אוסקר שינדלר חסיד אומות העולם

היום לפני 41 שנה (09.10.1974) - הלך לעולמו אוסקר שינדלר, תעשיין גרמני סודטי, מחסידי אומות העולם, שהציל במלחמת העולם השנייה כ-1,200 יהודים ממוות בידי הנאצים.




בפרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין על ידי הגרמנים בספטמבר 1939 עבר שינדלר לקרקוב שבפולין בחיפוש אחר הזדמנויות עסקיות. באוקטובר השתלט על מפעל לייצור אמייל בזבלוצ'ה הסמוכה לקראקוב. לפני הכיבוש הנאצי היה המפעל בבעלותו של יהודי בשם נתן וורצל. בנוסף, השתלט על חנות כלי בית שמכרה את תוצרתו של אותו מפעל והייתה במקור בבעלותו של יהודי אחר - יוליוס וינר. אחד מבעלי המפעל היה היהודי אברהם בנקיאר, אותו השאיר שינדלר בתפקיד ניהולי והפך אותו גם לרואה החשבון שלו. בשל פרוץ המלחמה היה ייצור סירים ומחבתות אסור, עקב המחסור במתכות. שינדלר ייצר במפעלו, "מפעל האמייל הגרמני", כלי אוכל וסכו"ם מפח מצופים אמייל ומכר אותם לוורמאכט. משאריות המתכת ייצר סירים ומחבתות ואלה נמכרו בשוק השחור. בזכות הביקוש הרב למוצריו, הצליח לעשות הון ותוך שלושה חודשים כבר העסיק 250 עובדים פולנים.
במרץ 1943 חיסלו הנאצים את גטו קרקוב - יהודים רבים נשלחו להשמדה ואילו אלה שהוכרו ככשירים לעבודה רוכזו במחנה פלאשוב. שינדלר התיידד עם אמון גת, המפקד הסדיסטי של המחנה, ובכך התאפשר לו לשכן את עובדיו במעין תת-מחנה בתוך פלאשוב, ברחוב ליפובה.
מכיוון שראה ביהודים כוח עבודה זול, העסיק אותם. מאוחר יותר, עם התבהרות כוונות הגרמנים לחסל את היהודים במה שכונה "הפתרון הסופי", החליט שינדלר לנסות ולהציל את עובדיו, החלטה גורלית שסיכנה את מעמדו ורכושו. בעזרת קשריו וכספו הצליח להערים על הנאצים ולהשתיק אותם. הדרך היעילה ביותר להציל את עובדיו הייתה בהכרת שלטון הכיבוש הנאצי במפעלו כמפעל חימוש. הוא הצליח בכך בשנת 1943 בזכות העובדה שהמפעל החל בייצור תרמילי פגזים. בזכות ההכרה יכל גם לקבל עובדים יהודים נוספים מן האס אס.
יהודי בשם סדלצ'אק, שליח "ועדת העזרה וההצלה בבודפשט", הגיע בקיץ 1943 ושכנע את שינדלר למסור עדות בנושא ההשמדה בפני ועדת ההצלה. באוקטובר 1943, תוך סיכון עצמי, הגיע שינדלר לבודפשט והעיד בפני ישראל קסטנר ושמואל שפרינגרמן אודות ההשמדה באושוויץ. שינדלר נעצר ונחקר מספר פעמים בידי הגסטאפו. לראשונה נעצר ונחקר ב-1941 בחשד לפעילות בשוק השחור. ב-29 באפריל 1942 נעצר שוב בעקבות הלשנה על שנישק אישה יהודיה. בזכות קשריו עם האבווהר הצליח לרוב להשתחרר במהרה מן המעצר.
מהות וטיב קשריו עם ראש האבוור, קנריס, מעבידו לשעבר, אינם ידועים להיסטוריונים כיום. רינה בירנהק נולדה בקראקוב ב-1927. שמה מופיע ברשימת שינדלר. היא מספרת בעדותה כיצד הציל אותה חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר.







