יעקב קובי שמעון, מוזיקאי ישראלי שכדי להגשים את עצמו כמוזיקאי עם דעות ציוניות, למד להפיק מוזיקה, הקים מועדון ואולפן הקלטות. בראיון מדברים על ההתנדבות של סאבלימינל למען המורל של כוחות צה"ל, על הבגידה ומשפט דרייפוס בפרשת כח 100 והאונס שלא היה. על המשובטים וכוכבי הרשת והריאלטי שעל כל שטות מקבלים כפיים
ממש שמחה להכיר איזה אישיות מיוחדת חיובית ואמיתית תודה
סטודנטים, זקוקים לסיוע מקצועי בכתיבת עבודה, בממ"ן, הצעת מחקר, בפרוסמינריון או בסמינריון? צריכים לאתר מקורות או תקועים עם הסטטיסטיקה? צרו קשר בווטסטפ שמספרו 055-8847962 או שלחו את דרישות העבודה למייל shechmonis@gmail.com כדי לקבל הצעת מחיר שירות מיוחד לסטודנטים באוניברסיטה הפתוחה מייקי כתיבת עבודות אקדמיות, סמינריונים, פרוסמינריונים, ממנים, עיבוד סטטיסטי ואיתור מקורות
תוכן עניינים
תקציר 1 פרק 1 – סקירת ספרות 2 1.1 העיר ירושלים 2 1 .1.1 היסטוריוגרפיה של העיר 1 .1.2 הקונפליקט הישראלי – ערבי בסוגיית ירושלים : רקע גאופוליטי 2 3 1 .2 מעמדה של ירושלים כעיר בירתה של ישראל 3 1 .2.1 מעמדה של העיר לקראת הקמת מדינה ערבית ויהודית בפלסטינה : תכניות חלוקה 1 .2.2 מעמדה של העיר כיום 3 5 פרק 2 – גישתו של בן גוריון כלפי ירושלים עם קום המדינה פרק 3 – דיון ומסקנות סיכום מקורות 8 1 1 1 3 תקציר
"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים" (נפתלי הרץ אימבר, "התקווה")
עבודה זו תעסוק בסוגיה אחת מני רבות בנוגע למעמדה של ירושלים – מעמדה של העיר עם קום המדינה בהתאם להשקפתו של בן גוריון. לפי גישה אחת, לישראל זכות חוקית לריבונות על ירושלים כולה. לפי גישות אחרות לישראל זכות לריבונות במערב ירושלים בלבד, כאשר החוק הבינלאומי תומך בגישה זו. עם זאת, גישה שלישית גורסת, כי אין לישראל כלל זכות לריבונות בירושלים. למעשה, תכנית החלוקה קבעה מלכתחילה, כי ירושלים תהיה חלק מאזור בשליטה בינלאומית באמצעות מושל זר שימונה על ידי האו"ם ומועצה שתורכב מנציגי התושבים של האזור. עם זאת, בעקבות מלחמת השחרור וסיפוח אזור יהודה ושומרון ומזרח ירושלים לממלכת ירדן, החלטה זו מעולם לא יושמה. לאחר מלחמת השחרור, נערך דיון בעצרת האו"ם במסגרתו התקבלה החלטה הקוראת לבנאם את ירושלים, אך לא נעשו ניסיונות רציניים ליישם את ההחלטה. יחד עם זאת, ב-2 לאוגוסט, 1 948, מדינת ישראל הכריזה על ירושלים המערבית כחלק מהטריטוריה של ישראל. ב-13 בדצמבר 1949, כנסת ישראל אישרה את הודעתו של ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן גוריון, להעביר את ישיבותיה לירושלים ובכך, העיר הוכרזה כבירת ישראל. לפיכך, נשאלת השאלה – כיצד השפיעה גישתו של בן גוריון בנוגע למעמדה של העיר עד להפיכתה לבירת ישראל? אנסה לספק מענה לשאלה זו באמצעות סקירת הספרות הקיימת בתחום.
הידעתם שבן גוריון וההנהגה הציונית שלחו מכתבי תנחומים להיטלר על מות הינדנבורג ידידו וקראו להשלים עם מנהיגותו הנאצית על גרמניה ולא לעשות 'תעמולה' יהודית נגד הנאצים ? זוהי אינה הפעם הראשונה שנטען שהרצל ובן גוריון תמכו באידאולוגיה הנאצית ובפעולותיהם של הנאצים במחצית הראשונה של המאה ה-20. להלן הוכחות מנאומו של מנחם בגין ומהביוגרפיה של דוד בן גוריון.
אלו הם דברים מתוך נאומו של מנחם בגין:
======================================
פאול לודויג האנס אנטון פון בנקנדורף אונד פון הינדנבורג, איש צבא ומדינאי גרמני. שימש כנשיאה האחרון של רפובליקת ויימאר והינו בין האחראים לעליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה.
ב- 26 באוגוסט 1935 עמד מר בן-גוריון בלוצרן, במסיבת עתונאים, ומסר הודעות שפורסמו למחרת היום בעתון הגולים הגרמניים בפאריס "פאריזר טאגבלאט". אלו הם דבריו של מר בן-גוריון כפי שנמסרו:
"ההסתדרות הציונית מייצגת את העם היהודי.
היא מחוייבת אפוא לעמוד ביחסים עם גרמניה כמו עם שאר הארצות.
על כן במות הינדנבורג שלחה ההסתדרות הציונית מברק תנחומים להיטלר.
לפיכך לא ייתכן שימשיכו בטון חריף זה כלפי גרמניה בנאומי הקונגרס!!
התעמולה נגד גרמניה צריכה להיפסק מפני שיש צורך לקיים יחסים טובים עם המדינה הזאת!!". "יחסים טובים" - עם איזו מדינה? של היטלר, של גסטאפו, של דאכאו, של חוקי נירנברג, של תכנון השמדת היהודים? מר בן-גוריון, בשנת 1935, חינך את הדור ודרש מן ההסתדרות הציונית ומן העם היהודי באוזני העולם כולו לעמוד ביחסים טובים עם המדינה ההיטלריסטית הנאצית, אשר בית-המשפט העליון בירושלים קבע שהיא לא היתה אלא חבר פושעים אחד.
אבל אולי "פאריזר טאגבלאט" לא צדק?
ב- 27 באוגוסט 1935 פרסם עיתון בשם 'דבר' את הרשימה הבאה:
"בן גוריון אמר כי ארצות המתנגדות לגרמניה ואפילו רוסיה הסובייטית לא הפסיקו את היחסים עם הנאצים, אם כי תולים שם קומוניסטים. עם הציונות מוטלות חובות של מדינה, ולכן אינה יכולה לעורר קרב בלתי אחראי נגד היטלר כל עוד הוא ראש מדינה". מר פרס - היה אז צעיר מאד ולא שמע כלל על דברים אלה.
שמעתם, חברי הכנסת? מאחר שהיטלר היה לראש מדינה ומאחר שניתן לו כוח להשמיד את העם היהודי ועמים אחרים, אומר מר בן גוריון שאסור לערוך נגדו "קרב".
הוא (בן גוריון) קרא להשלים עם היטלר כראש מדינה בשנת 1935.
לאחר דברים אלה, גברתי היושבת ראש, תמה אני, למה מסרו את כתר הראשוניות לשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית לאיזה נורבגי; היה מי שקדם לו בחמש שנים תמימות (-בן גוריון).
