תחקיר של ערוץ 14 וארגון "עד כאן" טוען כי גורמים חיצוניים וארגוני שמאל השפיעו על תפיסת צה"ל, והעבירו את הדגש מהכרעה לוחמתית להכלה. התחקיר מצביע על כך שתהליך זה כלל סדנאות לקצינים והשפעה על הקוד האתי, אשר הובילו לשינוי תודעתי והשפיעו על תפקוד הצבא. לפי התחקיר, מדובר בתהליך ארוך טווח של שינוי ערכי, הכולל הטמעת תפיסות הכלה ושינוי תודעתי על ידי ארגונים חיצוניים, פגע ביכולת ההכרעה של צה"ל. הממצאים קושרים בין תהליכים אלו, שהשפיעו על הקוד האתי, לבין המחדל המבצעי ב-7 באוקטובר והקושי בהשגת הכרעה במלחמת חרבות ברזל. זוהי תוצאה של תהליך ממושך שבו מכוני מחקר אזרחיים וארגונים חיצוניים השפיעו על תפיסת הלחימה והערכים בצה"ל. הטענות המרכזיות כוללות העדפת מושגי "הכלה" על פני "הכרעה" ועיצוב מחדש של הקוד האתי לטובת ערכים ליברליים, דבר שלטענתם תרם למחדל ה-7 באוקטובר. ופים אזרחיים וארגוני שמאל השתלטו על מנגנוני ההדרכה והערכים בצה"ל, והעבירו את הפוקוס מהכרעה לוחמנית להכלה. הממצאים מראים כי סדנאות והשפעה על הקוד האתי יצרו שינוי תודעתי בקרב הדרג הפיקודי, אשר לפי הטענות תרם לליקויים המבצעיים בשטח.
וכן עניינים תקציר 1 פרק 1 – סקירת ספרות 2 1 .1 העלייה מברית המועצות 2 1.1.1 גלי ההגירה לישראל וקליטת העולים 2 1.1.2 העלייה לישראל מברית המועצות בשנות ה-90 ושילובם בחברה הישראלית 4 1 .2 שרות בצה"ל 7
1 .3 גיוס עולים לצה"ל 1 0 1.3.1 המוטיבציה של עולים להתגייס לצה"ל 1 0 1.3.2 שילובם של עולים בצה"ל 1 1 פרק 2 – שילובם של עולים מברית המועצות בצה"ל משפטים 2.1 עולים מברית המועצות המשרתים בצה"ל משפטים 2.2 סיוע לעולים מברית המועצות להשתלב בצה"ל משפטים פרק 3 – דיון 2 0 סיכום 2 3 מקורות 2 4 תקציר
ההגירה לישראל משפיעה על קצב צמיחת האוכלוסייה הישראלית, על גודל האוכלוסייה ואף מגדירה ומאפיינת את החברה הישראלית ומערכת הריבוד בה. לאור הצרוף הייחודי של מאפיינים הקשור למוצאם ולמעשה ההגירה לחברה הישראלית, עולי מדינות ברית המועצות לשעבר מאופיינים בתכונות ייחודיות המשפיעות על אופי בעיותיהם, על סוגיות עמם על העולים להתמודד, על צרכים הייחודים לעולים אלו ועל הדפוסים באמצעותם עולים אלו מקבלים עזרה. בכדי לספק מענה ראוי לצורכיהם של אוכלוסיית עולים זו, יש להבין את האפיונים, ההתנסויות והצרכים של העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. ההתמקדות בעבודה זו הנה על אוכלוסיית בני הנוער שעלתה מברית המועצות לשעבר במהלך גל העליה שאפיין את שנות ה-90. במסגרת עבודה זו, אעסוק בסוגיה אחת מיני רבות מתחום אוכלוסיית העולים מברית המועצות לשעבר – מידת שילובם בצה”ל כביטוי לשילובם בחברה הישראלית. לפיכך, תבחן מידת ההצלחה בשילובם של עולים מברית המועצות בצבא הישראלי כפי שמוצג בספרות המחקרית. עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל, האוכלוסייה היהודית נאלצה להגן על עצמה בסיוע ארגוני מחתרת לוחמים. לצערנו, גם לאחר קום המדינה, מבחינות רבות, ניתן לראות במדינת ישראל כמדינה שחיה על חרבה מאז הקמתה והמשך קיומה מבוסס על שרות החובה של אזרחיה בצה”ל. בעקבות כך, ברור מדוע סוגיית הסתגלותם של עולים חדשים לחברה הישראלית ואף גיוסם לצה"ל ושרות בו באופן משמעותי מקבל עדיפות גבוהה בסדר העדיפויות. מועמדים אלו לשרות מהווים את דור העתיד של המדינה, השתלבותם בצבא יעצב את פניה של החברה הישראלית וכן, יקבעו את המשך קיומה של המדינה. הספרות המקצועית גורסת, כי מערך החינוך הטרום צבאי תורם לעליית המוטיבציה בקרב החניכים. לכן, ניתן לשער, כי חיילים עולים מברית המועצות העוברים הכנה לקראת השרות הצבאי משתלבים טוב יותר במסגרת השרות הצבאי. בנוסף, מאחר ועולים רבים מברית המועצות לשעבר הגיעו לישראל חסרי כל ואף איבדו זכויות רבות להם היו זכאים מארץ מוצאם, כגון זכותם לקצבאות פנסיה, מצבם הכלכלי של משפחות העולים אינו שפיר. לפיכך, ניתן לשער, כי עולים מברית המועצות אשר מקבלים סיוע במהלך השרות הצבאי עם בעיות תנאי השרות האופייניות להם יסתגלו טוב יותר לשרות הצבאי.
הצעת מחקר בנושא אתיקה וטוהר הנשק בצה"ל במסגרת סוגיית המילטיריזם והצבא כמקצוע (יחידה 3) – סוגיית אלאור אזריה כמקרה בוחן, ממ"ן 11 המטלה כוללת שאלת מחקר, טענת מחקר, רקע מחקר ותשתית מחקר, שדה מחקר, תוכן עניינים ומקורות אפשריים. במסגרת זו, פרשת אלאור אזריה תבחן כמקרה בוחן במסגרתו יבחנו ערכי טוהר הנשק וחוקי האתיקה הצבאית כפי שהוגדרו על ידי צה"ל.
