציוני.
חשיבותו של גוש עציון הייתה רבה, בשל מיקומו האסטרטגי על כביש ירושלים-חברון, מיקום שאיפשר לאנשי הגוש לשבש את התנועה הערבית. בכך, הם פגעו בניסיונות הערביים להעביר תגבורות ואספקה לירושלים הערבית, מחד, ולהעביר כוחות לתקיפת ירושלים העברית, מאידך. בשל כך נעשו ניסיונות רבים של כוחות ערביים לא סדירים מהסביבה לכבוש את היישובים. מתחילת חודש דצמבר 1947 החלו להגיע ידיעות מודיעיניות על כוונתם של ערביי הסביבה לתקוף את יישובי הגוש. ב-11 בדצמבר 1947 הותקפה שיירה שנסעה לגוש ובקרב שהתחולל נהרגו עשרה מאנשיה. שיירה זו נודעה כ"שיירת העשרה". הייתה זו ההתקפה הראשונה על שיירה יהודית במלחמת העצמאות.
ביום רביעי, 14 בינואר 1948, תקף כוח ערבי גדול את גוש עציון. הכוח מנה בין 400 ל-600 לוחמים, שהגיעו מכל האזור ואף מן הנגב ומן השומרון. במהלך הקרב, שנודע מאוחר יותר כקרב ג' בשבט, ניסו הכוחות הערבים לכבוש את חרבת זכריה שבמרכז הגוש, וכך לנתק את עין צורים ורבדים שהיו מצפון לחרבת זכריה מכפר עציון ומשואות יצחק שהיו מדרומו. ההתקפה הייתה מסודרת ומאורגנת, וכללה כוחות שנועדו לרתק את מגיני כפר עציון כדי להסיח את הדעת מן המאמץ העיקרי ולמנוע העברת תגבורות. למרות המאמץ הרב שהושקע בהתקפה והכוח הערבי הגדול שנאסף הצליחו מגיני הגוש לצאת למתקפת הנגד אשר הביאה להדיפת המתקפה הערבית, תוך גרימת אבדות כבדות לכוחות הערביים, כמאה הרוגים ומאות פצועים.
לקרב זה היו כמה השלכות. הכוח הערבי שגויס לקראת ההתקפה מנה מאות רבות של לוחמים, שגויסו גם ממקומות מרוחקים, עד שכם. חלקם נותרו באזור עוד כמה ימים לאחר הקרב. כאשר התגלו לוחמי הל"ה, הצטרפו גם כוחות אלו לכוח הערבי שלחם בהם. כישלון ההתקפה הותיר תחושת בהלה וחשש, וגם רצון לנקמה ביהודים, וכל אלה תרמו גם הם להסתערות הגדולה על הל"ה.
אנשי גוש עציון ידעו על יציאת הל"ה בדרך אליהם, והמתינו להם, ואולם, עד שעות הבוקר של יום שישי, 16 בינואר, לא הגיעה המחלקה למשואות יצחק, היישוב המערבי ביותר בגוש. הל"ה לא נשאו עמם מכשיר קשר ולכן לא היה לאנשי ה"הגנה" בירושלים או למגיני גוש עציון מושג על המתרחש. עם זאת, היו ידיעות על התרחשות כלשהי באזור. בשעות אחר הצהריים שמעו אנשי משואות יצחק ועין צורים יריות מכיוון צוריף אך לא היו יכולים להבחין בהתרחשות ושיערו שהמדובר באימונים של הערבים. חוליות סיור יצאו לשטח, ובמהלך היום הופעלו גם מטוסים קלים.
בצהרי יום שישי, 16 בינואר, החלו להגיע גם לתחנת המשטרה בחברון ידיעות על "צרות" באזור צוריף. תיאור ההתגלות והקרב נסמך על כמה מקורות. אחד החשובים בהם היא עדותו של מפקד משטרת חברון באותה תקופה, היימיש דוגן.
