19 שנים חלפו מ״הלינץ׳ ברמאללה״

כשהלב בוכה

 19 שנים חלפו מ״הלינץ׳ ברמאללה״

לפני 19 שנים בדיוק, שני חיילי מילואים, ואדים נורזיץ׳ ויוסי אברהמי, נכנסו עם מכוניתם בטעות לעיר רמאללה.

מספר רגעים לאחר מכן, המון ערבי הקיף את מכוניתם, תוך כדי זריקות אבנים ונסיון להוציאם מן הרכב.
השוטרים המקומיים שהגיעו מיד למקום, הוציאו את ואדים ויוסי בכח, כיוונו נשקים לראשם וגררו אותם באלימות אל תחנת המשטרה בלב העיר.

כאשר ואדים ויוסי הגיעו, מפקד התחנה ביקש אותם לידיו.
עשרות שוטרים ומחבלים הציפו ברגע את תחנת המשטרה, ובתוך משרד מפקד התחנה, הכו אותם למוות, כאשר הם בוכים ומתחננים על נפשם.

רצחו אותם בידיים. באיטיות.
עקרו את עיניהם, תלשו את איבריהם הפנימיים, הציגו את הזוועה להמון המשולהב צמא הדם מחוץ לתחנה ואף השליכו אחד מהם מהחלון.

לאחר מכן, בעודם מתבוססים בדמם, גררו אותם אל כיכר העיר והמשיכו להתעלל בהם למוות.
את אחד מהם הם אף שרפו.

במהלך הלינץ׳, אשתו של יוסי התקשרה לדרוש לשלום בעלה. משום שיוסי באותם רגעים היה בין חיים למוות, אחד מהמחבלים המתועבים ענה במקומו ואמר לאשתו - ״לפני כמה דקות שחטתי את בעלך״. כך התבשרה לראשונה על הנורא מכל.

חלק ממבצעי הלינץ׳ הנורא נתפסו לאחר מצוד ארוך על ידי יחידות מיוחדות, ועמדו למשפט בישראל. לאחר מספר שנים בכלא הישראלי, חלקם שוחררו בעסקת שליט, בינהם המחבל המתועב הזכור מחלון המשטרה, עם ״ידי הדם״.

הגוף היהודי הושחת והושחט בפעם נוספת, האגרופים קפוצים והלב לא מפסיק לבכות.

מיד לאחר האירוע ישב הפזמונאי יוסי גיספן וכתב את אחד השירים הגדולים שנכתבו בעברית - ״כשהלב בוכה״.
את השיר כתב גיספן כשעיניו ספוגות דמעות.

בבית האחרון בשיר נכתב:
״כשהלב בוכה, הזמן עומד מלכת.
האדם רואה את כל חייו פתאום.
אל הלא נודע, הוא לא רוצה ללכת.
לאלוקיו קורא על סף תהום״.

יהי זכרם של רס״ל יוסי אבהרהמי ורב״ט ואדים נורזיץ׳ ברוך, ואת דמם ה׳ ינקום, אמן.

46 שנים לאותו יום כיפור ששינה את מדינת ישראל לנצח

ביום הכיפורים ה' תשל"ד, 6 באוקטובר 1973,
בזמן שהנהגת ישראל שיכורה מניצחון מלחמת ששת הימים,
 הותקפה ישראל בהתקפת פתע על ידי הקואליציה של צבאות מדינות ערביות נגד ישראל.
בהתקפה השתתפו מצרים, סוריה, עיראק, ירדן, לוב, אלג'יריה, מרוקו, לבנון ומדינות ערביות נוספות. ישראל ספגה מכה קשה.
הרמטכ"ל דאז דוד אלעזר צפה את המתקפה וביקש מגולדה לגייס כוחות מילואים ולהנחית מכה מקדימה על המצרים.
 שר הבטחון משה דיין סירב לבקשה שחשש שהעולם יראה זאת כהתגרות וכתוקפנות של ישראל,
גולדה הסכימה עם שר הביטחון.
יום לאחר מכן הותקפה ישראל (הים אותו הים והשמאל אותו השמאל)

 עם זאת, עד סוף המלחמה הצליח צה"ל להפוך את הגלגל, להתאושש מההלם הראשוני ולנצח במלחמה במחיר כבד מאוד .
לאויב היו
785,360 חיילים
1,342 מטוסי קרב
5,382 טנקים
2,685 תותחים

לישראל היו
373,000 חיילים
476 מטוסי קרב
2,100 טנקים
570 תותחים

חיסלנו לאויב :
כ-20,000 חיילים
כ-35,000 פצועים
8,811 שבויים
555 מטוסים
כ-570 תותחים
43 סוללות טק"א
כ-2,250 טנקים
18 ספינות

והם הרגו לנו
2,656 הרוגים
7,251 פצועים
294 שבויים
102 מטוסים
25 תותחים
800 טנקים פגועים מהם 407 אבודים.