עבודת סמינריון בנושא: מידת השתלבותם של עולים חדשים מברית המועצות בשרות הצבאי בצה”ל
מוגש ל: שם הקורס: מס’ הקורס: תאריך עברי תאריך לועזי
תוכן עניינים
תקציר 1 פרק 1 – סקירת ספרות 2 1 .1 העלייה מברית המועצות 2 1.1.1 גלי ההגירה לישראל וקליטת העולים 2 1.1.2 העלייה לישראל מברית המועצות בשנות ה-90 ושילובם בחברה הישראלית 4 1 .2 שרות בצה”ל 7
1 .3 גיוס עולים לצה”ל 1 0 1.3.1 המוטיבציה של עולים להתגייס לצה”ל 1 0 1.3.2 שילובם של עולים בצה”ל 1 1 פרק 2 – שילובם של עולים מברית המועצות בצה”ל משפטים 2.1 עולים מברית המועצות המשרתים בצה”ל משפטים 2.2 סיוע לעולים מברית המועצות להשתלב בצה”ל משפטים פרק 3 – דיון 2 0 סיכום 2 3 מקורות 2 4
ההגירה לישראל משפיעה על קצב צמיחת האוכלוסייה הישראלית, על גודל האוכלוסייה ואף מגדירה ומאפיינת את החברה הישראלית ומערכת הריבוד בה. לאור הצרוף הייחודי של מאפיינים הקשור למוצאם ולמעשה ההגירה לחברה הישראלית, עולי מדינות ברית המועצות לשעבר מאופיינים בתכונות ייחודיות המשפיעות על אופי בעיותיהם, על סוגיות עמם על העולים להתמודד, על צרכים הייחודים לעולים אלו ועל הדפוסים באמצעותם עולים אלו מקבלים עזרה. בכדי לספק מענה ראוי לצורכיהם של אוכלוסיית עולים זו, יש להבין את האפיונים, ההתנסויות והצרכים של העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר. ההתמקדות בעבודה זו הנה על אוכלוסיית בני הנוער שעלתה מברית המועצות לשעבר במהלך גל העליה שאפיין את שנות ה-90. במסגרת עבודה זו, אעסוק בסוגיה אחת מיני רבות מתחום אוכלוסיית העולים מברית המועצות לשעבר – מידת שילובם בצה”ל כביטוי לשילובם בחברה הישראלית. לפיכך, תבחן מידת ההצלחה בשילובם של עולים מברית המועצות בצבא הישראלי כפי שמוצג בספרות המחקרית. עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל, האוכלוסייה היהודית נאלצה להגן על עצמה בסיוע ארגוני מחתרת לוחמים. לצערנו, גם לאחר קום המדינה, מבחינות רבות, ניתן לראות במדינת ישראל כמדינה שחיה על חרבה מאז הקמתה והמשך קיומה מבוסס על שרות החובה של אזרחיה בצה”ל. בעקבות כך, ברור מדוע סוגיית הסתגלותם של עולים חדשים לחברה הישראלית ואף גיוסם לצה”ל ושרות בו באופן משמעותי מקבל עדיפות גבוהה בסדר העדיפויות. מועמדים אלו לשרות מהווים את דור העתיד של המדינה, השתלבותם בצבא יעצב את פניה של החברה הישראלית וכן, יקבעו את המשך קיומה של המדינה. הספרות המקצועית גורסת, כי מערך החינוך הטרום צבאי תורם לעליית המוטיבציה בקרב החניכים. לכן, ניתן לשער, כי חיילים עולים מברית המועצות העוברים הכנה לקראת השרות הצבאי משתלבים טוב יותר במסגרת השרות הצבאי. בנוסף, מאחר ועולים רבים מברית המועצות לשעבר הגיעו לישראל חסרי כל ואף איבדו זכויות רבות להם היו זכאים מארץ מוצאם, כגון זכותם לקצבאות פנסיה, מצבם הכלכלי של משפחות העולים אינו שפיר. לפיכך, ניתן לשער, כי עולים מברית המועצות אשר מקבלים סיוע במהלך השרות הצבאי עם בעיות תנאי השרות האופייניות להם יסתגלו טוב יותר לשרות הצבאי.
חיים אשטיבקר עלה לארץ לבדו על מנת להתגייס לצה"ל.
המודעה התמימה שמספרת על נפילתו ביום כ"ז סיון תשל"א מסתירה את אחד הסיפורים העגומים בתולדות צבא הגנה לישראל.
חיים ז"ל לא נפל, הפילו אותו!
באותו היום ירד יוני פרס, בנו של שר התחבורה דאז משמירה ולגודל האסון פלט צרור קטלני שסיים את חייו של אשטיבקר באופן טראגי.
עדים לארוע ידעו לספר כי יוני איבד את עשתונותיו ובזמן שאשטיבקר פירפר בין חיים למוות, נאלצו חבריו להרגיע את יוני שצווח על מר גורלו ואובדן הקריירה הצבאית הצפויה.
יוני סירב לדבר עם חוקרי המשטרה הצבאית עד שאביו, שר התחבורה הגיע למקום וכשזה כבר קרה, יצאו שניהם מהבסיס ויותר אף אחד לא ראה את יוני פרס.
מפקד הבסיס דאז, אל"מ מיכאל צוק, אישר בראיון שנערך לפני מספר שנים את הפרטים.
יוני פרס ריצה עונש VIP של שלושה חודשי מאסר בכלא צבאי וחיים אשטיבקר נקבר לנצח.
למשפחת אשטיבקר נמסרה ההודעה הקשה כי בנם נפל בעת מילוי תפקידו.... נפל, זהו! בלי יותר מדי פרטים.
במשך שלושים שנה הצליחה משפחת פרס להטיל איפול מלא על הפרטים עד שאלו נחשפו בשנת 2002 ופורסמו במספר כתבות. כתבות שמשום מה לא ניתן למצוא אותן יותר ברשת.
שכחו שאנחנו פה... שתפו!
או מי יודע מדוע ולמה חובשים צבאיים ורופאים צבאיים לא מאמינים לחיילים ובכך מבצעים רשלנות רפואית? בגלל חיילים סוררים כמו אריק איינשטיין.
קצת לפני הגיוס אריק הצליח לעבור את המיונים ללהקת הנח"ל מה שאולי הווה את הפתיח המוצלח לקריירה שלו. אך מסתבר שהדרך מהגיוס עד ההגעה ללהקה לא היה כזה קל.
אינשטיין גוייס כמה שבועות לפני שהרכב הלהקה ותפקידה גובש לכן הוא היה צריך להעביר כמה שבועות בבסיס הנח"ל בתור טירון ולהיות מטורטר יחד עם שאר בני המחזור למרות ליקוי הראייה החמור שלו. לאחר מספר ימים לאינשטיין נמאס מהמצב והחליט לעשות מעשה שכל חייל חלם עליו במהלך השירות- להוציא גימלים.
אריק זכר שהאפנדציט (תוספתן) הינו איבר לא הכרחי ולכן החליט לביים כאב חד באזור האפנדציט ונלקח למרפאה של הבסיס, ומשם נשלח בדחיפות לבית החולים בחיפה.
יכולות המשחק של אריק כנראה הייתה כל כך טובה שאחד הרופאים השכיב אותו על המיטה וביצע בו ניתוח להוצאת האפנדציט למרות שהיה בריא לגמרי וכך נפרד אריק מהתוספתן שלו להמשך החיים.
מומלץ בחום לראות את אינשטיין מספר את הסיפור בעצמו (!) :
לרגל יום הולדתה ה-89 של חנה יפה ז"ל, נוצר הפוסט שמטרתו להזכר שגם נשים נלחמו והקימו את ארצנו היפה. זהו סיפור מופת, סיפורה המדהים, של חנה, אישה ענקית, יהי זיכרה ברוך.. יש להצטער שאינו ידוע כראוי
סיפורה של חנה יפה מעורר השראה. היא הצטרפה ב-1945 למחתרת, כשהייתה בת 17, ושנה מאוחר יותר פעלה בפלמ"ח וייצרה נשק. מהר מאד עברה קורס חובשים ושירתה בפלי"ם. תפקידיה של חנה היו חיוניים לארגונים בהם שירתה, והיא אף השתתפה במבצעים חשאיים של העפלה לארץ. היא קורצה מחומר של קצינים, וסיימה את הקורס כאשר הפכה לקצינת החובשים בגדודה – טיפלה בפצועים של מבצעי הגדוד, פינתה נפגעים מזירות רבות והפגינה תושייה רבה בין היתר במבצע נחשון והראל המפורסמים. בהמשך הקריירה הצבאית שלה היא מונתה לקצינת השלישות של חטיבת הראל.
כשהגיעה העת של חנה להשתחרר מהצבא, היא למדה סיעוד והפכה לאחות מוסמכת; אך האהבה לצבא הייתה בדמה, ובלחץ חיובי של אחיה היא חזרה למדים, ולא כחיילת רגילה, אלא כמקימת יחידת החר"פ 537, שהיוותה את הבסיס לבית החולים המוצנח של צה"ל. בפיקודה עבר הסגל כולו קורס צניחה, מה שמביא אותנו לסיפור המעניין של חנה יפה.
באוקטובר 1956, בתחילתו של מבצע קדש, אריאל שרון (דאז מפקד חטיבת הצנחנים), הורה על הכנת מבצע חילוץ מוטס, כאשר לוחמים רבים מגדוד 890 נפגעו. על הפינוי המוטס הייתה אחראית חנה יפה. מספר ימים מאוחר יותר התבקשה חנה להצטרף כקצינת ארגון הרפואה לצניחה בא-טור. היא לוותה בצניחתה בלוחמי סיירת הצנחנים ואף טיפלה בשטח במפקד הכוח, מוטה גור, שנפצע. על פעילותה זו זכתה חנה יפה בכנפי צניחה המעוטרות ברקע אדום – והייתה האישה היחידה שעשתה זאת בצה"ל מאז ומעולם.