מפקד המשטרה, הימיש דוגן, יצא לאזור צוריף אך לא ראה דבר. בערב קיבל דוגן ידיעות מרופא שהביא לחברון פצועים ערבים רבים. דוגן פגש את הפצועים אך לא הצליח לקבל מהם מידע מלא. למחרת, שבת 17 בינואר, יצא דוגן בלווית קצין משטרה ערבי לשטח. בסיוע עדויות של תושבים מקומיים ובליווי כמה רועי צאן הגיע דוגן בצהריים לאתר הקרב ("גבעת הקרב") ושם מצא את גופות הלוחמים. ליד חלק מן הגופות מצא דוגן פיסות נייר ופתקים, כ-15 - 18 מהן. דוגן מסר את הפתקים מאוחר יותר לקצין הבריטי שהיה אחראי בירושלים לקשר עם הסוכנות היהודית, אך הפתקים נעלמו ולא התגלו עד היום. לא נודע מה נכתב עליהם. בשעות אחר הצהרים של יום השבת הועברה הידיעה על מציאת הגוויות למטה ההגנה בירושלים.
דוגן החל לאסוף את הגופות ועסק בכך במשך כמה שעות, עד הערב. לעדותו, שכנע את הערבים שלא לפגוע בגופות ולהביאן למחרת לנקודה ממנה יוכלו לאסוף אותן במשאית. לדבריו, הגופות היו שלמות ולא פגועות. דוגן הפציר באנשי צוריף לשאת את הגוויות לכפר הסמוך, משם יוכל להובילן ברכב לירושלים. רק לאחר שהבהיר להם כי הגוויות שייכות לאלוהים ולאחר שהסכים לשלם להם 500 מיל לגוויה, הסכימו.
למחרת, יום ראשון, 18 בינואר, חזר דוגן לאזור. בדרך שמע על התקפה של היהודים על הכפר צוריף. כשהגיע למקום גילה שהמדובר בשני חיילים בריטיים שעברו במקום בטעות, ונחשבו על ידי הערבים בטעות כיהודים. הערבים עמדו להוציאם להורג, ורק התערבותו של דוגן ברגע האחרון מנעה זאת. השמועה על ההתקפה כביכול עברה במהירות באזור, והערבים שאספו את הגוויות נמלאו זעם, השליכו את גופות לוחמי הל"ה לוואדי, התעללו והשחיתו אותן. דוגן סילק מהגבעה את הערבים ובעצמו, בסיוע חיילים בריטיים הביא את הגוויות אל הרכב הבריטי. הפיקוד הבריטי הנחה את דוגן להביא את הגופות לירושלים, אך הוא סבר שנכון יותר יהיה להביאן לכפר עציון, וכך אכן נעשה. ביום ראשון בערב, יומיים וחצי לאחר הקרב, הביאו הבריטים את הגופות לכפר עציון.
מחלקת הל"ה הייתה מורכבת מ-20 אנשי פלמ"ח, מחטיבת הראל, ו-15 אנשי חי"ש, אנשי חטיבת עציוני, חלקם הגדול סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובהם כמה סיירים. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. נפילת המחלקה כולה הייתה אסון כבד. במונחי 1948, מחלקה הייתה כוח גדול, למעשה הכוח המעשי הגדול ביותר שיכול היה לפעול בשטח. אובדנה של מחלקה שלמה היה מכה קשה ליישוב היהודי בארץ ישראל.‏ מכיוון שאיש מאנשי המחלקה לא נותר בחיים כדי לספר את סיפורה, היו התיאורים בעיתונות של אותם ימים מורכבים מהשערות וממידע חלקי. ואולם, בתוך ימים ספורים החל תהליך הפיכתם של הל"ה למיתוס לאומי, אולי הידוע ביותר והמשפיע ביותר במלחמת השחרור.‏

