ראיון עבודה עם מוסר השכל

#ראיון_עבודה____

בחור צעיר אחד הגיש בקשה לראיון עבודה באחת מהחברות הגדולות.הוא הצליח לעבור את הראיונות הראשונים ונותר לו רק הראיון הסופי עם מנהל החברה.
 המנהל קרא את קורות חייו של המרואיין והתרשם מאוד!
 בראיון, שאל המנהל: "האם יש לך מלגת לימודים?"
 ‏"לא", ענה הבחור.
 ‏"אביך שילם על הלימודים?" שאל המנהל.
 ‏"כן", ענה הבחור
 ‏"היכן עובד אביך?" שאל
 ‏"אבי נפח!" אמר
 ‏המנהל ביקש שיראה לו את כפות ידיו.
 ‏ידיו היו רכות וללא רבב.
 ‏"האם כבר עזרת לאביך בעבודתו?" שאל המנהל
 ‏והצעיר ענה: "לא. הורי תמיד עודדו אותי ללמוד ולקרוא הרבה ספרים. בנוסף, הוא עושה את העבודה הרבה יותר טוב ממני!"
 ‏ ואז, אמר המנהל: "יש לי בקשה אליך. לך היום הביתה... רחץ את ידי אביך וחזור אלי מחר בבוקר."
 ‏הבחור, שראה שיש סיכוי גדול שיקבל את העבודה, קיבל את הבקשה.
 ‏כשהגיע הביתה שאל את אביו אם ירשה לו לרחוץ את ידיו.
 ‏האב חשב שהשאלה מוזרה, אבל הסכים והראה לבנו את ידיו.
 ‏הבן רחץ את ידיו של אביו באיטיות. זו היתה הפעם הראשונה שהוא הבחין שידי אביו היו כל כך מקומטות ומלאות בצלקות.
 ‏חלק מהמכות היו כל כך עמוקות שהאב הרגיש כאב כשבן נגע בהן.
 ‏זו היתה הפעם הראשונה שהבחור הבין מה היתה משמעות עבודת כפיו של אביו כדי שהוא יוכל לשלם את לימודיו של בנו.
 ‏הצלקות בידיו של אביו היו המחיר שהיא שילם על חינוכו, בית ספרו ועתידו!
 ‏מיד לאחר סיום נקיון ידיו, הלך הצעיר לנקות את הסדנה של אביו.
 ‏באותו הלילה האב והבן שוחחו ממושכות.
 ‏למחרת בבוקר, חזר הבחור למשרד המנהל.
 ‏המנהל ראה שעיני הבחור מלאו בדמעות ושאל אותו: "תוכל לספר לי מה קרה ומה למדת אתמול בביתך?"
 ‏"רחצתי את ידי אבי וניקיתי את סדנתו.
 ‏עכשיו אני מבין יותר, שללא הורי, לא הייתי כאן ולא הייתי מי שאני היום.
 ‏כשעזרתי לאבי הבנתי כמה קושי ומאמץ נדרשו לעשות מה שעשו עבורי.
 ‏עוד הבנתי, את החשיבות להעריך ולעזור למשפחתי."
 ‏אמר המנהל: "זה מה שאני מחפש בצוות שלי. אני רוצה להעסיק אנשים שמסוגלים להעריך עזרה לזולת. אנשים שיכירו בעבודתו של השני ואנשים שמטרתם היחידה בחיים *לא* תהיה כסף... התקבלת לעבודה!"

ילדים שיש להם כל מה שהם רוצים, הופכים לשחצנים וללא שמץ של מושג בהערכת הדברים.
ההורים שמגנים על ילדיהם בכל, מתוך אהבה, לא שמים לב שהם עלולים להרוס את הערכים הטובים שלהם.
לאחר סיום הארוחה, הניחו לילדיכם להדיח את הכלים. חלקו את מטלות הבית בין בני המשפחה. למדו את ילדיכם להעריך את המאמץ של האנשים, להכיר את הקשיים בעולם וללמוד את היכולת לעבוד עם אנשים אחרים.