(מתוך נאום של מנחם בגין על משלוח נשק ציוני לגרמניה;
בן גוריון על היטלר \ כא באייר תשכ"ג, 15 במאי 1963 )
=====================
===תוספת חשובה בעריכה===
=====================
כאמור בשנת 1935 כנראה לאחר פגישה עם נאצים,
עמד בן גוריון במסיבת עיתונאים בלוצרן דוברת הגרמנית,
וקרא לכל העולם היהודי לא להילחם בשום אופן, כולל לא תעמולתי נגד היטלר!
ושיש לכבד את גרמניה הנאצית בראשות היטלר!
ואפילו שלח מכתבי תנחומים להיטלר ויש אומרים אפילו ניחמו באופן אישי!
כעת,
ישנם כל מיני שוטים בפייסבוק, שאומרים שבן גוריון לא ידע על תוכניותיו של היטלר כלפי היהודים, כיוון ששנת 1935 היתה מוקדמת.
אז הנה באתי לציין שבן גוריון הכיר את תוכניותיו של ידידו היטלר, לפחות שנתיים לפני הצהרתו שאין לעולם להילחם נגד היטלר.
קראו את הציטוט הבא מהביוגרף העיקרי של בן גוריון:
"בן גוריון היה היחיד בין ראשי תנועת העבודה שקרא את מיין קאמפף באוגוסט 1933, בעת שהיה בדרכו לקונגרס הציוני בפראג.
בהשפעת הקריאה בספר קבע כבר בינואר 1934 כי
(ציטוט:)
'שלטונו של היטלר מעמיד בסכנה את העם היהודי כולו...
מי יודע, אולי רק ארבע או חמש שנים (אם לא פחות) עומדות בינינו ובין היום הנורא ההוא'....."
כך כותב הביוגרף הנאמן של בן גוריון.
שבתי טבת, קנאת דוד: הקרקע הבוער, ירושלים ותל–אביב 1987, עמ' 68.
בגן כולנו שרנו "איש היה בישראל בר כוכבא שמו" - אבל מי זה באמת האיש הזה, איך באמת קראו לו, ואיך הוא השפיע על ההיסטוריה? המרד של היהודים בתפוצות שהמוקד שלו היה באלכסנדריה, ולפניו התרחש המרד הגדול בארץ ישראל שהוביל לחורבן בית המקדש. שתי המרידות הגדולות הללו היו הקרקע עליה צמח המרד השלישי שניתן גם להסתכל עליו כמרד האחרון של היהודים ברומא - מרד בר כוכבא. לא סתם בתמונה אנו רואים ספר ילדים ישראלי בו מוצג בר כוכבא כחייל גיבור. הסיבה שרובנו למעשה מכירים את בר כוכבא קשורה למעגל החגים הישראלי, יותר מהיהודי. התנועה הציונית עם הקמתה, ביקשה למצוא כמה שיותר גיבורי חיל יהודים. חיפשו וחיפשו - וכך הועלו על נס גם גיבורי התנ"ך, גם יהודי המקבי (מקבי זה המקור. מכבי זה כדי שיתאים לראשי התבות 'מי כמוך באלים ה''), וגם בר כוכבא. על אף שכאמור הוא הוביל מרד לא מוצלח, הוא הועלה על נס ולכן עד היום, כולנו שרים בגן איך הוא הכניע את האריה. יחד עם זאת, אחרי מרד בר כוכבא היה גם את המרד בגליל. זו לא היתה המרידה האחרונה ברומאים.
אחרי שהיהודים נחלו שני כישלונות צורבים, התחושה הייתה ככל הנראה קשה מאד. אולם, לצד תחושת הכישלון, הייתה גם תקווה אמיתית שבפעם הבאה יצליח להם: חשוב להבין שהיהודים כבר חוו בעבר חורבן ובניה מחדש של בית מקדש, ולכן מבחינתם הקמתו העתידית של בית המקדש השלישי הייתה אופציה ריאלית ולא חזון משיחי בלבד. החזון הזה למעשה התרסק במרד של בר כוכבא, שהוכרע לבסוף בשנת 136 והוביל כמעט להכחדת היישוב היהודי בארץ ישראל. אז הצליחו לחסל את הלגיון המקומי. רק שאז פקעה הסבלנות של השלטון הרומי והתחילו 2000 שנות גלות. לפני כן, רצחו הרומאים 2 מליון יהודים. כדאי להזכיר גם שמרד בר כוכבא היה בערך 70 שנה לאחר חורבן הבית, מה שהעמיק את האמונה שהגיע הזמן למקדש השלישי (בדומה להצהרת כורש 70 שנה אחרי חורבן הבית הראשון). המרד חשוב מבחינה היסטורית כי למעשה אחרי המרד ביטל הקיסר אנדריאס את מחוז יהודה ושינה את שם האזור למחוז לסוריה-פלשתינה...
אבל מי היה אותו בר כוכבא? ראשית, זה כלל לא היה שמו. תעודות ארכאולוגיות שהתגלו במאה ה-20 גילו את שמו המלא - שמעון בן כוסבה, בצירוף התואר "נשיא על ישראל". בספרי התלמוד הוא נקרא בר כוזבה או כוזיבה, וישנם מדרשים מאוחרים שטענו שהוא נקרא כך משום שהוא הכזיב את העם במרד הכושל. למעשה, ברוב המקרים מדובר פשוט על תעתיק ומעביר עיצורים, כך שגם התלמוד במידה רבה נושא את שמו האמיתי. אגב, בר כוכבא הוא אחד מהאנשים הבודדים עליהם נכתב כי הוכרז כמשיח, וזאת דווקא בתלמוד הבבלי שנחשב כמקור שלא אוהב אותו במיוחד. שם, נכתב שהוא נכשל במבחן הרחה מיוחד, ולאחר מכן חכמים הרגו אותו (במציאות כנראה, הוא מצא את מותו בקרב). יש לציין שבר כוכבא זכה לתמיכתו של רבי עקיבא שהיה אז סמכות רוחנית עליונה. מן הסתם גם זה תרם לפופולריות של הסיפור. זכור לי מדרש או גמרא בה נכתב שרבי עקיבא קרא עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" כ"הוכחה" לכך שראוי להיות משיח. "תני ר' שמעון בן יוחי: עקיבה רבי היה דורש "דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב" (במדבר כד, יז) דרך כוזבה מיעקב. רבי עקיבה הוה חמי בר כוזבה הוה אמר: "דין הוא מלכא משיחא". (=רבי עקיבא כשהיה רואה את בר כוזבה, היה אומר: 'זה הוא מלך המשיח') א"ל ר' יוחנן בן תורתא: עקיבה יעלו עשבים בלחייך, ועדיין בן דוד לא יבוא" – ירושלמי, תענית פ"ד ה"ד;
בר כוכבא עמד כמעט ארבע שנים מלאות מול האימפריה הרומאית גם זה משהוא (היו לו מטבעות מה שמעיד על שלטון באותה תקופה). התערוכה בנושא בר כוכבא במוזיאון ארץ ישראל הנה מומלצת, שם עוסקים מעבר לממצאים הארכיאולוגיים בבניית מיתוס בר כוכבא, בעיקר ע"י התנועה הציונית שחיפשה מנהיג היסטורי חזק להזדהות עימו לעומת דמות היהודי הגלותי החלש. לרוע המזל בחרו באדם שהמיט שואה על עם ישראל, מדובר במאות אלפי קורבנות. כשרוצים לבנות אתוס של גבורה, מסירות, הצטיינות ומה לא, זה ממש לא משנה מה היתה התוצאה: ראה סיפור המתבצרים במצדה, גם שם זה נגמר רע.
