סמינריון בנושא: בחינת המתנגדים לרבי יהודה הנשיא

 

עבודה סמינריונית בנושא : האם אורח חייו והחלטותיו ההלכתיות של רבי יהודה הנשיא עוררו התנגדויות בקרב חכמים בני דורו של הרבי ?
* 19 ביבליוגרפיות לא כולל מקורות ראשוניים המופיעים בהערות שוליים 

תוכן עניינים

מבוא
                                
1 פרק 1 – סקירה ספרותית
2
1 .1 מהם תלמוד ומשנה ?
2

1 .2 קוים לדמותו של רבי יהודה הנשיא
4
1 .3 רבי והמשנה
1 1
פרק 2 – מחלוקות בין רבי יהודה הנשיא ומלומדים
1 5

2 .1 מחלוקות הנוגעות לגינוני הרבי
1 6

2 .1.1 רבי חייא
1 6

2 .1.2 בר קפרא
1 7

2 .1.3 רבי פנחס בן יאיר (רפב"י)
1 8

2 .2 מחלוקות הנוגעות לקביעות הלכתיות של רבי
1 9

2 .1.1 רבי חייא
1 9

2 .1.2 מחלוקת בנושא שנת שבתון ודיני מעשר (בעיקר רפב"י)
2 1

2 .2.3 תעניות י"ז בתמוז וט' באב (ר' אבא בר זבדא)
2 4

2 .2.4 רבי אלעזר בן שמעון (ראב"ש)
2 5

2 .2.5 רבי יוסי בן ר' יהודה
2 5
פרק 3 – דיון ומסקנות
2 9
ביבליוגרפיה
3 2
מקורות ראשוניים ספרות 

מבוא
"מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" 

רבי יהודה הנשיא ידוע גם בכינויו כ'רבי' ו'רבינו הקדוש'. הוא בנו בכורו של רבן שמעון בן גמליאל, צאצאו של הלל הבבלי והמלך דויד. רבי הנו דור חמישי לתנאים ומשמש כנשיא הסנהדרין. בנוסף להיותו גדול בתורה, עורך המשנה ומורה משכמו ומעלה, הוא עמד בראש חכמי הדור והנהיג את העם. לאחר חורבן בית המקדש השני והכינוס ביבנה, עלה החשש כי מידע רב יאבד. לכן, החלו לאסוף עדויות בנוגע למסורות והלכות שנקבעו לפני החורבן, ללקט אותן ולערוך אותן. לקט זה היווה בסיס למסכת עדויות, עליו התבססה בהמשך המישנה. בעבודה זו אנו נערוך ניסיון לבחון את דמותו האדירה של רבי יהודה הנשיא. בעקבות מעמדו הרם, גדולתו בתורה וחוכמתו, השפעתו על בני דורו ועל הדורות הבאים רבה. במסגרת העבודה, אנו ננסה לדון בסייג אחד מיני רבים מתחום פעילותו, כאשר מטרתנו הנה לבחון את תגובותיהם של חכמים בני דורו של רבי להחלטותיו. לפיכך עולה השאלה, האם פעילויותיו של הרבי היו שנויות במחלוקת ועוררו התנגדות בקרב חכמים בני דורו? במידה והתעוררה התנגדות, האם היא ערערה את סמכותו של רבי יהודה כמנהיג?
אנו משערים, כי למרות מעמדו הרם של רבי יהודה הנשיא, קמו מתנגדים לאורח חייו ולהחלטותיו עוד בדורו.
למרות זאת, רבי פעל בכדי לשמר את מוסד הנשיאות ולכן, מעמדו לא התערער. אנו ננסה לבדוק את שאלתנו ולבחון את השערתנו זו באמצעות סקירת מקורות ספרותיים מתאימים.
בפרק הראשון, אנו נגדיר מהו תלמוד ומהי משנה, נציג על קצה המזלג את הפרופיל של הרבי ואף נציג את פועלו בנוגע למשנה. בהמשך, אנו ננסה להציג מחלוקות שונות הנוגעות לקביעותיו של רבי יהודה הנשיא ואשר התגלעו בינו לבין מלומדים נוספים וכן, ננסה לבחון כיצד הוא פעל בעת מחלוקת מלומדת. לבסוף, אנסה להציג דיון בנוגע להשפעת המחלוקת על מעמדו של רבי יהודה הנשיא ושל מוסד הנשיאות.