אם אהבתם שתפו תעבירו הלאה את המסר:)

רוחות של סליחה

גמר חתימה טובה! עשו סקר בין אנשים רבים בעולם המערבי ושאלו מהן שלוש המילים החשובות ביותר בזוגיות?
התשובות לא היו " אני אוהב אותך" או "את\ה נראה\ית טוב ". התשובה הייתה ששלוש המילים החשובות ביותר בזוגיות הן:
"אני מבקש/ת סליחה".
יום הכפורים הוא יום של רוממות נפש ושמחה גדולה .יום הכפורים אינו יום אבל או יום צער. אין בו עצבות ואין בו דיכאון, שכן אלה גורמים לאור להסתלק. לסיגופי הגוף ביום כיפור מטרה אחת: התעלות, התרוממות, הזדככות ודבקות. הצום מלשון צמצום, לצמצם את הרצון לקבל לעצמנו בלבד כידי להתנתק מהגוף ולהתקרב לנשמה.
יום הכיפורים חל בחודש תשרי שהינו החודש בו מתחילה השנה. חודש תשרי הינו החודש בו חל ראש השנה ובו נברא האדם.התכונה המייחדת את תשרי היא המישוש. חוש המישוש ב ג ו ף מאפשר לאדם למשש את הדבר עצמו בשונה מחושים אחרים. חוש המישוש בנפש מאפשר לאדם למשש את מעשיו. יש הבדל בין "לפשפש" במעשים, כלומר, לחפש את מה שלא בסדר, לבין "למשמש" במעשים, כלומר, איך לשפר ולשדרג מעשים שכבר קיימים. חוש המישוש בגוף יכול להפיל את האדם לעולם התאוות אם הופכים אותו למטרה. חוש המישוש בנפש יכול לקרב את האדם למטרת החיים - לאפשר לאדם שירגיש את הבורא בליבו .
חז"ל הסבירו שיום הכיפורים מכפר רק על עבירות שבין אדם למקום, אך בעבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר – זה באחריותנו האישית.
ערב יום הכיפורים זה הזמן בו נוהגים לבקש סליחה מבני ביתנו הקרובים:
דבר ראשון מבקש האדם סליחה מאביו ואמו.
אם הילדים לא בקשו סליחה מההורים, ההורים יאמרו באהבה לילדיהם " אם היו מקומות שהרגשתם שהתנהגתם לא נכון כלפינו אנחנו מוחלים וסולחים לכם . מהיום מתחילים דף חדש".
הבעל יבקש מחילה מאשתו והאישה מבעלה, על כל מה שהתנהג אליה לא כשורה ופגע בה במהלך השנה.
כל אדם בבואו לבית הכנסת להתפלל יאמר בינו לבין עצמו: "הריני מוחל וסולח לכל אחד ואחד מישראל, בין איש בין אישה, בין קטן בין גדול, בין שחטא לי בממוני בין שחטא לי בגופי, בין שחטא בכבודי, בין באונס בין ברצון, בין בשוגג בין במזיד, בין בגלגול זה ובין בגלגולים אחרים. והריני מוחל להם מחילה שלמה מעתה ועד עולם" (סימן תר"ו כף החיים) מספרים על שני חברים שהלכו יחד במדבר.
במהלך המסע, החל להתעורר בין השניים ויכוח סוער וחבר אחד סטר על לחיו של החבר השני. החבר שקיבל את הסטירה לא החזיר מכה ולא אמר מילה רעה. במקום זה הוא הרים מקל וכתב על החול:

היום, החבר הכי טוב שלי סטר לי בפרצוף!

