ממש כמו שתאגידים אחראים על חברות הבת שלהם - גוגל אחראית על GMAIL, דיסני אחראית על דיסני פלוס וכו', האופ אחראית על אונרא ועובדי אונרא שהשתתבפו בפעילויות טרור כולל הטבח שהתרחש בישראל ב-7/10/23 הנם שליחי האום. האום היה מעורב בתכנון הטבח באופן פעיל, כולל הכשרת המחבלים שחדרו לישראל באמצעות דאונים - נציגי האום הכשירו אותם פחות מחודשיים לפני כן, באוגוסא 2023.
אן 11 | סרט תיעודי החושף את פניה הלא ידועות של סוכנות הפליטים של האו"ם, הפועלת באופן זמני כבר מעל ל- 75 שנים. בעקבות טבח השבעה באוקטובר, עלתה אונר"א לכותרות ברחבי העולם לאחר שנחשפו טענות על מעורבות עובדיה במתקפה. כעת, הסוכנות ממתינה להצבעה באו"ם על המשך פעילותה
הדוקו, של הבמאי עטור הפרסים דוקי דרור (זריחה שחורה, שבויים, לבנון), מבוסס על תחקיר עיתונאי רחב היקף אשר חוזר אחורה בזמן כדי לבחון את תפקידה של אונר"א מרגע הקמתה בשנת 1949 כסוכנות זמנית לסיוע לפליטים הערבים ממלחמת העצמאות של ישראל ועד ימינו. הסרט בוחן את מעורבותה בחיי הפליטים, שהלכה וגדלה עם השנים, עד שהפכה לספקית שירותי החינוך הבריאות והסעד הגדולה ביותר של הערבים, את חלקה בבניית הנרטיב הפלסטיני הלאומי, את פועלה בהנצחת מעמד הפליטות לאורך דורות ובשימור חלום ה"שיבה" אל תוך גבולות מדינת ישראל הריבונית של ימינו. וגם - הסרט בוחן מה היה חלקה של אונר"א בעזה בשנים שקדמו למתקפת השבעה באוקטובר, מה היה חלקם של עובדי הסוכנות במתקפה ולאחר מכן בהחזקת חטופים ישראלים בעזה ואת תפקידה במהלך מלחמת חרבות ברזל
מרואיינים בלעדיים:
סקוט אנדרסון - עמד בעשור הקודם בראש פעילות אונר"א בעזה. חזר לשרת כראש אונר"א בעזה מיד לאחר השבעה באוקטובר ולאורך השנה הראשונה למלחמה ולהידרדרות המצב ההומניטרי בעזה
פיטר הנסן - המזכיר הכללי של אונר״א מתקופת הסכמי השלום, שנות אוסלו, האינתיפאדה השנייה, ועד ההפיכה של שלטון חמאס ברצועה
הסרט זכה בפרס התחקיר הטוב ביותר בפסטיבל חיפה לשנת 2025
הפקה משותפת של זייגוט פילמס ו - Film Production Germany Beetz Brothers
במאי: דוקי דרור
מפיקים: ריינהרט ביטס, דוקי דרור, ליאת קמאי אשד, אווה פוגו
קלודין כהן, ננסי פומגרין
צלם: אבנר שחף
עורך: רון גולדמן
תחקיר ועורכי תוכן: אילן שיזף, דנה וולף
הסרט הופק בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
הצעת מחקר בנושא אתיקה וטוהר הנשק בצה"ל במסגרת סוגיית המילטיריזם והצבא כמקצוע (יחידה 3) – סוגיית אלאור אזריה כמקרה בוחן, ממ"ן 11 המטלה כוללת שאלת מחקר, טענת מחקר, רקע מחקר ותשתית מחקר, שדה מחקר, תוכן עניינים ומקורות אפשריים. במסגרת זו, פרשת אלאור אזריה תבחן כמקרה בוחן במסגרתו יבחנו ערכי טוהר הנשק וחוקי האתיקה הצבאית כפי שהוגדרו על ידי צה"ל.
