הבריחה ממחנה 14 (CAMP 14): המלצה לצפייה

בצפון קוריאה, הדיקטטורה והמדינה המסוגרת ביות בעולם קיים מחנה ריכוז בשם "מחנה 14". מדובר באחד ממחנות הריכוז הגדולים ביותר בצפון קוריאה והקשים ביותר. מוחזקים 15 אלף אסירים, רובם פוליטים . שין אין גאון נולד במחנה זה והוא גם היחידי שהצליח לברוח ממנו וגם מגבולות המדינה, הוא מספר על כל הזוועות שמתרחשות שם בספר "הבריחה ממחנה 14" ובסרט "CAMP 14".
כילד הוא חונך על ידי החיילים והמורים הצפון קוריאנים במחנה קודם כל להלשין ולכן כאשר הוא גדול והפך להיות נער, הוא שמע את אמו ואחיו מתכננים בריחה ודבר הראשון שעשה זה להלשין על כך. את אמו הוציאו להורג תוך כדי שהוא צפה בכך, הוא גם מספר שאינו ידע מה זה יחסים בין האמא לבן.
כל חייו הוא אכל כרוב ותירס טחון מכיוון שרק באוכל זה האכילו את אסירי המחנה, הוא מעולם לא אכל בשר או כל דבר. את האסירים במחנה לימדו שאם רעבים צריך להקיא את האוכל ולאכול אותו שוב, כך הם מתמודדים עם הרעב.
באחד הימים הוא פגש אסיר צפון קוריאני שסיפר לו על חייו בסין, על כך שהוא הצליח לברוח מצפון קוריאה לסין ועל כל המאכלים שאכל ועל החיים המתקדמים בסין וכאשר הוא חזר לצפון קוריאה תפסו אותו וזרקו אותו למחנה הריכוז. הסיפורים העירו את שין הצעיר וגרמו לו לרצות לברוח ממחנה הריכוז. הם תכננו "בריחה" ביחד וביום הבריחה שין הצליח לברוח אך חברו התחשמל מהגדר החשמלית ומת. לאחר מסע ארוך ברחבי המדינה הוא גם הצליח לעבור את הגבול לסין ששם פגש עיתונאי שהצליח להעביר אותו לדרום קוריאה.
שין אין גאון מתגורר כיום בארצות הברית ופועל לחשיפת האמת על מחנות המוות בצפון קוריאה. כדי באמת להבין מה קורה באמת במדינה "המטורפת" הזאת אני ממליץ לקרוא את הספר שהוא כתב "הבריחה ממחנה 14" ולראות את הסרט "Camp 14.

2012 German/South Korean documentary film directed by Marc Wiese. It features interviews with Shin Dong-hyuk who was born in the Kaechon internment camp, known as "Camp 14", in North Korea. The film details abuses inflicted on him and witnessed by him as prisoner there. 

יום השנה ה-70 לפוגרום שנערך בעיר קיילצה בניצולי שואה יהודים

היום לפני 70 שנה (04.07.1946): פוגרום קיילצה בניצולי שואה יהודים.
אחרי מלחמת העולם השניה חזרו כמאתיים יהודים לעיר קיילצה בפולין. מאחר ובתיהם היו תפוסים על ידי שכניהם שפלשו אליהם בעת המלחמה, הוועד היהודי המקומי שיכן את רובם בבניין אחד שהועמד לרשותו. ילד פולני נעלם ב-1 ביולי 1946 וחזר למשפחתו רק לאחר יומיים. אז סיפר כי יהודים חטפו אותו וכלאו אותו ב"בניין היהודי"; הוריו התלוננו במשטרה, ובעיר פשטה שמועה כי היהודים חטפו ילד כדי להשתמש בדמו וכי בבניין היהודי כלואים עוד ילדים. המשטרה יצאה לערוך חיפוש, מצאה בבית כלי נשק ואסרה כמה יהודים.
לאחר מכן יצאו הדברים מכלל שליטה: המונים פשטו על הבית, התגברו על השוטרים, השליכו יהודים מבעד לחלונות, רצחו אותם באכזריות והשליכו את גופותיהם לרחוב. בתחנת הרכבת נרצחו יהודים שבאו לעיר, המהומות התפשטו לאזורים סמוכים, ויהודים אף הושלכו מרכבות נוסעות. גם כוחות משטרה הותקפו, והמשטרה היתה חסרת אונים ורצון להתעמת עם הרוצחים.
העיר ידועה בגישתה כלפי יהודים עוד מהמאה ה-16. בשנת 1535 נתן המלך פריבילגיה לתושבי העיר למנוע ישיבת יהודים בה, דבר שאיפשר את היהודים מקיילצה. האיסור חודש בשנת 1761 על ידי הבישוף של קרקוב, ורק בעקבות המרד הפולני השני בשנת 1863, הותרה ישיבתם במקום. כך, על אף שבעיירות סמוכות כמו פינטשוב וחמילנסקי היו קהילות יהודיות, קיילצה נותרה ריקה מיהודים. היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר היו בעלי זכויות מיוחדות, כגון חיילי הצאר שזכו בזיכיונות. אליהם הצטרפו יהודים תושבי הערים הסמוכות. תנופה במספר המשפחות נרשמה בעקבות בניית מסילת הרכבת בין ורשה לווינה. בשנת 1905, בעקבות שריפה בעיר חנטשין, עברו רבים מתושביה היהודים לקיילצה והקהילה גדלה.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקיילצה כ-24,000 יהודים, ומיד לאחר הכיבוש הגרמני בספטמבר 1939 החלו פעולות כנגד היהודים בה – החרמת רכוש, הטלת קנסות, חטיפה לעבודות כפייה וכדומה. באפריל 1941 הוקם גטו קיילצה, שהכיל בשיאו כ-27,000 יהודים, לאחר שגם יהודים מהסביבה ואפילו מווינה הועברו אליו. מרבית היהודים בגטו הועסקו בעבודות כפייה. באוגוסט 1942 החל חיסולו של הגטו, שנמשך 5 ימים: למעט כ-2,000 יהודים, שהועברו למחנות עבודה, נשלחו מרבית היהודים לטרבלינקה בשלושה משלוחים, ונרצחו שם, וקרוב ל-2,000 יהודים, בעיקר ילדים, קשישים ונשים הרות, נרצחו עוד בשטח הגטו.
הפעם בפוגרום נרצחו 42 מתוך 163 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר, וכ-80 נפצעו. פוגרום זה היה אחד הגורמים להתפכחות ניצולי השואה מהחלום להשתלב שוב בחברה הפולנית, ובעקבותיו טפטוף היציאה מהמדינה הפך לזרם הנקרא בשם "הבריחה". מעריכים את מספר היהודים שעזבו את פולין בין הפוגרום לבין סוף שנת 1946 בכ-150,000. רובם עברו למחנות עקורים באוסטריה ובגרמניה עצמה, ומשם עלו רובם לארץ ישראל.