בטור המשוריין של אריק שרון שחצה בכונתילה את הגבול ועד למיתלה הייתה חנה האשה היחידה בין כל הלוחמים. כשהלוחמים חלפו עם פלוגת הטנקים, היו שתי דמויות עומדות וסוקרות את הטור, אחת הייתה אריק שרון והשנייה חנה יפה. אף אחד לא זעק לשמים שאישה בתוך קבוצת לוחמים תפגע במוסריות או במוטיבציה שלהם להילחם. כמה יש לנו ללמוד מהעבר שלנו ולהשתפר
כשהרפתקת השירות הסתיימה, חזרה חנה יפה לעבודתה כאחות, והפכה לימים לאחות הראשית במחלקה פנימית ד' בבית החולים בלינסון, תפקיד שליווה אותה כל חייה כשהפכה ל"אחות המיתולוגית". היא אף שמשה כאחות אחראית במחלקה זו בזמן שפרופ' דה פריז היה מנהל המחלקה. חנה הלכה לעולמה בשנת 2006, והייתה בת 78 במותה. מספרים עליה שהייתה אישה טובה וצנועה, חברה למופת, אמיצת לב ומעוררת הערצה.
ביום חמישי האחרון, חייל נדקר על ידי שני בני עוולה בחברון. המחבלים נורו. אחד מהם הזיז את ידיו. אחד החיילים הבחין בכך, לא לקח סיכון מיותר וירה במחבל הפצוע.
ידוע שמחבל "מנוטרל" בשארית כוחותיו מסוגל להפעיל חגורת נפץ ולפגוע בחיילים ובכוחות ההצלה. המחבל, כאמור, הגיע עם חרמונית לעמדתם של חיילי צה"ל בחברון וניסה לרצוח חיילים. הוא הצליח לדקור חיילים לפני שהם השתכנעו לירות בו כהגנה עצמית. המחבל עדיין לא נוטרל - היה עליו מטען חבלה מתחת לחרמונית [מדובר בסימן מחשיד - רק מחבלים מסתובבים ליד חיילי צה"ל בחרמונית כשהם עומדים לבצע פיגוע כדי להסתיר את מטען החבלה אותו הם נושאים על גופם] ולכן, לא ניתן היה לנטרל אותו ולטפל בפצעיו בטרם חבלן מוודא שהדבר שבלט מתחת לחרמונית זה שכפץ בלבד ולא מטען חבלה .
בתקשורת הופץ סרטון מצונזר שהראה רק את החלק בו חייל יורה במחבל למוות ולא את הרקע לירי - את העובדה שהמחבל ביצע פיגוע דקירה ונורה בשל כך כשהוא עדיין נושא מטען חבלה ועלול להתפוצץ בכל רגע. והוא אכן היה עוד חי ובהכרה כשהוא נורה וזז כדי ללחוץ על הכפתור שמפעיל את המטען. אנשי ארגון הטרור "בצלם" שנמצאו במקום האירוע תיעדו את הפיגוע מראשיתו והפיצו סרטון מצונזר שמוציא את החייל לא טוב ומעוות את מה שקרה, כאילו ירה במחבל באופן לא מוסרי. אף אחד לא שאל איך הצלם ידע שעומד להתרחש פיגוע.
בצה"ל היה מפקד מושתל שהתלהב מהתיעוד והחליט להפוך את החייל שעם ישראל ניצב מאחוריו כדוגמא למה שייעשה לאיש שמגן על חפים מפשע. כולנו בעד החיילים הנפלאים שלנו. מי שלא, בוגד במדינה ופוגע בבטחונה.
לקראת המשפט, העיתון המושתל הארץ חשף שכשברוך מרזל ניגש אל החייל הם לחצו ידיים. לזה תוסיפו: את הלייקים שהחייל עשה לצל. את העובדה שלפי התקשורת שלנו הוא ירה בסתם עובר אורח ממוצא מוסלמי שרצה להכין סלט מחייל יהודי ואת האמירה של האבא של המחבל שאנחנו ברברים. וקיבלתם את פסק הדין של התקשורת: החייל שלנו, רוצח! גזר הדין: 150 שנה בכלא.
להלן מוצגת התמונה המלאה והאמיתית: בשטח ידעו שהמחבל חי ואף החל לזוז. בתיעוד אף נשמע בבירור כי היה חשש שעל גופו של המחבל יש מטען. כך זה נשמע בשטח בעת שהובילו על האלונקה את החייל שנדקר בפיגוע בחברון:
"המחבל הזה חי עוד, הכלב הזה... שלא יקום עלינו"
"יש עליו כנראה מטען, שימו לב, עד שלא בא חבלן לא נוגעים בו"
"הוא חיייי, בואיינה, שמישהו יעשה משהו".
מן הסתם החייל שמע את כל אלה, ראה את המחבל זז לבוש בחרמונית המסתירה מטען חבלה וחשש לחייו ולחיי הסובבים (כך גם אמר בחקירתו). בכל מדינה מתוקנת אחרת, חייל כזה היה מקבל צל"ש. בפיגוע הטרור בבוסטון, שהתרחש לפני שנתיים וחצי, כוחות הביטחון האמריקאים ירו מעל ל-200 כדורים כדי להרוג מחבל אחד. מחבל נוסף, שותפו לטבח של המחבל שנהרג, נתפס תוך פחות מ-24 שעות. בתהליך הוא נפצע אבל נתפס כשהוא עדין חי. אז, הוא אושפז בבית החולים היהודי הר סיני בכדי לקבל טיפול בפגיעותיו והועמד למשפט, בסופו נקבע כי הוא נדון למוות.
למי שיש בעיות בהבנת הנקרא וטוען - יופי, כך צריך לנהוג, לעשות הכל כדי להביא את המחבל למשפט, אנסח בשבילו מחדש את השתלשלות האירועים. שימו לב שהיו שם 2 מחבלים. האחד קיבל מעל ל200 כדורים ולא שרד את וידוא ההריגה. לא הייתה כאן שום שיקול מוסרי, אלא מדובר בהוצאה להורג ללא משפט. לא תופסים אותם חיים, אלא צריך לירות על מנת להרוג כדי למנוע נרצחים נוספים. המחבל הנוסף התנצר בבית ממולכד, נורה והגיע במצב אנוש לבית החולים היהודי, שם קיבל טיפול רפואי מסור ושרד למרות הפציעות הקשות כדי להגיע למשפט ולקבל גזר דין מוות. בשני המקרים, כוחות הבטחון האמריקאים ירו במחבלים על מנת להרוג. ובצדק. המחבלים תקפו כדי להרוג ככל האפשר לפני שיתפסו.
שתפו, בכדי שכולם יראו וישמעו את התמונה המלאה. חשוב להדגיש שמחבל פצוע אינו מחבל מנוטרל. מחבל מנוטרל הנו מחבל אזוק בידיו ורגליו הנמצא בזינזנה או מחבל מת. מחבל פצוע יכול עדיין להשתמש בנשק כנגד חיילים כפי שניתן ללמוד מניסיון עבר וכפי שהסרטון למטה ממחיש. מעבר לכך, בזמן שהשמאל הנאור עושה לינץ' לחייל שחיסל את המחבל הרוצח לפני שצה"ל סיים את התחקיר, מישהו יודע מה שלום החייל שנדקר? או שזה לא מעניין?
דרך אגב, משפחת המחבל המתאבד שהחייל סייע לו בכוונתו להפוך לשאהיד ולפגוש את 72 בתולותיו דורשת התנצלות ומתלוננת שאף נציג מהממשלה ומהצבא עדיין לא הגיע להתנצל. החייל שהגן על חפים מפשע נעצר ונחקר על רצח. החייל אמר בחקירתו כי ראה את המחבל זז וחשד בו מאחר ולבש חרמונית ביום חם כדי להסתיר את מטען החבלה שנשא על גופו.