חודשים ספורים לפני הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, יצאה גולדה מאיר בחשאי לירדן, מחופשת לערביה, כדי לפגוש את המלך עבדאללה. בפגישה רמז עבדאללה כי לא יפעל נגד כינון מדינה יהודית על פי תוכנית החלוקה של האו"ם אם הצד היהודי לא יפריע לו להשתלט על החלק הערבי של א"י (יהודה, שומרון ומזרח ירושלים). עבדאללה לא העז אמנם לפרוש מהמחנה הכל-ערבי במלחמתו בישראל במלחמת העצמאות, אך למעשה, אף על פי שמינוהו מפקד עליון של כל הכוחות הפולשים, נמנע מלהשתתף בהתקפה על השטח שהוקצה למדינת ישראל.
במאי 1948, ימים ספורים לפני הכרזת העצמאות נפגשו גולדה מאיר ועבדאללה בשנית, וכך כתבה גולדה מאיר בספרה "מאיר גולדה, חיי":
אני (גולדה) פתחתי בשיחה וניגשתי ישר לענין: "האם אחרי הכל הפרת את ההבטחה שנתת לנו?" שאלתי אותו. הוא לא ענה על שאלתי במישרים. במקום זה אמר כך: "כאשר הבטחתי את הדבר חשבתי שאני שליט על גורלי ואוכל לעשות את הישר בעיני. אבל מאז התברר לי שלא כך המצב". אחר כך הוסיף ואמר שקודם היה לבדו אבל עכשיו "אני אחד מחמישה" – ונמצאנו למדים ששאר הארבעה הם מצרים, סוריה, לבנון ועיראק. אף על פי כן, סבור היה שאפשר למנוע מלחמה. "מדוע אתם כל כך ממהרים להכריז על המדינה שלכם?" שאל אותי. "מה הבהלה? אתם קצרי רוח כל כך!" אמרתי לו כי, לדעתי, עם שחיכה 2,000 שנה אי אפשר לומר עליו שהוא "ממהר", ונדמה היה שהוא מקבל זאת. "האם אינך מבין", אמרתי, "שאנחנו בעלי בריתך היחידים באיזור הזה? כל האחרים אויביך". "כן", אמר, "אני יודע זאת. אבל מה אני יכול לעשות? אין זה תלוי בי". ואז אמרתי לו: "עליך לדעת שאם תיכפה עלינו מלחמה אנו נילחם ואנו ננצח". הוא נאנח ושוב אמר, "כן, זאת אני יודע. חובתכם היא להילחם. את עבדאללה לא ראיתי שוב מעולם.
ב-1948, עם כיבוש חלקה הערבי של א"י, שינתה עבר הירדן את שמה ל"הממלכה הירדנית ההאשימית", ובקיצור "ירדן", ומה שהיה עד אז עבר הירדן כונה "הגדה המזרחית". שטחי הגדה המערבית סופחו לירדן ב-1950 אולם בריטניה ופקיסטן היו המדינות היחידות שהכירו רשמית בסיפוח.
עבדאללה היה יריב למחנה הלאומני בקרב ערביי א"י, בהנהגת המופתי ומשפחת חוסייני, וקיים מגעים קרובים עם ראשי האופוזיציה, ובהם נשאשיבי וטוקאן. כן טיפח יחסים טובים עם הנהגת היישוב היהודי והתנועה הציונית, ובראשית שנות ה-30 אף הזמינהּ לרכוש קרקעות ולהקים התיישבות יהודית גם בעבר הירדן - תוכניות שהממשל הבריטי מנע את ביצוען.
עבדאללה נרצח ביולי 1951 בידי ערבים מאנשי החוסיינים, בכניסה למסגד אל-אקצא בירושלים.