71 שנים לשחרור מחנה הריכוז דכאו על ידי צבא ארצות הברית

היום הנו יום השנה ה-71 (29.04.1945), בו צבא ארצות הברית משחרר את מחנה הריכוז דכאו.
מחנה דכאו היה מחנה הריכוז הנאצי הראשון, ושימש כאב-טיפוס ודגם למחנות אחרים. המחנה הוקם במפעל נטוש לייצור אבק שריפה ותחמושת, כ-16 ק"מ צפונית מערבית למינכן במדינת בוואריה, הממוקמת בדרום גרמניה. הקמתו נשלמה ב-22 במרץ 1933. המחנה תוכנן במקור להחזקת אסירים פוליטיים גרמנים ויהודים, אבל בשנת 1935 הוא גם החל להחזיק פושעים רגילים. במהלך מלחמת העולם השנייה הוא כלל גם לאומים אחרים כגון צרפתים, בשנת 1940 - אסירים פולנים, ב-1941 אנשים ממדינות הבלקן, וב-1942 - רוסים. לפני המלחמה, הקבוצות הגדולות ביותר של אסירים היו גרמנים, אוסטרים ויהודים. במהלך המלחמה הקבוצות הגדולות ביותר היו, לפי סדר הגודל, פולנים, רוסים, צרפתים, יוגוסלבים, צ'כים ויהודים מגרמניה וארצות אחרות.
האסירים חולקו לקטגוריות. בתחילה, הקטגוריות נקבעו בהתבסס על סוג הפשע שביצעו, אולם בסופו של דבר הקטגוריות השתנו. אסירים פוליטיים שנעצרו על ידי הגסטפו לבשו משולש אדום, פושעים מקצועיים שנשלחו על ידי בית המשפט הפלילי ענדו משולש ירוק, אסירים בינלאומיים שנעצרו על ידי המשטרה הפלילית לבשו משולש חום, אנשים "אנטי-סוציאליים" שנשלחו על ידי רשויות הרווחה או הגסטפו לבשו טלאי שחור, עדי יהוה שנעצר על ידי הגסטפו ענד טלאי סגול, הומוסקסואלים שנשלחו על ידי בית המשפט הפלילי לבשו משולש ורוד, מהגרים שנעצרו על ידי הגסטפו לבשו משולש כחול, "מזהמי גזע", שנעצרו על ידי בית המשפט הפלילי או הגסטפו היו בעלי סרט שחור, בעלי פיגור שכלי לבשו סרט לבן עם החותם "Blöd" שמשמעותו "אידיוט", ויהודים ענדו את הטלאי הצהוב.
מתחם המחנה הוקף בגדר אבן ופנימה לה גדר חשמלית. לאורך הגדר הייתה רצועת דשא רחבה. שומרי המחנה ירו למוות במי שדרך על רצועת הדשא. לאורך החומות היו שבעה מגדלי שמירה, מהם אחד גדול שהשגיח על רציף הרכבת ושער כניסת האסירים, שמעליו הכתובת "העבודה משחררת".
בחזית הבניין נראתה הכתובת: "קיימת דרך אל החופש, שאבני היסוד המציינות אותה הן: צייתנות, כנות, ניקיון, פיכחות, שקדנות, סדר, רצון, הקרבה, יושר ואהבת המולדת". שניים מהצריפים שמשו לניסויים רפואיים אכזריים, במסווה של מרפאה. הניסויים כללו ניסויי דה-קומפרסיה בתא לחץ עבור הלופטוואפה, ניסויי מלריה ושחפת, ניסויי תרופות חדשות וניסויי היפותרמיה, כאשר האסירים משמשים כשפני ניסיונות אנושיים. מאות אסירים מתו או נותרו נכים לצמיתות בעקבות ניסויים אלה. מעל ל-200,000 אסירים מלמעלה מ-30 מדינות שהו בדכאו במשך שנות שלטון הרייך השלישי, מהם שני שליש היו אסירים פוליטיים, בהם כמרים קתולים רבים, וכמעט שליש היו יהודים. 25,613 אסירים מתו על פי הערכה זו במחנה וכמעט 10,000 אחרים במחנות המשנה שלו בעיקר ממחלות, תת-תזונה והתאבדות.