השניים המשיכו במסעם, עד שמצאו נווה מדבר והחליטו לטבול בו. החבר האחד נכנס למים ושכשך בהם בלי בעיה ואילו החבר השני, שקיבל את הסטירה, נסחף לאיזור של מים עמוקים והחל לטבוע.
חברו מיהר לשחות לעברו ולמשות אותו אל הגדה. לאחר שהתאושש, חרט החבר על האבן הקרובה:

היום החבר הכי טוב שלי הציל את חיי!

החבר שסטר והציל מטביעה, הסתכל בו בפליאה ושאל:
אחרי שפגעתי בך כתבת בחול ועכשיו אתה חורט על אבן - למה?
הסתכל עליו החבר השני וענה: כשמישהו פוגע בנו אנחנו צריכים לכתוב את זה על חול כדי שרוחות של סליחה יוכלו למחוק מה שהיה, אבל כשמשהו טוב קורה או כשמישהו עושה עבורינו דבר נפלא, עלינו לחרוט זאת באבן כך ששום רוח לא תוכל לטשטש את זה
מי ייתן ונלמד לכתוב את שעל ליבנו בחול ולגלף את אושרנו באבן.
מי ייתן ורוחות של סליחה יוכלו למחוק עקיבות ישנות בחול, ולאפשר לנו לצעוד בבטחה בדרך טובה וחדשה!
גמר חתימה טובה!

סיפור חזק ליום הכיפורים סליחה באיחור מאת: זוהרת כהן,

הם היו חברים טובים, פעם.
פעם... הוא ניסה להיזכר מתי.
מים רבים עברו מאז בנהר השכונתי, זה בטוח.
...
הוא נזכר כשהם הכירו, ביום הראשון בפנימייה.
היה לו חיוך משגע, והוא עזר לו לסחוב את הדברים.
"אתה לא נוגע במזוודות, אתה שומע?", אמר לו בחיוך.
הוא היה קטנצ'יק, וחברו היה כזה גברתן.
הם דברו בלילה, בחצר, על המטרות שלהם בחיים,
ולראשונה מצא אדם שבאמת הבין אותו,
והתמלא בתחושה של אושר.
היו אלה ימים יפים...
אבל מים רבים עברו מאז,
והמון דברים מלוכלכים ביחד איתם,
מרביתם באשמתו.
עכשיו הם כבר לא נקראים חברים.
הם אפילו נקראים... יריבים.
הוא לא רצה להתוודות -
אבל הוא התגעגע, אוהו התגעגע.
פעם נסע עד לדרום, ועמד מול דלת ביתו
במטרה לבקש סליחה.
הוא בא לנקוש, ונעצר.
בא לנקוש, ונעצר.
אנשים עושים כל-כך הרבה טעויות בחייהם,
והדבר המינימאלי שנדרש מהם הוא להתנצל.
הוא מעולם לא ידע שזה כל-כך קשה,
זה הכריח אותו להתוודע לכישלון שלו,
ולהודות כמה הוא היה מושחת.
לבסוף הסתובב וחזר בחזרה לעירו בנסיעה דוממת,
כשהוא נוהג מאחורי מכונית שהזכירה לו:
"חבר, אתה חסר".
הוא תהה עד מתי ימשך משחק הכבוד הטיפשי הזה,
ולמה, לכל הרוחות, הוא עדיין משתתף בו.
יום אחד החליט שדיי, זהו, הגיע הזמן להפסיק.
ולראשונה בחייו באמת נקש בדלת.
אישה צעירה פתחה לו את הדלת ושאלה לשמו.
הוא אמר לה.
"בעלי השאיר לך פתק", אמרה.
הוא פתח אותו: "חבר יקר,
דע לך כי למרות הריב בנינו - מעולם לא חדלתי מלאהוב אותך,
אבל רציתי שאתה תהיה זה שיעשה את הצעד הראשון, שתכיר בטעותך... הייתי אידיוט.
וכשבאת פעם קודמת, ראיתי אותך מבעד לחלון,
התפללתי שתדפוק ולא דפקת.
כשהסתובבת- רציתי לצרוח ולא הייתי מסוגל. הייתי קפוא.
ואתה הלכת לך, משאיר חלל בלבי.
אם אתה קורא מכתב זה- סימן הוא שהגעת שוב,
רציתי רק שתדע כי סלחתי."
"מתי בעלך חוזר?", הוא שאל אותה, "יש לי זמן לחכות".
"בעלי?", היא גיחכה גיחוך מריר כזה, בלתי ברור.
"בעלי נפטר. הפתק היה בצוואתו".