היום לפני 68 שנה האו"ם היה כמעט שקול. בשולחן המליאה עמדה הצעה להקים שתי מדינות לשני עמים והיא התקבלה. אנחנו, הישראלים, היהודים, פצחנו במחול. לעומתנו, הם, הערבים, האנטישמים, פצחו במרחץ דמים. כבר אז הם סירבו להכיר בעצמאות יהודית. 68 שנים חלפו, הבוקר נדקר יהודי בירושלים והאו"ם מזדהה דווקא עם אלו שסירבו לקבל יד מושטת לשלום. כיום אמנם אין שלום, אבל יש לנו מדינה עצמאית. עד היום, רוב ההחלטות של האו"ם הנן אנטישמיות ומופנות כנגד מדינת ישראל והציונות. או"ם שמום.
היום לפני 68 שנה (29.11.1947): האו"ם החליט על תוכנית החלוקה של פלסטין ועל הקמת מדינת ישראל. להחלטה זו קדמו התנגדות של הבריטים, איומים בחרמות מצד הליגה הערבית, והסתייגות של מחלקת המדינה בארה"ב. למרות זאת, יצאו היהודים למאבק על דעת הקהל העולמית במטרה להקים להם מדינה.
זה היה ביום רביעי בשנת 1947 לפני חג ההודיה (Thanksgiving), אבא אבן ומשלחת הסוכנות היהודית באו"ם היו מודאגים. בהצבעה הראשונה התברר כי לציונים לא הייתה די תמיכה כדי לעבור את תוכנית החלוקה. רודריגס פבריגט, נציג אורוגוואי באו"ם, נענה לבקשתו של אבא אבן להעביר פיליבסטר, והצליח לדחות את ההצבעה עד לאחר חג ההודיה. התקווה הייתה שהחופשה הקצרה תאפשר מרווח נשימה כדי להבטיח את הרוב הנדרש של שני שלישים לאישור הקמתה של מדינה יהודית. כשהגיע יום ההצבעה ב-29 בנובמבר, יהודים רבים ברחבי העולם האזינו בדאגה לדיווח ברדיו. בתוך כמה רגעים קצרים, הגיעו לסיומן 2000 שנות גלות בהן לא היה קיים בית יהודי.
תוכנית החלוקה היא תוכנית שהתבססה על מסקנות הרוב של חברי "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל", ועדת אונסקו"פ מטעם האו"ם לחלוקת ארץ ישראל המצויה ממערב לנהר הירדן לשתי מדינות - יהודית וערבית, ולשטח בינלאומי, הכוללת את עיר הקודש, את ירושלים. התוכנית התקבלה ברוב קולות בעצרת הכללית של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 וקיבלה את השם הרשמי: "החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו"ם". בישראל היא מכונה לעתים קרובות ומוכרת כ"החלטת כ"ט בנובמבר".
ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות, 13 נגד, 10 נמנעו ומדינה אחת נעדרה.
בעד הצביעו: אוסטרליה, אוקראינה, אורוגוואי, איסלנד, אקוודור, ארצות הברית, בוליביה, בלארוס, בלגיה, ברזיל, ברית המועצות, גואטמלה, הרפובליקה הדומיניקנית, דנמרק, דרום אפריקה, האיטי, הולנד, ונצואלה, לוקסמבורג, ליבריה, נורווגיה, ניו זילנד, ניקרגואה, פולין, הפיליפינים, פנמה, פרגוואי, פרו, צ'כוסלובקיה, צרפת, קוסטה ריקה, קנדה, שוודיה.
נגד הצביעו: איראן, אפגניסטן, הודו, טורקיה, יוון, לבנון, מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, פקיסטן, קובה, תימן
נמנעו: ארגנטינה, אתיופיה, בריטניה, הונדורס, יוגוסלביה, מקסיקו, סין, צ'ילה, אל סלוודור, קולומביה.
נעדרה: תאילנד (אז "סיאם").