כשהבינו אנשי האס אס שגרמניה עומדת להיות מובסת במלחמת העולם השנייה, החלו להשקיע את זמנם בהסרת ראיות לפשעים שביצעו במחנות הריכוז. הם החלו להרוס את הראיות המפלילות באפריל 1945 ותכננו לרצוח את האסירים שנותרו. ב-29 באפריל 1945 מחנה הריכוז דכאו שוחרר באופן רשמי על ידי הצבא האמריקאי, שקיבל את כניעת מפקד המחנה היינריך וויקר ושחרר את האסירים. בתחילת מאי שחררו כוחות אמריקנים את שורדי צעדת המוות. בזמן שחרור המחנה נחשפו הזוועות לעיני המשחררים, חיילי חטיבת חי"ר 45 מהדיוויזיה השביעית של צבא ארצות הברית. עוד לפני כניסתם למחנה, מצאו 40 מכוניות משא וקרונות נטולי גג, מלאים בגופות בשלבי ריקבון מתקדמים, וככל שנכנסו לשטח המחנה ראו את המתים בשטחו. חלקם מתו ימים רבים טרם השחרור והושארו בשטח הפתוח ובמחנה עצמו. חיילים דיווחו שראו חדרי בטון שהכילו מאות גופות עירומות. בסמוך למחנה נמצאו למעלה מ-30 קרונות רכבת מלאים בגופות אסירי מחנות אחרים שנשלחו לדכאו.
בזמן שחרור המחנה נחשפו הזוועות לעיני המשחררים, חיילי דיוויזיית הרגלים 45 מהארמייה השביעית של ארצות הברית תחת פיקודו של הנינג לינדן. עוד לפני כניסתם למחנה מצאו 40 מכוניות משא וקרונות נטולי גג, מלאים בגופות בשלבי ריקבון מתקדמים, וככל שנכנסו לשטח המחנה ראו את המתים בשטחו. חלקם מתו ימים רבים טרם השחרור והושארו בשטח הפתוח ובמחנה עצמו. חיילים דיווחו שראו חדרי בטון שהכילו מאות גופות עירומות. בסמוך למחנה נמצאו למעלה מ-30 קרונות רכבת מלאים בגופות אסירי מחנות אחרים שנשלחו לדכאו.
החיילים בדכאו אותה תקופה לא היו חברי הסגל הקבוע של המחנה, אלא חיילי ורמאכט שהובאו כמה ימים לפני כן וכן חיילים הונגרים מתנדבים. האמריקאים הזדעזעו מהמראות הקשים. על פי עדותם של עדי ראייה, ריכזו בערך 100 גרמנים כולל נשים. אסיר פולני עזר להפריד מביניהם את אנשי האס אס. אחד הקצינים הפעיל מקלע וירה, כמה חיילים הצטרפו עם רוביהם. הירי נמשך כמה שניות, שכן סא"ל פליקס ל. ספארקס, מג"ד גדוד חי"ר בחטיבה 157 של הדיוויזיה ה-45, הגיע והורה להפסיק את ההרג. גם האסירים נקמו בשוביהם: על פי ההערכות, בין 25 ל-50 גרמנים חוסלו בידי האסירים ביום הראשון של שחרור המחנה. בין 346 ל-520 גרמנים חוסלו במהלך שחרור המחנה באירועים שונים.
בשנת 1983, עפרה חזה והמשלחת הישראלית לארוויזיון ביקרו במחנה דכאו בטרם עלו להופיע. תלבושותיהם סימלו בצורתם ובצבעיהם את זכר רצח העם.
ב-20 באוגוסט 2013 ביקרה במחנה הקאנצלרית אנגלה מרקל – הביקור הראשון של קנצלר גרמניה במקום.
במקום בו נגמרות המלים...

כשתיכוניסטיים טסים לציין במחנות בפולין את זכר השואה והגבורה

היום מצויין 51 שנה ליציאתה של המשלחת הראשונה של בני נוער מישראל יוצאת לביקור במחנות ההשמדה בפולין, בתאריך 04.04.1965. המשלחת הראשונה יצאה ב-4 באפריל 1965, ביוזמת פרדקה מזיא, חברת המחתרת היהודית במלחמת העולם השנייה, שהגתה את הרעיון בעקבות השתתפותה במשלחת לציון 20 שנה למרד גטו ורשה ב-1963.
המשלחת, שלוותה על ידי מזיא, שמחה הולצברג ויורק פלונסקי, השתתפה בטקס ציון 20 שנה לשחרור מחנה אושוויץ.
במשלחת הראשונה היו בנים ובנות של ניצולי שואה בגילאי התיכון. לאור ההדים החיובים מן הביקור, בשנה שלאחר מכן, באוגוסט 1966, יצאה משלחת שנייה, הפעם בחסות משרד החינוך. ואולם לאחר מכן נפסקו המסעות, בשל המשבר שחל ביחסי ישראל–פולין עם מלחמת ששת הימים. משלחות הנוער לפולין חודשו בראשית שנות ה-80. המשלחת הראשונה יצאה ב-1983,