אז מניין הגיע אלינו השם בר כוכבא? המקור לכך איננו יהודי. במאה ה-4 לספירה יושב לו אדם נוצרי בשם אוסביוס, וכתב את ההיסטוריה של הכנסיה הנוצרית. בין השאר הוא דורש ומסביר שהיהודים חטאו פעמיים - פעם אחת משום שלא הלכו אחרי כוכב האמת שהוא ישו, ובפעם השניה שהלכו אחרי כוכב השקר, הוא "בר כוכבס" כלשונו. השם בר כוכבא התגלגל לעברית רק בכתבים בעת החדשה המוקדמת, ומשם התקבע.
אז מה נותר לנו מבר כוכבא/כוזבה/כוסבה? יש שיגידו שרק מרד כושל. אחרים יגידו שהיה זה ניסיון אמיץ גם אם חסר סיכוי למרוד באימפריה החזקה ביותר בעולם. כך או כך, מבחינה היסטורית סיפור המרד הוא אחד החשובים בהיסטוריה היהודית, משום שהוא חותם יותר מ-150 שנה של מאבקים בלתי פוסקים בין היהודים לרומאים באופן הדרמטי ביותר שיש. למעשה, מקור השם של "בר כוזיבא" או "בן כוסיבה" נובע ממקום לידתו. בתלמוד הירושלמי בר כוכבא נקרא "בר דרומא" - דהיינו יליד הדרום. למה? כיוון שמקום לידתו היה נקרא "כזיב" או "כזיבא", והיה נמצא בנפת חברון. עד היום ישנה חמולה ערבית בשם "כזיבא" מכפר סעיר, שיודעת על המקורות היהודיים שלה (הם מנודים, אגב, ערבים מהסביבה לא מתחתנים איתם). אם כן, בר כוכבא זה רק הכינוי שניתן לאיש, כי הוא עשה את מה שאמור "המשיח" (שעליו נאמר "דרך כוכב מיעקב") לעשות - להנהיג מרד מזויין במטרה להשיג עצמאות לעם היהודי בארץ ישראל. גם בן גוריון עשה את זה בזמנו (גם הוא נגד מעצמה), ולשמחתינו, היה לו יותר הצלחה מקודמו. הכעס הוא על ניסיון להציג את אחד מגדולי האומה באור שלילי, תוך כדי הפרחה של מידע לא מדוייק. היה לנו מנהיג דגול, שניסה להשיב לנו עצמאות בארצינו. ניסינו - לא הצלחנו. טוב שניסינו, וטוב שהיה לנו מנהיג כזה. חבל שלא הצלחנו. למה להרוס כל חלקה טובה
על פי המסורת היהודית, עשר המאמרות האלהיות שבהם נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש.
השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה, אשר דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל. השפה העברית הייתה מדוברת החל מן האלף ה-2 לפנה"ס באזור הלבנט (אגן הים התיכון). בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. המקרא נכתב בעברית מקראית, ואילו המשנה נכתבה בניב הקרוי לשון חז"ל. במאה ה-2 או לאחר מכן, פסקה העברית לשמש כשפת דיבור. גם כשהשפה העברית לא שימשה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעתים קרובות בעברית.
השם עֵבֶר מופיע במקרא כשמו של אחד מאבותיו של אברהם אבינו. המושג "עברי" נזכר במקרא פעמים רבות ככינוי לבני ישראל, אולם שמה של שפתם של העברים מכונה במקרא "יהודית". המקור הקדום ביותר המזכיר את המונח עברית כשם השפה, הוא מקור יווני מן המאה ה-2 לפנה"ס. ספרות הלכתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש, כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית. חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים", שיועד למשכילי זמנו, נכתב בערבית יהודית. לקראת תחילת תהליך החייאת השפה העברית, בעת שהיא שימשה רק כשפה שנייה בפי יהודים ושומרונים, היו לשפה שני ניבים - יהודי ושומרוני, כשהניב השומרוני היה על סף כליה גם כשפה שנייה, יחד עם העדה השומרונית עצמה. לניב היהודי היו ארבע דרכי הגיה עיקריות: אשכנזית, ספרדית, עיראקית ותימנית. עם החייאת השפה, בן-יהודה הכריז על ההגייה הספרדית כהגייה התקנית של העברית. אולם בפועל מחיי השפה דבקו בהגייה שהיא מעין פשרה בין הספרדית לאשכנזית וזו נשתרשה בעם.
לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בשפה העברית וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ ישראל. אליעזר בן יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת ולשפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית, וניכרה בו דווקא השפעת הדיבור העברי של מזרח אירופה. עם כינון שלטון המנדט הבריטי בארץ נקבעה העברית כשפה רשמית שלישית, לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל הייתה העברית כבר לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו.
הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה. במאה ה-19 שאפו מחדשי השפה העברית לאמץ את ההגייה הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים; זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד; על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית והמבטא של שפת יידיש ניכר היטב בעברית המודרנית. בשנת 1931 הוקם ארגון המתנדבים "ברית עברית עולמית", שקם למטרת קידום השפה העברית והפצתה.
הברית הוקמה על ידי קבוצת אנשי רוח וביניהם ביאליק ופרופסור אריה טרטקובר. ד"ר מאיר קלומל, וד"ר שמעון רבידוביץ אשר פתח את הכנס הראשון, ד"ר ישראל גולדשטיין נבחר כנשיא הברית, זלמן שזר נבחר לכהן כנשיא כבוד של הברית. הנהלת הברית החליטה לקיים "שבוע עברי" מדי שנה בשנה בכל ארצות התפוצה. "חודש עברי" - ההסתדרות העברית באמריקה עורכת זה שנים את אירועי "החודש העברי" בין פורים לפסח. חודש זה מוקדש לדמות או לאירוע היסטורי בתולדות העם היהודי. הברית מלאה תפקיד היסטורי בהברחת ספרי לימוד עברית וחומרים אחרים למסורבי העלייה היהודים בברית המועצות.
בתמונה: מכתב שכתבו ד"ר מאיר קלומל והסופר יהודה בורלא, שניהם מהדמויות המובילות ב"ברית העברית העולמית" משנת 1934.
הסבר למכתב: בראשית התנועה הציונית והחינוך העברי בארץ, כשהעלייה, הנטיעות וההתיישבות נתפסו עוד כסממנים של הזמן החדש, נחשבה השפה העברית למרכיב חשוב בזהות החדשה שמתגבשת. המתח בין שם לפה, בין הישן והמתחדש, היה ממשי. בזיכרונותיהם של ותיקי העליות הראשונות נמצא רבים המתייחסים למתח שבין השימוש בעברית בחיי היום־יום לבין ההתנזרות מלשונות שידעו על בוריין מהבית ולא דיברו או כתבו בהן עוד. מאוחר יותר נראה שהחלוצים התרככו קצת ורף הדרישות התנועתיות ירד גם הוא.
