דר' אורלי אינס, שבהשכלתה הנה דוקטור לסוציולוגיה, עובדת שנים בשילוב עם המשטרה במסגרת פרוייקט 'עיר ללא אלימות וכן, ידועה גם כ-א' שהתלוננה על אונס נגד אחד מהמועמדים למפ"כלות המשטרה, הצהירה במסגרת הרצאה שהעבירה בפני סטודנטים באוניברסיטת בן גוריון, כי "הטיפול בעבירות מין במדינת ישראל הוא
קטסטרופלי".החלטתה שלא להתלונן במשטרה על האונס שעברה מקבלת משנה תוקף לאור השכלתה, היכרותה הקרובה עם המשטרה בזכות עבודתה והכרותה עם התוקף המשמש כבכיר במערכת האכיפה.
אכן, אני נוטה להסכים איתה. זה מתחיל בכך שרבים ממקרי האונס לא מדווחים דווקא בגלל הי
חס כלפי המתלוננת, כפי שבא לידי ביטוי בפרשת קצב, במסגרתה חברי המנגנון שסובב אותו האשימו את המתלוננת הראשונה בכך שהיא מתפרנסת כזונה. טענה זו ודומות לה מעלה שאלות רבות, כדוגמת הרי ידוע שהיא עובדת כמזכירה של הנשיא, למה אדם במשרה כשלה צריך לרדת לזנות כדי להשלים הכנסה? ואיך זה שהמדינה מעסיקה זונה כמזכירה של הנשיא? בנוסף, בהתחשב בעובדה שמעל ל-80% ממקרי האונס נעשים על ידי מכר [המשפט הידוע "לעלות לקפה" אך הוא לא עצר כשהיא הציבה לו גבול והדייט אנס אותה, מצב שיוצר בסופו של דבר מילה שלו כנגד מילה שלה]. עדיין, בהכרעת הדין של משה קצב,
כתבו השופטים כי "גירסת הנאשם היתה שקרית, והוא אינו יכול להתל בתביעה ובבית המשפט ולקפץ מטענה לטענה", ובכך פסקו, כי "הנשיא לשעבר קצב הוא עבריין מין".
מקרה מקביל הנו ההטרדה המינית שבא לידי ביטוי באמצעות ביטויים של
יורם זק, במאי ה'אח הגדול 3' כלפי דנה, ממשתתפות התוכנית. במסגרת אימורותיו, הבמאי ביקש מדנה להתחנן בפני הצופים כטקטיקה להישאר בתוכנית, להגדיל את המחשוף שלה וכן, אמר למיקרופון דברים שהוא מתכנן לעשות לה בחזה עם איבר מינו. דנה טוענת שהיא פמיניסטית ובטוחה בעצמה מבחינה מינית ולכן מתלבשת חשוף. אך אחד בפה ואחד בלב, כיוון שכשנודע לה על הביטויים המשפילים האלו, היא מצהירה בפני התקשורת שהיא לקחה את דבריו של זק בהומור, אם כי מקורות יודעי דבר טוענים שבחדרי חדרים היא דמעה והדבר הוביל לנטישתה את התוכנית. בכל מקרה, תלונה לא הוגשה במשטרה בגין הטרדה מינית של בעל סמכות במסגרת
יחסי העבודה [משתתפי התוכנית מקבלים שכר ומתקיימים יחסי עובד-מעביד בין הבמאי לשחקנים]. גם אם התקיפה מינית או ההטרדה המינית תגיע למצב של תלונה שהוגשה במשטרה, לא תמיד זה יגיע למצב של כתב אישום דווקא בגלל הבעייתיות של מילה כנגד מילה.
קיימת ההנחה המעוותת, כי אישה שהולכת ברחוב או מגיעה לעבודה מטופחת, שמקפידה להתאפר ושלובשת בגדים מחמיאים, צמודים ואפילו חושפניים, מאבדת את הבעלות על גופה ולכן מותר להם לעשות בו כבשלהם, לשרוק לה, להטריד אותה מילולית, לשלוח לה ידיים, להתחיל איתה באופן פוגעני ומעליב ואף להכות ולאנוס אותה כי היא הזמינה את זה. האישה נתפסת כ
מזמינה התנהגות בוטה ופרובוקטיבית והגבר הנו חסר שליטה עצמית שלא יכול לשמור על מוצא פיו, על ידיו ועל אברו בתוך מכנסיו ושבנוי גנטית להפיץ את זרעו ולסמן את הטריטוריה שלו באמצעות אלימות, השתנה ולקיחת בעלות על הנקבה כחלק מהאינסטינקטים המיניים - החייתיים שלו הדורשים ממנו להזדווג בכל מחיר. הרי ברור שתפקידה של האישה הנו להכיל את יצריו של הגבר והיא רכושו של הבעל והאב כפי שמתבטא בחברות פאטריכליות. לפיכך, לא משנה איפה האישה חיה את חייה, באירן או בישראל כחברה מערבית ודמוקרטית, היא נועדה לענות על צרכיו של הגבר בכל מקרה, במיוחד אם הוא נמצא מעליה מבחינה מעמדית. זכותה של אישה לגופה אינה ברורה למין הגברי שאינו מפנים את זכותה ללכת ברחוב ערומה כאוות נפשה, הדבר לא מקנה לאף אחד את הזכות להתעמר בה מילולית, להפגין כלפיה אלימות מילולית ופיזית, לתקוף אותה ולאנוס אותה. למעשה, במקום לחנך את הבנים לא לאנוס, מחנכים את הבנות
לא להאנס.