 המלחמה הזאת היתה הפסד מורלי ומודיעיני לישראל אבל ניצחון טקטי והוכחה שיש לנו הגנה של כוח עליון. אם היינו מפסידים, לא הינו קימים היום.

המלחמה הזאת הביאה לזעזועים במערכת הפוליטית ממנה השמאל סובל עד היום , המלחמה הכשירה את המהפך במאי 1977 ואת עליית הליכוד לשלטון, ובהמשך, את הסכם השלום עם מצרים.

יהי זכרם ברוך של 2,656 הנופלים שהקריבו את חיהם למעננו .

 לא נשכח ולא נסלח.

חוה אלברשטיין - החיטה צומחת שוב

השיר “החיטה צומחת שוב” נכתב לאחר מלחמת יום כיפור (1973) על ידי חברת קיבוץ “בית השיטה”, דורית צמרת, לזכרם של חבריה שנפלו במלחמת יום הכיפורים.
השיר נכתב על אחד עשר הבנים מקיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור, מספר רב ועצום לקיבוץ כה קטן.
השיר התפרסם תחילה בעיבודו של אילן גלבוע ובביצוע להקת הגבעטרון. ב-1983 הקליטה אותו חוה אלברשטיין בעיבודו של מנחם וזינברג לתקליטה "נמל הבית".






מתוך האלבום : נמל בית
מילים: דורית צמרת
לחן: חיים ברקני



שָׂדוֹת שְׁפוּכִים הַרְחֵק מֵאפֶק וְעַד סף
וַחֲרוּבִים וְזַיִת וְגִלְבּועַ –
וְאֶל עַרְבּוֹ הָעֵמֶק נֶאֱסַף
בְּיופִי שֶׁעוֹד לא הָיָה כָּמוֹהוּ.

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק, זֶה לא אוֹתוֹ הַבַּיִת
אַתֶּם אֵינְכֶם וְלא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
הַשְּׁבִיל עִם הַשְּׂדֵרָה, וּבַשָּׁמַיִם עַיִט
אַךְ הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב

מִן הֶעָפָר הַמַּר הָעִירִיּוֹת עוֹלוֹת
וְעַל הַדֶּשֶׁא יֶלֶד וְכַלְבּוֹ
מוּאָר הַחֶדֶר וְיוֹרְדִים לֵילוֹת
עַל מַה שֶׁבּוֹ וּמַה שֶׁבְּלִבּוֹ

זֶה לא אוֹתוֹ הָעֵמֶק…

וְכָל מַה שֶׁהָיָה אוּלַי יִהְיֶה לָעַד
זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ שׁוּב הַשֶּׁמֶשׁ בָּא
עוֹד הַשִּׁירִים שָׁרִים, אַךְ אֵיךְ יֻגַּד
כָּל הַמַּכְאוֹב וְכָל הָאַהֲבָה.

הֵן זֶה אוֹתוֹ הָעֵמֶק, הֵן זֶה אוֹתוֹ הַבַּיִת
אֲבָל אַתֶּם הֵן לא תּוּכְלוּ לָשׁוּב
וְאֵיךְ קָרָה, וְאֵיךְ קָרָה וְאֵיךְ קוֹרֶה עֲדַיִן
שֶׁהַחִטָּה, כֵּן, הַחִטָּה צוֹמַחַת שׁוּב.

ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ

ובִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ:
סנגור הצמרת והח"כ המיועד איתמר בן גביר (הפוליטיקאי היחיד ש)הגיע לגני יהושע כדי לתמוך במשפחות השכולות שליבם שתת דם בעת שחלפה על פניהם הפסולת-האנושית בדרך לעצרת זיכרון ותמיכה ברוצחי בניהם שבמותם העניקו לנו את החיים. ומי מנחה את הטקס הבזיוני הלז אם לא הנכדה של האיש הבזוי שמעון פרס?!?
הוא אף העניק במקום ריאיונות לתקשורת והבהיר כמה מטורפת העצרת שמשווה בין שוחטי תינוקות יהודים לחיילינו שנפלו בעת הגנה עלינו.