בתמונה: חלקת הל"ה בחלקה הצבאית בהר הרצל

יום הזכרון ה-33 למותה של עליזה בגין ז"ל (13.11.1982)

היום לפני 33 שנה (13.11.1982) - הלכה לעולמה עליזה בגין זכרונה לברכה. ב-29 במאי 1939 נישאה עליזה למנחם בגין, אותו הכירה בגיל 17 בבית אביה, שהיה תורם למפלגה הרוויזיוניסטית. השניים התחתנו בעיר דרוהוביץ', כאשר בגין השתלם במשפטים בעיר הסמוכה. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתם, שבה נכחו מאות פעילי בית"ר.
שלושה חודשים לאחר הנישואין, פלשו הגרמנים לפולין והזוג הצעיר נמלט מוורשה. לאחר צעידה, שנמשכה שבועיים, הגיעו לווילנה - בירת ליטא החופשית. בקיץ 1940 נכנס הצבא הסובייטי לווילנה ובגין נעצר בגין "פעילות ציונית". לאחר מעצרו של בעלה, עלתה לארץ-ישראל אחר מסע מלא תלאות. היא נעצרה בטורקיה ושוחררה בהתערבות של אליהו אילת.
עם הגיעה לארץ ישראל, נעצרה עליזה בגין בידי הבריטים ונכלאה מספר שבועות במחנה המעצר בעתלית. לאחר שחרורה נרשמה ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
למרות מעשיו ופעולותיו של בן גוריון כנגד בגין, עד היום, ידוע כי בן גוריון קרוב בדעותיו לאלו של מנחם בגין לעומת דעותיהם של אנשי השמאל הישראלי. עקב פעילותו המחתרתית של בעלה מנחם בגין באצ"ל נדדה בגין בין מקומות מסתור ושינתה את שמה לפרקים. בתחילה התגוררה בשכונת חסידוף ליד פתח תקווה תחת השם הלפרין. לאחר מכן התגוררה

ברחוב יהושע בן נון בתל אביב תחת השם ססובר. בשם זה נרשמה בבית החולים בעת שנולדה בתה הראשונה, חסיה.
עם בחירתו של בגין לראש הממשלה ב-1977, הזמינה לבמה, ובפרפרזה על דברי הפסוק מספר ירמיהו, אמר לה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר בארץ זרועת מוקשים", כשהוא מתייחס לתקופה הקשה שעברה כשלחם בצבא פולין ובמחתרת נגד הבריטים.
עליזה בגין שמרה על פרטיותה בקנאות, ונמנעה מלהתראיין בכלי התקשורת. למרות היותה אישה חולנית, נהגה להשתמש בתחבורה ציבורית ונמנעה מלהשתמש ברכב ממשלתי.
כל חייה סבלה עליזה בגין ממחלת ריאות קשה, (נפחת), אך בשנת 1982 הלכה מחלתה והחריפה. היא התאשפזה שוב ושוב בבתי חולים, ומדי פעם בפעם אף נזקקה למכונת הנשמה. המיליארדר ארמנד האמר, שהיה מעריץ של בעלה, שלח שני מומחים בעלי מוניטין בינלאומי שיבדקו אותה, והטיפול שהמליצו עליו עזר לתקופת מה. עליזה נפטרה ב-13 בנובמבר 1982, במהלך ביקורו של מנחם בגין בארצות הברית, ונקברה בהר הזיתים סמוך לקברם של עולי הגרדום. יש המייחסים למותה את התפטרותו של אלמנה, מנחם בגין, מראשות הממשלה עם מותה. חלק מהטענות לפרישתו של בגין שנה לאחר מכן היא הטענה שעצם פספוסו של בגין את פטירת אשתו כששהה בארה"ב - הכניס אותו לדיכאון קשה. על שמה נקראו היישוב עלי זהב, שכונת נווה עליזה בקרני שומרון, רחובות בערי ישראל, בית ספר במגדל העמק, באריאל, בקריית מוצקין ומקומות נוספים.

בתמונה: מנחם בגין ואשתו עליזה בדרכם לבית הלבן לחתום על הסכם שלום עם מצרים, מרץ 1979.

הכל עומד במקום - גלי עטרי

מתוך האלבום: אמצע ספטמבר
מילים: יעקב גלעד
לחן: אילן וירצברג


הלילה, מצאו רסיסי כוכב נופל
איך אתה לא מסתכל, מעבר לצד האפל
הלילה, עטף את עיניך צל שחור
פתי, ביישן וטהור, רצית לעוף כמו ציפור

הכל עומד במקום
הזמן ממשיך ללכת
היית כאן ופתאום
הכל נטרף כמו חלום

הלילה, יפלו בגללך מילים ריקות
אחר כך יבואו שתיקות, בדידות ושנים ארוכות
הלילה, העצב הוא רק מקום אחר
חדר, כסא ופסנתר, פרח ליד הגדר

הכל עומד במקום
הזמן ממשיך ללכת
היית כאן ופתאום
הכל נטרף כמו חלום

יהודה פוליקר / אפר ואבק [האלבום במלואו לצפייה ישירה]