כאשר הגיעו השמועות על מצבו הכלכלי הקשה ליהודים שהציל, הזמינו אותו אלה לירושלים. לראשונה הגיע שינדלר לישראל ב-28 באפריל 1962. מאות אנשים נכחו בקבלת הפנים שנערכה לו בנמל התעופה בלוד, רובם היהודים שהציל. במהלך אותו שבוע התקיימה בבית-מלון בתל אביב קבלת-פנים לכבודו של שינדלר. במעמד זה, ראיינה אותו טובה רוזנבלום שהייתה אז כתבת צעירה בכיתה ד'. יצחק שטרן נמנה עם הדוברים. מכאן ואילך חלק שינדלר את זמנו בין ירושלים לדירת חדר צנועה בפרנקפורט.
בשנת 1962 נתקבלה בקשה מקרב היהודים שהציל להכריז עליו כחסיד אומות העולם, אך התערבותו של יוליוס וינר, שהיה בנו של מנהל חנות כלי הבית עליה השתלט, טרפדה את ההחלטה. וינר גם גייס לעזרתו את נתן וורצל, כעת ניסן קידר, בעליו המקוריים של מפעל האמייל. שינדלר שהה בישראל 16 פעמים עד שנפטר בגרמניה ב-9 באוקטובר 1974. הוא הובא לקבורה בבית הקברות הקתולי בהר ציון בירושלים, על פי בקשתו. ב-18 ביוני 1967 הוכר שינדלר על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם.
ב-24 ביולי 1993 אושרה ההחלטה להכיר באוסקר שינדלר כחסיד אומות העולם והוחלט להכיר גם ברעייתו אמילי שינדלר ככזו. הדבר היה לאחר דיונים חוזרים בוועדה לציון חסידי אומות העולם, בהם הוחלט "שמעשיו הטובים מכריעים את הכף לטובתו, ושלמרות שהחל דרכו כחבר מפלגה נאצית וספקולנט, הוא ראוי לתואר חסיד אומות העולם. 
בשנת 1993, יצא לאקרנים הסרט "רשימת שינדלר" בבימויו של סטיבן שפילברג, שהעלה לאקרנים את פועלו של שינדלר. ליאם ניסן לא האמין שיזכה לשחק את אוסקר שינדלר. הוא נבחן לתפקיד, אך חשב ששיחק כל כך גרוע, שבמקום זה התחייב לתפקיד בהצגת תיאטרון. סטיבן ספילברג, במאי הסרט, שמע ביקורות נהדרות על משחקו של ניסן בהצגה והלך לצפות בה יחד עם אשתו (קייט קאפשאו) ואמה. בסוף ההצגה הלכו השלושה לברך את ניסן. ניסן חיבק את אמה של קייט חיבוק שכנראה מאוד הרשים את קייט. קייט אמרה אחר-כך לספילברג בעלה: זה משהו שאוסקר שינדלר היה עושה. ניסן מאמין שבזכות זה קיבל את התפקיד. 
בגיל 55 חזר ספילברג לסיים את תואר הBA שלו ב- film and electronic arts, ממנו פרש 33 שנים קודם לכן. בתור פרוייקט סיום (סרט סטודנטים) הוא הגיש את הסרט רשימת שינדלר.

שפילברג זכה באוסקר הראשון שלו על "רשימת שינדלר" ב1994, כשהמועמדות הראשונה שלו הייתה ב1978. עד הזכיה באוסקר שפילברג טוען שמעולם לא החזיק במו-ידיו פסלון אוסקר. כבר באותו הערב אחז שפילברג באוסקר השני שלו כשזכה "רשימת שינדלר" בפרס "סרט השנה". מצורף הנאום (המדהים) בו מספר שפילברג את סיפורו של הסרט ההיסטורי (בכל המובנים) הזה.