סיפור עם מוסר השכל - " הקפה של אלוהים "

סיפור - " הקפה של אלוהים "
---------------------------------------
קבוצת בוגרי אוניברסיטה מבוססים היטב במקצועם נפגשו בביתו של הפרופסור הזקן שלהם.
השיחה במהרה השתנתה לקיטורים על הלחץ בעבודה ובחיים.
הפרופסור הלך למטבחו להכין להם קפה וחזר עם מגש עמוס בכל מיני סוגי ספלים: מחרסינה, פלסטיק, זכוכית, קריסטל, חלק פשוטים למראה, חלק יקרים, חלק מעולים הוא הציע להם למזוג לעצמם את הקפה.
כאשר כל הסטודנטים-לשעבר ישבו עם ספלי הקפה בידיהם אמר הפרופסור: "אם שמתם לב, כל הספלים הנראים יקרים נלקחו על ידכם ולא השתמשתם בפשוטים ובזולים. "
"אמנם זה אך טבעי שתרצו את הטוב ביותר לעצמכם, אבל זהו המקור לבעיות שלכם וללחץ. תהיו בטוחים שהספל לא מוסיף איכות לקפה. ברוב המקרים הוא רק יותר יקר ובמקרים מסוימים הספל אף מסתיר את מה שאנחנו שותים. מה שכולכם באמת רציתם זה את הקפה, לא את הספל אך במודע הלכתם על הספלים הטובים ביותר....ואז התחלתם להסתכל על ספליהם של חבריכם.
תחשבו על זה כך: * החיים הם הקפה.
* העבודה, הכסף, והמעמד בחברה – הם הספלים. אלו הם רק כלים להחזיק ולהכיל את החיים וסוג הספל שיש לנו לא מגדיר ולא משנה את איכות החיים שאנו חיים.
לעיתים, בהתמקדות רק על הספל אנו לא מצליחים ליהנות מהקפה שהאל מעניק לנו. אלוהים מבשל לנו את הקפה, לא את הספלים... תיהנו מהקפה שלכם! לאנשים המאושרים ביותר אין את הכי טוב מהכול. הם רק מוציאים את המקסימום מהכול.
חיו בפשטות. אהבו בנדיבות. היו מאד אכפתיים. דברו בנועם. השאירו את השאר לאלוהים.