היום לפני 33 שנה (13.11.1982) - הלכה לעולמה עליזה בגין זכרונה לברכה.
ב-29 במאי 1939 נישאה עליזה למנחם בגין, אותו הכירה בגיל 17 בבית אביה, שהיה תורם למפלגה הרוויזיוניסטית. השניים התחתנו בעיר דרוהוביץ', כאשר בגין השתלם במשפטים בעיר הסמוכה. ז'בוטינסקי היה השושבין בחתונתם, שבה נכחו מאות פעילי בית"ר.
שלושה חודשים לאחר הנישואין, פלשו הגרמנים לפולין והזוג הצעיר נמלט מוורשה. לאחר צעידה, שנמשכה שבועיים, הגיעו לווילנה - בירת ליטא החופשית. בקיץ 1940 נכנס הצבא הסובייטי לווילנה ובגין נעצר בגין "פעילות ציונית". לאחר מעצרו של בעלה, עלתה לארץ-ישראל אחר מסע מלא תלאות. היא נעצרה בטורקיה ושוחררה בהתערבות של אליהו אילת.
עם הגיעה לארץ ישראל, נעצרה עליזה בגין בידי הבריטים ונכלאה מספר שבועות במחנה המעצר בעתלית. לאחר שחרורה נרשמה ללימודי ארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.
למרות מעשיו ופעולותיו של בן גוריון כנגד בגין, עד היום, ידוע כי בן גוריון קרוב בדעותיו לאלו של מנחם בגין לעומת דעותיהם של אנשי השמאל הישראלי. עקב פעילותו המחתרתית של בעלה מנחם בגין באצ"ל נדדה בגין בין מקומות מסתור ושינתה את שמה לפרקים. בתחילה התגוררה בשכונת חסידוף ליד פתח תקווה תחת השם הלפרין. לאחר מכן התגוררה
ברחוב יהושע בן נון בתל אביב תחת השם ססובר. בשם זה נרשמה בבית החולים בעת שנולדה בתה הראשונה, חסיה.
עם בחירתו של בגין לראש הממשלה ב-1977, הזמינה לבמה, ובפרפרזה על דברי הפסוק מספר ירמיהו, אמר לה: "זכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותיך, לכתך אחריי במדבר בארץ זרועת מוקשים", כשהוא מתייחס לתקופה הקשה שעברה כשלחם בצבא פולין ובמחתרת נגד הבריטים.
עליזה בגין שמרה על פרטיותה בקנאות, ונמנעה מלהתראיין בכלי התקשורת. למרות היותה אישה חולנית, נהגה להשתמש בתחבורה ציבורית ונמנעה מלהשתמש ברכב ממשלתי.
כל חייה סבלה עליזה בגין ממחלת ריאות קשה, (נפחת), אך בשנת 1982 הלכה מחלתה והחריפה. היא התאשפזה שוב ושוב בבתי חולים, ומדי פעם בפעם אף נזקקה למכונת הנשמה. המיליארדר ארמנד האמר, שהיה מעריץ של בעלה, שלח שני מומחים בעלי מוניטין בינלאומי שיבדקו אותה, והטיפול שהמליצו עליו עזר לתקופת מה. עליזה נפטרה ב-13 בנובמבר 1982, במהלך ביקורו של מנחם בגין בארצות הברית, ונקברה בהר הזיתים סמוך לקברם של עולי הגרדום. יש המייחסים למותה את התפטרותו של אלמנה, מנחם בגין, מראשות הממשלה עם מותה. חלק מהטענות לפרישתו של בגין שנה לאחר מכן היא הטענה שעצם פספוסו של בגין את פטירת אשתו כששהה בארה"ב - הכניס אותו לדיכאון קשה. על שמה נקראו היישוב עלי זהב, שכונת נווה עליזה בקרני שומרון, רחובות בערי ישראל, בית ספר במגדל העמק, באריאל, בקריית מוצקין ומקומות נוספים.
בתמונה: מנחם בגין ואשתו עליזה בדרכם לבית הלבן לחתום על הסכם שלום עם מצרים, מרץ 1979.
היום לפני 40 שנה (10.11.1975) - האו"ם מקבל את החלטה מספר 3379 המשווה את הציונות לגזענות. החלטה 3379 של העצרת הכללית של האומות המאוחדות אשר נתקבלה ב-10 בנובמבר 1975 קובעת כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". החלטת האו"ם ב-1975 הייתה חלק מסדרת פעולות דיפלומטיות אנטי-ישראליות מצד ברית המועצות ומדינות ערב בתקופת המלחמה הקרה. פעולות אלה כללו ניסיון כושל לסלק את ישראל מהאו"ם, שיתוף אש"ף במגעים עם האו"ם והקמת ועדה לשמירת זכויות העם הפלסטיני. בהיבט הפנימי הישראלי, באה החלטה זו בתקופה בה התערערה ההגמוניה של מפלגת העבודה בשלטון. הכישלון הדיפלומטי במניעת החלטה 3379 נתפס כחולייה בשרשרת כישלונות של השלטון הוותיק שהחלה בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. בדיעבד אפשר לומר שהחלטת העצרת הכללית סימנה שפל עמוק ביחסי החוץ של מדינת ישראל, שפל שנמשך כ-10 שנים והסתיים בהדרגה עם סיום המלחמה הקרה והפשרת היחסים בין ישראל לברית המועצות בסוף שנות ה-80.
בהצעה תמכו 72 מדינות, ביניהן מדינות ערב ומדינות מוסלמיות, רוב מדינות הגוש המזרחי, רוב מדינות אסיה (ובכלל זה כל המדינות המוסלמיות), מדינות רבות באפריקה שמדרום לסהרה, ומספר מדינות נוספות, בהן טורקיה, פורטוגל, ברזיל, מקסיקו וקובה, שהייתה בין מציעות ההחלטה יחד עם גינאה ומדינות ערב.
35 מדינות התנגדו לה, ביניהן מדינות המערב, רוב מדינות מרכז אמריקה, אורוגוואי ומספר מדינות באפריקה.
32 מדינות נמנעו או נעדרו מההצבעה, ביניהן רוב המדינות באמריקה הלטינית, חלק ממדינות אפריקה שמדרום לסהרה, חלק ממדינות מזרח אסיה, וכן גם ספרד, יוגוסלביה ורומניה, היחידה ממדינות הגוש המזרחי שלא תמכה בהצעה.
בתגובה לקבלת ההחלטה הכריז שגריר ארצות הברית לאו"ם דאז, כי "ארצות הברית קמה כדי להכריז לפני האסיפה הכללית של האומות המאוחדות, ולפני העולם, שהיא אינה מכירה, ולא תפעל על פי, ולעולם לא תסכים בשתיקה לקביעה המגונה הזו".
בתגובתו להחלטה הצביע נציג מדינת ישראל באו"ם, חיים הרצוג על העיתוי - ההצבעה התרחשה בדיוק במלאת 37 שנה לליל הבדולח, וקרע את הצעת ההחלטה על דוכן הנואמים באומרו "עבורנו, העם היהודי, אין זו אלא פיסת נייר, ואנו נתייחס אליה ככזו." בתגובה להחלטה, הוחלף שמן של "שדרות האו"ם" בתל אביב, ירושלים ובחיפה ל"שדרות הציונות".