שביתות רעב מפורסמות בהיסטוריה

שביתות רעב נפוצות בקרב אסירים ועצירים, סקר בקרב רופאי בתי כלא ובתי מעצר בצרפת העלה כי כמעט כולם נתקלים בשובתי רעב וכרבע דיווחו כי נאלצו לטפל בסיבוכים רפואיים עקב שביתות רעב. בכלא שביתת הרעב היא לעתים כלי מאבק אידאולוגי ולרוב אמצעי מחאה על עוולות אישיות ולמען שיפור תנאי המאסר.

גישתה של הצי האמריקאי:
בשנת 2006 אושרה האכלה כפויה של כ200 שובתי רעב במתקן המעצר בגואנטנמו [מתקן המצוי במפרץ בקובה ומנוהל על ידי הצי האמריקאי] כשהאסירים כבולים לשם כך לכיסאות. בשנת 2009 פסק בית משפט פדרלי כי האכלה כפויה זו אינה סותרת את התיקון השמיני לחוקת ארצות הברית האוסר "ענישה אכזרית ובלתי רגילה". יחד עם זאת, שופטים קבעו עדויות המפרטות על שיטות האכלה מכאיבות ושימוש חוזר בצינורות האכלה משומשים ומזוהמים מאסירים אחרים "מטרידות מאוד" והורה לדווח לפרקליטי עצורים על האכלה כפויה בתוך 24 שעות.
עמדת משרד ההגנה האמריקני הייתה שההחלטה אם להאכיל בכוח את העצירים היא צבאית וקביעת שיטת ההאכלה היא רפואית ונתונה לרופאים צבאיים במקום. ארגוני זכויות אדם טוענים, על סמך עדויות אסירים ועורכי דינם, כי ההאכלה שמשה כאמצעי ענישה לכל דבר. דווח על אסירים שהתקשו לדבר בשל פציעות גרון שנגרמו מצינורות ההאכלה. ועל ניסיונות לשבירת השביתה באמצעות שיטות האכלה מכאיבות ומשפילות.

גישתה של טורקיה:
בטורקיה הורה משרד הבריאות במהלך שביתות רעב בבתי כלא בשנת 1996 ובשנת 2000 לרופאי בתי הסוהר להציל חיי שובתים באמצעות האכלה כפויה. ההתאחדות הרפואית הטורקית הצהירה בתגובה כי האכלה כפויה היא הפרה של עקרון "ההסכמה המודעת" ועומדת בסתירה לזכות הסירוב לטיפול רפואי. חילוקי הדעות החריפו עד שבשנת 2001 נתבעה ההתאחדות הרפואית הטורקית בבית המשפט על חריגה מסמכויותיה, בהתערבותה במדיניות הממשלה בבתי הכלא, בית המשפט פסל את התביעה.

גישתה של גרמניה:
החוק בגרמניה מחייב האכלה כפויה של אסיר במקרה של סכנה חמורה לבריאותו ואוסר כפיית טיפול או האכלה במקרים אחרים.

גישת בית המשפט האירופאי לזכויות אדם:
בית המשפט האירופי לזכויות אדם נדרש לסוגיית ההאכלה הכפויה כשדן בטיפול אותו קיבל עציר שובת רעב באוקראינה. הפסיקה קבעה כי "טיפול הניתן בשל צורך בריאותי מנקודת מבט של עקרונות רפואיים מבוססים אינו יכול להחשב, בעקרון, כבלתי אנושי או משפיל". כך מותרת האכלה כפויה אם היא חיונית להצלת חייו של שובת הרעב. הפסיקה הדגישה עם זאת כי הערכת החיוניות של ההאכלה הכפויה צריכה להיעשות משיקולים רפואיים בלבד וכי אסורות שיטות האכלה מייסרות או משפילות וכי אין להאכיל בכפיה כעונש. במקרה הספציפי בו הואכל העציר כשהוא אזוק, מתקן הרחבה מוכנס לפיו וצינור פלסטיק מוחדר לקיבתו נקבע כי ההאכלה הכפויה ניתנת להגדרה כעינוי.

