למה המפה של דרום קוריאה ב-google maps שונה מזו של יתר מדינות העולם?

שאלתם את עצמכם פעם למה המפה של דרום קוריאה ב-google maps שונה מזו של יתר מדינות העולם?
כנראה שלא... ובכל זאת, מי שיסתכל על המפה ישים לב שבמבט ראשון לא מופיע אף סימון על גבי מפת המדינה למעט הערים המרכזיות. זום אין לתוך המפה יחשוף מפה בה הסימונים שונים וללא אפשרות ניווט בין היעדים.
אז למה בעצם?
החוק הדרום קוריאני אוסר על החזקת מיפוי המדינה על ידי גופים חיצוניים מחשש לניצול המידע על ידי גורמים עוינים ובראשם צפון קוריאה. משום שאינה יושבת בדרום קוריאה, גוגל אינה כפופה לחוק זה. עם זאת, בכדי להמנע מפגיעה בפעילותה הכלכלית במדינה, גוגל פועלת על פי חוק זה ומציגה בשירות google maps מיפוי "טיפש" שמספקת לה הממשלה הדרום קוריאנית אשר הנו מצונזר וברמת דיוק נמוכה שלא מאפשרת פונקציות "חכמות" כמו ניווט וכו'.
בשנת 2016 הגישה גוגל בקשה למפות בעצמה את דרום קוריאה והפעילה לחצים לשנות את החוק כך שיאפשר לדרום קוריאה ליישר קו עם יתר מדינות העולם ולספק לתיירים הרבים שצפויים להגיע לאולמפיאדת חורף 2018 (שנערכה בפיונצ'אנג) אפשרות לנווט ברחבי המדינה באמצעות המיפוי של גוגל. לבסוף פסק בית המשפט הדרום קוריאני כי הסיכון במתן אישור לגוגל למפות את דרום קוריאה עולה על ההזדמנויות האפשריות, זאת מכיוון שגוגל סירבה שהממשל יתערב ברמת הפירוט והצנזורה שיספקו המפות שתפיק. כתוצאה מכך נותרה ב-google maps המפה ה"טיפשה" שמספקת הממשלה.
דרך אגב, בדרום קוריאה יש שירותי מיפוי פונקציונאלים המאפשרים ניווט, אבל רק של חברות מקומיות אשר לא מציעות תמיכה מלאה באנגלית. לעומת זאת, לדיקטטורה הצפון קוריאנית דווקא יש שירותי מיפוי מבית גוגל.
נ.ב
אם כבר google maps, בשנת 2012 מחקה לראשונה גוגל משירות המפות שלה אי בגודל מנהטן הסמוך לאוסטרליה ששמו סנדי, פשוט כי האי לא קיים במציאות! האי הופיע ככל הנראה כתוצאה מטעות מיפוי שנעשתה עוד ב-1876 ונגררה עד לשנת 2012 בה קבוצת חוקרים אוסטרלים שייטה במקום וקבעה כי התיעוד היה שגוי. יש תיאוריות קונספירציה לגבי העלמות האי לחובבי הז'אנר

צפון קוריאה היא מעצמה של חטיפות.