החלטות או"ם רבות עוסקות במדינת ישראל וגינוייה עוד לפני הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, עוד קודם להקמת המדינה, במהלכים שהובילו להקמתה. רוב המחלוקות נוגעות בסכסוך הישראלי-ערבי (לרבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני). סוגיות אחרות צצות מדי פעם. ארצות הברית נוהגת להטיל וטו על רוב החלטות מועצת הביטחון בנושאים הקריטיים מבחינת ישראל על בסיס השותפות ביניהן, מדיניות המכונה דוקטרינת נגרופונטה. לעומת זאת המדינות האסלאמיות ובמיוחד מדינות ערב נחשבות לגורם העוין ביותר לישראל באו"ם והן היוזמות של מרבית ההחלטות האנטי-ישראליות המתקבלות בו, כגון החלטה 242, החלטה 338, החלטה 3092 והחלטה 3379. מתוך 175 החלטות מועצת הביטחון עד 1990, 97 היו נגד ישראל. מתוך 690 החלטות העצרת הכללית עד 1990, 429 היו נגד ישראל. מאז 2006 התקבלו 62 החלטות נגד ישראל במועצת זכויות האדם של האו"ם. המספר הזה גבוה יותר ממספר ההחלטות שהתקבלו בנוגע לכל שאר העולם. בשנת 2014, 87% מהגינויים של האום היו גינוייה של מדינת ישראל - 20 מתוך 24 גינויים, כשבמקביל רצח עם עדיין נמשך בסוריה, בסין ובטורקיה. בשנת 2015, 22 החלטות של האום הנם נגד ישראל, גינוי 1 נגד איראן וגינוי אחד כנגד צפון קוריאה. שימו לב לדבריה של מתורגמנית באו"ם שלא ידעה שהמקרופון שלה פתוח:
בסופו של דבר, ב-16 בדצמבר 1991, עם תום המלחמה הקרה, קיבלה העצרת הכללית של האו"ם החלטה מנוגדת (מס' 4686) שבה היא מודיעה כי היא חוזרת בה מן ההשוואה. כמעט כל המדינות הלא-ערביות שינו את עמדתן, ותמכו בהחלטה המנוגדת לקביעה הכלולה בהחלטה 3379 (למעשה, מדובר בביטול ההחלטה הקודמת). כמה מדינות ערביות ומוסלמיות ולצדן קובה, צפון קוריאה ווייטנאם עדיין תמכו בהשוואה בין הציונות לגזענות.
בסרטון: חיים הרצוג, שגריר מדינת ישראל באו"ם, לא מתנצל על היותו יהודי ציוני ומבהיר שההחלטה היא בסך הכל חתיכת נייר וזה מה שהיא שווה, קריעה, כמו יתר החלטותיה האנטישמיות של האו"ם כנגד היהודים ומדינת ישראל.
תוספת: בתאריך ה-27 לנובמבר,2015, כשבועיים לאחר פרסום הפוסט, האום קבע שיא של 6 החלטות אנטישמיות לגינוי ישראל ביום אחד - 5 החלטות הועלו על ידי רש"ע, הרשות הערבית ביהודה, שומרון וחבל עזה. אחת הועלתה על ידי סוריה, באותה המדינה בה מתרחש רצח עם. 102 מדינות החליטו לתמוך בגינוי, ביניהן צרפת, בריטניה וגרמניה. לא הועלתה כל החלטה שמטרתה לגנות את הטרור האיסלמי והרציחות בגין פעולות טרור המתרחשות ברחבי ארופה, למשל, בסוריה או בישראל על ידי מוסלמים. למעשה, הנושא כלל לא עלה, לא הוזכר, לא צויין ולא בטיח. יום שגרתי באו"ם שמום. ברור, כי האו״ם אובססיבי כלפי ישראל. 22 החלטות נגד ישראל בעצרת הכללית של האו״ם ב-2015! 1 נגד איראן | 1 נגד צפון קוריאה | 0 נגד סוריה. מתוך 175 החלטות מועצת הביטחון עד 1990, 97 היו נגד ישראל. מתוך 690 החלטות העצרת הכללית עד 1990, 429 היו נגד ישראל. נמשיך להילחם בשקרים ובהסתה המגמתית הפלסטינית ונראה לעולם את הפנים היפות של מדינת ישראל.
"סוראליסטי, האו"ם לא מבין שהעולם נמצא תחת מתקפת מחבלים שהורגים בשם האסלאם – כמו הפלסטינים שדוקרים יהודים וישראליים… זה מדהים. בתקופה שבה המשטר הסורי טובח בעמו שלו, איך יכולים לקרוא באו"ם ליותר אנשים לתמוך בשלטונו של אסד? העיתוי של הגינויים הוא מבחינה מוסרית מרגיז ואבסורדי... הפארסה בעצרת הכללית מדגישה את העובדה הפשוטה: יש רוב אוטומטי באו"ם נגד ישראל, ואין כל עניין אמיתי לעזור לפלסטינים. המטרה של הגינויים נשארה רק אחת: לעשות מישראל שעיר לעזאזל…התקפה בלתי מידתית של האו"ם נגד המדינה היהודית מערערת את האמינות המוסדית של מה שאמור להיות גוף בינלאומי אובייקטיבי"
"עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." ~ יגאל אלון
אמרתו של יגאל אלון תקפה יותר מתמיד כלפי העם היהודי, עם ישראל והשמאל האנטי ציוני בפרט. אתמול, פרסם חבר הכנסת, איתן כבל, ממפלגת העבודה, פוסט בדף הפייסבוק שלו. פוסט זה מתאר את חוויית הביקור שלו עם אשתו וארבעת בנותיו ממנהרות הכותל.
השבוע ביקרתי יחד עם רעייתי וארבע בנותיי במנהרות הכותל.נכון, אין זה עבורי ועבור משפחתי הביקור הראשון במקום, אך למרות זא...
Posted by איתן כבל on Friday, August 21, 2015
ואלו הם דבריו:
השבוע ביקרתי יחד עם רעייתי וארבע בנותיי במנהרות הכותל.
נכון, אין זה עבורי ועבור משפחתי הביקור הראשון במקום, אך למרות זאת ואף על פי כן, אני חש בכל ביקור תעצומות נפש והתרגשות חזקות אף יותר מהפעמים הקודמות. אולי זה הגיל המתקדם (ביום ראשון ימלאו לי 56 שנים) שגורם לי להיות רגשן ורגיש יותר מבעבר, או העובדה שבכל ביקור אני נחשף לעוד חתיכה מההיסטוריה היהודית - ואין מקום בכל ישראל שנוטע בי תחושות כל כך חזקות של אהבה לארץ ושבו עדיין ניתן לדמיין ולשמוע את הקולות ולהריח את ההיסטוריה היהודית לגילגוליה השונים כבמנהרות הכותל.
אני מתהלך בתוך המנהרות, עוצם לרגע את עיניי ומנסה בדמיוני לשמוע את שירת הלוויים, ולהקשיב לקולות עולי הרגל המתמקחים על מחירה של הסחורה המוצעת להם מכל טוב הארץ. לחזור בזמן ולדרוך על הקרקע שדרכו עליה מלכי ישראל ואזרחי הארץ בתקופת הבית הראשון - לראות את החיילים הבבליים מעלים באש את הבית הראשון, ולצפות בעשן השריפה הממלא את העיר ולא מזבח הקורבנות.