גישתה של בריטניה:
בבריטניה נקבעה ב-1995 פסיקה תקדימית לפיה זכותו של אסיר שפוי לשבות רעב ולסרב להזנה כפויה. האסיר, אף שסבל מהפרעת אישיות, נמצא צלול בדעתו ופסק דין קבע כי אין חובה להאריך את חייו באמצעות האכלה נגד רצונו.

שביתת רעב הייתה צעד נפוץ במהלך המאבק של הסופרג'יסטיות בבריטניה למען זכות הצבעה לנשים .הראשונה שנקטה בו הייתה מריון וולאס-דאנלופ שנאסרה ב-1909 אחרי שהשתתפה בהפגנה בתוך בניין הפרלמנט בה הטביעה כתובת על קירות אחד מאולמות הבניין, נשפטה על השחתת רכוש וסירבה לשלם קנס. היא נכלאה בכלא הולוויי לנשים, ודרשה לקבל מעמד של אסירה פוליטית. כשסורבה הכריזה ב-5 ביולי על שביתת רעב. אחרי 91 שעות צום היא שוחררה לחופשי אחרי שהשלטונות חששו שאם היא תיפגע היא תהפך ל"קדושה מעונה".
בעקבותיה, הפך השימוש בשביתת רעב לכלי נפוץ בקרב הסופרג'יסטיות בבריטניה. אולם הממשלה לא שיחררה את האסירות ובמקום החלה לנקוט בהאכלה כפוייה שהתבצעה בעזרת צינוריות שהוחדרו דרך הפה או האף לקיבה. ההאכלה הכפויה גרמה לסבל רב ולעתים סיבוכים שלה הביאו כנראה למוות. כתוצאה מההד הציבורי שנוצר, נחקק ב-1913 "חוק החתול והעכבר" ששינה את המדיניות. לאסירות הותר לקיים שביתות רעב. כשבריאותן הייתה בסכנה, הן שוחררו באופן זמני, אבל לכשהתאוששו נכלאו מחדש.
ב-1913, כמאה שנה לפני שהתווכחו בישראל על "הזנה בכפייה", אישר הפרלמנט הבריטי את חוק "החתול והעכבר" שאיפשר לשחרר אסירות שובתות רעב ולאסור אותן מיד לאחר שצברו את הקילוגרמים האבודים. לא דובר בחשודות בפעילות חבלנית – אלא בראשונות הסופרז'יסטיות, שהפגינו למען זכות בחירה לנשים. כחודשיים לאחר אישור החוק השליכה את עצמה במחאה אמילי דייויסון מתחת לרגלי סוסיו של המלך גורג' החמישי במהלך מירוץ באפסום, ומותה הפך אותה לסמל למאבק הפמינסטי מאז ועד היום.




בסרטון: תיעוד נדיר של הרגע בו פגעו סוסי המלך בדייויסון במהלך "דרבי אפסום".

הגישה בארצות הברית:
גם בארצות הברית אימצו הסופרג'יסטיות את אמצעי שביתת הרעב במאבקן. אליס פול, שהשתתפה בהפגנות קבועות שנערכו מול הבית הלבן בוושינגטון, נאסרה באוקטובר 1917 בשל "הפרעה לתנועה" ונשפטה ל-7 חודשים. כשהושמה בבידוד פתחה בשביתת רעב, אליה הצטרפו אסירות נוספות. היא לא נשברה למרות האכלה כפוייה, ואף על פי שהועברה למחלקות פסיכיאטריות, ושבתה רעב במשך 22 יום. בנובמבר, אחרי ששביתת הרעב, ויחס בתי הסוהר לסופרג'יסטיות הכלואות עוררו סערה ציבורית, היא ושאר האסירות שוחררו, וזמן קצר אחר כך החלו ההליכים לחקיקת התיקון ה-19.