כל שירי אלבומם המשותף של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, 'אפר ואבק', שיצא ב-1988 ונחשב בעיני רבים (ובצדק) לאלבום הישראלי החשוב ביותר (ולטעמי, בוודאי שהמרגש ביותר). האלבום "אפר ואבק" הנו אלבום מופת. 'אפר ואבק' הנו

 אלבומו השלישי של יהודה פוליקר והוא עוסק ברובו בבני הדור השני לשואה, אשר גדלו בישראל בצל הטראומה שחוו הוריהם. האלבום החל בתוכנית "אחרי המלחמה" בגלי צה"ל, שהופקה עבור יום השואה ב-1986.   יהודה פוליקר הנו בנם של ניצולי שואה מיוון. המינימליזם נוגע. "אמור מעט ועשה הרבה", פרקי אבות, המשנה.
סדר השירים (בפלייליסט ובאלבום המקורי):
1. אפר ואבק 2. חלון לים התיכון 3. כשתגדל 4. שיר אחרי הגשם 5. פרחים ברוח 6. התחנה הקטנה טרבלינקה 7. ילל 8. רדיו רמאללה 9. אהבה הורגת 10. מכאן ועד בכלל 11. קול מארץ הרוח 12. בגלל


***
השיר 'אפר ואבק' הנו שיר הנושא של האלבום. השיר נכתב על ידי יעקב גלעד. גם יעקב גלעד הנו דור שני לניצולי שואה - זהו בנה של הלינה בירנבאום ניצולת השואה, שהחליטה כי ברצונה לחזור אל האדמה בה הושמדו מיליוני יהודים. השיר נכתב על הפעם הראשונה בה נסעה בירנבאום לפולין. גלעד, שחשש כי הכאב הרגשי שתחווה יהיה כבד משאת, והתנגד נחרצות לנסיעתה, כתב לה את השיר שמילותיו: "ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק. לאן את נוסעת, לאן את נוסעת? שנים וכלום עוד לא נמחק".

אפר ואבק / מלים לשיר

יום אביב ריחות לילך / בין חורבות העיר שלך
יום יפה לדוג בנהר / בתוכי הלב נשבר
שם הייתה ואינה / ילדותך אישה קטנה
אנשים שאיש לא מכיר / אין אפילו בית שיזכיר 

ואם את נוסעת לאן את נוסעת / הנצח הוא רק אפר ואבק לאן את נוסעת לאן את נוסעת / שנים וכלום עוד לא נמחק.
קחי מעיל יהיה לך קר / כסף כיס, גביש סוכר
אם יהיו קשים הימים / הזכרי בי לפעמים
ואם זה עוד מסע נואש / אל הצריף, אל המגרש
במסילת העיר הישנה / איש לא יחכה בתחנה. 

ואם את נוסעת...
מי ימתיק לילותייך / מי יקשיב לביכייך
מי ישמור צעדייך בדרכך.
לאן את נוסעת לאן את נוסעת / הנצח הוא רק אפר ואבק
לאן את נוסעת לאן את נוסעת / שנים וכלום עוד לא נמחק.
קחי מעיל יהיה לך קר.


****

השיר חלון לים התיכון הנו מעין מכתב של ניצול שואה בארץ ליקיריו שנשארו בגולה ומספר את סיפורם של הניצולים שהקימו משפחות חדשות לאחר שמשפחתם נספתה בשואה ומסוגלים לחלום מחדש על עתיד מבטיח.
חלון לים התיכון / מלים לשיר
הבטחתי לכתוב כשנסעתי / ולא כתבתי מזמן
עכשיו את כל כך חסרה לי / חבל, חבל שאת לא כאן.
אחרי שהגעתי ליפו /תקוות נולדו מתוך יאוש
מצאתי לי חדר וחצי / על גג של בית נטוש.
יש פה מיטה מתקפלת / אם נרצה שלושתנו לישון 

את אני והילד / מול חלון משקיף לים התיכון.
ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון / ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.
שנת חמישים סוף דצמבר / בחוץ מלחמת רוחות
השלג צנח כאן לפתע / לבן מזכיר לי נשכחות.
עוד הפצע פתוח / לו רק היית איתי עכשיו
הייתי ודאי מספר לך / את מה שלא יגיד מכתב.
כאן אם תרצי יש לך בית / ואותי יהיה לך המון
צחוק ילדים בין הערביים / מול חלון משקיף לים התיכון.
ואולי מרחוק יש סיכוי אחד למיליון / ואולי מרחוק איזה אושר מתגנב אל החלון.