סיפור עם מוסר השכל לקראת 9 באב

תשעה באב, שנת 2015 למניינם, התרחש ביום שבת השנה. לכן, ביום י' אב תשע"ה עם ישראל אבל על חורבן בית המקדש, ומדינת ישראל לא מאפשרת ליהודים לעלות באופן חופשי למקום המקדש שבריבונותה. קריאת שמע בהר הבית מובילה למעצר. 
12 שנים לאחר תשעה באב שנת 70 לספירתם, החליט דומיטיאנוס לתת מתנה לאחיו, טיטוס, הקיסר הרומי - שער ענק שנבנה לא רחוק מהקולוסיאום. בשער תבליטים רבים המתארים את מצעד הניצחון של הרומים ואת גדולתו של אחיו - טיטוס שהחריב את בית המקדש. אחד התבליטים מראה את החיילים הרומים נושאים על גבם שלל מבית המקדש ומעל לכולם בולטת המנורה. הרומאים לקחו את המנורה שהייתה הסמל לעצמאות היהודים, והובילו אותה כל הדרך מישראל עד לרומא כדי להראות לעולם כיצד הם מבזים את היהודים האלה שקוראים לעצמם "עם הנצח".
60 שנה לאחר מכן, הגיע קיסר אחר לישראל, אדריאנוס, והחליט שלקחת את הסמל זה לא מספיק וצריך גם לקחת את השם.הקיסר החליט לשנות את שם האזור מ"פרובינקת יהודה" ל"פרובינקת פלשתינה". השם פלשתינה או באנגלית Palestine משמר יותר מכל את הרצון למחוק את השם הקודם, את הרצון למחוק את הזהות היהודית. אין מבין אומות העולם אפילו אומה אחת ששמה מתחיל באות שלא קיימת בשפתה. כך, למעשה, ה-"P" הפכה ל-"F".
אגב, השכנים מסביב יודעים את זה: לכל מדינה בסביבתנו יש שם עם משמעות מילולית (מצרים: שטח. ישראל: ישר אל איראן: אצולה. עיראק: חוף..) ורק לפלסטינים יש שם חלול ממשמעות. שם שלמען האמת, נוגד את האיסלאם בגלל המוטיב הרומאי - אלילי שבו.
כמעט 2000 שנים חלפו. איפה האימפריה הרומית ואיפה אנחנו?
היום, תשעה באב שנת התשע"ה. חלקנו צמים וחלקנו לא. אבל לכולנו זה לא יום שמח. זה יום עצוב כי השנאה ניצחה. כי לפני המון שנים היו מחלוקות, והקרעים בין החברה גדלו. כי במקום לסלוח שמרו טינה. במקום לאהוב ריכלו מאחור. גם היום אנחנו מלאים במחלוקות. אבל הנה לנו יום של תזכורת למה שהשנאה יכולה לגרום.
בתשעה באב נאסר לימוד תורה, משום שלימוד התורה משמח את הלב והיום הוא יום של אבל. אבל לכלל יש כמה חריגים. הבולט שבהם הוא "אגדות החורבן" המכונסות במסכת גיטין שבגמרא. האגדה הידועה מכל היא זו של קמצא ובר קמצא.
ירושלמי עשיר ערך סעודה לחבריו וביקש להזמין אליה את חברו קמצא. שליחו התבלבל והזמין בטעות את בר קמצא, יריבו של בעל הבית. בר קמצא החליט להגיע לסעודה (אולי משום שהניח שהמארח מבקש להשלים עמו).
המארח המופתע דרש ממנו לקום וללכת. בר קמצא ביקש להימנע מן המחזה המשפיל והציע לשלם על מנתו. המארח סירב. בר קמצא הציע לשלם את מחצית העלות של הסעודה כולה וגם הפעם המארח סירב. בניסיון אחרון להעביר את רוע הגזירה הציע בר קמצא לשלם עבור הסעודה כולה. המארח סירב בשלישית והוציא את האורח הבלתי רצוי בכוח.
הגמרא מספרת שבר קמצא כעס על המכובדים שהיו עדים לאירוע ולא מחו ועל כן הלך לקיסר וסיפר שהיהודים מורדים בו. בחלקו השני של הסיפור הקיסר בוחן את נאמנות היהודים, בר קמצא מכשיל אותם, והקיסר הזועם יוצא למסע שבסופו חרב הבית השני.