תראו מי מאיים

נחזור רגע לבריטניה בתקופת המנדט בהודו:
מהטמה גנדי נאסר בשנים 1922, 1930, 1933 ו 1942. בשל מעמדו הציבורי השלטון הבריטי לא רצה שימות בכלא. גנדי ראה בשביתת רעב דרך לא אלימה להעביר מסר: ב-1932 שבת רעב במחאה על חוק בחירות שנתן ייצוג נפרד לבני כת ה"דליט" שגנדי תמך בשילובם הפוליטי וב-1943 שבת רעב שוב בכלא כחלק מהמאבק האנטי-קולוניאלי. נוסף לגנדי שבתו רעב גם אסירים הודים נוספים בהם שניים שצמו 116 ימים: עד 5 באוקטובר 1929.

שביתות רעב של אירים כנגד בריטניה:
שביתת הרעב המפורסמת ביותר הייתה בשנת 1981 בשיא של מאבק אסירי הצבא האירי הרפובליקני הזמני מצפון אירלנד כנגד ההחלטה מ-1976 של השלטונות הבריטים לבטל את המעמד המיוחד שלהם כאסירים פוליטיים.
ב-27 באוקטובר 1980 החלה שביתת רעב ראשונה של שבעה אסירים בכלא מייז בצפון אירלנד, אליה הצטרפו 3 נשים מכלא ארמך. השביתה הופסקה לאחר 53 יום, כשאחד האסירים השובתים היה על סף מוות, והממשלה הבריטית שלחה מסמך בה היו הצעות פשרה. אולם בתחילת 1981 התברר שדרישות האסירים לא נענו בצורה מספקת, וה-IRA החליט לחדש את שביתת הרעב. על מנת להגביר את האפקטיביות שלה הוחלט שהאסירים השובתים לא יתחילו אותה יחד, אלא כל אחד יצטרף אליה כמה ימים לאחר קודמו.
ראשון השובתים היה בובי סנדס שהחל בשביתת הרעב ב-1 במרץ. במשך החודש הצטרפו אליו עוד 3 אסירים. סנדס מת בבית החולים של הכלא ב-5 במאי, לאחר 66 ימי שביתת רעב. ראש הממשלה תאצ'ר הגיבה על מותו בפרלמנט: "מר סנדס היה עבריין מורשע. הוא בחר לקחת את חייו שלו. זוהי בחירה שהארגון שלו לא נתן לרבים מקורבנותיו", והשר אטקינס הוציא הודעה על פיה "סנדס התאבד בהוראת אלו שחשבו שזה יועיל למטרתם שהוא ימות". עם מותו של סאנדס החלו מהומות בצפון אירלנד, ובהלוויתו בבלפסט השתתפו כ-100,000 איש.
בהמשך החודש מתו גם שלושת האסירים שהצטרפו אליו לשביתת הרעב, ובמקומם החלו בהדרגה בשביתת הרעב עוד 19 אסירים. שישה מהם מתו במהלך החודשים יולי ואוגוסט. אולם מסוף חודש יולי דרשו חלק ממשפחות האסירים להעניק לקרוביהם טיפול רפואי, ושביתת הרעב החלה להשבר. לבסוף הוכרז על סיומה ב-3 באוקטובר. השביתה הסתיימה ללא תנאי, אולם לאחריה הממשלה הבריטית מילאה חלק מדרישות המקוריות של השובתים. עם סיום השביתה שני הצדדים טענו שניצחו. הממשלה הבריטית בכך שלא נכנעה לדרישות, וה-IRA על כך שהצליחו בשביתת הרעב לתפוס את תשומת לב דעת הקהל העולמית למאבקם, ולהציג את מרגרט תאצ'ר כדמות נוקשה ואכזרית.

בסרטון: חבריו לנשק של בובי סאנדס יורים בהלווייתו.

בתמונה:ציור קיר בבלפסט עם דמותו של בובי סנדס חבר ה-IRA שנפטר בעקבות שביתת רעב

שביתת רעב בברית המועצות:
בשנת 1972 פתח אנדרי סחרוב בשביתת רעב במהלך ביקורו של ריצ'רד ניקסון במוסקבה כדי להצביע על הסכנה שבמדיניות הדטאנט שהקלה את המתח שבין המערב לגוש הסובייטי מבלי לשנות את אופיו הטוטליטרי של המשטר בברית המועצות.
ובכלל, ההיסטוריה מראה, כי גישתן של ברית המועצות ומדינות שהיו חברות בעברן בברית המועצות, כולל רוסיב כלפי מחבלים אינה ידידותית כלפי העוסקים בטרור.