החייל עצור בחשד לרצח
יחד עם זאת, המושתלים בהנהגה הישראלית המשיכו לעוט עליו עוד לפני שהוצגו העובדות ומיהרו להתנפל על החייל שירה במחבל במטרה למנוע פיגוע גדול יותר. חבר כנסת אחד הגדיל לומר שהמחבל היה ״כפות״. מי מהם שמע את החייל? הייתם שם? הבנתם את החשיבה שלו? את השיקולים? אולי היה חשש שהמחבל ממולכד? שהוא יתפוצץ על החיילים והאזרחים? שאלתם את החייל לפני שחרצתם את דינו? לו חשדו היה מאומת והמחבל אכן היה ממולכד, החייל היה נחשב גיבור לאומי; מישהו מכם במקומו יכול היה לדעת מה המצב באמת?
המתקפות על חייל שמגן על כל אחד מאיתנו, ועוד בטרם תחקיר, פוגעות בצבא, פוגעות במעמדה של ישראל ומזיקות לסיכול הפיגועים הבאים. אושיות תקשורת ופוליטיקאים לא יכולים להיות בית המשפט והתליין של חייל, ואני מצפה מהצבא שיעשה את התחקיר באופן מקצועי, ללא השפעה זרה. לצה״ל יש ערכי לחימה ומוסר לחימה ברורים. כולנו גדלנו והתחנכנו עליהם, ועלינו לקיימם בפועל. אם יתברר שחייל כזה או אחר לא עמד בהם, יהיה עליו לתת את הדין על פי הכרעת בית משפט. ומאידך, עדיף חיל חי ובכלא ומחבל מת מאשר מחבל חי ובכלא וחייל מת. לצערי מסתבר שאת קור הרוח והשליטה העצמית שאנחנו דורשים מחיילים בזירת פיגוע, אושיות אלו אינן מקיימות אותן. השיח האדיוטי הזה, שאמור היה להתנהל בדלתות סגורות ואף אולי לא להתנהל בכלל, רק גורם למדינה המטופשת הזו להיראות מטופשת עוד יותר;
הרשות הערבית ביהודה ושומרון מתרעמת הכיצד ישראל לא גינתה את רצח המחבל... מה אנחנו אמורים לומר במקרה הזה, כלומר, מה יהא הנוסח? "מדינת ישראל מתנצלת מעומק הלב על שנגדע הסיכוי של בנכם יקירכם לרצוח בנו היום ולעולם וכמו כן, משתתפת בצער המשפחה"? מה הלאה? לספק אוהל אבלים וקייטרינג? להרוג את החייל כמחווה? תגידו לי שאתם לא מרגישים מטופשים...
השמאל הקיצוני עושה תחרות מי יסית יותר נגד חיילי צה"ל - אתר "הארץ" באנגלית: "כמה הוצאות להורג בידי חיילים ישראלים *לא* צולמו?" בעיתון הארץ רוצים שהעולם ידמיין שיש מקרי רצח רבים... מדובר בעיתון ישראלי הנמצא בבעלותו של נאצי, הנושא מדיניות המסיתה נגד מדינת ישראל ונתחנף לשונאי ישראל בכל העולם.
בזכות הדלק השמאלני של "בצלם" "ושוברים שתיקה" והגיבוי מהממשלה הערבים בשטחים פרסמו את תמונתו(בפנים גלויות במקור) של החייל שחיסל את המחבל הבוקר בחברון. הערבים רשמו: מבוקש חייל טרוריסט, במטרה להביא לרצח החייל. ליבי ליבי עם החייל היורה. כל השמאל מתנפל עכשיו על החייל היורה, בערוץ 22 האשימו איתו בחיסול תדמית וערכי צה״ל. כל הפוליטיקאים של השמאל קופצים על העגלה ואומרים שאיבדנו צלם אנוש. מסכן החייל, באמת, עכשיו כששר הביטחון והרמטכ״ל נבהלו, הם ישליכו אותו לעורבים מהשמאל כדי להרגיע אותם. ליבי ליבי עם החייל. ועוד השמאל העז לומר השבוע שהימין מנצל אירועים כדי לקדם מטרות פוליטיות.
המדיניות המיושמת בישראל לגבי המוסר הנה מדיניות מוסרית אוטואנטישמית. מדיניות זו נובעת מהשפעתם ומימונם של גורמים אנטישמים בעולם, כגון קרן פורד והקרן האנטישמית לישראל חדשה ולא יהודית. מדיניות זו מיוצגת גם על נציגיהם המושתלים המשמשים בתפקידים שונים בממסד בישראל, כגון המפכ"ל לשעבר דנינו, נשיא ישראל הנוכחי ריבלין ושמעון פרס, הנשיא הקודם, מספר חברי כנסת במחנה הציוני, במפלגות הערביות, במפלגת מרצ וביש עתיד שאינם מייצגים אף מאפיין דמוקרטי וכן, מספר רב של אנשי תקשורת הזקוקים למימון כדי ליצור סרטים ולממן פרסום בערוצי התקשורת ואת המשך קיומם של העיתונים הנמצאים בבעלותם. כוחות הבטחון אף מבליגים על פעולות הסתה לרצח ופגיעה בחיילים שמבצעים יהודים ישראלים הבוגדים במדינה ופוגעים בחיילים.
מוסר אוטואנטישמי זה בא לידי ביטוי בתופעות כגון האיסור על כוחות הביטחון להגיב בהתאם למחבלים הזורקים על כוחותינו אבנים, לבנים, סלעים ובקבוקי תבערה. גורמים אלו מטילים את האחריות על פיגועים המתרחשים באירופה על מדינת ישראל גם כשארגוני הטרור שוללים את אחריותה של ישראל ונעלבים מכך. מדינת ישראל באמצעות כוחות הבטחון אף לוקחים את ההומניטריות צעד אחד קדימה, כשמרחמים על רוצחים לא מוסריים באמצעות פצצות חכמות שחסות על חייהם ומשמידים רכוש בלבד.
הדבר בא לידי ביטוי גם בהוראות פתיחה באש. ההוראות הנכונות בצה"ל מבוססות על הערך 'הבא להורגך השכם להורגו. כלומר, מחבל מנסה לרצוח חיילים או אזרחים? זה בסדר לפצוע גם במטרה להרוג כדי להגן על חיי אדם. אבל המושתלים בקרב כוחות הבטחון הצליחו לשנות את הוראות הפתיחה באש באופן שמעלה את כמות הנפגעים על ידי מחבלים בקרב כוחותינו, מאחר וחיילים ושוטרים חושבים פעמיים לפני שהם מגנים על עצמם ועל חפים מפשע נוספים. דרך אגב, בשבוע הבא יחול יום הזיכרון ה-25 ללוחם הימ"מ צ'רלי שלוש, שנדקר בליבו על ידי מחבל לאחר שנמנע מלירות בו למוות, והסתפק בירי לרגליו. בשנת 1990 יצא צ'רלי לקורס קצינים. במהלך ההשלמה לקורס, בוקר יום א', 21 לאוקטובר 1990, התעורר לשמע צעקות מהרחוב, כשמחבל חמוש בסכין דקר חיילת בשכונת בקעה בירושלים. התמונה שנגלתה לעיניו היתה מחבל ערבי שנמלט עם סכין בידו ואנשים צועקים. הוא קרא לו לעצור ומשלא עצר, ירה בו צ'רלי על מנת לפצוע אותו, אך המחבל הפצוע רץ לעברו ודקר אותו מספר פעמים עד שצ'רלי נהרג.