בתמונה: צדק חברתי
נפוצה הטענה, כי החוק נגד הטרדה מינית הורסת את הרומנטיקה. הייתי עדה לשיחות רבות בקרב גברים שסבבו אותי, מילואימניקים ואזרחים כאחד בשנות ה-30 וה-40 שלהם שהעלו את הטענה הזו כנגד הטרדות מיניות והביעו מורת רוח, כיוון שבוס לא יכול יותר להתחיל עם המזכירה שלו בביטויים כגון "מותק, תכיני לי קפה חם ורטוב", לבקש ממנה לבוא בלבוש חשוף יותר, להגיד לה איך יעביר את האיבר שלו בין שדיה כמו שקרה באח הגדול ואף לגעת בה בנגיעות לא ראויות, כגון נשיקה על השפתיים, צביטה בפטמות מעל לחולצה וליטוף הישבן [שלושת פעולות אלו קרו לי אישית]. נחקק בזכרוני הראיון שנתנו הגשש החיוור לידיעות אחרונות בטענה שהיום, בגלל הרשעת קצב ודמותו שהושחרה "בגלל חיבוק". היום כל חיבוק הופך להטרדה מינית. כנראה שהם לא יודעים להבחין בין החיבוק והנשיקה על השפתיים בו הורשע רמון [הטרדה מינית לכל דבר והתנהגות לא נאותה] לבין עבירות האונס בהן הורשע קצב - תקיפה מינית לכל דבר. האישה אליה מופנים מעשים אלו מרגישה ההפך ממוחמאת ומהכרת תודה עבור ה"מחמאה", אלא מובכת ומושפלת. אם בעבר היא הייתה מחייכת ומתנהגת כ"אסירת תודה", כפי שאותם גברים טוענים, כיום זכותה לטעון להטרדה מינית ומסיבה מוצדקת. יש התנהגות לא ראויה במסגרת יחסי העבודה.
יש גבול בין חיזור להטרדה - לא משנה אם זה מעסיק/עובדת או בין שני עמיתים, ישנן
אמרות לא ראויות, מגע אסור [נשיקה שאינה ידידותית על הלחי וחיבוק לא אבהי באמצעותו המחבק יוצר מגע עם הישבן/החזה של המחובק כפי שב לידי ביטוי במקרה של רמון ויצחק מרדכי]. להסביר לבנאדם מבוגר שאסור לתקוף? איך אנשים רציונלים מגדירים אונס כהטרדה מינית? מדובר בתקיפה! אלימות לכל דבר שגורמת לטראומה בקרב המותקפת. ועדיין, נשים רבות אינן מתלוננות על אונס או הטרדה מינית שעברו, למרות שמספר התלונות גדל בגלל העלייה במודעות, דווקא כי להן יש יותר מה להפסיד, כפי שהפסידה אותה א' ה"זונה", גם כאשר החוקר הראשי הצהיר שהוא מאמין לגרסתה.
מצד שני, אין טעם להיות אופטימיים. אתם מעורים לגבי העונשים שמקבלים עברייני מין בישראל?
פדופילים רצידיביסטים מורשעים ומשוחררים אחרי כמה חודשים בלי טיפול במטרה לתקוף שוב. העונש המגוחך שמקבלים אנסים, עבריינים שהטרידו מינית באמצעות ניצול סמכות בעבודה כמו יצחק מורדכי ורמון, שמסתכם בעבודות שרות ומסר על תנאי. פדופילים מקבלים פחות משנתיים על כל ילד שהם תוקפים, דבר שמונע מהמערכת לטפל בהם כראוי בתוך כותלי בית הסוהר ולא קיימת מערכת שתטפל בהם מחוץ לכותלי הכלא או חוק שבכלל מחייב אותם לקבל טיפול. לכן, במסגרת המחאה החברתית ששוטפת את ישראל לאחרונה, יש טעם לדרוש להגביר את האכיפה והענישה כלפי עברייני מין וכן, לדרוש שתוקם מערכת טיפולית ראויה שתטפל בעברייני המין, טיפול שיעוגן בחוק. לא ראוי לשחרר פדופילים ואנסים רצידיביסטים מבלי שיהיה להם את הכלים להימע מלחזור על העבירה ובכך לסכן את החברה.
לאור המצב שנוצר ועמדת הנחיתות בה נמצאות המתלוננות, גברים לא נמנעים מלהטריד מינית וממשיכים גם לתקוף ולאנוס, החל מפוליטיקאים וכלה במעסיקים, בעלי עסקים, סלב ואנשים מתחום הבידור, התקשורת והכלכלה. כן, גם
בני נוער תוקפים מינית ואונסים - גם במסגרת אונס קבוצתי ועורכים מסיבות סקס. ניתן למצוא שמות כמו
יואב אבן ועמנואל רוזן, חנן גולדבלט,
משה קצב, עופר גלזר, יצחק מרדכי, יורם זק ועוד. יש להרים קול מחאה בכדי לשנות את המצב, לתמוך במוטרדות מינית, בנאנסות, למנוע מגברים להיות בעמדות כח - אם בעבודה ואם כפי שבא לידי ביטוי במגזר החרדי בקוי המהדרין, להחמיר את הענישה ועוד.