החלטת החלוקה הייתה האחרונה בסדרה של תוכניות מסוג זה שהוצעו על ידי ועדות חקירה בריטיות לארץ ישראל. תוכנית החלוקה הייתה תוכנית אופרטיבית שכללה מועד ברור להקמת מדינה יהודית ונתנה לגיטימציה בינלאומית לעליית הפליטים היהודים לארץ ישראל. קבלת תוכנית החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם נחשבת לאחד האירועים החשובים בתולדות הציונות, זכתה לאישורה של הסוכנות היהודית אשר תפקדה כממשלה בפועל של היישוב ונדחתה על ידי הנהגת ערביי ארץ ישראל. התוכנית לא יושמה במלואה בסופו של דבר, אולם קבלתה סללה את הדרך לסיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל. ההחלטה מוזכרת במגילת העצמאות, בה נכתב כי "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה" ובכל מקרה היא אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות הקיימת ממילא הנזכרת במגילה בתחילתה.
השטח שנמסר בסופו של דבר ליהודים מתוך פלשתינה, פלסטין, ארץ ישראל, הארץ המובטחת, הוא קטן במאות אחוזים ממה שסוכם והוסדר על ידי המנדט הבריטי. המנדט על פלשתינה' הוא מסמך היסטורי של חבר–הלאומים, המבסס את זכותם המשפטית של יהודים להתיישב בפלשתינה-ארץ ישראל, בשטח המשתרע בין ערב הסעודית-עירק והים התיכון. תקפותו של המסמך לא פקעה מעולם על פי עקרונות המשפט הבינלאומי. המסמך הובא לדיון בועידת סן-רמו ב-24 באפריל 1920, ב 16 בספטמבר 1922 שטחה של פלשתינה היהודית צומצם ב 77% שנגרעו משטח המנדט והפכו לעבר הירדן. המיעוט היהודי במזה"ת נותר עתה עם השטח המשתרע בין נהר הירדן והים התיכון. המנדט קיבל תוקף מעשי ב-29 בספטמבר 1923.
"הואיל ומעצמות הברית העיקריות הסכימו ביניהן, ... , הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ... הואיל ונתנה בזאת הכרה לקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו;"
"המנדט על פלשתינה" מבסס את הקשר של העם היהודי עם פלשתינה (ארץ ישראל) מ"הצהרת בלפור" (1917) , "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את כינונו של בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, ותעשה את מיטב מאמציה לסייע בהשגת מטרה זו"
*פלשתינה - שמה הלועזי של ארץ ישראל. את השם פלשתינה תבעו הרומאים ב-135 לספירה (קללת אדריאנוס), על מנת לנתק את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, במטרה להשמיד את היהדות מבחינה דתית, תרבותית ולאומית. הערבים בימינו עושים שימוש חוזר בקללת אדריאנוס.
***
**הזהות הפלשתינאית הוגדרה לראשונה מבחינה מדינית חוקית בשנת 1922 על ידי חבר הלאומים , והיא שוייכה בלעדית ליהודים!.
אפריל 1920 בסן רמו זכה העם היהודי לראשונה בהכרה של אומות העולם המנצחות בזכויות הלגיטימיות שלו על ארץ ישראל, שהוכרזה כבית הלאומי של העם היהודי. בוועידה זו חולקו המנדטים הבאים:
בריטניה קיבלה מנדט על ארץ ישראל הגדולה על שני גדות הירדן ועיראק.
צרפת קיבלת מנדט על סוריה ולבנון. בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על-ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד "הבית הלאומי" לעם היהודי בארץ-ישראל. כך הפך מכתבו של הלורד בלפור ללורד רוטשילד מסתם מכתב להתחייבות חוזית חתומה, והסכם סן רמו שאושר סופית על ידי חבר הלאומים ב- 1922 הפך את זכויות העם היהודי על ארץ ישראל מעוגנות בחוק הבינלאומי.
בספטמבר 1922 המנדט ניתק בצורה לא חוקית את עבר-הירדן המזרחי (מדינת ירדן) מהבית הלאומי היהודי. וכל זאת על חשבון שטחי מדינת ישראל. וגרם להשפעה מזיקה על חלקה המערבי של ארץ-ישראל, מפני שהוא טיפח את התפישה המוטעית שלערבים יש זכויות לאומיות לא רק בחלקי הבית הלאומי היהודי שהופרדו ממנו מזרחית לירדן, אלא גם בשאר חלקי הארץ.