במותו הטראגי הביא לידי ביטוי מוחשי את אישיותו יוצאת הדופן. אף כי היתה בידו הברירה לירות במחבל ולהורגו, נמנע מכך ודרש ממנו להיכנע, מתוך אמונה עמוקה שניתבה את חייו, בזכות המוחלטת של הזולת לחיות - על כך שילם בחייו. בן דודו: "הנושא של טוהר הנשק והתנהגות מוסרית לא מתאים כשמדברים על חיות אדם כאלו"
רובי ריבלין, נשיאה הנוכחי של מדינת ישראל, זה שחי על חשבון אלה שהוא מכפיש, השתתף בכנס של השמאל הקיצוני שנערך בניו יורק במטרה לקבל פרס מטעם ארגון הממומן על ידי הקרן האנטישמית לישראל חדשה. בתמורה למימון, על הארגון להעניק את הפרס לנשיא שתרם כל כך הרבה לעידוד הדהלגיטימציה של מדינת ישראל בעולם. כי בעל המאה הוא הבעל הדעה. בין הנואמים תוכלו למצוא את כל שונאי ישראל ואלו המבקשים להעלים את המדינה היהודית מהמפה, כולל נציגים של יש דין, בצלם, שוברים שתיקה וארגוני ה-BDS אשר קוראים לחרם על ישראל הכנס הנו במימון הקרן האנטישמית לישראל חדשה ובחסות עיתון הארץ. מדובר בכנס אנטישמי, אנטיציוני ואשר מארגניו לא מכבדים את נוכחותו של הנשיא באמצעות הצבת סמלי המדינה, כגון דגל ישראל ושירת ההמנון ומנהלים מזה כעשור מסע הסברה שקרי כנגד ישראל..
תקציר מעללי רבילין: 19.10.14 - ריבלין: "החברה הישראלית חולה";
25.11.14 - ריבלין נגד חוק הלאום: "יש לשאול מה הטעם בחקיקת חוק "ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי";
5.1.15 - ריבלין נגד הקפאת הכספים לפלסטינים;
10.6.15 - ריבלין מעניק את אות הנשיא לפעילה שהתבטאה בעד תנועת החרם על ישראל;
27.6.15 - ריבלין לאמו של דני גונן ז"ל: למה דני הסתובב בלי נשק?;
31.7.15 - ריבלין: "בני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש";
6.8.15 - אביו של נתנאל עראמי שנרצח בפיגוע הסנפלינג: ''הנשיא איים עלינו ולא נתן לנו לדבר'';
7.8.15 - ריבלין: כולנו אשמים במצעד הגאווה ותג מחיר;
26.8.15 - ריבלין: מסכים לדבר עם החמאס;
בנוסף, הנשיא ריבלין מסר לבני משפחתה של התינוקת אדל ביטון, כי הוא אינו מבקר ילדים יהודים שנרצחו על ידי מחבלים ערבים במטרה למנוע פגיעה ברגשותיהם של הערבים. הוא גם לא פרסם הודעת גינוי. במעשיו אלו, עוד בטרם כיבד ריבלין בנוכחותו את הכנס של שוברים שתיקה, הנשיא גורם נזק לישראל.
במהלך ביקורו בניו יורק בחג החנוכה, ריבלין אף הספיק לפרסם טור ב"וושינגטון פוסט" ולבטא התבטאויות לא ראויות במהלך פגישתו עם הנשיא ברק אובמה. ריבלין היה יכול להיות שגריר מצוין של ההסברה הישראלית. כשהיה על הבמה המרכזית היה יכול להשתמש בתקשורת האמריקאית כדי לספר לעולם כולו מה עובר עלינו בתקופה האחרונה. עם איזה גל טרור מתמודדים בני עמו שבחרו בחיים. הוא היה יכול לתאר איך בחודשים האחרונים לא עוברות שלוש שעות בלי שמחבל מוסלמי מנסה לשחוט יהודים בארץ ישראל רק משום שהם יהודים. איך רק בחודשיים ומשהו האחרונים איבדנו 23 מאנשינו. איך ילד ערבי בן 13 שטוף הסתה ניסה לרצוח ילד יהודי בן גילו שיצא מחנות ממתקים. הוא היה יכול לספר ששעות ספורות לפני הפגישה שלו עם אובמה, בעוד אזרחי ארה"ב קוראים את המאמר שלו ב"וושינגטון פוסט", ניסה ערבי לרצוח בדקירות סכין חייל ואזרח בחברון. איך גם שני אחיו של האזרח הזה נפגעו בעבר בפיגועי טרור. איך במקביל נאבק על חייו יהודי נוסף שנדקר שם יום קודם לכן ומצבו אנוש. אבל ריבלין לא הגיע לארה"ב במטרה לבצע את תפקידו כנשיא ולעודד תמיכה בינלאומית במדינת ישראל. ריבלין הגיע לארה"ב בכדי לעודד הסתה כנגד ישראל.
התייצבותו של נשיא המדינה לימין שוברים שתיקה הוא בעל השלכות מרחיקות לכת, מעבר לכנס עצמו - נוכחותו של ריבלין בכנס והסכמתו לקבל את הפרס מטעם הקרן האנטישמית לישראל חדשה הנה הצהרה שנשיא המדינה הפך באופן רשמי לשחקן פוליטי מרכזי של השמאל. הדבר מנוגד לחוק יסוד : נשיא המדינה. בלי רשות ובלי סמכות. בכך, ריבלין מספק הצהרת לגיטימיות בינלאומית לארגון הסובל מדה-לגיטימציה בחברה הישראלית, מבצע הכשרת השרץ והענקת לגיטימיות לשמאל הקיצוני. העובדה שנאסרה כניסתו של הארגון ונציגיו לכנסת, לצה"ל ולבתי הספר בישראל לא מנעה מריבלין להגיע לכנס ולקבל את הפרס מטעם עוכרי ישראל כנושא תפקיד רשמי ייצוגי של מדינת ישראל כאשר סמלי המדינה לא מוצגים לכבודו והורדו למען נציגי ארגוני הטרור שנכחו בכנס. בעוד שנשיא טורח להשתיק קולות מהימין, התייצבותו בכנס מטשטשת את הגבולות שבין שמאל ציוני לשמאל קיצוני, תחת טיעון מופרך של חופש ביטוי. זוהי הצהרה שפעילותם ודבריהם של שוברים שתיקה עד כה היו אמת לאמיתה, שאין לערער עליה ולהרהר בה. זהו המסר לרשויות הצבא ולגורמי המשפט בישראל. צה"ל הופך, רשמית, לצבא הכיבוש הזקוק לאומנת בעלת כפפות ברזל ויכולת ניתוח כירורגית, הזקוקה נואשות לתעשיית הכספים מחו"ל על מנת לשרוד. זו קריאת תיגר על האופציה לחוק העמותות. זו קריאת תיגר בחסות בינלאומית על ראש הממשלה, וניסיון נוסף להטות את עקרון הפרדת הרשויות בישראל לכיוון הרצוי לשמאל הקיצוני. התייצבותו לצד נשיאת הקרן לישראל החדשה נועדה לאותת שהתמנון רב הזרועות, ששמו הקרן לישראל החדשה, בדרך לעליית מדרגה בפעילותו בישראל בשנה הקרובה. שוברים שתיקה הם רק הסמן לעתיד לבוא. הפעם, תחת כנפי בית הנשיא, לצד הגושפנקה והחסינות שפעילות בית הנשיא זוכה לה בתשקורת הישראלית. רובי ריבלין אינו הנשיא שלי ואינו מייצג אותי. חיתמו על העצומה.
על פי שיטת הממשל בישראל, מוסד הנשיאות הנו מוסד ייצוג בלבד ולכן, לנשיא אין סמכות להביע את דעותיו הפוליטיות. עם זאת, הנשיא משתתף בכנס אנטישראלי ואני ציוני שלא מכבד את מדינת ישראל ואת נוכחותו של הנשיא הישראלי בכנס באמצעות הצגת סמלי המדינה. הפרס ניתן לריבלין לאור מאמציו לבצע דהלגיטימציה ברמה הבינלאומית והמקומית כנגד ישראל, מדינה בה הוא משמש בתפקיד רשמי. הנשיא ריבלין נותן את ידו לעלילות דם כנגד יהודים ומשתף פעולה עם העלילות לפיהם היהודים מבצעים פעולות טרור כנגד ערבים. הוא מסרב לנחם נרצחים יהודים שנרצחו על ידי מחבלים מוסלמים בטענה שהוא אינו מוכן לפגוע ברגשות האזרחים המוסלמים באמצעות ניחום אבלים של נפגעי טרור יהודים - זוהי אינה טענה לגיטימית. למי שאינו יודע מהם דעותיו הפוליטיות, להלן תזכורת. היהפוך הנמר את חברבורותיו בגין בצע כסף?