***

כשתגדל / מלים לשיר

חכה שתגדל, אמרו לך לא פעם / איש אחד גבוה ואשה נמוכה
אם לא תאכל לא תגדל אף פעם / ילד טוב משאיר צלחת ריקה
תגדל, תגדל ותהיה גנרל / תהיה אסטרונאוט ותעוף לחלל
אתה לא רצית להיות אפילו חייל / או סתם להיות כמו כולם כשתגדל
אבל, אותך אף אחד לא שאל.
כשתגדל ותראה איזה ילד / אז תגיד לגוזל לא צריך שתגדל
כשתגדל ויהיה לך ילד / שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל
אז תגיד לו עזוב, אל תשאל.
לך הביתה, עזוב את בית הספר / אמרו שממך כבר לא יצמח שום דבר
אשה גדולה ואיש במשקפיים / ימשיכו לרדוף עד הסוף עד עפר
תגדל, אל תתערבב בקהל / תשקיף מן הצד תתנדנד בערסל
אתה לא רצית להיות שם בכלל / אז מה, אותך אף אחד לא שאל
אתה נשארת גוזל שנפל.
כשתגדל ותראה איזה ילד / אז תגיד לגוזל לא צריך שתגדל
כשתגדל ויהיה לך ילד / שיבוא וישאל מה יהיה כשאגדל
אז תגיד לו עזוב, אל תשאל.
***
שיר אחרי הגשם / מלים לשיר

השיר נכתב בעקבות חזרת אביו של פוליקר לסלוניקי מיד עם תום מלחמת העולם השנייה. בעת השיבה, שהייתה טעונה ברגשות קשים, הגיע למספרה שהייתה בבעלותו, שם התעמת עם המקומיים שאמרו לו: "חבל שלא עשו ממך סבון".
רכבות אחרי הגשם בדרכן מעיר לעיר יש בדרך תחנה קטנה
אני יורד בשביל שהכרתי ושוב אני שומע ליד בתי האבן 

פרה גועה ברפת עזים בדשא ועכשיו אחרי שנים בגשם
איש לא יזהה אותי צ'אפוזו ביישן וכל ילדי הכפר בדרך מהגן
מצחקקים בקול תמיד כשבא אורח לא מוכר
מי יזכור את בנו של הספר אני יוצא מחוץ לשיירה
מזמזם כל הדרך חזרה.
שיר אחרי הגשם, שיר אחרי הגשם / שיר ישן שאמא לימדה אותי לשיר
שיר אחרי הגשם, שיר אחרי הגשם q שיר ישן מסתלסל ועולה בחלונות
ואורג לי זכרונות
ברחובות אחרי הגשם החיים כתמול שלשום
הספק עוד מלווה אותי אני חופשי ללכת הביתה
\זכרתי שיר שמח עכשיו אני שוכח
אולי אני בורח מפני הגשם בכיכר ליד חנות היין
מישהו פתאום צועק צ'פחו חזר יושבי בתי קפה זוגות ליד הבר
מנופפים ידם כאילו כלום אף פעם לא קרה כאן תמיד זורמת השגרה
אני יוצא מחוץ לשיירה ובוכה כל הדרך חזרה
שיר אחרי הגשם...
***

רדיו רמאללה / מלים לשיר 

יעקב גלעד, שהיה חניך בתנועת הנוער בנק"י חיבר את השיר לזכרו של מדריך בתנועה, אברהם ג'ורי, חייל בגרעין הנח"ל של בנק"י, שנהרג בתקרית גבול ב-8 בדצמבר 1964 בשדות קיבוץ יד חנה על ידי חיילים ירדניים. השיר מתאר זכרונות משותפים מהלילות שבהם היו מקשיבים לקולה המלחשש של הקריינית ברדיו רמאללה, תחנת רדיו ירדנית, שפעלה עד כיבוש העיר רמאללה בידי צה"ל. לדבריו של גלעד, "הרדיו שידר שירים פופולריים [וגם שידורי תעמולה], ולאחר כיבושו במלחמת ששת הימים, נאלצו בני הנוער להאזין לשירי הלהקות הצבאיות"
עכשיו בין יד חנה לבין טולכרם השכנה / מואזין בוכה בראש מסגד גבוה לילה לבדה מאחורי זכוכית כבדה / משוטט אבל אי אפשר לשמוע
לילה ברדיו! אולי היא קוראת לי / אני רק זוכר שדה בוער ותופת מלמעלה
חום בעיניים, פתאום אני כאן בלי אף חבר / חדר לבן עלי סוגר, חושך הלילה
לילה, לילה, לילה, לילה, לילה, לילה.