יותר מכל מרתקת אותי תקופת הורדוס שבה הוא מציב ומציג עוצמות חדשות של בנייה וארכיטקטורה שטרם נחזו בארץ...ולאחר מכן המרד ורבן יוחנן בן זכאי והסיקריקים וחורבן הבית וכל זה רץ לי בראש כאילו אני צופה בסרט בזמן הסיור שאורכו כשעה וחצי.
חוויה מרגשת וטוענת מצברים, שגורמת לי לחשוב על התקופה בה אנו חיים ועל המשותף לתקופתנו ולתקופת החורבן. האם ניתן היה למנוע את חורבן הבית ובהמשך לכך את חורבנה של הארץ? ואיך הארץ הייתה נראית לולא שינאת החינם שהכריעה אותנו? והאם שינאת החינם שהכריעה אותנו אז, עלולה להכריע אותנו גם עתה וכאילו לא למדנו דבר?
שבת שלום.
"מי ששולט על העבר שולט על העתיד. מי ששולט על ההווה שולט על העבר" - ג'ורג' אורוול { מתוך הספר "1984" }
כשהאמת היא פתק לקל-פה.
1. מחליאה אותי התחושה של היהודי הגלותי המגלה את עצמו רק כשהוא מבקר בשרידים שלו, זאת בהתאם לגרבוז אתה מנשק מזוזות.
2. שמא נעביר את הכנסת למנהרות הכותל? ששם ידבר האני היהודי שבך פחות גלותיות.
3. למי שיש תעצומות נפש חזקות רק כשהוא מבקר בכותל, יובן בנקל למה הוא תומך בשינוי ההמנון.
4. זה לא בא לך בגלל הגיל, זה בא לך בגלל הדיל שסגרת עם הערבים ושאינו מאפשר ליהודים לעלות להר הבית. וכיהודון אתה מעדיף להסתתר במנהרות כשפרצופך היהודי נחשף, שחלילה לא יראה זאת הערבי ויכעס.
5. אם היית מריח באמת את ההיסטוריה הייתה רואה את הקולות ולא רק שומע אותם. אבל האמת שלך זה רק פתק לקלפי. הרי הדרך לליבו של הבוחר יהודי והישראלי עוברת דרך הכותל, דרך בני ברק ודרך הטלית, יעיד על כך לפיד. 6. שירת הלוויים אינה דמיון, היא מציאות אם לא תתקרנף תחת עולן של נשים כהות האורגזמה שבמפלגתך.
7. אם מה שהכי ריגש אותך, זה לראות את הבבלים מעלים באש את הבית הראשון. באתי לומר לך שבגלל מנהיגי העבר שהיו כמוך נשרף הבית. עליו אני תליתי כינורי ובוכה.
8. אווה! אם יותר מכול ריגש אותך הורדוס והארכיטקטורה, סימן הוא שיש בך עוד מהניצוץ הזה.
9. לפתע נראה שחזרת לסורך, ולא למדת שום דבר. שנאת החינם אינה באה בחינם, יש מי שמתסיסים אליה.
10. חשבת פעם שמפלגתך על מצעה היא, היא שגורמת לי לשנוא אותך ואת מרץ ואת הערבים? כיצד יהודי יכול לאהוב את מחריבו ועוד בחינם? תהיה בן אדם קבל ותחבור לאמת האמתית. או אז אתה תחיה כיהודי המפעם בו עברו הווהו ועתידו.
פעם בכמה שנים, האליטה השולטת בחברה הישראלית ובמערב בכלל, מאפשרת לנו, ל-99%, להאמין באשליה שיש לנו שליטה על המתרחש. יחד עם זאת, השליטה, למעשה, נמצאת בידי האליטה, ה-1%, בעלי ההון, הכוח והשררה. פעם בכמה שנים, אותם האנשים שמרכיבים את ה-1% באוכלוסייה מחזיקים את הכורסא באימה, שמא רוב האוכלוסייה תפסיק להיות מושפעת מתקשורת ההמונים ואכן תצביע למפלגה שאינה הולכת עם הזרם של האליטה. בבחירות אלו של ישראל שנת 2015, הזעזוע בקרב האליטה בא לידי ביטוי בעוצמה רבה יותר. מפלגות חדשות נוספות עולות וצצות. מפלגות אחרות איחדו כוחות כדי לעבור את אחוז החסימה, רף שעלה בשנה האחרונה. מיתוסים ואשליות מיוחסים לשמאל של היום, כאילו הוא ציוני, רביני ובן גוריוני. בפועל, אין קשר בין המחנה הציוני לבן גוריון, לרבין ובכלל לציונות. ההיפך מכך. הם קיצוניים יותר מגלאון, ממש כמו טיבי, דעאש וזועבי. הלחץ של ה-1% הביאה לכך שהבחירות הנוכחיות הפכו לתוססות. מי יודע, אולי ההמון יקבל שכל, דבר שיפגע בעמדות הכוח שלהם? הם מרגישים את האדמה בוערת תחת רגליהם. לכן, במאבק על הקולות, המפלגות מוציאות את הכלים הכבדים - השמאל מבצע דהומניזציה לאנשי הימין, בעיקר לביבי ולשרה נתניהו. הם מזמן לא אנושיים, בני אדם. הכל, רק לא 'הוא', זה שאסור אפילו לשאת את שמו. עדיף לחתום על הסכם עודפים עם טרוריסטית שנלחמה בחיילי צהל על אוניית הטרור המרמרה וליצור חרדופוביה. האליטה שולטת בתקשורת ומתרמנת את המסרים בה לצרכיה ומצנזרת מסרים שלא תואמים למציאות שהאליטה מעוניינת ליצור. בכך, ה-99% מוצפים במידע מוטעה, שקרי וכוזב, מלמדים את הסטודנטים באקדמיה להאמין לשקרי השמאל. קיימת הטעיייה לגבי מי שעומד מאחורי 'תג מחיר' כנגד המיעוט הערבי ושרפת המסגדים, לגבי היחס של כוחות הבטחון הישראלית כנגד המחבלים והאוכלוסייה הערבית התמימה הנמצאת בשטח עליו מגנים כוחות הבטחון, אך המחבלים מנצלים אזרחים כחומת מגן. בכך, באה לידי ביטוי תקשורת מצונזרת ומוטה. לא קיים חופש ביטוי ואו חופש עיתונות. "אסור לנו לאבד את מרצ". כך פורסם במודעות תעמולה ענקיות בעיתון "הארץ", ה"שופר" הבלתי רשמי של מרצ. לאחר שנחשפנו לכרוז הבחירות של המפלגה. בכרוז נכתב הביטוי הפוגע לפיו במדינת ישראל "פוצחים במלחמות מיותרות כל שנתיים" - נראה שהתשובה למשפט הפותח הנ"ל אמורה להיות "אסור לנו להושיב את מרצ בכנסת הבאה". את כרוז הבחירות פרסמה מפלגת השמאל ובו נאמר, בנוסף: "הבית שלנו בסכנה, רומסים לנו את הדמוקרטיה, פוצחים במלחמות מיותרות כל שנתיים". המלחמה על שלומם של תושבי ישובי עוטף עזה, עד לבאר שבע ואף תל אביב הנה מלחמה מיותרת? אם אלה מלחמות מיותרות, מה הן מלחמות הכרחיות?