נשיא המדינה רובי ריבלין הדליק נר חנוכה ולצידו נשיא ארה"ב ברק אובמה.ונזכרתי שלפני שש שנים בחנוכה השתתף רובי ריבלין יו"ר ...
Posted by אסתר שלמון on Thursday, December 10, 2015
מן הראוי לציין, שהתקשורת מציפה תמונות של ריבלין ואשתו המנסים להציג את הזוג כצנוע - הזוג ריבלין טס במטוס רגיל כאחד האדם במטרה לבקר בחו"ל, אשתו של ריבלין קונה בשוק ובוחרת פירותיה אחד אחד ואף הופצה התמונה כאילו הזוג ריבלין נוסעים בקרון רכבת רגיל, באופן צנוע ביותר, אלא מה, הקרון נראה ריק. שימו לב לאמת הנחשפת - הקרון הושכר בשלמותו עבור שהייתו של הנשיא. המטרה של מסע ההסברה התקשורתי הנה במטרה לעורר לגיטימציה בקרב הישראלים לנשיא ולדעותיו. אך, מתברר, שנסיעותיו בזבזניות וריבלין אף ביקש תוספת תקציב לבית הנשיא, כאילו ש-60 מליון שקל בשנה זה לא מספיק.
כמוכם, גם אני מתנגדת לנאומו של הנשיא בועידת "הארץ" שבה השתתפו חברי ארגון "שוברים שתיקה", ומתנגדת לפעילותו של הארגון הזה. כמוכם, גם אני חושבת שהקיצוניות של חלק מהשמאל עשויה להיות מסוכנת למדינה. שוברים שתיקה שוברים את צה"ל ומדינת ישראל. רוצים לשבור שתיקה? למה לא? עם זאת, למה לשבור אותה רק בחו"ל? מדוע לא פניתם למוסדות המדינה עם עדויות ורק אחרי שווידאתם שאין בכוונתם לפעול ורק אכן שאימתתם את העובדות של המקרה אכן מאשרות שמדובר כאן בפשע מלחמה ואז לפנות לעולם כדי להביא שלום על ישראל? הדבר חושף את פניכם האמיתיות - מעשיכן אינם נובעים מאהבת ישראל, העם, המדינה, צה"ל וחייליו, אלא משנאה כלפיהם, הכפשתם, והסתה של דעת הקהל העולמית כלפיהם. אלו המניעים לפעולותיכם. ארגוני השמאל הקיצוני בצלם ושוברים שתיקה הנם ארגוני הסתה וטרור לכל דבר ועל כן, יש להוציא אותם מחוץ לחוק. במידה ושמץ של אמת קיים בדבריהם, מדובר בפושעי מלחמה לכל דבר.
מסכת סנהדרין מספרת על "נקיי הדעת שבירושלים" ש"לא היו נכנסין בסעודה אלא אם כן יודעין מי מיסב עמהן". עד כדי כך הקפידו היכן להיראות ועם מי לא לשבת תחת קורת גג אחת. ואנחנו, רק להתפלל נותר לנו, לשובם של נקיי הדעת ההם אל עיר בירתנו. רק טיפ קטן לשוברים שתיקה, כשזה מגיע לפעילות בבתי ספר עדיף שתעזבו את טיעון "גם אנחנו היינו חיילים", אנחנו יודעים, וזו בדיוק הבעיה, אנחנו לא רוצים שאנשים שרצחו בדם קר בשביל הכיף, ירו לתוך שכונות מגורים בלי הבחנה, פרצו לבתים רק כדי לראות כדורגל, התעללו באנשים בלי סוף ואכלו פעם ילד פלסטיני. יסתובבו ליד הילדים שלנו.
נשיא המדינה רובי ריבלין, החלטתי לשבור שתיקה.שירתתי כלוחם בחטיבת כפיר בין השנים 2008-2011, וחלק ניכר מהשירות הצבאי היה...
Posted by Alon Malik on Friday, December 11, 2015
מסתערבים: על החיים ועל המוות (המבצעים החשאיים, החיסולים הנועזים) - 28 שנים לאחר שהוקמה יחידת המסתערבים הראשונה, מספקים הלוחמים עדויות ממקור ראשון על המבצעים החשאיים, המצוד הבלתי פוסק אחר מחבלים, המעצרים הנועזים והחיסולים מטווח אפס. סרטו של אור הלר עוקב אחרי כמעט 30 שנה של מסתערבים, מהאינתיפאדה הראשונה, השנייה ועד ימינו אנו. "מסתערבים" מספקת הצצה נדירה אל שיטות הפעולה ששימשו אותם נגד הטרור הערבי. סרט חשוב. חשוב לשמוע עליהם. בניגוד לסיירת מטכ"ל וסיירת שלוש עשרה-שאולי עוברים אמונים קשים יותר- המסתערבים-דובדבן- כול הזמן מבצעים פעולות לפעמים על בסיס יומי. סיירת מטכ"ל הקומנדו מדי פעם יש מבצע.המסתערבים כול הזמן בפעילות בתוך האוכלוסיה הערבית החלאות העויינות. ברור שנדפקת מזה הנפש והם מקבלים טראומה.
אבל הם עושים את העבודה של לכידת מחבלים, פיזור הפגנות כשהם מתחזים לערבים. כמו בפאודה. הצלת נפשות, במיוחד בתקופה בה כל יום יש כמה פיגועים. כל הכבוד להם
הספינה אלטלנה נרכשה בקיץ 1947 על ידי האצ"ל בארצות הברית במטרה להוביל ציוד צבאי, ציוד רפואי (כולל חדר ניתוח) ו-930 עולים בגיל גיוס שיכולים להלחם, לארץ ישראל. במקור, אלטלנה נועדה להעלות עולים בלבד. עם זאת, נחתם הסכם חשאי בין מנחם בגין לנשיא צרפת, אשר תרם לארגון נשק בשווי 140 מליון פראנק. בעקבות כך, הספינה התעכבה בחופי צרפת. לכן, תאריך ההגעה המקורי לחופי ישראל, 15 במאי 1948, השתנה. הספינה הפליגה מצרפת רק ב-11 ביוני, 1948. העיכוב בהפלגה לא נמסר ליחידות האצ"ל בישראל. הספינה, נחתת טנקים של צבא ארצות הברית, כונתה בשם אלטלנה, נדנדה באיטלקית, על שם שם העט של זאב ז'בוטינסקי. ההכנות להפלגת "אלטלנה", כולל מימון רכישת האונייה, איושה וציודה, נעשו לפני חתימת ההסכם לפירוק אצ"ל, אך הפלגתה והגעתה לחופי ישראל התרחשו לאחר שההסכם נחתם ב-1 ביוני. לפי ההסכם כוח האצ"ל בירושלים, שכונה "הגדוד הירושלמי", שמר על עצמאותו, אם כי יחידות אצ"ל אחרות הוכפפו לצה"ל ושולבו במסגרת 3 חטיבות. בניגוד למתוכנן, כאמור, הספינה התעכבה והגיעה 3 שבועות לאחר שהארגון הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב בשורותיו של צה"ל, צבא ההגנה לישראל, ו-5 שבועות לאחר קום המדינה, במהלך מלחמת העצמאות שהתרחשה בעקבות הכרזת העצמאות. עם זאת, ראשי ההגנה סרבו להעביר 20% מהנשק ליחידות אליהם גוייסו אנשי האצ"ל וליחידות האצ"ל בירושלים, שטח שבהתאם לתוכנית החלוקה של האו"ם לא נחשב כשייך לישראל או לערבים אלא כאזור מפורז. אנשי האצ"ל רצו שהנשק יועבר לשם כי הכוחות בירושלים היו במצור ובמצוקה קשה וכן, היה צורך להעלות להם את המורל. הדבר עורר מחלוקת במהלך המשא ומתן. ב-20 ביוני, 1948, אלטלנה הגיעה לחופו של כפר ויתקין במטרה לפרוק את הציוד ולאפשר לעולים לרדת מעל סיפונה. עם זאת, לוחמי חטיבת אלכסנדרוני כיתרו את הספינה ודרשו מאנשי האצ"ל למסור את האספקה לידיהם. לפני שהאולטימטום תם, לוחמי החטיבה החלו לירות על הספינה ונפתחו חילופי אש בין הצדדים בעקבות כך. מנחם בגין, אשר היה על הסיפון, הורה שלא להשיב אש, אם כי הלוחמים היו צריכים להרתיע את התוקפים במטרה לסגת ליעד אחר. לכן, אנשי האצ"ל בחרו להגיע ליעד חדש - הם הפליגו לחוף תל אביב. בחופי תל אביב התחדשו חילופי האש בין כוחות צה"ל ללוחמי האצ"ל שעל הספינה. יצחק רבין פיקד על כוחות הפלמ"ח ששהו על החוף ותקפו את הספינה. כוחות צה"ל אף ירו על הספינה בפגזי תותחים. אחד מהפגזים פגע בספינה והיא נשרפה כשאנשיה עוד על הסיפון. מנחם בגין פעל בכל כוחו במטרה למנוע את מלחמת האחים הזו שנוהלה בידי דוד בן גוריון וממשלת השמאל הזמנית בישראל - בשעות הבוקר של ה-22 ביוני נתן בן-גוריון ליגאל ידין, ראש אג"מ והרמטכ"ל בפועל, הוראה לפיה: "עליך לעשות את כל הצעדים, ריכוז צבא, כוח אש (תותחים, מכונות ירייה), זורקי להבות ... למען הבא את האונייה לכניעה ללא תנאי". על פי עיתונאים שנכחו באולם, בן גוריון אף כינה את התותח שהעלה באש את אלטלנה "מבורך", "תותח קדוש". זה היה מנחם בגין שהורה לא להשיב אש ומנע מלחמת אחים שהשמאל יזם. בספרו האוטוביוגרפי, המרד, כרך מנחם בגין את פרשה זו יחד עם תיאור הסזון בפרק הנושא את הכותרת "מלחמת אחים - לעולם לא". את פרשה אלטלנה סיכם במילים:
"עוד רבים המעשים הנוראים שנעשו בימים ההם, ועלולה הייתה לפרוץ מלחמה פנימית, מלחמת נקם איומה, על התרמית, על המזימה, על הפשע, על מעשי הזוועה, על הדם הטהור שנשפך. אבל האויב החיצוני עמד בשער ואנחנו אמרנו: 'בשום תנאים לא להפעיל נשק'... ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהייתה מחריבה את ישראל בטרם יקום. על אף הכל".
לפני מותו אמר בגין שהיה רוצה שיזכרו אותו מעל הכול כאיש שמנע מלחמת אזרחים בעת קום המדינה, דבר שבעיניו היה חשוב יותר מהישגיו כראש ממשלה. יותר מזה, יצחק רבין כתב בזכרונותיו, שבראותם את ה"אלטלנה" בוערת, אנשי האצ"ל על החוף נתקפו בהיסטריה וצעקו "בגין על האונייה! הצילו את בגין!". לפי עדות רבין, אנשי הפלמ"ח הגבירו בתגובה את עוצמת האש שירו על האונייה, למרות שהבינו שהקרב נסתיים למעשה, ולא נשקפת עוד סכנה מצד "אלטלנה" : "אש תופת, בעוצמה בלתי רגילה, מכל כלי-הנשק, נפתחה לעבר האונייה. משקעי השנאה של אנשי הפלמ"ח וה"הגנה" כלפי הארגונים [ארגוני "הפורשים" - האצ"ל והלח"י] ומנהיגם מצאו ביטויים בעוצמת האש." כתב רבין בספרו, פנקס שרות [פרק 7, עמ' 568].
על פי ספרו של שלמה נקדימון, אלטלנה, חיילי צה"ל, וביניהם טייסי חייל האוויר, ביצעו סירובי פקודה בפרשת אלטלנה. גם הם סרבו להנחייה של בן גוריון לטבוח באנשי האצ"ל. חיל האוויר הונחה לתקוף את האונייה בדרכה לישראל. גורדון לויט, טייס לא-יהודי בחיל האוויר, כתב בספרו בשם: "גוי של שבת", כי היימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר, ניסה למצוא טייס לא יהודי שיתנדב לבצע את התקיפה האוירית כדי להטביע את אלטלנה בטרם תגיע לחופי ישראל. אולם אלה סירבו כולם, בנימוק שלא הגיעו לארץ ישראל כדי לירות ביהודים. בלטה בחריפותה תגובתו של הטייס השני שנשאל, ריבקוב: "אתם יכולים לקפוץ לי, לא בשביל להפציץ יהודים אני טסתי עשרת אלפים מייל ואיבדתי ארבעה חברים". התותחן הראשון שנתבקש לירות, יוסף אקְסֵן, הצהיר שהוא מסרב ומוכן להישפט ואף להיות מוצא להורג, בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. התותחן השני שנשאל, הלל דלסקי, מדרום אפריקה, ניסה גם כן למחות אך שוכנע לבסוף וביצע את הירי בעימותים בין כוחות צה"ל ולוחמי האצ"ל נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, 3 חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במבצע שנקרא על ידי הממשלה מבצע "טיהור". ארגון האצ"ל פורק ואנשיו השתלבו בין שורות צה"ל. בסרט "אלטלנה" של אילנה צור מוצגים מסמכים המעידים כי עוד שמונה אנשים מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני סירבו פקודה להשתתף בכיתור האונייה וסרבו בפקודה ליזום תקיפה על היהודים. כשתחפשו את שמותיהם של חללי אלטלנה באינטרנט - לא תמצאו. למה כשילד ירצה לדעת מי הם 16 היהודים שנרצחו על ידי ראשי השמאל - הוא לא יצליח לגלות? וזה קרה רק לפני 65 שנה! התקשורת כולה, הממסד כולו, רוצים שנשכח. שלא נדבר על זה. כאילו לא קרה. ואנחנו לא. אנחנו לא נשכח, אנחנו לא נסלח!! ואלו שמות: מישל ויקטור אסואיד אליעזר וייץ יצחק כהן דניאל לוי דוד מט אברהם עודד מנדל הופמן שלמה קוטנובסקי אריה ויקטור פקולה אברהם כהן אהרן כרסנטי איתמר ליפשיץ אברהם סטבסקי דן גליקמן דב קלנר צבי רייפר
ברל כצנלסון :
"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי,
שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים,
וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס
ממלא
את לבם רגש הערצה והתמכרות"
הפייסן מאכיל את התנין כדי שיאכל אותו אחרון [ווינסטון צ'רצ'יל]
לא היה עוד מקרה דומה בהיסטוריה האנושית, בו מדינה כדוגמת ישראל הגישה סיוע הומניטרי לאוייב שלה בשעת מלחמה בדמות מים חינם, חשמל חינם, אוכל דלק ותרופות, שהזהירה את לוחמיו שעה לפני שמיקומם הופצץ, שבכל זאת משתמשת בפצצות טוק טוק המאפשרות לנמצאים במקום לברוח בכדי לגרום נזק לרכוש בלבד, וידוא שאין חפים מפשע ביעד להפצצה, מבליגה כשערבים פוגעים בשוטרים, חיילים ואזרחים ומשחית רכוש ציבורי, מאפשרת למוסלמים שליטה על מקומות קדושים משותפים להם וליהודים למרות הריבונות הישראלית ועוד. מעשים אלו פוגעים באינטרסים של מדינת ישראל ואינם משרתים את הטקטיקה שלה. אך הדבר תואם את תורת הלחימה של צהל ומייצג את ערכיה של מדינת ישראל. ועדיין, ישראל נלחמת באויב אכזר, המשתמש בילדים כמגן אנושי על מחבלים וטילים, שמזייפים הרוגים ופצועים מהעיר חומס שבסוריה ומסרטים הוליוודיים כדי ליצור סימפטיה בינלאומית, שמזייפים מצבים פוליוודים כאילו הצבא הישראלי אכזר, שעוברים על אמנת האג ומבצעים מעשים לא הומניטרים ומחביאים טילים בבתי ספר, מגייסים ילדים כדי לבצע פיגועי טרור ועוד. לא מדובר בגורמים שוחרי שלום עם מוסר וערכים ראויים. יותר מזה, התקשורת הישראלית מצנזרת ומבצעת עריכה מגמתית של דיווחים בהם ישראל מוצגת באור חיובי וערבים מוצגים באור שלילי. התקשורת אף מקדמת דיווחים שקריים באופן מודע בהם הערבים מוצגים כמסכנים, כעם כבוש, למרות שמדובר בארוע פוליוודי לכל דבר. הדבר פוגע בחופש המידע והעיתונאות בישראל. בישראל, הלכה למעשה, לא קיים חופש עיתונאות, חופש מידע או חופש ביטוי, מאחר והתקשורת הישראלית מקדמת אג'נדה שמאלנית.