אני מוכנה להתפשר ולהשאיר את מדינת ירדן, הלא חוקית. עם זאת, עכשיו תור השמאל והאיסלאם לעשות פשרות.
הטענה הנשמעת שהערבים מיעוט בישראל ולכן יש לשמור על זכויותיהם, חוטאת לאמת. מבחינה גיאופוליטית היהודים הם מיעוט זעיר באוקיינוס ערבי ומוסלמי. ההיסטוריה הוכיחה שרק מדינה יהודית תעמוד לצד בני עמה בעת משבר או חלילה קטסטרופה.
כנגד מדינה יהודית אחת יש 23 מדינות ערביות
כנגד כל יהודי אחד יש 60 ערבים
כנגד כל 1 קמ"ר של מדינה יהודית יש 750 קמ"ר של מדינות ערב
כנגד 20,770 קמ"ר של מדינת ישראל יש 13,486,861 קמ"ר שטח ערבי אסלאמי
אז מי כובש את מי ?
היום לפני 40 שנה (10.11.1975) - האו"ם מקבל את החלטה מספר 3379 המשווה את הציונות לגזענות. החלטה 3379 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות אשר נתקבלה ב-10 בנובמבר 1975 קובעת כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". החלטת האו"ם ב-1975 הייתה חלק מסדרת פעולות דיפלומטיות אנטי-ישראליות מצד ברית המועצות ומדינות ערב בתקופת המלחמה הקרה. פעולות אלה כללו ניסיון כושל לסלק את ישראל מהאו"ם, שיתוף אש"ף במגעים עם האו"ם והקמת ועדה לשמירת זכויות העם הפלסטיני. בהיבט הפנימי הישראלי, באה החלטה זו בתקופה בה התערערה ההגמוניה של מפלגת העבודה בשלטון. הכישלון הדיפלומטי במניעת החלטה 3379 נתפס כחולייה בשרשרת כישלונות של השלטון הוותיק שהחלה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. בדיעבד אפשר לומר שהחלטת העצרת הכללית סימנה שפל עמוק ביחסי החוץ של מדינת ישראל, שפל שנמשך כ-10 שנים והסתיים בהדרגה עם סיום המלחמה הקרה והפשרת היחסים בין ישראל לברית המועצות בסוף שנות ה-80.
בהצעה תמכו 72 מדינות, ביניהן מדינות ערב ומדינות מוסלמיות, רוב מדינות הגוש המזרחי, רוב מדינות אסיה (ובכלל זה כל המדינות המוסלמיות), מדינות רבות באפריקה שמדרום לסהרה, ומספר מדינות נוספות, בהן טורקיה, פורטוגל, ברזיל, מקסיקו וקובה, שהייתה בין מציעות ההחלטה יחד עם גינאה ומדינות ערב.
35 מדינות התנגדו לה, ביניהן מדינות המערב, רוב מדינות מרכז אמריקה, אורוגוואי ומספר מדינות באפריקה.
32 מדינות נמנעו או נעדרו מההצבעה, ביניהן רוב המדינות באמריקה הלטינית, חלק ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה, חלק ממדינות מזרח אסיה, וכן גם ספרד, יוגוסלביה ורומניה, היחידה ממדינות הגוש המזרחי שלא תמכה בהצעה.
בתגובה לקבלת ההחלטה הכריז שגריר ארצות הברית לאו"ם דאז, כי "ארצות הברית קמה כדי להכריז לפני האסיפה הכללית של האומות המאוחדות, ולפני העולם, שהיא אינה מכירה, ולא תפעל על פי, ולעולם לא תסכים בשתיקה לקביעה המגונה הזו".
בתגובתו להחלטה הצביע נציג מדינת ישראל באו"ם, חיים הרצוג על העיתוי - ההצבעה התרחשה בדיוק במלאת 37 שנה לליל הבדולח, וקרע את הצעת ההחלטה על דוכן הנואמים באומרו "עבורנו, העם היהודי, אין זו אלא פיסת נייר, ואנו נתייחס אליה ככזו." בתגובה להחלטה, הוחלף שמן של "שדרות האו"ם" בתל אביב, ירושלים ובחיפה ל"שדרות הציונות".