הסיפור האמיתי של חיים אשטיבקר, חייל בודד, חלל צה"ל

חיים אשטיבקר עלה לארץ לבדו על מנת להתגייס לצה"ל.
המודעה התמימה שמספרת על נפילתו ביום כ"ז סיון תשל"א מסתירה את אחד הסיפורים העגומים בתולדות צבא הגנה לישראל.
חיים ז"ל לא נפל, הפילו אותו!
באותו היום ירד יוני פרס, בנו של שר התחבורה דאז משמירה ולגודל האסון פלט צרור קטלני שסיים את חייו של אשטיבקר באופן טראגי.
עדים לארוע ידעו לספר כי יוני איבד את עשתונותיו ובזמן שאשטיבקר פירפר בין חיים למוות, נאלצו חבריו להרגיע את יוני שצווח על מר גורלו ואובדן הקריירה הצבאית הצפויה.
יוני סירב לדבר עם חוקרי המשטרה הצבאית עד שאביו, שר התחבורה הגיע למקום וכשזה כבר קרה, יצאו שניהם מהבסיס ויותר אף אחד לא ראה את יוני פרס.
מפקד הבסיס דאז, אל"מ מיכאל צוק, אישר בראיון שנערך לפני מספר שנים את הפרטים.
יוני פרס ריצה עונש VIP של שלושה חודשי מאסר בכלא צבאי וחיים אשטיבקר נקבר לנצח.
למשפחת אשטיבקר נמסרה ההודעה הקשה כי בנם נפל בעת מילוי תפקידו.... נפל, זהו! בלי יותר מדי פרטים.
במשך שלושים שנה הצליחה משפחת פרס להטיל איפול מלא על הפרטים עד שאלו נחשפו בשנת 2002 ופורסמו במספר כתבות. כתבות שמשום מה לא ניתן למצוא אותן יותר ברשת.
שכחו שאנחנו פה... שתפו!

אמא, אבא וכל השאר - הפרוייקט של עידן רייכל

וכשהלילה תם והשמש מאירה
התדעי אמא מה לעינינו נראה?
עצים סביב, רמי צמרת אך חרוכי גזע
בתים גדולים סביב אך הרוסים הם דהויי צבע
מהלך על הריסות אני, אמא
ותאמיני לי אין כאן שום אגס ואין כאן פרח

לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדנו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא

בחיי שזה קשה אך אני נשאר
אפורה האדמה ושחור האופק
וכחול שמים כאילו משתהה והוא ממתין
ולא נוגע, הוא לא נוגע באופק השחור
ביניהם חלל, שום קשר וכל השאר
וזה קשה מאוד אך אני נשאר
יש כאן גדר תיל ואחריה חרב שלופה
אמא, אבא וכל השאר

לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה
תשקע השמש, תבוא העלטה
ואז ננום בבגדנו במיטה
כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא

וכשהלילה תם והשמש מאירה
התדעי אמא מה לעינינו נראה?