הרבה כבר נכתב על צפון קוריאה, אבל הנה דבר אחד שלא מרבים לדבר עליו - צפון קוריאה היא מעצמה של חטיפות.
זה התחיל במלחמת קוריאה, אז לפי הסטטיסטיקות הזמינות, צפון קוריאה חטפה עשרות אלפי דרום קוריאנים, בדגש על אינטלקטואלים בעלי כישורים מועילים. המטרה הייתה לפצות על אבדן כוח אדם ובריחת מוחות בצד הצפון קוריאני מחד גיסא, וליצור מחסור בידע מקצועי בצד הדרום קוריאני שיקשה על המדינה היריבה להתאושש מן המלחמה מאידך גיסא.
פרויקט החטיפות המשיך גם אחרי שביתת הנשק של שתי הקוריאות. בשנות השבעים נחטפו אלפי אזרחים דרום קוריאנים על ידי סוכנים צפון קוריאנים בזהויות בדויות. המפורסמים שבהם היו צ'וי אוּן הי, כוכבת קולנוע דרום קוריאנית, והגרוש הטרי שלה שין סאנג אוק, במאי עטור שבחים שנודע בתור נסיך הקולנוע הדרום קוריאני.
צ'וי און הי נחטפה בשהותה בהונג קונג, על ידי סוכן צפון קוריאני שהתחזה לאיש עסקים שמעוניין להקים איתה חברת הפקות. אוק נחטף בזמן שחיפש אותה. בצפון קוריאה, הם הוכרחו להתחתן מחדש ולהפיק סרטים שישרתו את מטרות המשטר.
זה לא נגמר שם. עם הזמן, תכנית החטיפות התרחבה לשכנות רחוקות יותר באסיה, ובהמשך אפילו למדינות באירופה, במזרח התיכון ובאמריקה.
לפי עדויות שמסרו עריקים צפון קוריאנים שעבדו כסוכנים בשירות מולדתם, היעד הראשון היה אזרחים יפנים, ואחריהם ערבים, סינים ואירופאים. היטומי סוגה, אזרחית יפנית, נחטפה לצפון קוריאה מאזור מגוריה ביפן, ונלקחה לפי עדותה לאמן סוכנים צפון קוריאנים בשפה ובמנהגים היפניים. אנושה פנג'וי, אזרחית תאילנדית, שוכנעה על ידי אדם שהציג עצמו כתייר יפני להגיע לחוף הים, שם ארבו לה סוכנים שהעלו אותה על סירה וחטפו אותה למדינה המבודדת בעולם, כך לפי העדות שתיאר חייל אמריקאי שערק לצפון קוריאה במלחמת קוריאה וחי שם תקופה ממושכת.
אזרחית לבנונית האמינה שמסדרים לה עבודה בחברה יפנית ונלקחה במקום זאת לצפון קוריאה, אזרחית רומנית נפלה בפח של עבודה כציירת בהונג קונג או ביפן ומצאה עצמה בצפון קוריאה, צרפתיות פותו על ידי סוכן שהתחזה ליורש אסיאתי עשיר, עובדות מלזיות בסוכנות ליווי סינגפורית נשלחו לשמש מארחות במסיבה על סירתם של שני "תיירים יפנים" ולא נראו שוב, ואלו רק מקצת מן העדויות חובקות העולם שמגיעות מ־12 מדינות ומספרות על חטופים בני לכל הפחות 25 לאומים.
הסוכנים מעולם לא נתפסו, כך שאין עדויות מצילומים או מחקירות. אפשר היה לטעון ששום דבר מזה לא קרה, אילולא בוועידת יפן־צפון קוריאה הראשונה ב־2002 הודה השליט הצפון קוריאני דאז, קים ג'ונג איל, בחטיפתם של 13 אזרחים יפנים. אלו החטיפות היחידות שהמשטר הצפון קוריאני הודה בהן והתנצל עליהן.
עדויות ומחקרים מצביעים על מספר סיבות לקיומו של פרויקט החטיפות:
1. אילוץ אזרחים זרים, במיוחד יפנים, לשמש מורים פרטיים לשפה ולתרבות של ארצם, עבור סוכנים צפון קוריאנים שמתאמנים כדי להיטמע במדינות זרות.
2. גנבת זהויות למטרות מבצעיות.
3. הבאת מומחים מסוגים שונים שיידרשו לפעול למען המשטר.
4. הפיכת אזרחים זרים לסוכנים בשירות צפון קוריאה, כולל חינוך מחדש לפי כתבי שושלת קים ודוקטרינת הג'וצ'ה.
5. מציאת בני זוג לעריקים או חטופים שחיים בצפון קוריאה.
6. העלמת עדים לפעילות של סוכנים צפון קוריאניים.

הבריחה ממחנה 14 (CAMP 14): המלצה לצפייה

בצפון קוריאה, הדיקטטורה והמדינה המסוגרת ביות בעולם קיים מחנה ריכוז בשם "מחנה 14". מדובר באחד ממחנות הריכוז הגדולים ביותר בצפון קוריאה והקשים ביותר. מוחזקים 15 אלף אסירים, רובם פוליטים . שין אין גאון נולד במחנה זה והוא גם היחידי שהצליח לברוח ממנו וגם מגבולות המדינה, הוא מספר על כל הזוועות שמתרחשות שם בספר "הבריחה ממחנה 14" ובסרט "CAMP 14".
כילד הוא חונך על ידי החיילים והמורים הצפון קוריאנים במחנה קודם כל להלשין ולכן כאשר הוא גדול והפך להיות נער, הוא שמע את אמו ואחיו מתכננים בריחה ודבר הראשון שעשה זה להלשין על כך. את אמו הוציאו להורג תוך כדי שהוא צפה בכך, הוא גם מספר שאינו ידע מה זה יחסים בין האמא לבן.
כל חייו הוא אכל כרוב ותירס טחון מכיוון שרק באוכל זה האכילו את אסירי המחנה, הוא מעולם לא אכל בשר או כל דבר. את האסירים במחנה לימדו שאם רעבים צריך להקיא את האוכל ולאכול אותו שוב, כך הם מתמודדים עם הרעב.
באחד הימים הוא פגש אסיר צפון קוריאני שסיפר לו על חייו בסין, על כך שהוא הצליח לברוח מצפון קוריאה לסין ועל כל המאכלים שאכל ועל החיים המתקדמים בסין וכאשר הוא חזר לצפון קוריאה תפסו אותו וזרקו אותו למחנה הריכוז. הסיפורים העירו את שין הצעיר וגרמו לו לרצות לברוח ממחנה הריכוז. הם תכננו "בריחה" ביחד וביום הבריחה שין הצליח לברוח אך חברו התחשמל מהגדר החשמלית ומת. לאחר מסע ארוך ברחבי המדינה הוא גם הצליח לעבור את הגבול לסין ששם פגש עיתונאי שהצליח להעביר אותו לדרום קוריאה.
שין אין גאון מתגורר כיום בארצות הברית ופועל לחשיפת האמת על מחנות המוות בצפון קוריאה. כדי באמת להבין מה קורה באמת במדינה "המטורפת" הזאת אני ממליץ לקרוא את הספר שהוא כתב "הבריחה ממחנה 14" ולראות את הסרט "Camp 14.

2012 German/South Korean documentary film directed by Marc Wiese. It features interviews with Shin Dong-hyuk who was born in the Kaechon internment camp, known as "Camp 14", in North Korea. The film details abuses inflicted on him and witnessed by him as prisoner there.