להשתתפות בטקסים לציון 40 שנה למרד גטו ורשה; משלחת זו הייתה מטעם "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר", ובשנים שלאחר מכן יצאו משלחות נוער של ארגון זה לפולין. ב-1988 התקיים "מצעד החיים" הראשון אשר נוסד על ידי אברהם הירשזון, ומאז גובש נוהל מסודר במשרד החינוך, ואלפי בני נוער יוצאים מדי שנה. ההערכות הן כי בכל שנה יוצאים למסעות למעלה מעשרת אלפים בני נוער.
מסע בני נוער לפולין הוא מן הפעילויות המרכזיות במערכת החינוך בישראל סביב הוראת השואה. המסעות לפולין הפכו לאחת התופעות החשובות בעיצובו של זיכרון השואה בסוף המאה ה-20. סביב המסעות התפתח דיון ציבורי ואקדמי נרחב, והוא חלק בלתי נפרד מהדיון על הוראת השואה ומקומה במערכת החינוך, דיון שהוא עצמו חלק מדיון רחב עוד יותר, על עיצוב זכר השואה בחברה הישראלית בכלל.
המסעות נערכים למעשה לאורך כל השנה. בשבוע שבו חל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נערך מצעד החיים, ששיאו בטקס במחנה ההשמדה אושוויץ ביום הזיכרון עצמו. בטקס משתתפים בני נוער מישראל ומהתפוצות, בליווי נציגי צה"ל ונציגים רשמיים של מדינת ישראל. לצד משלחות של בני נוער, יוצאות לפולין מדי שנה גם משלחות מטעם צה"ל ("עדים במדים") וכן משלחות סטודנטים.
לפי הנחיות מנכ"ל משרד החינוך חובה לכלול בכל מסע את אתר מחנה ההשמדה אושוויץ. הביקור באתרים נוספים נעשה על פי מטרות המסע, וסדר הביקור אמור להיות מגוון, ולאפשר הפוגה בין המפגשים הקשים עם מחנות ההשמדה. רוב המשלחות מקיימות פעילות בשעות הערב, כמו שיחות עיבוד רגשות לקראת היום הבא ובעקבות אותו יום, ועוד. מקובל שהמשלחות כולן מקיימות קבלת שבת בבתי כנסת בקרקוב או בוורשה. כעיקרון, מתנהל המסע במשולש שבין הערים הגדולות ורשה, קרקוב ולובלין, בהן מסיירים התלמידים בגטאות וברבעים היהודיים לשעבר. רבים מבקרים בעיר לודז', על כיכר המשלוחים ובית הקברות שבה, כמו גם בעיירות יהודיות לשעבר כגון ליז'נסק, גור (בורות הירי ביער זלוטה גורא), טיקטין ועוד.
התלמידים מבקרים באתרי מחנות המוות: מיידנק, טרבלינקה, אושוויץ-בירקנאו, פלאשוב, בלז'ץ, חלמנו ועוד, וכן באתרי הוצאה המונית להורג, כמו יער לופוחובה ויער הילדים. גם הערים קיילצה וטרנוב נכללות לעתים במסע. מסעות של בתי ספר חילוניים כוללים גם אתרי "הפוגה" כמו מכרות המלח בווייליצ'קה, גני שופן בוורשה, העיירה זאקופנה ועוד. בבתי ספר ממלכתיים משלבים בסיור גם ביקור באתרים לא יהודיים בפולין (ובכלל זה אתרי תיירות שונים). במוסדות ממלכתיים דתיים נמנעים מכך, אך מקדישים זמן לביקור בקברי צדיקים, באתרים המזוהים עם החסידויות השונות, וכדומה.
המסרים שהמסע נושא עמו לובשים לא פעם דמות שונה בתכלית, והם נעים בין מתן דגש אוניברסלי יותר לבין שאיפה לדגש יהודי יותר; דגש על שלילת שנאת זרים וגזענות וחינוך לערכים כמו סובלנות מול דגש רב יותר על ערכי מסורת ויהדות, וכדומה. קשה להכליל, ויש גוונים רבים, כמעט כמספר המשלחות.
כלפי מבנה המסע נשמעות לא פעם טענות מצד גורמים שונים. ראשית מצד הממשלה הפולנית שדורשת מתן מקום רחב יותר לתרבות הפולנית ומבקרת את ההתמקדות במחנות המוות. שנית מצד אישי חינוך ובתי ספר דתיים המשמיעים, לצד הטענות כנגד כך שמשלחות חילוניות לא מקפידות על שמירת שבת וכשרות, טענות כנגד ביקור באתרי תרבות ומורשת פולניים וכנגד מתן משקל פחות מדי לאתרים המציגים את היהדות הדתית שלפני המלחמה.
משרד החינוך מגדיר את מטרת המסעות כ"חיזוק השייכות הלאומית והזיקה להיסטוריה ולמורשת", בצד לימוד לקחים אוניברסליים. המשלחות אמורות לעסוק במפגש עם זיכרון ושרידי השואה, בלימוד תולדות השואה ובחורבן שיצרה, וכן בלקחי השואה, הציוניים והאוניברסליים. באופן מצומצם יותר אמורות המשלחות ללמוד על יהדות פולין, ובאופן מצומצם עוד יותר – על פולין עצמה. התלמידים היוצאים למשלחת הם בני 16-18, תלמידי כיתות י"א-י"ב; יוצאים למסע תלמידים הרוצים בכך בלבד והם הנושאים בעלויות. התלמידים אמורים לעבור הכנה לנסיעה לפולין, הן ברמה הלימודית והן ברמה הרגשית. למשלחות מתלווה בדרך כלל מורה, הנדרש לעבור השתלמות כהכנה ליציאה למסע; מדריך שהוסמך בקורס משותף למשרד החינוך וליד ושם, ואנשי עדות – ניצולי השואה, המספרים את סיפורם האישי בזמן הנסיעות הארוכות באוטובוס ובאתרים שונים. העדים הופכים למעין "סבא וסבתא" של המשלחת, ומוקד לשיחות רבות עם התלמידים.