היום השנה ה-68 (16.01.1948) לנפילת מחלקת הל"ה

בינואר 1948 מנה גוש עציון ארבעה יישובים: כפר עציון, עין צורים, משואות יצחק - שלושתם קיבוצים דתיים של הפועל המזרחי וקיבוץ רבדים, קיבוץ של השומר הצעיר. ביישובים חיו כ-450 איש ואשה, בהם כ-60 ילדים. גוש עציון היה מבודד, ומרוחק מכל נקודה יהודית. הכוחות הצבאיים היהודיים קרובים היו חטיבת הראל של הפלמ"ח, שהתבססה בקריית ענבים ובמעלה החמישה, וחטיבת עציוני שלחמה בעיר ירושלים עצמה. בעיר הייתה גם מפקדת המחוז של ההגנה. מחלקת הל"ה הורכבה מאנשי כוחות אלה - הגדוד השישי של חטיבת הראל, גדוד מוריה וגדוד מכמש של חטיבת עציוני.
חשיבותו של גוש עציון הייתה רבה, בשל מיקומו האסטרטגי על כביש ירושלים-חברון, מיקום שאיפשר לאנשי הגוש לשבש את התנועה הערבית. בכך, הם פגעו בניסיונות הערביים להעביר תגבורות ואספקה לירושלים הערבית, מחד, ולהעביר כוחות לתקיפת ירושלים העברית, מאידך. בשל כך נעשו ניסיונות רבים של כוחות ערביים לא סדירים מהסביבה לכבוש את היישובים. מתחילת חודש דצמבר 1947 החלו להגיע ידיעות מודיעיניות על כוונתם של ערביי הסביבה לתקוף את יישובי הגוש. ב-11 בדצמבר 1947 הותקפה שיירה שנסעה לגוש ובקרב שהתחולל נהרגו עשרה מאנשיה. שיירה זו נודעה כ"שיירת העשרה". הייתה זו ההתקפה הראשונה על שיירה יהודית במלחמת העצמאות.
ביום רביעי, 14 בינואר 1948, תקף כוח ערבי גדול את גוש עציון. הכוח מנה בין 400 ל-600 לוחמים, שהגיעו מכל האזור ואף מן הנגב ומן השומרון. במהלך הקרב, שנודע מאוחר יותר כקרב ג' בשבט, ניסו הכוחות הערבים לכבוש את חרבת זכריה שבמרכז הגוש, וכך לנתק את עין צורים ורבדים שהיו מצפון לחרבת זכריה מכפר עציון ומשואות יצחק שהיו מדרומו. ההתקפה הייתה מסודרת ומאורגנת, וכללה כוחות שנועדו לרתק את מגיני כפר עציון כדי להסיח את הדעת מן המאמץ העיקרי ולמנוע העברת תגבורות. למרות המאמץ הרב שהושקע בהתקפה והכוח הערבי הגדול שנאסף הצליחו מגיני הגוש לצאת למתקפת הנגד אשר הביאה להדיפת המתקפה הערבית, תוך גרימת אבדות כבדות לכוחות הערביים, כמאה הרוגים ומאות פצועים.
לקרב זה היו כמה השלכות. הכוח הערבי שגויס לקראת ההתקפה מנה מאות רבות של לוחמים, שגויסו גם ממקומות מרוחקים, עד שכם. חלקם נותרו באזור עוד כמה ימים לאחר הקרב. כאשר התגלו לוחמי הל"ה, הצטרפו גם כוחות אלו לכוח הערבי שלחם בהם. כישלון ההתקפה הותיר תחושת בהלה וחשש, וגם רצון לנקמה ביהודים, וכל אלה תרמו גם הם להסתערות הגדולה על הל"ה.
אנשי גוש עציון ידעו על יציאת הל"ה בדרך אליהם, והמתינו להם, ואולם, עד שעות הבוקר של יום שישי, 16 בינואר, לא הגיעה המחלקה למשואות יצחק, היישוב המערבי ביותר בגוש. הל"ה לא נשאו עמם מכשיר קשר ולכן לא היה לאנשי ה"הגנה" בירושלים או למגיני גוש עציון מושג על המתרחש. עם זאת, היו ידיעות על התרחשות כלשהי באזור. בשעות אחר הצהריים שמעו אנשי משואות יצחק ועין צורים יריות מכיוון צוריף אך לא היו יכולים להבחין בהתרחשות ושיערו שהמדובר באימונים של הערבים. חוליות סיור יצאו לשטח, ובמהלך היום הופעלו גם מטוסים קלים.
בצהרי יום שישי, 16 בינואר, החלו להגיע גם לתחנת המשטרה בחברון ידיעות על "צרות" באזור צוריף. תיאור ההתגלות והקרב נסמך על כמה מקורות. אחד החשובים בהם היא עדותו של מפקד משטרת חברון באותה תקופה, היימיש דוגן.
מפקד המשטרה, הימיש דוגן, יצא לאזור צוריף אך לא ראה דבר. בערב קיבל דוגן ידיעות מרופא שהביא לחברון פצועים ערבים רבים. דוגן פגש את הפצועים אך לא הצליח לקבל מהם מידע מלא. למחרת, שבת 17 בינואר, יצא דוגן בלווית קצין משטרה ערבי לשטח. בסיוע עדויות של תושבים מקומיים ובליווי כמה רועי צאן הגיע דוגן בצהריים לאתר הקרב ("גבעת הקרב") ושם מצא את גופות הלוחמים. ליד חלק מן הגופות מצא דוגן פיסות נייר ופתקים, כ-15 - 18 מהן. דוגן מסר את הפתקים מאוחר יותר לקצין הבריטי שהיה אחראי בירושלים לקשר עם הסוכנות היהודית, אך הפתקים נעלמו ולא התגלו עד היום. לא נודע מה נכתב עליהם. בשעות אחר הצהרים של יום השבת הועברה הידיעה על מציאת הגוויות למטה ההגנה בירושלים.
דוגן החל לאסוף את הגופות ועסק בכך במשך כמה שעות, עד הערב. לעדותו, שכנע את הערבים שלא לפגוע בגופות ולהביאן למחרת לנקודה ממנה יוכלו לאסוף אותן במשאית. לדבריו, הגופות היו שלמות ולא פגועות. דוגן הפציר באנשי צוריף לשאת את הגוויות לכפר הסמוך, משם יוכל להובילן ברכב לירושלים. רק לאחר שהבהיר להם כי הגוויות שייכות לאלוהים ולאחר שהסכים לשלם להם 500 מיל לגוויה, הסכימו.
למחרת, יום ראשון, 18 בינואר, חזר דוגן לאזור. בדרך שמע על התקפה של היהודים על הכפר צוריף. כשהגיע למקום גילה שהמדובר בשני חיילים בריטיים שעברו במקום בטעות, ונחשבו על ידי הערבים בטעות כיהודים. הערבים עמדו להוציאם להורג, ורק התערבותו של דוגן ברגע האחרון מנעה זאת. השמועה על ההתקפה כביכול עברה במהירות באזור, והערבים שאספו את הגוויות נמלאו זעם, השליכו את גופות לוחמי הל"ה לוואדי, התעללו והשחיתו אותן. דוגן סילק מהגבעה את הערבים ובעצמו, בסיוע חיילים בריטיים הביא את הגוויות אל הרכב הבריטי. הפיקוד הבריטי הנחה את דוגן להביא את הגופות לירושלים, אך הוא סבר שנכון יותר יהיה להביאן לכפר עציון, וכך אכן נעשה. ביום ראשון בערב, יומיים וחצי לאחר הקרב, הביאו הבריטים את הגופות לכפר עציון.
מחלקת הל"ה הייתה מורכבת מ-20 אנשי פלמ"ח, מחטיבת הראל, ו-15 אנשי חי"ש, אנשי חטיבת עציוני, חלקם הגדול סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ובהם כמה סיירים. על המחלקה פיקד דני מס, שהיה קודם לכן מפקדו של גוש עציון. נפילת המחלקה כולה הייתה אסון כבד. במונחי 1948, מחלקה הייתה כוח גדול, למעשה הכוח המעשי הגדול ביותר שיכול היה לפעול בשטח. אובדנה של מחלקה שלמה היה מכה קשה ליישוב היהודי בארץ ישראל.‏ מכיוון שאיש מאנשי המחלקה לא נותר בחיים כדי לספר את סיפורה, היו התיאורים בעיתונות של אותם ימים מורכבים מהשערות וממידע חלקי. ואולם, בתוך ימים ספורים החל תהליך הפיכתם של הל"ה למיתוס לאומי, אולי הידוע ביותר והמשפיע ביותר במלחמת השחרור.‏