רדיו רמאללה לילה ולילה / זה קולה המלחשש מקשקש וכובש 1965
מטשטש אותי
רדיו רמאללה לילה ולילה / יום יבוא נפגש, ניזכר נתרגש
איך היה ב 65', לילה, לילה

וככה אני מבזבז אפשרויות / מדמיין את מה שהיה ואת מה שהיה יכול להיות.
זיכרונות מתערבבים בגעגועים / ושורפים, כמו מלח על הפצעים

רעש מכונה בין שדה מוקשים לשדה כותנה / מפלח את הקשר שביננו
לילה לא עונה, אבל עוד יש בי אמונה / אלוהים גדול הוא בטח לצידנו
לילה ברדיו, אולי רק נדמה לי / אני מחפש אותה ואין כלום על הסקאלה
לילה שותקת, רדיו טרנזיסטור מנגן / לו רק יכולתי לטלפן אל לילה הלילה
לילה, לילה, לילה, לילה, לילה, לילה.

רדיו רמאללה לילה ולילה / זה קולה המלחשש מקשקש וכובש 1965
מטשטש אותי / רדיו רמאללה לילה ולילה
יום יבוא נפגש, ניזכר נתרגש / איך היה ב 65' , לילה, לילה

על האלבום בוויקיפידיה:
 ואם אהבתם ואין לכם את זה עדיין בדיסק מקורי או בפורמט חוקי אחר, כנסו לכאן.

תפריט במסעדה נוראית וחולנית ביום השואה

אחת מהדרכים להתמודד עם אירועים קשים זה שימוש בהומור שחור וסאטירה. בתור חובשת מתנדבת, הומור שחור חוגג אצלנו. פתולוגים שאני מכירה למשל מתמודדים טוב מאוד עם עבודתם הלא שגרתית באמצעות הומור שחור.
כך גם ניצולי השואה שבטח חוגגים עם רעיונות לתפריט למסעדה שלא קיימת ופתוחה ביום השואה.

בטח יוגשו בה מנות כמו עוגת אייכמניות, לחם צרפתי מסוג בגטו, שינדלר בואנו, אפונאצים, meatler, orange jews, לבובות עם גוילנה אושוויצארית, שואהרמה, סבונבוניירה, שואננס, אייכמניות, שניצולים בבגטו, מיין פיורר רושה, אנה פרנקייקים ברוטב אייכמניות, ספגטו ברוטב בולוני גז, שינדלר בואנו, שוארמה, שעועיטלר - המקום לכל הגזים

הייתי צריכה לדפוק נפקדות

היום, בדיוק לפני 16 שנים התגייסתי לצה"ל. שנה וחצי אחר כך הוא נהרג בלבנון בטנק בו הוא נהג. ועוד ביום ההולדת שלי. גיליתי את זה בעיתון יום אחרי - הוא היה בשער. לא שרתנו באותה האוגדה, לא היינו אפילו באותו הפיקוד - הוא בגיזרה הצפונית ואני בדרומית. לכן גיליתי את זה מהעיתון ולא מהקשר. אז גם היה יקר לממן פלאפון והיה קשה להשיג אותי. אבל למדנו ביחד מהיסודי ועד התיכון באותה הכיתה. עד יום מותו היה מטורף על חברה שלו, אליה היה צמוד מהחטיבה.
סגרתי עוד 32 יום מטורפים בבסיס, מנותקת מהחדשות ומעודכנת רק בארועים שנמצאים בגזרה הדרומית. נאלצתי להעביר שוב 36 שעות רצופות בכ"ס והחליפו אותי רק לקראת חצות למקלחת בלבד אחרי 20 שעות טחינה ורק אחרי שהתעצבנתי על הסמגד. אחר כך עשיתי פשיטה על המטבח כדי לארגן מלאי לכ"ס ל-36 שעות הבאות. הפריבילגיה לפשוט על המטבח בלי נוכחות הרסר מטבח הייתה שמורה רק לי, למרות עוצר הלילה בשטח הבסיס, "בזכות" תנאי השרות המחורבנים שלנו, אחרת היינו מורעבות, מאחר ונדרשנו לאייש את העמדה כל הזמן ובצוות מצוצמם בגלל תקנים לא מאויישים. אז, לקראת אחת, חזרתי לשקט של הכ"ס כדי להמשיך בהכנות לקראת התרגיל האוגדתי. 