דמות הילדה במעיל האדום מהסרט מבוססת על ילדה אמיתית שנרצחה בשואה. שם הילדה היה גניה-גיטל חיל, בתם של דוד ואווה (לבית שינדל) חיל, שגם הם מצאו את מותם במהלך שואת יהודי אירופה.
גניה-גיטל (ילידת 1939) והוריה נולדו וחיו בדומברובה טרנובסקה (Dąbrowa Tarnowska), עיירה בדרום פולין שנמצאת כ-50 ק"מ מזרחית לעיר קרקוב. עם תחילת מלחה"ע ה-2, הוריה של גניה-גיטל, אווה ודוד חיל, נמלטו מדומברובה והצליחו למצוא מחבוא באזור כפרי אצל משפחת איכרים עמה סוכם שידאגו להסתירם מפני הנאצים, ובלבד - שבתם הקטנה לא תישאר. נאמר להם שילדה קטנה עלולה "לעשות רעש" ולסכן את המוחבאים כמו גם את המחביאים. 
בצר להם, ובהיעדר אלטרנטיבות ראויות אחרות, החליטו ההורים כי מוטב שהם יישארו במחבוא הכפרי אך למען בטחונה של בתם גניה-גיטל היא תישאר לגור אצל קרובי משפחתם בגטו קרקוב - ביניהם דר' ליאון שינדל ז"ל, אשר ניצל זכה לעלות לישראל ולהקים משפחה, ואחיו דר' אידק שינדל ז"ל (שניהם היו דודים שלה בהיותם אחים של אמה אווה) שהיה באותה עת רופא צעיר בבית החולים של הגטו. בספר "רשימת שינדלר", אידק תואר כ"אותו סוג של דוד שופע לצון ומיני תעלולים, מלגלג ברוח טובה ומלא התלהבות, שכל ילד זקוק לשכמותו. ואמנם למראהו, גניה אכן נעשתה לילדה, מחליקה ממושבה כדי לרוץ לקראתו". 
את רוב חייה הקצרים, העבירה גניה-גיטל הרחק מהוריה, בגטו קרקוב. לאור היותו של אידק רופא בביה"ח של הגטו, היה לו מעמד מסוים בגטו, והוא היה יכול לתמרן ולספק לה מזון, תרופות ושאר מצרכים. במקביל היא התגוררה עם בני משפחת דרזנר, קרובים שלה מצד אמה. אב המשפחה, יהודה דרזנר, היה אח של סבתא של גניה-גיטל מצד אמה אווה - רוזליה שינדל (רוזליה הייתה אמו של ליאון ז"ל, נרצחה ב-28.4.1942 בביתה בדומברובה ע"י חיילי SS עם בעלה אשר ובנם יהושע). 
גניה-גיטל הייתה צריכה להימצא כל העת במסתור ובמחבוא משום שלא הייתה רשומה בשום מקום: לפי הרישומים של הגרמנים, אידק היה רווק ללא ילדים, ואם היו מוצאים אצלו את גניה-גיטל, היה עליו להסביר איך היא נמצאת שם ומדוע לא דיווח על כך. לפי הסיפורים שסבא ליאון סיפר לנכדיו, גניה-גיטל הייתה אלופה בהתחמקות מהגרמנים. בכל פעם ששמעה חייל מתקרב, הייתה מזדחלת ומתחבאת במקום כלשהו תוך ניצול מימדי גופה הזעירים ולא היה ניתן לשער שהיא בסביבה. סבא ליאון גם אישר שגניה-גיטל נהגה ללבוש בימי החורף הכבדים שפקדו את הגטו מעיל אדום, ולכן כל קרוביה נהגו לקרוא לה "גניה האדומה" ("Red Genia"). 
גניה-גיטל נרצחה עם חיסול גטו קרקוב במרץ 1943. יהי זכרה ברוך. התמונה של גניה-גיטל המצ"ב לפוסט זה - נמצאת בידי נכדיו של ליאון לאחר שמצאו אותה בין חפציו של הסב המנוח לאחר מותו. מצ"ב גם תמונת ההורים, דוד ואווה, מיום נישואיהם, וכן תמונה מהסרט "רשימת שינדלר" של הדמות של הילדה במעיל האדום שמשחקת את גניה-גיטל.המידע בנוגע לילדה נמסר על ידי איתי שינדל, נכדו של הניצול דר' ליאון שינדל ז"ל (דוד ש הילדה שניצל), היה אח של אווה חיל ז"ל (אמא של גניה-גיטל). ליאון סיפר לנכדיו את כל הסיפור שגם סופר בספר "רשימת שינדלר". 
סיפורה של גניה מסופר היטב בספר "רשימת שינדלר", כמו גם הפרטים אודות בני משפחתה, ביניהם סבי ליאון ואחיו אידק וגם בני דודיהם משפחת דרזנר הפנייה לקטע קטן בספר שמתייחס אליה.