קבוצות רבות שומרות על קשר עם אנשי העדות גם אחרי הנסיעה; הם מוזמנים לטקסים בבית הספר, ובמובן מסוים הופכים לחלק מן המשלחת. הצוות המנהלי של המשלחת כולל את ראש המשלחת וסגנו, רופא וחובש, ואנשי ביטחון המלווים את הקבוצה. לאחר השיבה מן המסע, מחייב משרד החינוך קיום מספר פעילויות כעיבוד לחוויות שחוו התלמידים בפולין.
מאז שהחלו המסעות לפולין, מתנהל סביבם ויכוח סוער, המערב טיעונים רבים ושונים – חינוכיים, פסיכולוגיים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים, ועוד. הביקורת על המסעות מגיעה ממוקדים שונים ולפיכך, עולים טיעונים המתנגדים למסעות לפולין. אחד הטיעונים שחוזרים על עצמם הנו סוגיית העיוות החברתי במסעות. מחיר הנסיעה הנו גבוה מאוד (בשנת 2006, עמד מחיר הנסיעה לשמונה ימים על כ-4500 ₪, ובשנים שלאחר מכן הוא נע בין 5000-6000 ₪). המחיר הכלכלי הכבד של הנסיעה יוצר, בהכרח, משלחות המורכבות מתלמידים מחתך סוציו-אקונומי מסוים, ומונע מתלמידים משכבות חלשות יותר להצטרף לנסיעה. מצב זה, לטענת המתנגדים למסע, פוגע בזכות תלמידי ישראל לשוויון.
טיעון נוסף העולה כנגד המסע לפולין הנו הםיכתו לעלייה לרגל, אך עלייה לרגל מעוותת - מן הארץ אל הגלות, ולא להפך, כפי שהיה ראוי להיות;‏ המסע הוא מעין פולחן מעוות של סגידה ביזארית לומוות; הנסיעה היא חוויית גיבוש, מסע נעורים, וזהו אפיון שאינו תואם, בלשון המעטה, את מטרת המסע; הנסיעה לפולין מפרנסת את הגויים שפגעו בעם ישראל; באותם כספים ניתן להשתמש להנצחת זכר השואה בישראל. הדגש במסעות הוא על השואה, והם אינם מלמדים מספיק על העולם העצום של חיים, תרבות ויצירה שהתקיים באלף שנות קיום יהודי במזרח אירופה. דווקא מתוך היכרות עם עולם זה יבינו התלמידים טוב יותר את מלוא גודל האובדן.‏
יתרה מכך, המסע הנו, למעשה, הודאה בכישלונה של הציונות, שאינה יכולה לספק יותר זהות עם שורשים‏; יש במסע לפולין משום שחיקה בחוויה הישראלית-ציונית, והצורך בחוויה יוצאת דופן מצביע על משבר זהות חריף; באותה רוח, יש הטוענים שהמסעות לפולין מבטאים כישלון של המערכת החינוכית; הם מעין "עלה תאנה" שנועד לכסות על כישלון חינוכי. התהליך החינוכי האמיתי צריך לקרות בארץ, כתהליך אטי, רציני, מעמיק ובוחן, שסופו אינו מובן מאליו.
המסע נגוע בגוון פוליטי לאומני-דתי, ומחנך לסגירות ושנאת זרים; בכך מוזנח הכיוון ההומניסטי-אוניברסלי של לקחי השואה.‏ הגלות היא בית קברות שהמפגש עמה גורר השפעה רעה והרסנית. השואה היא תולדה של "חרפת הגלות", ואין שום טעם לחזור למקום של חרפה. התשובה האמיתית לאושוויץ היא ירושלים. ישנה אף ביקורת בעלת אופי דתי על המסע לפולין, כאשר מבחינת ההלכה‏, אסור לצאת מארץ ישראל לחו"ל (למעט לכמה סיבות מוגדרות), ולפיכך (לדעת חלק מהרבנים) הנוסעים לפולין עוברים על איסור זה [רמב"ם, משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ה' הלכה ט'].‏ יש מי שמגדיר את המסעות לפולין כמפעל כלכלי-דתי מובהק, היוצר צורך במסעות ומבנה שלם של היצע וביקוש, יצירת מתווכים וסוכנים ומנגנון כלכלי שלם הקשור בהם, כתופעה דתית-כלכלית-פוליטית.‏
המסע הוא מסע חניכה, המלווה על ידי מוסד חניכה - משרד החינוך, על כוהניו המוסמכים - מדריכי המסע, שהוכשרו על ידי משרד החינוך; וגם מוסד זה הוא חלק ממסגרת רחבה יותר, הנבנית על ידי הממסד כדי שיוכל לתבוע לעצמו מונופול על ייצוג השואה, על בניית הזיכרון שלה, ועל הלקחים שיילמדו ממנה. זהו מהלך דתי, הגזור מדת אזרחית ההולכת ונוצרת, ויש בה מושגים של קדושה, טרנסצדנטייה, ועוד.‏
לסיום, כאשר בני נוער רואים במסע סוג של טיול שנתי, והורים לא יכולים לעמוד בתשלומים - אולי עדיף למצוא אלטרנטיבה. רצוי להשקיע בניצולים שחיים כאן, שיהיה שיתוף פעולה בין הנוער והיצולים. מן הראוי שהנערים והנערות יתנדבו אצל הניצולים ויעזרו להם ככל האפשר