שביתת רעב בישראל:
במרץ 1983 פרצה שביתת רופאים בישראל בדרישה לשיפור שכרם ותנאי ההעסקה. בחודש יוני, לאחר שהוצאו צווי ריתוק נגד השובתים, פתחו 12 רופאים בשביתת רעב ובתוך 10 ימים הצטרפו כ-3,000 רופאים לצום, שנמשך עד להשגת הסכם עבודה חדש.
מוחמד עלאן הנו פעיל הג'יהאד האיסלאמי בישראל, ארגון טרור לכל דבר ועניין, שנעצר במעצר מנהלי, מאחר ועסק בפעילות טרור כנגד אנשים חפים מפשע בישראל, פעילות שעלתה בחיי אדם רבים. לפי פרסום רשמי של השב"כ, עלאן נעצר ונכלא בעשור הקודם על רקע פעילותו בגיוס מחבלים מתאבדים ובסיוע למבוקשים. ב-18 ביוני, 2015, פתח עלאן בשביתת רעב במחאה על המעצר המנהלי שמטרתו למנוע את המשך פעילות הטרור בעקבות התראות חמות שהתקבלו בנוגע לפעילותו של עלאן.

כרגע בבית חולים ברזילאי קטטה רצינית בין עשרות מבני משפחת המחבל ליהודים והמשטרה עצרה כמובן באופן לא מפתיע יהודים, ביניהם לוחם צנחנים שלחם בצוק איתן, מי שגר באשקלון מוזמן להגיע עם דגלי ישראל ולהבהיר להם שזאת המדינה שלנו.
Posted by ‎(הצל) the shadow‎ on Wednesday, August 26, 2015

הקטטה בין עשרות מבני משפחת המחבל ליהודים בבית חולים ברזילי באשקלון. המשטרה הישראלית עצרה יהודים בלבד וקנסה יהודים נוספים שהניפו את דגלי ישראל. הבחור היהודי שנעצר אתמול אחרי מה שבתקשורת מכנים קטטה בברזילי ולמעשה, הייתה הגנה עצמית מובהקת של בחור שראה איך משפחתו של המחבל עלאן, שמטילה אימה על כל החולים, תוקפים את אביו המאושפז וכמו כל אדם נורמלי התערב ונעצר כמו מחבל . שמו של העצור היהודי הוא ניר מכלוף והוא משוחרר טרי משירות כקצין סיירת צנחנים. אחרי מאמצים רבים הוא שוחרר ממעצר וזה אחרי שמשפחתו הגישה ערעור על הערכת המעצר עד יום ראשון שקיבל מבית המשפט מוקדם יותר. בושה למדינה שככה מתייחסים לטובי בינינו ומכניסים לכלא קצין מצטיין בשביל מחבל מסריח!
הביוגרפיה הפח"עית הרשמית הזו המצויה בידי השב"כ הועלמה כמעט לחלוטין מנחשול הדיווחים התקשורתיים על שביתת הרעב של עלאן. המחבל אושפז לצורך האכלה בכפייה תחת שמירה בבית חולים ברזילי באשקלון. כתבים ורופאים דיווחו בפרטנות על מצבו הרפואי – מפלס ההכרה שלו, סיבולת מעיו, תוחלת חייו. לפעמים היה נדמה שמדובר ביקיר האומה השוכב על ערש דווי, ולא באויב שמעצרו נועד למנוע שפיכת דמי נקיים.
על רקע ההפגנות בין יהודים המתנגדים להפגנות הערבים בכניסה לביה"ח 'ברזילי' באשקלון בשל הימצאותו של האסיר הביטחוני שובת הרעב שם, קיבל תושב העיר כבן 60 דו"ח תנועה על נשיאת דגל ישראל על קטנוע. בסרטון שצילם נראית שוטרת אומרת לו "זה יוצר פרובוקציה לערבים... אתה יכול להיכנס (לבית החולים)- רק בלי הדגל". תושב העיר אמר בתגובה: "אני גאה ששמתי את הדגל. ולא איכפת לי לקבל עוד דו"ח אפילו".
בעקבות הלחץ התקשורתי ובניגוד לאינטרס הציבורי, הפרקליטות הציעה לו שחרור בתמורה להרחקתו מישראל למשך 4 שנים. הוא סרב לכך ולכן, הוסכם לשחררו ממעצר מנהלי ללא תנאי. בעקבות כך, השמירה על מיטתו הופסקה ואזיקיו הורדו.
אחרי שישראל עשתה כל שביכולתה לשמור על חייו של מוחמד עלאן, שלחה אותו לשני בתי חולים ואיימה להזין אותו בכפייה, משפחתו מתכוונת לתבוע את בית חולים ברזילי. העילה? הנזק המוחי שנגרם למחבל ששבת רעב במשך 65 ימים. הגיע הזמן שהמחבלים ייקחו אחריות על המעשים שלהם וישלמו עליהם.