אסור לנו לאבד את מרצ? אסור לנו להישאר עם המפלגה הזו. בהמשך המודעה המצוטטת לעיל נכתב בין היתר: "מחוקקים חוקים גזעניים, מפלים נשים וערבים, מתאכזרים לחלשים ולבעלי חיים". יפה. בוודאי שאסור להתאכזר לחלשים ולבעלי חיים, אבל מותר ככל הנראה להתאכזר לאלמנות, ילדים והורים של חיילים שמסרו את נפשם על הגנת העם והמולדת, ולומר להם שהקרבן היה מיותר, ושמוטב שיעזבו את הארץ ולא ייפלו קרבן לממשלה המנהלת מלחמות מיותרות. בפועל, השמאל האלטיסטי הוא גזען, כל עוד זה לא מתקרב לחצר האחורית שלו. זוהי המטרה של המסתננים מאפריקה השחורה - הכל בסדר כל עוד הם מתרכזים בדרום תל אביב. הנטייה היא להעביר מסרים שליליים כנגד הימין, החרדים ומתנחלים וכן, להלל מחבלים, שמאלנים ופעילות אנטישמית.
אל תאפשרו למשטרת הקיטורים לקנוס אתכם - תשפיעו, לכו להצביע. תשברו את ההגה ימינה ושימו בקלפי *קץ* למען ברוך מרזל ומיכאל בן ארי או *טב* למען הבית היהודי, נפתלי בנט ואיילת שקד. זוהי התרומה הקטנה שלכם. אל תתנו להם להוביל אותנו באף. תצביעו למען מדינת ישראל, מדינת היהודים. זה תלוי בכם.
כשאנחנו הולכים להצביע בבחירות הקרובות, עלינו להיות מודעים במי אנחנו בוחרים לייצג אותנו, מהם עמדותיו ומיהו כאדם. בן גוריון מתהפך בקברו למראה הרשימה האנטי ציונית של העבודה. רשימת המועמדים של מפלגת העבודה שנבחרה מבהירה את עמדות השמאל והאנטי - ציוניות באופן מובהק של המפלגה, הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מדינית - ביטחונית. הרשימה, בנוסף, אינה מייצגת את קבוצות רבות באוכלוסיה הישראלית, בייחוד של עולים ודתיים, אך גם אינה מייצגת את הציונות - הטעיה משמעותית כשמדובר במחנה ציוני כביכול. מעל לכל, הרשימה מחדדת בצורה הברורה ביותר את מאפייניה באמצעות המועמדים לכנסת המרכיבים אותה, מפלגת שמאל קיצוני. אז המחנה הציוני מצהיר שאותם, אף אחד לא ילמד מהי ציונות. האם בכל זאת הם יודעים שם במחנה האויב של הציונות מהי ציונות? כיצד הדבר בא לידי ביטוי ברשימת מועמדיו של המחנה לכנסת? בהתחשב בכך שעלתה הדרישה לשנות את שם המפלגה מאחר והציונות אינה מייצגת את מי שמרכיב אותה, זה אומר דרשני.
רובנו לא עוקבים אחרי הפריימריז במפלגות הישראליות. עם זאת, חשוב לשים לב מיהם המועמדים בפריימריז [הבחירות המקדימות] למפלגת העבודה. בפועל, הלכה למעשה, אין כל קשר בין המחנה הציוני והשמאל הישראלי בכלל לציונות. מדובר במיתוס, כשמנסים ליצור מאפיינים המקשרים בין השמאל של פעם והציונות למה שקיים כיום. זאת אשליה. בפועל, מבחינת הרשימה, ניתן להבחין במספר מאפיינים:
אף נציג מהרשימה אינו מתגורר ברמת הגולן.
אין אף נציג מבקעת הירדן [זוכרים את בקעת הירדן?]
אין אף נציג מיהודה ושומרון [מודעים לגושי ההתיישבות? נא לא לגחך]
אין אף נציג חובש כיפה במקום ריאלי, גם לא מהזרם הרפורמי.
יותר ממועמד אחד במקום ריאלי ברשימה מתנגדים להמנון ואף לפחות אחד מהמועמדים הריאלים ברשימה מגדירים את עצמם כפלסטינים [זוהיר בהלול].
אף אחד מהמועמדים אינו דרוזי.
לפחות אחד מהמועמדים הצהיר שהוא תומך בביטול חוק השבות היהודי [יוסי יונה] ואינו מתחבר למילה ציונות [יוסי יונה, מירב מיכאלי, סתיו שפיר].
לפחות אחת מהמועמדות במקום ריאלי תומכת בסרוב להתגייס לצה"ל [מירב מיכאלי - "אני חושבת שנשים לא צריכות לשלוח את ילדיהן לצבא...הן צריכות להפסיק להיות מוכנות לשלוח את הילדים לצבא בלי חשבון".
ח"כ מירב מיכאלי, מקום 9 ברשימת העבודה לכנסת ה-20.].
לפחות אחת מהמועמדות ידועה כאדם שסירב להשמיע את ההמנון [סתיו שפיר, מקום 4 ברשימה]
מקורביו של מספר 1 ברשימה מעורבים במימון משפחות של מחבלים מתאבדים.
לפחות אחד מהמועמדים הצהיר שלא יהסס לפנות את בית אריה ועופרים תמורת הסכם [עמיר פרץ]
שלא לדבר על השאיפה לרדת מרמת הגולן [בוז'י הרצוג, מספר 1 ברשימת המחנה הציוני וכמובן, ציפי לבני, מקום 2 בעבודה]
כשיש לגיטימציה להתיר את דמם של חיילי צה"ל [ציפי לבני, מועמדת מס' 2 ברשימת העבודה לכנסת]
אין נציג ראוי והולם לפריפריה [פרץ אינו פונקציה - כשכתבתי נציג ראוי, נציג הולם התכוונתי לנציג ראוי ונציג הולם]
אמנם ברשימה הסופית ישנו ייצוג הולם לנשים, אך זהו המאפיין הראוי היחיד ברשימה והדבר היחיד שהתקשורת הישראלית מבליטה.