מרטין נימלר - לא הרמתי את קולי I Didn't Speak Out / Martin Niemöller

First they came for the communists –

and I didn't speak out,

because I wasn't a communist;

Then they came for the socialists –

and I didn't speak out,

because I wasn't a socialist;

Then they came for the trade unionists –

and I didn't speak out,

because I wasn't a trade unionist;

Then they came for the Jews –

and I didn't speak out,

because I wasn't a Jew;

Then they came for me –

and there was no one left,

to speak for me.

"לא הרמתי את קולי,
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים, ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים, ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני."
שיר מחאה ידוע של נימלר (14 בינואר 1892 - 6 במרץ 1984) כנגד שיתוף הפעולה וכנגד השתיקה של הרוב הדומם. נימלר היה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם ונשלח למחנה ריכוז.

היום לפני 32 שנה (06.03.1984): הלך לעולמו הכומר הפרוטסטנטי מרטין נימלר והוא בן 92 במותו. נימלר נולד בליפשטט שבגרמניה. במלחמת העולם הראשונה שירת כמפקד צוללת וזכה על פועלו בצלב הברזל, לאחר המלחמה שירת תקופה בפרייקור. הוא למד תאולוגיה והוסמך לכמורה ב-1931. הוא שימש בכנסייה בדאלם, אחד מפרברי ברלין.
נימלר היה כומר פרוטסטנטי גרמני שהתנגד לנאציזם. נימלר ידוע בזכות שירו "לא הרמתי את קולי", שמוחה כנגד שיתוף הפעולה וכנגד השתיקה של הרוב הדומם לנוכח התחזקות הנאציזם.
לאחר דרשה לוחמנית שנשא ביוני 1937 הוא נעצר ונכלא בכלא בברלין. לאחר שמונה חודשים במאסר הועמד נימלר לדין בפני בית משפט מיוחד שהנאצים הקימו לדיון בפשעים נגד המדינה. הוא זוכה בסעיף של חתירה כנגד הממשל, כנראה בגלל לחץ בינלאומי, אולם הורשע בסעיף של ניצול מעמדו ככומר וכן בגניבת תרומות שניתנו לכנסייה. נגזרו עליו שבעה חודשי מאסר והוא שוחרר מיד כיוון שכבר ריצה את עונשו. מיד לאחר המשפט, בצאתו מאולם הדיונים, נימלר נעצר על ידי הגסטפו והושם במעצר מנהלי במחנות הריכוז דכאו וזקסנהאוזן, בהם שהה עד שחרורו בידי בעלות הברית ב-1945. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה ניצל בעור שיניו מהוצאה להורג.
לאחר שיחרורו ב-1945 שימש נימלר כנשיא הכנסייה האוונגלית בהסן-נסאו עד 1961, ולאחר מכן שימש כנשיא מועצת הכנסיות העולמית. לאחר המלחמה הטיף לקבלת אשמה משותפת של העם הגרמני על פשעי הנאצים כדרך לכפרה, ונודע גם כפציפיסט אשר חיפש קשרים עם מזרח אירופה. הוא ביקר במוסקבה ב-1952 ובצפון וייטנאם ב-1967. ב-1967 זכה בפרס לנין לשלום וב-1971 זכה בצלב הגדול של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה.
אל תצםו מהצד כשבעולם עושים דהומניזציה למדינת ישראל כמדינת היהודים ממניעים אנטישמיים באמצעים כגון חרם ופוליווד. תרמו למאמץ ההסברה הלאומי והלחמו למען בטחוננו וזכותנו לקיום ולחיים.