בתמונה: חלקת הל"ה בחלקה הצבאית בהר הרצל

ונתנה תוקף עמיר בניון

כשעוד הייתי תלמידה ביסודי, זכורה לי אמרה (אחת מיני רבות) שאמר המחנך שלי אז: כשאת מצביעה על מישהו, אל תשכחי ששלש אצבעות מצביעות עליך. מודה. הצבעתי לא מעט השנה, ובכל אירוע שכזה, שלשת אצבעותי, הצביעו עלי ונבחנה האמת.
ייתכן ופה ושם פגעתי, הרתחתי והכעסתי, דיברתי דופי ולצתי, ועל כך בקשת הסליחה. כללית, פשוטה שכזו.
על אותם המקרים בהם לא בחנתי את שלשת האצבעות הנ"ל. אני מודה לחברי מימין ומשמאל על הערותיהם והארותיהם.
בקשת סליחה ומחילה שלוחה לכל חברי, והרשו לי לצרף את תפילת "ונתנה תוקף" שנכתבה על ידי רבי אמנון ממגנצא (מיוחס לרבי אמנון ממגנצא - מלפני כ1000 שנה, אך יש מחלוקת כיוון שנמצא גם בגניזה הקהירית - סיפור ארוך לא להיום).
את הלחן ששר חנוך אלבלק מהגבעתון במקור, כתב יאיר רוזנבלום והוקדש ל11 מבני קיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור.
למי שאינו מכיר, תכינו ממחטות
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם.






תפילה ליום הכיפורים מסביבות המאה האחת עשרה.
הולחנה על ידי יאיר רוזנבלום והוקדשה ל-11 בני קיבוץ בית השיטה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים.
בוצע על ידי הגבעטרון כשסולן: חנוך אלבלק. חודש על ידי עמיר בניון במופע המחווה ליאיר רוזנבלום שהתקיים במרכז עינב.



וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.
וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו.
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.
לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין.
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ.
מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
[מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה]
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
[כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ
קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת
כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ
אִם יָשׁוּב מִיַָד תְּקַבְּלוֹ.]
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם
וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.
[וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבותֹ כְּבוֹדֶךָ.
וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ.
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ.
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ
הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה
קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ.]

היום לפני 40 שנה: חדירת מחבלים לכפר יובל

היום לפני 40 שנה : מחבלים חדרו לכפר יובל, ישוב באמצבע הגליל, והשתלטו על בתי אזרחים במטרה לבצע פיגוע מיקוח. ב-13 ביוני חצתה את גדר הגבול מלבנון חוליית מחבלים מחזית השחרור הערבית בדרכה אל כפר יובל. החוליה, הסתתרה במשך יומיים במטעי התפוחים של המושב. כוחות הבטחון לא הצליחו לאתר את אנשי החוליה למרות שבעקבות איתור סימני הפריצה בגדר הגבול, תוגברה האבטחה במושבי הגבול תוגברה.
בליל 15 ביוני הסתננו ארבעת המחבלים אל תוך בית במושב. אחד מבני המשפחה, נחמיה יוסף-חי, חייל בשירות סדיר בשריון, ניסה להתנגד לפריצה והניח חפצים בדלתות הבית. המחבלים רצחוהו מיד. את שאר בני הבית לקחו המחבלים כבני ערובה.
באותו הלילה, סמ"ר מרדכי יעקב ('פצ'נגה') ז"ל יוצא להגן על הבית הפרטי שלו ונופל בקרב. יעקב מרדכי, בעלה של שמחה מרדכי, אחת מבנות הערובה ואחותו של נחמיה, שמע על החדירה למושב כשהיה בדרכו לעבודה אך חזר במהירות למושב מבלי שידע שאשתו ובנו אסף בן ה-11 חודשים נמצאים בין בני הערובה. משהגיע למושב הוא ביקש להצטרף לכוח הפורץ שכבר התארגן לפריצה מאחר שהוא מכיר את החדרים בבית. אלוף הפיקוד התרצה, ויעקב, שבשירותו הצבאי היה לוחם בסיירת גולני התחייל בהליך מזורז וצורף אל הכוח הפורץ.
 ביום ו' בתמוז תשל"ה (15.6.1975) נפל יעקב בקרב עם מחבלים שחדרו לכפר-יובל. בחילופי האש נהרג יעקב מרדכי, נפצעו קשה אב הבית יצחק יוסף-חי ובנו אברהם יוסף-חי. אשתו של יעקב, שמחה, נפצעה אף היא ונפטרה למחרת בבית החולים, השם יקום דמם. בנה התינוק אסף ניצל.
על גבורתו בקרב זה הוענק ליעקב מרדכי'עיטור העוז'. וזה תיאור המעשה כפי שצוין בתעודת עיטור העוז:

"סמל-ראשון מרדכי יעקב ז"ל גילה גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש. עם שחר חדרו מחבלים לכפר-יובל ופרצו לביתו לאחר צאתו לעבודה. כאשר שמע על חדירת מחבלים לכפרו, מיהר לשם ממקום העבודה. משהגיע תדרך את הכוח הפורץ ופרץ יחד אתם לביתו. הוא פרץ ראשון, ירה במחבלים ופגע בשניים מהם. סמ"ר יעקב מרדכי נהרג מאש המחבלים שהיו בתוך הבית. במעשה זה גילה אומץ-לב, קור-רוח והעזה תוך חירוף נפש".

עלייה חדה בשיעור הערבים שמתנדבים להתגייס לצה"ל

אנט חאסכייה היא ערבייה ישראלית - מוסלמית. שלושה מילדיה ממשרתים בצה"ל - שנים מבניה משרתים כקרביים וביתה בחיל החינוך. היא מצהירה באופן גלוי על ערכיה "אני ערבייה מוסלמית וישראלית גאה. בת למדינת ישראל. נולדתי כאן, גדלתי כאן ואין לי ארץ אחרת. כפעילה חברתית למען השתלבותם המלאה של ערביי ישראל במדינת ישראל ומתוך הבנה שערביי המדינה הם גם אזרחיה. ברור כי השירות בצה"ל ובשירות האזרחי - לאומי הוא חלק יסודי מכור ההיתוך של החברה הישראלית".

לדברי חאסכייה, ילדיה מקבלים יחס שווה בצבא ולא נתקלו בגזענות או באפליה. "אמנם כשבני בכורי התגייס, העברתי לילות רבים בדאגה וללא שינה, אבל הרגשתי טוב. כשחזר לחופשה הראשונה במדים בכיתי מהתרגשות. זו ההשתלבות הנכונה באמת בחברה, במדינה היחידה במזרח התיכון המסוגלת להקנות זכויות אדם ואזרח אמיתיות. רגשות אלו חזרו אלי גם כשהתגייסו בתי והבן השני שלי".

לדברי חאסכייה, גיוס ערבים לצבא או לשירות לאומי או אזרחי, וכן עידוד המגזר באמצעות חוקים ממשלתיים כגון "חוק התורמים" וההטבות הנגזרות ממנו לאלו שנושאים בנטל הצבאי והאזרחי במדינה, מספקים הזדמנות פז לשנות את המציאות ולהוביל לשוויון מלא בין כל האוכלוסיות. למעשה, חברי הכנסת הערבים מטעים במכוון את החברה הערבית ובכך, אינם פועלים לקידומם ושילובם של המיעוט הערבי בישראל.
52.8% מהאזרחים הערבים (לעומת 88% מהיהודים) עונים בחיוב לשאלה האם הם גאים להיות ישראלים. על פי סקר של המרכז לדמוקרטיה באוניברסיטת חיפה 31% מהערבים השיבו שהם דיי גאים וגאים מאוד להיות ישראלים. יתרה מכך, 68% מעדיפים לחיות במדינת ישראל על כל מדינה בעולם. בתמונת הפרופיל, ניצב גאה הקצין המוסלמי הבכיר ביותר במדינת ישראל, ברגת סגן אלוף. הוא משרת בתפקיד תובעני ביותר. זוהי גאווה ערבית ישראלית. רק חבל שבתודעה ובמערכת החינוך הישראלית אנחנו מקפידים לשמור על בדלנות בין האחד לשני. למרות שאני שומרת על המסורת והתרבות היהודית, אני לא קוראת לעצמי יהודיה ישראלית. כך גם לבעלי התרבות והמסורת הערבית במדינת ישראל - אין טעם לקרוא להם ערבים ישראלים ולהדגיש את העובדה שמדובר במיעוט. הם ישראלים ותו לא. כך גם הסקר - מנציח את הבדלנות בחברה הישראלית. מה מטרתנו במאה ה-21? לשמור על בדלנות? או להנגיש זהות שהינה אוניברסאלית יותר? אם היינו משנים את התפיסה שלנו, אולי ו-100% מהאוכלוסיה היו גאים להיות ישראלים.