מוגדרים כפשעי מלחמה, מסתירים טילים בבתי חולים יותר מזה, ישראלים מהשמאל ההזוי קוראים לחיילים ולמועמדים לשרות לסרב לשרת בצה"ל מטעמי מצפון ובפרט במבצע הנוכחי, קוראים לפגיעה בשוטרים וחיילים, קוראים לרצח חיילים, שוטרים וראשי ממשלה, משתתפים בהפגנות משותפות עם ערבים במטרה לפגוע בחיילים ולרצוח אותם, מלהיטים את היוצרות ומסייעים בבימוי אירועים פוליוודיים. ברור לי שלא מדובר באהבה אל המן אלא בשנאת ישראל, שנאת יהודים, שנאה עצמית.
אורנה בנאי בכבודה ובעצמה יצאה בהצהרה, כי זהו "בושה שזה העם שלי"
הטוקבקיסטים לא היו צריכים יותר ממשפט אחד: "אני שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים" כדי לכסח את אורנה בנאי, לאחל לה מוות בייסורים, לשלוח אותה לעזה ולאיים ברצח עליה ועל ילדיה. "רוב האנשים פה מונעים משנאה וצרות מוח", היא אומרת. "אני נסערת לא מהפחד אלא יותר מהייאוש"
מזה מספר ימים שאורנה בנאי נמצאת תחת מתקפה ויראלית. מאות טוקבקיסטים מאחלים לה, לילדיה ולכלביה מוות בייסורים. "איכס", "עלובה", "הזויה" הן רק מיעוט משלל הקללות שהרעיפו עליה, רגע אחרי שדרשו ממנה לעבור לגור בעזה מיד. זה התחיל מריאיון תמים וקצר שנתנה בשבוע שעבר לאושרת קוטלר בערוץ 10 בו אמרה: "אני חושבת שביבי צריך להתאפק", המשיכה ואמרה: "בצד שלהם נהרגו היום נשים וילדים וזה מאוד מצער אותי" וסיימה: "אני שמאלנית הזויה שאוהבת ערבים".
גם אורנה בנאי נגררה לחגיגה אותה מובילה גילה אלמגור, אשר התבטאה באופן דומה שבוע לפני כן ושל גדכון לוי שקרא לטייסים רעים.
אני מתביישת באומנים האלה. זוהי בושה למדינת ישראל שגברת גילה אלמגור היא כלת פרס ישראל. אלו הם כספי המסים שלי שמממנים מליונים בכדי לכסות גרעונות של תאטראות כושלים כמו הבימה והקאמרי, שמממנים משכורות עתק לכשרונות כמו אורנה בנאי, גילה אלמגור ולא מעט שחקנים ובדרנים אחרים המממנים טריפים בכסך זה ומסרבים להופיע ולבדר בהתנחלויות כגון אריאל וירושלים.
הנשים הללו, שתרמו לא מעט לתרבות הישראלית, באמת ובתמים מאמינות למה שהן אומרות. לא משנה מהי מדיניות צה"ל וממשלת ישראל ועד כמה שצה"ל נחשב ל"מוסרי", הן וחבריהן לא יתמכו בו ואף יגנו אותו. יותר מזה, הן יתמכו באויב. הדבר מעיד על כך שמשהו לא בסדר אצלן, בשפיותן, בהשקפת עולמן, בתשוקה שלהן לחיים ובצורך שלהן להגנה עצמית. הן לא בסדר, לא נורמליות, חסרות מוסר, לא בריאות בנפשן ועם צורך עז לאובדן עצמי.
דבריה של המעופפת עם רמת אייקיו של נעל, אורלי ווינרמן אינם שווים התייחסות. כן, ההיא שיצאה עם בנו של מנהיג קדאפי, דיקטטור לא קטן שאחראי לטבח בעמו. היא שייכת לרשימת הכוכבים שמלבד שמם אין להם שום מצע, הם מגיעים לכל השקה, פרמיירה ואירוע שכוח אל כלשהוא.
הם נעמדים מול המצלמות כאשר לגופם זוועה בדמוי בגד, הם מבליטים עצמם על ידי פרובוקציה בגזרת הלבוש, האקססורי והנעליים, ואם אפשר ויש כמובן חושפים פלחי גוף נרחבים.
הם לא מתביישים לעשות פרצופים, לשלוף ציץ או ללהג איזו אמרה פורנוגרפית והכול על מנת לקבל שלושה משפטים במדורי הרכילות. לרוב קבוצה זו יודעת מראש שהיא לא תזכה לכתבת אופי מקיפה ושער, אך הם מסתפקים בתמונות ובמתנות יח"צנות לרוב ובעצם הגדרתם כסלבריטאים. הבולטים בקבוצה.
רק במדינת ישראל מאפשרים להזויים כמותן וכמו זועבי, גלאון וטיבי חופש ביטוי, גם כנגד המדינה ובטחונה. כשהתותחים רועמים המוזות שואגות! צה"ל נלחם על חיינו " המוזות שואגות חמאס" - גילה אלמגור, אורנה בנאי, גדעון לוי, בצלם ועוד. בעם הזה הם מתביישים? הם מגינים על הבני דודים האכזריים? איך הם שייכים לעם שלי?
יש אמרה נושנה שטוענת שכאשר התותחים רועמים המוזות שותקות. אני מניחה שהמוזות הרגישות אינן לוחמות קרביות שמורגלות בפיצוצים, קרבות, זעקות פצועים ומראה גוויות חרוכות בכמה חתיכות. המוזות האלה נמצאות אי שם בתרבות השמאל החולני ויורות.
עלינו להתאחד להחרים אותם, לא ללכת להצגות שלהם, לא לקרוא עיתונים שלהם.
כאמור, התקשורת מלאה באנשי שמאל שלא יודעים על מה הם מדברים ואף מלבים את שנאת ישראל ואהבת המן.
אורית נבון מתייחסת טוב ממני לחכמולוגים של "הארץ" :
" אני תוהה לפעמים מה היה קורה אם מישהו היה לוקח את עיתונאי השמאל ברצינות; אם כל מאמר שלהם היה עובר, חלילה, תחת עיניהם של אנשי מערכת הביטחון אשר היו גוזרים ממנו מסקנות אופרטיביות - האם גם אז הייתה ידם כה קלה על המקלדת?
כמה קל להתפרנס מזיוני שכל, תסלחו לי. וכן, אני מדברת גם עליי: אנחנו, בעלי הטורים, יושבים לנו בחדר העבודה וכותבים מה לדעתנו צריך לעשות, כשברור לנו שאלה רק מילים - לעולם לא נצטרך לתת את הדין, לשאת באחריות כלשהי. אנחנו לא מחויבים לשום דבר ולאף אחד; אנו המבקרים, הצופים מהצד, אלה שמדברים על אלה שעושים. ואתם יודעים מה, לא תמיד זאת חוכמה גדולה; כתבי "הארץ" מוכיחים שלפעמים זו אפילו טיפשות. "