החלטות או"ם רבות עוסקות במדינת ישראל וגינוייה עוד לפני הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, עוד קודם להקמת המדינה, במהלכים שהובילו להקמתה. רוב המחלוקות נוגעות בסכסוך הישראלי-ערבי (לרבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני). סוגיות אחרות צצות מדי פעם. ארצות הברית נוהגת להטיל וטו על רוב החלטות מועצת הביטחון בנושאים הקריטיים מבחינת ישראל על בסיס השותפות ביניהן, מדיניות המכונה דוקטרינת נגרופונטה. לעומת זאת המדינות האסלאמיות ובמיוחד מדינות ערב נחשבות לגורם העוין ביותר לישראל באו"ם והן היוזמות של מרבית ההחלטות האנטי-ישראליות המתקבלות בו, כגון החלטה 242, החלטה 338, החלטה 3092 והחלטה 3379. מתוך 175 החלטות מועצת הביטחון עד 1990, 97 היו נגד ישראל. מתוך 690 החלטות העצרת הכללית עד 1990, 429 היו נגד ישראל. מאז 2006 התקבלו 62 החלטות נגד ישראל במועצת זכויות האדם של האו"ם. המספר הזה גבוה יותר ממספר ההחלטות שהתקבלו בנוגע לכל שאר העולם. בשנת 2014, 87% מהגינויים של האום היו גינוייה של מדינת ישראל - 20 מתוך 24 גינויים, כשבמקביל רצח עם עדיין נמשך בסוריה, בסין ובטורקיה. בשנת 2015, 22 החלטות של האום הנם נגד ישראל, גינוי 1 נגד איראן וגינוי אחד כנגד צפון קוריאה. שימו לב לדבריה של מתורגמנית באו"ם שלא ידעה שהמקרופון שלה פתוח:
בסופו של דבר, ב-16 בדצמבר 1991, עם תום המלחמה הקרה, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה מנוגדת (מס' 4686) שבה היא מודיעה כי היא חוזרת בה מן ההשוואה. כמעט כל המדינות הלא-ערביות שינו את עמדתן, ותמכו בהחלטה המנוגדת לקביעה הכלולה בהחלטה 3379 (למעשה, מדובר בביטול ההחלטה הקודמת). כמה מדינות ערביות ומוסלמיות ולצדן קובה, צפון קוריאה ווייטנאם עדיין תמכו בהשוואה בין הציונות לגזענות.
בסרטון: חיים הרצוג, שגריר מדינת ישראל באו"ם, לא מתנצל על היותו יהודי ציוני ומבהיר שההחלטה היא בסך הכל חתיכת נייר וזה מה שהיא שווה, קריעה, כמו יתר החלטותיה האנטישמיות של האו"ם כנגד היהודים ומדינת ישראל.
תוספת: בתאריך ה-27 לנובמבר,2015, כשבועיים לאחר פרסום הפוסט, האום קבע שיא של 6 החלטות אנטישמיות לגינוי ישראל ביום אחד - 5 החלטות הועלו על ידי רש"ע, הרשות הערבית ביהודה, שומרון וחבל עזה. אחת הועלתה על ידי סוריה, באותה המדינה בה מתרחש רצח עם. 102 מדינות החליטו לתמוך בגינוי, ביניהן צרפת, בריטניה וגרמניה. לא הועלתה כל החלטה שמטרתה לגנות את הטרור האיסלמי והרציחות בגין פעולות טרור המתרחשות ברחבי ארופה, למשל, בסוריה או בישראל על ידי מוסלמים. למעשה, הנושא כלל לא עלה, לא הוזכר, לא צויין ולא בטיח. יום שגרתי באו"ם שמום. ברור, כי האו״ם אובססיבי כלפי ישראל. 22 החלטות נגד ישראל בעצרת הכללית של האו״ם ב-2015! 1 נגד איראן | 1 נגד צפון קוריאה | 0 נגד סוריה. מתוך 175 החלטות מועצת הביטחון עד 1990, 97 היו נגד ישראל. מתוך 690 החלטות העצרת הכללית עד 1990, 429 היו נגד ישראל. נמשיך להילחם בשקרים ובהסתה המגמתית הפלסטינית ונראה לעולם את הפנים היפות של מדינת ישראל.