זוהיר בהלול מגן על מחבלים - לפני שנתיים הוא מסר עדות אופי לסייען החיזבאללה שהורשע בסיוע לאוייב במלחמה. בהלול הנו אדם המנסה באמצעות מילים יפות לתעתע בציבור הישראלי. מדובר בעוכר ישראל, אדם המעיד על עצמו שהוא יותר פלסטינאי מישראלי. האדם הזה, זוהיר בהלול, נמצא במקום ה-17 והריאלי במחנה הציוני בראשו עומדים ליבני והרצוג, צאצאים לציונים גאים המתהפכים בקברם למראה מעשי ידיהם של צאצאיהם. בנוסף לאנטישמיות ואי הציונות של ציפי לבני ובוז'י הרצוג, יש עדויות לשחיתותו של הרצוג שבחר לשתוק בחקירה בפרשת העמותות. מי ששותק משתף פעולה עם העבריינים. מי ששותק, מושחת ועבריין בעצמו. הרצוג אינו ראוי להיות איש ציבור. ביפן, נבחרים פרשו בקלון לאחר שנחשדו כי חילקו מניפות לבוחרים והואשמו בשוחד בחירות. כאן לא מדובר במניפות בשווי כמה סנטים, אלא במאה מליון דולר לפחות שידוע לנו. אדם נוסף הנמצא במקום ריאלי - 23 ברשימת המחנה הציוני הנו יוסי יונה. יונה, נציג מטעמה של מפלגת השמאל-מרכז, העבודה, מציע לאחד את יום השואה עם יום הנכבה. בנוסף, לדבריו, הוא אינו מתחבר למונח ציונות והיא אינה מייצגת אותו. אם כך, מה הוא עושה במקום ריאלי כמו המחנה הציוני? זה עדיין ציוני מבחינתכם? מעולה, בואו נרחיק עוד קצת - ואם כבר, אני לא בטוחה שמישהו קלט את הקטע של האישה שאיתו וקשריה לפרשת העמותות המושחתות [במערכת הבחירות שגם כותרתה היתה רק לא ביבי...] שהיה מעורב בהן בעלה נקי הכפיים ועליהן שתק בחקירה. אז למי שלא קלט בבקשה:
מיכל הרצוג, אשתו של אותו בוז'י הרצוג, הועסקה בקרן "דורון" שהוקם על ידי המיליארדר מארק ריץ' שהיה בין גדולי התורמים לברק (ושברק פעל אצל קלינטון להשיג לו חנינה). היא ניהלה במשך לא פחות משמונה שנים את "קרן ריץ'". מרק ריץ' מקרן ריץ' הנו איש עסקים יהודי, המקושר לצמרת הפוליטית בישראל. חבר מושבעים פדרלי בארצות הברית חקר חשדות כי הוא מעורב בסיוע לשליט עיראק, סדאם חוסיין, להעביר כספים למשפחות מתאבדים פלסטינים בשטחים. החשדות הם במסגרת חקירה בינלאומית על תוכנית האו"ם שזכתה לכינוי "נפט תמורת מזון" - במסגרת הסנקציות שהטיל האו"ם על עיראק הותרה מכירת כמות מוגבלת של נפט שתמורתה הכספית נועדה לרכוש מזון לתושבי עיראק. ואולם, מחקירות בארצות הברית ובאירופה, שנסמכות על מסמכי שלל שנתפסו בעיראק ועל מידע מודיעיני, עולה כי משקיעים במערב, בהם גם ריץ', שילמו שוחד לסדאם חוסיין ובכירי משטרו כדי לזכות בחוזים במסגרת התוכנית. לפי ה"וושינגטון טיימס" נחקר חשד כי ריץ' היה פעיל מרכזי בעסקאות התוכנית. מן המסמכים והמידע התגלה שסדאם חוסיין העביר מיליוני דולרים מהתוכנית לבנק "רפידיה" בירדן שבהם שולמו כספים למשפחות של מתאבדים פלסטינים. התשלומים נעו בין 15 אלף ל-25 אלף למשפחת מתאבד.
מועמדת נוספת לכנסת הישראלית מטעם המחנה הציוני הנה העיתונאית קסניה סבטלובה, אשר תצטרף למחנה הפוסט הציוני. מדובר ברכש חדש של ציפי לבני. העיתונאית קסניה סבטלובה (ערוץ 9 הרוסי) המשוריינת במפלגת העבודה של ליבני/בוז'י, היא עמיתת מדיניות במכון מיתווים שמנהל תעמולה של תבוסנות מול הטרור המוסלמי, וניהל קמפיין ענק להתנצלות מבישה בפני טורקיה בפרשת המרמה. וכמובן המכון הזה הוא זרוע של המפלצת "הקרן החדשה לישראל" שמימנה את המכון ב20,000 דולר. וכך נבנה לנו מול העיניים השקר הגדול בהיסטוריה שנקרא "המחנה הציוני"
להלן מטרות המכון, מתוך העמוד הרישמי שלהם. א. לקדם שינוי פרדיגמה במדיניות-החוץ הישראלית: 1. לגבש ולהציג גישה מקיפה למדיניות-חוץ התומכת בשלום ובשייכות אזורית; 2. להפוך שיקולים דיפלומטיים למרכזיים יותר בתהליכי קבלת החלטות בישראל; 3. לשנות את הנטייה הישראלית להסתגרות ולמגננה אל מול הקהילה הבינלאומית. ב. לקדם את ההשתלבות האזורית של ישראל: 1. להגביר את הידע וההבנה של סוגיות אזוריות; 2. להגדיר את היחסים הרצויים לישראל עם האזורים הסמוכים לה; 3. לקדם אפשרויות שייכות אזורית לישראל. ג. לקדם שלום ישראלי-ערבי: 1. לנהל דיאלוג מדיני עם מכוני מדיניות ערבים ומוסלמים; 2. לזהות, לייצר ולממש הזדמנויות לשלום; 3. לספק מומחיות תהליכית ומחקרית לקידום מהלכי שלום. לאטמה בחשיפה על המכון וכן, רשימת הנתמכים על ידי הקרן ובינהם המכון מתויים ב 20,000$, נמצאים בקישורים. לכל זאת, התקשורת השמאלנית בישראל מספקת לגיטימציה - לא נערך כל תחקיר הבוחן את הקשר בין מועמדי המחנה הציוני עאלק לכנסת לציונות. ההיפך מכך. התקשורת מקפידה לא לשאול את סתיו שפיר לדעתה לגבי חוק השבות. סתיו שפיר נמצאת במקום הרביעי ברשימה ויש לה בעיה עם ההמנון של מדינת ישראל. מבחינתה, מדובר בשיר גזעני.
סתיו שפיר סירבה להשמעת התקווה, ובכתה כאשר נציגת חד"ש אמרה שאפילו לה אין בעיה עם השמעת ההמנון. שעות לפני ההפגנה, התרחש מאחורי הקלעים ויכוח שהכתיב במידה רבה את אופייה וכמעט פגע במידת ההצלחה שלה.
איציק שמולי, שהפעם הורשה לנאום בעצרת המרכזית, הטיל אולטימטום: ללא דגל ושירת התקווה בסוף העצרת, הסטודנטים לא משתתפים.הדבר הוביל לויכוח עצום, בעיקר בין שמולי לסתיו שפיר, שלקחה את העניין ללב ואיימה לפרוש. "לא היתה לי בעיה עם הדגל, היתה לי בעיה עם 'התקווה'", היא אומרת."לא כל אזרחיה המדינה הם יהודים".המאבק סביב שירת ההמנון העיד על הכיווןשבו ביקש שמולי להוביל את המחאה, וגם על דעתו על חביריו למחאה."זה כבר לא מאבק של אנרכיסטים הזויים או שמאלנים קיצוניים משינקין", אמר בישיבת סטודנטים בסמינרהקיבוצים כמה ימים לפני כן. "זה מאבק של מלח הארץ שנאבק לבנות את העתיד שלו במדינה הזאת". דווקא שרון שחף הייתה בצד של ההמנון הלאומי."אני אשת חד"ש. אני לא שרה את התקווה. אני עומדת, לא שרה. אבל זה לא הזיז לי שישירו את זה בהפגנה. הסטודנטים דרשו את זה כמה שעות לפני ההפגנה, וסתיו התחילה לבכות ולומר שזה שיר גזעני. ממש כעסתי. אמרתי לה 'מה, את חושבת שאת יותר שמאלנית ממני בזה שאת בוכה? "..... "רוטשילד - כרוניקה של מחאה", עמוד 96
את יוסי יונה מעלימים לחלוטין מעיני הציבור עד הבחירות. יותר מזה, התקשורת עושה את מירב המאמצים ליצור דהומניזציה לימין הישראלי.