כך העברתי את יום הולדת 20, בלי יכולת לנחש שאיבדתי אותו.
בבוקר יצאתי מהכ"ס האפל לחדר הדואר. לא יצא לי לראות הרבה אור שמש באותם ימים. העיניים שלי הסתנוורו מהאור יום שזה כאב. לקח לי זמן להתרגל מתאורת הפולרסנט והאויר המאובק בכ"ס לאור יום ולאויר המדברי שנכנס מהחלון המסורג. הכי פחות כאב להסתכל על העיתון של אותו היום שהיה מונח על השולחן. לא יכולתי להוריד את העיניים מהעיתון, אז הרמתי אותו. השם שלו התנוסס בגדול בכותרת. ילדים בגילי לא צריכים למות. ילדים בגילו צריכים לאהוב ולתכנן את העתיד שלהם. אבל הוא נהרג מפגיעה ישירה בטנק שלו, שהיה אמור להגן עליו.
ביקשתי לצאת להלוויה. התחננתי. לא הייתי מסוגלת לבכות. איימתי לדפוק נפקדות... איימו עליי בכלא... הייתי תמימה ולא ידעתי להוציא גימלים. להלוויה לא שיחררו אותי. מבחינתם זה כולה חבר מהכיתה, אפילו לא היה לנו קשר מיוחד מבחינתם, כי הוא לא היה האקס שלי. בסה"כ היה חבר ילדות והכרנו יותר מחצי מהחיים שלנו. הייתי צריכה לדפוק נפקדות.

קהל נכבד... הנכם מתבקשים לעמוד לקראת הצפירה

סולידריות ישראלית בימי הזכרון הלאומיים

צפירה המציינת התייחדות עם זכרון לזכר נספים מצויינת בישראל 3 פעמים בשנה במסגרת שני ימי זיכרון לאומיים - יום הזכרון לשואה ולגבורה ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
למעט מגזרים מסויימים, הרוב המוחלט מהישראלים עומד במהלך הצפירה לצרכי התייחדות. אמנם מדובר באקט זכרון יהודי-חילוני, אך ישנם גם רבים מבני המיעוטים שיציינו אותו. גם בני מיעוטים נמצאים ברשימת חללי מערכות ישראל - כן, גם חרדים וגם בדואים וגם דרוזים. מעבר לכך, גם אם חרדי לא יעמוד בצפירה, אם הוא לא נטורי קארתא הוא יקרא תהילים לעילוי נשמתם של החללים וסביר שהוא כן יעמוד אם נמצא בקרב עומדים כדי לכבד את המקום ואת יושביו.
עדיין,פעולת ההתייחדות הלאומית שמתבטאת במהלך הצפירה בימי הזכרון הלאומיים בישראל מציינת אקט שלסולידריות לאומית. כל המדינה עוצרת לרגע. כל המדינה לובשת ארשת של אבל לאומי - פחות רכבים בכביש מסיבה שאני לא יודעת להסביר, אוירת אבל כללית, מוזיקת אבל ברדיו ובטלויזיה, סרטים בעלי אופי תואם וכמובן, כל המדינה עוצרת בצפירה.
אפשר לראות את זה אפילו בכבישים, כשאין רכב אחד נוסע - ממש כמו בקטע הבא שצולם בכביש החוף בזמן הצפירה של עצירה מסוכנת שעלולה לסכן את חייהם מאחר ומספיק רכב אחד בודד שלא יכבד את הצפירה או חלילה רכב חרום כמו אמבולנס שלא יכול להרשות לעצמו לעצור ולכבד את יום הזכרון מטעמי דחיפות.
יום השואה 2012 בכביש מספר 1. סרטון שאני צילמתי. רבים עצרו בצד מספר דקות לפני הצפירה בעשר בבוקר והכינו את עצמם לעמידה. חלק חיכו לרגע האחרון ועמדו בנתיב הנסיעה. נחמד מצידם אבל מדובר בסכנת חיים ולכן, רצוי להתכונן לצפירה כמה דקות מראש ולעצור בשוליים. תכבדו בלי לסכן את עצמכם.