"סוראליסטי, האו"ם לא מבין שהעולם נמצא תחת מתקפת מחבלים שהורגים בשם האסלאם – כמו הפלסטינים שדוקרים יהודים וישראליים… זה מדהים. בתקופה שבה המשטר הסורי טובח בעמו שלו, איך יכולים לקרוא באו"ם ליותר אנשים לתמוך בשלטונו של אסד? העיתוי של הגינויים הוא מבחינה מוסרית מרגיז ואבסורדי... הפארסה בעצרת הכללית מדגישה את העובדה הפשוטה: יש רוב אוטומטי באו"ם נגד ישראל, ואין כל עניין אמיתי לעזור לפלסטינים. המטרה של הגינויים נשארה רק אחת: לעשות מישראל שעיר לעזאזל…התקפה בלתי מידתית של האו"ם נגד המדינה היהודית מערערת את האמינות המוסדית של מה שאמור להיות גוף בינלאומי אובייקטיבי"
After UN Watch's Hillel Neuer called out the UNHRC for ignoring human rights violations around the world in 2013-14, he was interrupted by Cuba, China, Iran, Pakistan, Venezuela and Egypt. But he was defended by the U.S., France, Ireland, Canada, Norway, and Britain.
Dictatorships on the U.N. Human Rights Council tried but failed to block
Hillel Neuer’s “Catalog of U.N. Inaction on Human Rights” speech delivered before the United Nations in June 2014.
“If in the past year you didn’t CRY OUT when thousands of protesters were killed and injured by Turkey, Egypt and Libya, when more victims than ever were hanged by Iran, women and children in Afghanistan were bombed, whole communities were massacred in South Sudan, 1800 Palestinians were starved and murdered by Assad in Syria, hundreds in Pakistan were killed by jihadist terror attacks, 10,000 Iraqis were killed by terrorists, villagers were slaughtered in Nigeria, but you ONLY cry out for GAZA, then you are not pro HUMAN RIGHTS, you are only ANTI-ISRAEL.” — Hillel Neuer, Executive Director of UN WatchJuly 15, 2014
In addition, this is
Colonel Richard Kemp's speech to the United Nations:
“Thank you, Mr. President. I am the former commander of the British forces in Afghanistan. I served with NATO and the United Nations, commanded troops in Northern Ireland, Bosnia and Macedonia, and participated in the Gulf War...“Mr. President, based on my knowledge and experience, I can say this: During Operation Cast Lead, the Israeli Defence Forces did more to safeguard the rights of civilians in a combat zone than any other army in the history of warfare.”
This is the full Statement, delivered by Col. Richard Kemp, October 16, 2009, UN Human Rights Council Special Session on Goldstone Report
Thank you, Mr. President.
I am the former commander of the British forces in Afghanistan. I served with NATO and the United Nations; commanded troops in Northern Ireland, Bosnia and Macedonia; and participated in the Gulf War. I spent considerable time in Iraq since the 2003 invasion, and worked on international terrorism for the UK Governments Joint Intelligence Committee.
Mr. President, based on my knowledge and experience, I can say this: During Operation Cast Lead, the Israeli Defence Forces did more to safeguard the rights of civilians in a combat zone than any other army in the history of warfare.
Israel did so while facing an enemy that deliberately positioned its military capability behind the human shield of the civilian population.
Hamas, like Hizballah, are expert at driving the media agenda. Both will always have people ready to give interviews condemning Israeli forces for war crimes. They are adept at staging and distorting incidents.