חשיפת הצינור: קיבל דו"ח תנועה כי נסע עם דגל ישראל***על רקע ההפגנות בין יהודים לערבים בכניסה לביה"ח 'ברזילי' באשקלון בשל הימצאותו של האסיר הביטחוני שובת הרעב שם, קיבל תושב העיר כבן 60 דו"ח תנועה על נשיאת דגל ישראל על קטנוע. ***בסרטון שצילם נראית שוטרת אומרת לו "זה יוצר פרובוקציה לערבים... אתה יכול להיכנס (לבית החולים)- רק בלי הדגל". תושב העיר אמר בתגובה: "אני גאה ששמתי את הדגל. ולא איכפת לי לקבל עוד דו"ח אפילו".***מהמשטרה נמסר בתגובה כי: "הסרטון מציג תמונה חלקית של האירוע. משטרת ישראל מרשה הנפת דגלי ישראל בכל מקום".
Posted by ‎ערוץ 10 Channel10‎ on Monday, August 17, 2015

בניגוד לכך, דנית כהן היא אמא לילד בן 5 ובהריון עם תאומים. דנית שובתת רעב כבר 3 שבועות מול בית הדין הרבני. דנית אמא מדהימה לילד מקסים ונושאת ברחמה תאומים. היא שובתת רעב מכיוון שמזה 3 שבועות לא ראתה את בנה, הוא נלקח ממנה על ידי בית הדין הרבני שהעביר משמורת הסיבה: דנית לא דתיה מספיק בעבור הרבנים. ברשות דנית תמונות קשות של בנה ,פצוע. לדבריה האב היכה אותו מכיוון שלא רצה ללכת אליו וכן, הקלטות שבהן הילד מספר שאבא מרביץ לו.
דנית, שלדעת כל הגורמים היא אמא ראויה ומדהימה, נכלאה במלתעות הרבנות. בבית הדין הרבני יושבים רבנים שחורצים גורלות של נשים וילדים בסמכות שמזמן היתה צריכה להימנע מהם ומועברת לבית הדין לענייני משפחה בישראל. רבים בישראל קוראים לסגור את מוסד בית הדין הרבני. יש הקלטות של פקידת סעד שדורשת מדנית לתלוש את הילד שמסרב לעזוב אותה וללכת. עם זאת, הסיפור שלה אינו עושה כותרות בתקשורת הישראלית. כנראה שחשוב יותר לאפשר למחבל להמשיך לרצוח יהודים נוספים.