מדי שנה, יותר ויותר ערבים וערביות מתגייסים לצה"ל ולשרות הלאומי. זוהי חלוקה בנטל וכן, הדבר תורם להשתלבותם בחברה הישראלית. כן ירבו אמהות תומכות ופטריוטיות כמותה וילדים כילדיה. עם זאת, עם העלייה במספר המתגייסים ישנה עלייה במספר החללים אותם סופג המיעוט הערבי בחברה הישראלית.  22 משפחות ערביות מוסלמיות שילמו את המחיר הכבד מכל, כשיקיריהן נהרגו על הגנת ישראל. סיפורן של משפחות חללי צה"ל הערבים לא מגיעות לכותרות בימי הזיכרון, למרות שכאב השכול שלהן דומה לכאבן של כל משפחה ישראלית אחרת. משפחת השכול הנה כואבת את אובדנה. מבחינה זו לא ניתן להבדיל בין דת, גזע, מין ולאום. אבל בזמן שלרוב תושבי ישראל יום הזיכרון והנצחת הנופלים הם ערכים מובנים מאליהם, 22 המשפחות של חללי צה"ל המוסלמים צריכות להילחם על כבודן, על זיכרון הבן.

תחילה, יוסוף ואשתו לא חששו ששלושת בניהם משרתים בקרבי - בסקטור הערבי לא יודעים מה זה צבא. "כשראיתי את הרשימה המומלצת לכל חייל מאחורי צו הגיוס, הלכתי וקניתי לכל אחד מהבנים 10 חולצות, 10 זוגות תחתונים, את כל הרשימה. אפילו קיללתי קצת, כי היה לי מוזר שצריך לקנות להם הכל. גם אשתי לא ידעה מה זה צבא. רק אחרי שהם התגייסו, ואחרי שסעיד נפל, היא הבינה. אחרי שהוא נהרג היא התחילה לשמוע חדשות כל הזמן, לדאוג מה עם הבנים האחרים".
יוסוף מדגיש שניסה תמיד לשמור על שלום בית, למרות השוני בהשקפות העולם של האחים. "אמרתי להם: בבית אתם לא חיילים ולא דתיים ולא שום דבר אחר. אתם אחים, וכולכם אוכלים מאותה הצלחת, וצריכים לכבד את מה שאמא שלכם אומרת. השקפת העולם שלי אומרת שקודם כל צריך לעשות שלום בבית.
"היה לי דיון עם האוכלוסייה כאן, איך בחרתי בצבא. היום אני בן 65, ומעולם לא היתה לי אזרחות פלשתינית. אי אפשר להתכחש לכך שיש סכסוך ערבי־ישראלי, אבל השלום שלנו מתחיל מהבית. אחר כך השכן, השכונה, האזור. אני צריך לחיות בשקט ובשלווה ולחיות עד 120. שיהיו לי ילדים, נכדים, שאני איהנה מהחיים, בלי כעס ומוות וכאב ראש".

הייתי צריכה לדפוק נפקדות

היום, בדיוק לפני 16 שנים התגייסתי לצה"ל. שנה וחצי אחר כך הוא נהרג בלבנון בטנק בו הוא נהג. ועוד ביום ההולדת שלי. גיליתי את זה בעיתון יום אחרי - הוא היה בשער. לא שרתנו באותה האוגדה, לא היינו אפילו באותו הפיקוד - הוא בגיזרה הצפונית ואני בדרומית. לכן גיליתי את זה מהעיתון ולא מהקשר. אז גם היה יקר לממן פלאפון והיה קשה להשיג אותי. אבל למדנו ביחד מהיסודי ועד התיכון באותה הכיתה. עד יום מותו היה מטורף על חברה שלו, אליה היה צמוד מהחטיבה.
סגרתי עוד 32 יום מטורפים בבסיס, מנותקת מהחדשות ומעודכנת רק בארועים שנמצאים בגזרה הדרומית. נאלצתי להעביר שוב 36 שעות רצופות בכ"ס והחליפו אותי רק לקראת חצות למקלחת בלבד אחרי 20 שעות טחינה ורק אחרי שהתעצבנתי על הסמגד. אחר כך עשיתי פשיטה על המטבח כדי לארגן מלאי לכ"ס ל-36 שעות הבאות. הפריבילגיה לפשוט על המטבח בלי נוכחות הרסר מטבח הייתה שמורה רק לי, למרות עוצר הלילה בשטח הבסיס, "בזכות" תנאי השרות המחורבנים שלנו, אחרת היינו מורעבות, מאחר ונדרשנו לאייש את העמדה כל הזמן ובצוות מצוצמם בגלל תקנים לא מאויישים. אז, לקראת אחת, חזרתי לשקט של הכ"ס כדי להמשיך בהכנות לקראת התרגיל האוגדתי. 