The IDF faces a challenge that we British do not have to face to the same extent. It is the automatic, Pavlovian presumption by many in the international media, and international human rights groups, that the IDF are in the wrong, that they are abusing human rights.
The truth is that the IDF took extraordinary measures to give Gaza civilians notice of targeted areas, dropping over 2 million leaflets, and making over 100,000 phone calls. Many missions that could have taken out Hamas military capability were aborted to prevent civilian casualties. During the conflict, the IDF allowed huge amounts of humanitarian aid into Gaza. To deliver aid virtually into your enemy's hands is, to the military tactician, normally quite unthinkable. But the IDF took on those risks.
Despite all of this, of course innocent civilians were killed. War is chaos and full of mistakes. There have been mistakes by the British, American and other forces in Afghanistan and in Iraq, many of which can be put down to human error. But mistakes are not war crimes.
More than anything, the civilian casualties were a consequence of Hamas way of fighting. Hamas deliberately tried to sacrifice their own civilians.
Mr. President, Israel had no choice apart from defending its people, to stop Hamas from attacking them with rockets.
And I say this again: the IDF did more to safeguard the rights of civilians in a combat zone than any other army in the history of warfare.
ספרי לימוד חוברו במיוחד עבור האוכלוסייה במערכת החינוך בעזה ושאמורים להילמד בין כיתה ז' לכיתה ט' נכתבו על ידי נציבות הפליטים של האו"ם. ארגון הטרור חמאס, אשר נבחר באופן דמוקרטי לשלוט בעזה, סירב להכניס את ספרי הלימוד הללו שחיבר האו"ם מאחר ופתרון סכסוכים בדרכי שלום נוגד את ערכיו התרבותיים.
הארגון השולט בעזה לא הסכים להכניס לכיתות ספרי לימוד שחיברה נציבות הפליטים של האו"ם. הטענה של משרד החינוך בחמאסטן "אין הכרה בזכות הפלסטינית להילחם בישראל, בסבלו של העם, ויש התמקדות גדולה מדי בהתנגדות מפויסת ככלי היחיד להשגת חירות" וכן "הסתמכות גדולה מדי על פתרון סכסוכים בדרכי שלום, הנוגדת את ערכי העם הפלסטיני". לדברי מוטסם אל-מינאווי, דובר משרד החינוך בעזה, "הממשלה מאמינה שחומר הלימוד אינו תואם לאידיאולוגיה ולפילוסופיה של האוכלוסיה המקומית. הספרים אינם מתייחסים לזכות הפלסטינית להילחם בישראל ולסבלו של העם הפלסטיני. יש התמקדות עצומה בהתנגדות מפויסת ככלי היחיד להשגת חירות ועצמאות."
על פי החמאס, "התנגדות חמושה היא רכיב מפתח במאבק שלנו נגד ישראל". הארגון מתנגד גם להכללת "ההכרזה האוניברסלית על זכויות האדם", - זאת בהתבסס על מסמך שאושר על ידי האו"ם ב-1948 ושמכיר ב"זכויותיהם השוות והבלתי ניתנות לוויתור של כל חברי משפחת בני האנוש". כולל על פי מגדר, דת וגזע. ממשלת חמאסטן מאמינה כי חלק מהצהרת האו"ם נוגד את החוק האסלאמי, כולל זכותם של אנשים להתחתן עם בעלי אמונה שונה משלהם, הזכות להמרת דתם ואף זכות האישה לא להרצח על רקע כבוד המשפחה.
בממשלת חמאסטן, בנוסף, התנגדו לניסיונות האו"ם לארגן ריקודים עממיים בהם גברים יכולים לרקוד עם נשים וכן, סרב להכליל את השואה בתוכנית הלימודים בעזה. כביטוי להתנגדויות אלו, האו"ם ביטל את המרתון שתוכנן להיערך ברצועה מאחר שחמאס מנע מנשים להשתתף במרוץ.
ואת ישראל מחרימים מאחר והדבר בלתי אפשרי לחתום על הסכם שלום או בכלל ליישם ערכי שלום עם תרבות כזו.