דבר אחרון, שאני עדיין נתקלת בו בישראל של שנת 2012. משום מה, העדה האשכנזית עדיין תופסת בעלות על השואה. לזכור ולא לשכוח. גם יהדות צפון אפריקה ואפילו יהדות אתיופיה נפלו קורבן לגזענות ולשואה הנאצית. הם היו תחת המנדט הצרפתי והאיטלקי, מנדטים שמקורם במדינות שמאז עליית השלטון הנאצי, שיתפו עם המרצחים הללו פעולה ותאמו עמדות עם הרעיונות הגזעניים והאנטישמיים.

הקיץ האחרון שלי איתכם - שפיות זמנית

לזכר שבעת הנופלים במתקפה מצד הטרוריסטים אתמול באזור אילת, רצח שבוצע בדם קר על ידי חיילים רוצחים מהצד המצרי של הגבול ומחבלים בשטח ישראל. הלוויותיהם התקיימו היום (יום שישי, ה-19.8.2011) וביום ראשון. השם יקום דמם.

זה הקיץ האחרון שלי אתכם עם הגשם הראשון אני אעלם דמעותי יזרמו במורד הרחובות כמו עלה נושר ותקוות רחוקות אני איש של חורף בין אלפי אנשי ים אך בחורף הזה כבר לא אהיה קיים לאט לאט השכבות נמסות בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות אז תזכרו שהבטחתם לא לבכות כי השמיים גדולים והדמעות קטנות תעצמו את העיניים כל גשם ראשון ותחשבו עלי אני רוצה לטפס על ההרים כי הם שם ולבקר במדינות מעבר לים לדעת אם יש צורות חיים אחרות ואם המתים ממשיכים לחיות כי זה הקיץ האחרון שלי אתכם עם הגשם הראשון אני אעלם לאט לאט השכבות נמסות בין רוצים לא רוצים ותפילות אחרונות אז תזכרו שהבטחתם...

לא בלי אחי - מחאתו של יואל שליט

יואל שליט, אחיו של החייל החטוף

יגאל שליט, שובר נימוס. יואל שליט וחברתו לחיים - יערה, התפרצו לטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות ה-63 שנערך ברחבת הטקסים בהר הרצל נושאים שלט ובו כתוב "אבא שלי אח שכול. אני לא רוצה להיות גם". בטקס נכחו מכובדים מהצבא ומהממשלה, כגון יושב ראש הכנסת, והקהל מורכב ממשפחות שכולות מרחבי הארץ.
אין טקס מנוגד יותר מטקס פתיחת חגיגות יום העצמאות - הוא מסמל את המעבר מהעצב והאבל שמרכיב את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובין חגיגות יום הולדתה ה-63 של מדינת ישראל - מדינה שלשמה נפלו לא מעט חללים במלחמות ונפצעו רבים נוספים. אין משפחה בישראל שהדבר לא נוגע לה. יש משפחות בקהל שלא יכולות לעבור מתחושות מנוגדות אלו של אבל ואובדן אל שמחה.
ואיפה משפחת שליט נמצאת? האם הי צריכה להודות על כך שגלעד עדיין חי? הוא לא נמצא בידיים טובות. הוא חטוף ושבוי בידי האוייב. "תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך". דברים אלו של דוד בן גוריון נשמעים כחלום רחוק בכל פעם שאני חושבת על גלעד שליט. אני לא יודעת אם יכולתי להגיע להחלטה טובה יותר ממקבלי ההחלטות בנוגע לדרכי הפעולה הקשורות לגלעד שליט. בכל זאת, גלעד אינו חטוף, הוא שבוי, אסיר בידי ארגון המייצג את רצועת עזה כטריטוריה. הבעיה היא שהארגון בידיו נמצא החייל לא פועל בדרכים מוסריות. מצד שני, אני לא רוצה להיות במקום משפחת שליט וליבי נמצא עם גלעד. אין לי זכות לשפוט לרעה את מעשיו של יואל שליט להשאיר את אחיו, גלעד, במודעות הציבורית ולקדם את עניינו.