היום לפני 74 שנה (27.02.1942): חברת סימנס Siemens החלה להפעיל תחנת כוח באושוויץ

Cut off one head, two more shall take it's place. Hail Hydra

חברת סימנס הוקמה באוקטובר 1847 על ידי הממציא ארנסט ורנר פון סימנס, אשר פיתח מחט למכשיר הטלגרף, כך שהמידע יתקבל כאותיות ולא כקוד מורס. סימנס החל להתעניין בטלגרף לאחר שראה את אחד ממכשירי הטלגרף הראשונים שהמציא צ'ארלס ויטסטון. הוא נעשה מומחה לטלגרפיה, ותוך כדי שירותו הצבאי הקים חברה לבניית טלגרפיה בברלין יחד עם גיאורג הלסקה. ב-1849 עזב את השירות כדי להקדיש את כל זמנו לפיתוח עסקיו. בשנות ה-50 של המאה ה-19 התרחבה חברת הטלגרף ללונדון בבריטניה ולסנקט פטרבורג שברוסיה ואף הוקמו שלוחות בארצות הברית. הישגה החשוב ביותר בימיו של ורנר היה הנחת כבל טלגרף מהודו לאירופה. גם כשהיה עסוק בניהול חברתו ובפעילות ציבורית נרחבת, המשיך ורנר להמציא המצאות לשכלול מכשירי הטלגרף שבנה.
כיום, הישראלים מכירים בעיקר את מוצרי החשמל הבייתיים של חברת סימנס [Siemens]. עם זאת, לתאגיד הרב לאומי, שמשרדיו הראשיים יושבים במינכן, גרמניה, יש היסטוריה קשה עם אסירי מחנות הריכוז וההשמדה באירופה בזמן מלחמת העולם השניה ועבר פלילי בשנים האחרונות. סימנס היא תאגיד רב-לאומי, מהגדולים בעולם. החברה, שבסיסה בגרמניה, מתמחה בייצור פתרונות תחבורה, מוצרי חשמל ביתיים וציוד רפואי. סימנס היא החברה הגדולה ביותר בעולם בתחום ההנדסה ומעסיקה כחצי מליון עובדים. החברה בעלת משקל רב יחסית במדד DAX של הבורסה לניירות ערך בפרנקפורט.
הנאצים חיו מתרומות החברות הגדולות לפני שהגיעו לשלטון, והחזירו להן בריבית דריבית כשהגיעו אל השלטון. הנאצים עבדו עבור החברות. כחברות גרמניות גדולות אחרות - כגון הוגו בוס, פלוקסווגן, נסטלה, באייר, קוקה קולה, פורד, IBM וקודאק, התאגיד סימנס חתם עסקה עם השטן הנאצי. עסקיו פרחו בתקופת השואה והתאגיד משגשג עד היום. גם סימנס שימשה בתקופת שלטון המפלגה הנאצית ככלי ליישום מדיניות המפלגה הנאצית. בין היתר, הפעילה החברה מפעלים ובתי מלאכה בהם עבדו עובדי כפייה, חלקם היו ממוקמים במחנות ריכוז והשמדה. כך למשל במפעל סימנס אשר הוקם במחנה ההשמדה אושוויץ, הועבדו תחת איומים וחרפת רעב כ-100,000 אסירים ואסירות לאספקת חשמל למחנה.
בכניסה למפעל שבגרמניה יש הנצחה + התנצלות על תקופת השואה. לטענתם הם לא יכלו לסרב לשלטון הנאצי. החברה שילמה לאחר המלחמה פיצויים למספר עובדי כפייה, ובשנים האחרונות עלו מספר תביעות כנגדה בנושא. ורק כדי להבין את טעמם הרע של בעלי התאגיד וניתוקם מהעולם, בשנת 2001 ניסתה סימנס לרשום סימן מסחרי על המותג "ציקלון" ולהטביע אותו על שורת מוצרי אלקטרוניקה בהם גם תנורי גז. שבוע לאחר מכן החברה נבהלה מהביקורות וחזרה בה מהבקשה. מעניין לראות איך תרבות ארגונית שעוצבה בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-20 ממשיכה להנחות את חברת סימנס גם במאה ה-21. זאת בעיה מובנית. הרשע והפשע כל הזמן ממציאים לעצמם ואת עצמם מחדש, בגלגולים חוזרים. מאוד קשה עד בלתי אפשרי לעקור ולהכרית בעל כוח פושע, הוא חכם וממציא את עצמו מחדש וגם אנשים סולחים או לא מודעים או לא מתעדכנים או "נוח להם" והם מאפשרים את התופעה הזאת. זה לא רק עם הנאצים, זה עם הרבה בעלי כוח כמו פוליטיקאים או חברות.
סימנס גוררת אחריה קופת שרצים ענקית, גם כיום נקשר שמה בתשלום שוחד לבכירים בחברת החשמל בישראל, שעל פי העיתונות , תשלום השוחד היה בתמורה להעדפת רכישה של מתקנים שהחברה מייצרת על פני מתקנים של חברות אחרות מהעולם, אגב המתקנים הללו שנרכשו במאות מליוני שקלים, נתגלו כבלתי תקינים. מ-2005 החלה להיחקר, תחילה בגרמניה, לאחר מכן בארצות הברית ובמדינות נוספות, פרשת שוחד אשר בה מעורבים בכירים בחברת סימנס, בעיקר בחטיבת הטלפוניה שלה. התברר כי בלפחות 2,700 מקרים העסיקה החברה נציגים מקומיים, בין היתר במדינות ישראל, בנגלדש, ניגריה, ארגנטינה, ונצואלה, סין ועיראק, כאשר תפקידם של נציגים אלה היה לקדם באמצעים לא חוקיים את זכייתה של סימנס במכרזים מקומיים לאספקת טורבינות ומוצרים אחרים מתוצרת החברה לממשלות המדינות המעורבות. סימנס הואשמה בשימוש בבריונים לתקיפת העדים נגדה בארגנטינה. סימנס נקנסה בגין מעשיה אלו בסכום של מיליארד ו-600 מיליון דולר.
כמו כן התברר כי בין השנים 2001 ל-2007 מימנה סימנס אפיקים פליליים של פעולות כאלה בסכום של בין 800 מיליון ל-1.4 מיליארד דולר. במדינות בעלות רמת שחיתות גבוהה, הגיעו התשלומים הללו עד לערך של 40% מהחוזה. סימנס טענה שהבדיקות הפנימיות והרפורמות הקשורות לפרשה עלו לחברה סכום של למעלה ממיליארד דולר. בישראל, הורשע עו"ד דן כהן, שופט לשעבר שבנו נשוי לבתו של אהרון ברק, אשר היה דירקטור בחברת החשמל, נמלט לפרו במהלך החקירה והוסגר אחר כך לישראל, בעבירות של קבלת שוחד ומרמה. היום תאגיד סימנס עובד עם איראן. הוירוס Stuxnet שהתגלה בשנת 2010, נועד לתקוף את הצנטריפוגות שחברת שסימנס סיפקה לאיראן כדי לתמוך בתוכנית הגרעין שלה.
אין אף אחת מהחברות הגרמניות שיצאה צדיקה מהמלחמה וגם לא גרמניות. הרשימה ארוכה. החברות הללו הן רשע ופשע ברמות גלובליות, וצריך להעניש אותן מאסרית וכלכלית גם אחרי כל השנים הללו! עלינו, ציבור הצרכנים, מוטלת האחריות המוסרית להפעיל סנקציות על סימנס ועל חברות אחרות. - זוהי מחאת הצרכנים האמיתית, לזכור ולא לשכוח את השואה, קורבנותיו, גיבוריו וניצוליו. השואה שהתרחשה כנגד יהודים באירופה מהווה צורך הכרחי להחרים את מוצריו של תאגידים ששתפו פעולה עם הנאצים, כגון סימנס ןנסטלה, הן בישראל והן בעולם כולו. אנו מכירים את פעילותם, מחרימים מוצרים של מונופולים וקונים רק מוצרים חלופיים של יצרנים קטנים המייצרים בישראל. בכך, באה לידי ביטוי ירידה במחירים, מאחר ואנחנו יוצרים תחרות, אנחנו מקדמים אפשרויות אחרות וחלופיות למוצר, תורמים לכלכלה הישראלית, יוצרים מקומות עבודה ומונעים מונופול של תאגיד הפועל באופן לא מוסרי ושיתף פעולה עם רצח העם באירופה.
במקומות כמו אירופה הפסאודו-נאורה, מקום בו מדקדקים כחוט השערה על גבולותיה של ישראל ועסוקים בהחרמת מוצרים מישראל, אך נהרות של דם על מפתן דלתם חומקים מעיניהם אבל החרמת חברות שעסקו ברצח עם?!? מה פתאום!! רצוי שייטלו קורה מבין עיניהם.