סיפור עם מוסר השכל לקראת 9 באב

תשעה באב, שנת 2015 למניינם, התרחש ביום שבת השנה. לכן, ביום י' אב תשע"ה עם ישראל אבל על חורבן בית המקדש, ומדינת ישראל לא מאפשרת ליהודים לעלות באופן חופשי למקום המקדש שבריבונותה. קריאת שמע בהר הבית מובילה למעצר. 
12 שנים לאחר תשעה באב שנת 70 לספירתם, החליט דומיטיאנוס לתת מתנה לאחיו, טיטוס, הקיסר הרומי - שער ענק שנבנה לא רחוק מהקולוסיאום. בשער תבליטים רבים המתארים את מצעד הניצחון של הרומים ואת גדולתו של אחיו - טיטוס שהחריב את בית המקדש. אחד התבליטים מראה את החיילים הרומים נושאים על גבם שלל מבית המקדש ומעל לכולם בולטת המנורה. הרומאים לקחו את המנורה שהייתה הסמל לעצמאות היהודים, והובילו אותה כל הדרך מישראל עד לרומא כדי להראות לעולם כיצד הם מבזים את היהודים האלה שקוראים לעצמם "עם הנצח".
60 שנה לאחר מכן, הגיע קיסר אחר לישראל, אדריאנוס, והחליט שלקחת את הסמל זה לא מספיק וצריך גם לקחת את השם.הקיסר החליט לשנות את שם האזור מ"פרובינקת יהודה" ל"פרובינקת פלשתינה". השם פלשתינה או באנגלית Palestine משמר יותר מכל את הרצון למחוק את השם הקודם, את הרצון למחוק את הזהות היהודית. אין מבין אומות העולם אפילו אומה אחת ששמה מתחיל באות שלא קיימת בשפתה. כך, למעשה, ה-"P" הפכה ל-"F".
אגב, השכנים מסביב יודעים את זה: לכל מדינה בסביבתנו יש שם עם משמעות מילולית (מצרים: שטח. ישראל: ישר אל איראן: אצולה. עיראק: חוף..) ורק לפלסטינים יש שם חלול ממשמעות. שם שלמען האמת, נוגד את האיסלאם בגלל המוטיב הרומאי - אלילי שבו.
כמעט 2000 שנים חלפו. איפה האימפריה הרומית ואיפה אנחנו?
היום, תשעה באב שנת התשע"ה. חלקנו צמים וחלקנו לא. אבל לכולנו זה לא יום שמח. זה יום עצוב כי השנאה ניצחה. כי לפני המון שנים היו מחלוקות, והקרעים בין החברה גדלו. כי במקום לסלוח שמרו טינה. במקום לאהוב ריכלו מאחור. גם היום אנחנו מלאים במחלוקות. אבל הנה לנו יום של תזכורת למה שהשנאה יכולה לגרום.
בתשעה באב נאסר לימוד תורה, משום שלימוד התורה משמח את הלב והיום הוא יום של אבל. אבל לכלל יש כמה חריגים. הבולט שבהם הוא "אגדות החורבן" המכונסות במסכת גיטין שבגמרא. האגדה הידועה מכל היא זו של קמצא ובר קמצא.
ירושלמי עשיר ערך סעודה לחבריו וביקש להזמין אליה את חברו קמצא. שליחו התבלבל והזמין בטעות את בר קמצא, יריבו של בעל הבית. בר קמצא החליט להגיע לסעודה (אולי משום שהניח שהמארח מבקש להשלים עמו).
המארח המופתע דרש ממנו לקום וללכת. בר קמצא ביקש להימנע מן המחזה המשפיל והציע לשלם על מנתו. המארח סירב. בר קמצא הציע לשלם את מחצית העלות של הסעודה כולה וגם הפעם המארח סירב. בניסיון אחרון להעביר את רוע הגזירה הציע בר קמצא לשלם עבור הסעודה כולה. המארח סירב בשלישית והוציא את האורח הבלתי רצוי בכוח.
הגמרא מספרת שבר קמצא כעס על המכובדים שהיו עדים לאירוע ולא מחו ועל כן הלך לקיסר וסיפר שהיהודים מורדים בו. בחלקו השני של הסיפור הקיסר בוחן את נאמנות היהודים, בר קמצא מכשיל אותם, והקיסר הזועם יוצא למסע שבסופו חרב הבית השני.
הסיפור הזה חשוב להבנת נפש האדם גם אם נוציא מתוכו לגמרי את המימד הלאומי והדתי. הוא מלמד אותנו שני דברים:
(1) מה עוצמתה של נקמנות אנושית;