כך העברתי את יום הולדת 20, בלי יכולת לנחש שאיבדתי אותו.
בבוקר יצאתי מהכ"ס האפל לחדר הדואר. לא יצא לי לראות הרבה אור שמש באותם ימים. העיניים שלי הסתנוורו מהאור יום שזה כאב. לקח לי זמן להתרגל מתאורת הפולרסנט והאויר המאובק בכ"ס לאור יום ולאויר המדברי שנכנס מהחלון המסורג. הכי פחות כאב להסתכל על העיתון של אותו היום שהיה מונח על השולחן. לא יכולתי להוריד את העיניים מהעיתון, אז הרמתי אותו. השם שלו התנוסס בגדול בכותרת. ילדים בגילי לא צריכים למות. ילדים בגילו צריכים לאהוב ולתכנן את העתיד שלהם. אבל הוא נהרג מפגיעה ישירה בטנק שלו, שהיה אמור להגן עליו.
ביקשתי לצאת להלוויה. התחננתי. לא הייתי מסוגלת לבכות. איימתי לדפוק נפקדות... איימו עליי בכלא... הייתי תמימה ולא ידעתי להוציא גימלים. להלוויה לא שיחררו אותי. מבחינתם זה כולה חבר מהכיתה, אפילו לא היה לנו קשר מיוחד מבחינתם, כי הוא לא היה האקס שלי. בסה"כ היה חבר ילדות והכרנו יותר מחצי מהחיים שלנו. הייתי צריכה לדפוק נפקדות.

קהל נכבד... הנכם מתבקשים לעמוד לקראת הצפירה

סולידריות ישראלית בימי הזכרון הלאומיים

צפירה המציינת התייחדות עם זכרון לזכר נספים מצויינת בישראל 3 פעמים בשנה במסגרת שני ימי זיכרון לאומיים - יום הזכרון לשואה ולגבורה ויום הזכרון לחללי מערכות ישראל.
למעט מגזרים מסויימים, הרוב המוחלט מהישראלים עומד במהלך הצפירה לצרכי התייחדות. אמנם מדובר באקט זכרון יהודי-חילוני, אך ישנם גם רבים מבני המיעוטים שיציינו אותו. גם בני מיעוטים נמצאים ברשימת חללי מערכות ישראל - כן, גם חרדים וגם בדואים וגם דרוזים. מעבר לכך, גם אם חרדי לא יעמוד בצפירה, אם הוא לא נטורי קארתא הוא יקרא תהילים לעילוי נשמתם של החללים וסביר שהוא כן יעמוד אם נמצא בקרב עומדים כדי לכבד את המקום ואת יושביו.
עדיין,פעולת ההתייחדות הלאומית שמתבטאת במהלך הצפירה בימי הזכרון הלאומיים בישראל מציינת אקט שלסולידריות לאומית. כל המדינה עוצרת לרגע. כל המדינה לובשת ארשת של אבל לאומי - פחות רכבים בכביש מסיבה שאני לא יודעת להסביר, אוירת אבל כללית, מוזיקת אבל ברדיו ובטלויזיה, סרטים בעלי אופי תואם וכמובן, כל המדינה עוצרת בצפירה.
אפשר לראות את זה אפילו בכבישים, כשאין רכב אחד נוסע - ממש כמו בקטע הבא שצולם בכביש החוף בזמן הצפירה של עצירה מסוכנת שעלולה לסכן את חייהם מאחר ומספיק רכב אחד בודד שלא יכבד את הצפירה או חלילה רכב חרום כמו אמבולנס שלא יכול להרשות לעצמו לעצור ולכבד את יום הזכרון מטעמי דחיפות.
יום השואה 2012 בכביש מספר 1. סרטון שאני צילמתי. רבים עצרו בצד מספר דקות לפני הצפירה בעשר בבוקר והכינו את עצמם לעמידה. חלק חיכו לרגע האחרון ועמדו בנתיב הנסיעה. נחמד מצידם אבל מדובר בסכנת חיים ולכן, רצוי להתכונן לצפירה כמה דקות מראש ולעצור בשוליים. תכבדו בלי לסכן את עצמכם.





דבר אחרון, שאני עדיין נתקלת בו בישראל של שנת 2012. משום מה, העדה האשכנזית עדיין תופסת בעלות על השואה. לזכור ולא לשכוח. גם יהדות צפון אפריקה ואפילו יהדות אתיופיה נפלו קורבן לגזענות ולשואה הנאצית. הם היו תחת המנדט הצרפתי והאיטלקי, מנדטים שמקורם במדינות שמאז עליית השלטון הנאצי, שיתפו עם המרצחים הללו פעולה ותאמו עמדות עם הרעיונות הגזעניים והאנטישמיים.