I will survive Auschwitz אני אשרוד את אושוויץ - ניצול המחנה רוקד עם נכדיו ומציין את הצלתו מהשואה

תרקדו תרקדו 

על אפו וחמתו של העולם
תרקדו תרקדו
ניצחתם עם ישראל חי


אדולק כהן, ניצול שואה ששהה במחנה ההשמדה אושוויץ, חוגג את יום הולדתו ה-90 ואת חייו הארוכים בכלל עם נכדיו במחנה ההשמדה אושוויץ. אין צורך להתרגש מהסרטון או להתעצבן ממנו. זהו סרטון שמנציח את קורבנות השואה, את מחנה ההשמדה אושוויץ כאנדרטה לקורבנות ואת הניצחון על הנאצים וניצחונם של הניצולים על הנאציזם גם עשרות שנים לאחר השחרור. יש בזה עוצמה, סימן לנצחיות ולנצחון על הרוע.

Survivor of Auschwitz Adolek Kohn celebrates his 90th birthday with his grandchildren in front of the Auschwitz. Somehow the video became controversial. I do not understand why. Very touching.What amazes me is that so many people get upset by this video, I now have this video safe somewhere. This man has been blessed by God, LET HIM DANCE

i love this. Nazi bastards you are dead and we are dancing on your graves. This is heartwarming and frickin' hilarious. I don't get why people are getting all in a huff - is dancing not allowed at Auschwitz? Do we need to send Kevin Bacon there?

I think there's something very powerful about him doing this with his family.  Not only did he survive an attempted extermination, he returned with his kids, and his grand kids.  He not only survived,  he thrived.  He beat them and he's, symbolically, rubbing it the faces of his oppressors.  There's nothing wrong with him celebrating that.

GREAT VIDEO! Very lucky man! Nice mishpoche! Baruch Hashem!