(2) מה מניע נקמנות כזו. על עוצמתה של הנקמנות ניתן ללמוד לא רק מכך שבר קמצא הלך לקיסר והאשים את יריביו בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים (בגידה), אלא גם מכך שכאשר הקיסר ניסה לברר את העובדות, בר קמצא "שיבש הליכי משפט" על מנת להפלילם: הוא הציע לקיסר לבחון את נאמנות היהודים על ידי העברת הוראה קיסרית להקריב קורבן, ובמו ידיו הטיל מום בעגל ששלח הקיסר על מנת לעשותו פסול להקרבה ולהציג את היהודים כמי שמפרים את אותה ההוראה. 
בקיצור ולעניין, הוא לא רק "התחיל במצווה" על ידי ההלשנה, אלא ממש יצא מגדרו כדי להבטיח את הנקמה.
אבל המרכיב החשוב ביותר של הסיפור נוגע למניע. הגמרא מדגישה שמה שעצבן את בר קמצא יותר מכל לא היו הטעות הטפשית של השליח, או אפילו גסות הרוח המזעזעת של בעל הבית. הדבר שהסעיר את בר קמצא והובילו להפיק סרט עתיר-ניצבים בסגנון קופולה - הייתה דווקא שתיקת המכובדים שחזו בהשפלתו ולא נקפו אצבע (הסרט "הסנדק" מתחיל בדיוק על אותו עיקרון).
אולי אתה ימני ואתה ממש לא מסכים אם השמאל. זה בסדר. אולי אתה חילוני ואתה ממש לא מסכים עם החרדי. זה בסדר. אולי אתה יהודי ואתה ממש לא מסכים עם הערבי. זה בסדר. זה הגיוני לא להסכים. לכל אחד יש דעה שונה. אבל אל תשנאו. אל תרכלו. אל תקללו. תנסו לראות את הבנאדם מאחורי הדעות שלו. קודם כל בנאדם. אל תפסלו אדם כי הוא שונה ממכם. תבינו שתסלחו לאדם שעשה לכם עוול זה יעשה לכם קל יותר בלב. תנסו לא לפגוע. הרי מה שווה רכילות עסיסית מול לב שבור של מישהו? תאהבו. תחבקו. תאמרו מילים שבונות ולא הורסות ותראו כמה כח ועוצמה יש במילים שלכם. 
בעקבות צום תשעה באב ויום חורבן שני בתי המקדש הגיעו מאות יהודים, חילונים ודתיים על מנת לעלות להר הבית, מקום בית המקדש. במקביל, התכוננו עשרות ערבים להפר את השקט בהר ולמנוע מהיהודים לעלות. המשטרה התמודדה עמם חלקית. משטרת ישראל התחשבה ביום החשוב ושינתה מעט את הנהלים. היא הגדילה את כמות הנכנסים, ואפשרה ל 30 יהודים לעלות יחד בקבוצה, יותר ממה שהיה בחצי השנה האחרונה. בנוסף, אפשרה המשטרה לשר החקלאות, השר ח"כ אורי אריאל, לעלות להר הבית בניגוד לנוהל בחצי השנה האחרונה שלא אפשר לחברי כנסת כניסה להר. המשטרה אף פירסמה פרסום לא רשמי כי מעכשיו יוכלו להכנס להר הבית חברי כנסת שירצו בכך.
מנגד עדיין המשיכה משטרת ישראל להגביל את גודל קבוצות היהודים וזמני כניסתם בעוד שערבים מסתובבים בהר באופן חופשי, וכן עליית היהודים להר הבית הופסקה החל מהשעה 9 וחצי לטובת כניסה ויציאה מיידית משער השלשלת. הבוקר נעצרו על ידי המשטרה בהר מספר יהודים ללא שום סיבה. ביניהם, אדם שקרא 'שמע ישראל' ואדם שרצה לעלות להר הבית עם תפילין. כל זאת ברקע התבטאות נשיא המדינה על חופש דת ליהודים בהר הבית.  החורבן מתחיל בקרבנו. בגללנו.



מוסר ההשכל חשוב מאוד. לפעמים מחדל של קולקטיב - חוסר מעש המבטא חוסר אכפתיות - אל נוכח מעשה עוול, הוא לא רק גרוע יותר ממעשה העוול עצמו, אלא אף נתפס כגרוע יותר בעיני קורבנו. בסיפורי התלמוד והגמרא דנים הרבה בעניין הזה, גם סיפורו של יפתח הגלעדי, שהעלה לקורבן את בתו והכהן הגדול שלא נקף אצבע למנוע זאת. אחריות קולקטיבית היא דבר חשוב בחברה.
אני מניחה שמכאן אתם יכולים להמשיך לבד. צום מועיל.