הסיפור הזה חשוב להבנת נפש האדם גם אם נוציא מתוכו לגמרי את המימד הלאומי והדתי. הוא מלמד אותנו שני דברים:
(1) מה עוצמתה של נקמנות אנושית;
(2) מה מניע נקמנות כזו. על עוצמתה של הנקמנות ניתן ללמוד לא רק מכך שבר קמצא הלך לקיסר והאשים את יריביו בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים (בגידה), אלא גם מכך שכאשר הקיסר ניסה לברר את העובדות, בר קמצא "שיבש הליכי משפט" על מנת להפלילם: הוא הציע לקיסר לבחון את נאמנות היהודים על ידי העברת הוראה קיסרית להקריב קורבן, ובמו ידיו הטיל מום בעגל ששלח הקיסר על מנת לעשותו פסול להקרבה ולהציג את היהודים כמי שמפרים את אותה ההוראה. 
בקיצור ולעניין, הוא לא רק "התחיל במצווה" על ידי ההלשנה, אלא ממש יצא מגדרו כדי להבטיח את הנקמה.
אבל המרכיב החשוב ביותר של הסיפור נוגע למניע. הגמרא מדגישה שמה שעצבן את בר קמצא יותר מכל לא היו הטעות הטפשית של השליח, או אפילו גסות הרוח המזעזעת של בעל הבית. הדבר שהסעיר את בר קמצא והובילו להפיק סרט עתיר-ניצבים בסגנון קופולה - הייתה דווקא שתיקת המכובדים שחזו בהשפלתו ולא נקפו אצבע (הסרט "הסנדק" מתחיל בדיוק על אותו עיקרון).
אולי אתה ימני ואתה ממש לא מסכים אם השמאל. זה בסדר. אולי אתה חילוני ואתה ממש לא מסכים עם החרדי. זה בסדר. אולי אתה יהודי ואתה ממש לא מסכים עם הערבי. זה בסדר. זה הגיוני לא להסכים. לכל אחד יש דעה שונה. אבל אל תשנאו. אל תרכלו. אל תקללו. תנסו לראות את הבנאדם מאחורי הדעות שלו. קודם כל בנאדם. אל תפסלו אדם כי הוא שונה ממכם. תבינו שתסלחו לאדם שעשה לכם עוול זה יעשה לכם קל יותר בלב. תנסו לא לפגוע. הרי מה שווה רכילות עסיסית מול לב שבור של מישהו? תאהבו. תחבקו. תאמרו מילים שבונות ולא הורסות ותראו כמה כח ועוצמה יש במילים שלכם. 
בעקבות צום תשעה באב ויום חורבן שני בתי המקדש הגיעו מאות יהודים, חילונים ודתיים על מנת לעלות להר הבית, מקום בית המקדש. במקביל, התכוננו עשרות ערבים להפר את השקט בהר ולמנוע מהיהודים לעלות. המשטרה התמודדה עמם חלקית. משטרת ישראל התחשבה ביום החשוב ושינתה מעט את הנהלים. היא הגדילה את כמות הנכנסים, ואפשרה ל 30 יהודים לעלות יחד בקבוצה, יותר ממה שהיה בחצי השנה האחרונה. בנוסף, אפשרה המשטרה לשר החקלאות, השר ח"כ אורי אריאל, לעלות להר הבית בניגוד לנוהל בחצי השנה האחרונה שלא אפשר לחברי כנסת כניסה להר. המשטרה אף פירסמה פרסום לא רשמי כי מעכשיו יוכלו להכנס להר הבית חברי כנסת שירצו בכך.
מנגד עדיין המשיכה משטרת ישראל להגביל את גודל קבוצות היהודים וזמני כניסתם בעוד שערבים מסתובבים בהר באופן חופשי, וכן עליית היהודים להר הבית הופסקה החל מהשעה 9 וחצי לטובת כניסה ויציאה מיידית משער השלשלת. הבוקר נעצרו על ידי המשטרה בהר מספר יהודים ללא שום סיבה. ביניהם, אדם שקרא 'שמע ישראל' ואדם שרצה לעלות להר הבית עם תפילין. כל זאת ברקע התבטאות נשיא המדינה על חופש דת ליהודים בהר הבית.  החורבן מתחיל בקרבנו. בגללנו.



מוסר ההשכל חשוב מאוד. לפעמים מחדל של קולקטיב - חוסר מעש המבטא חוסר אכפתיות - אל נוכח מעשה עוול, הוא לא רק גרוע יותר ממעשה העוול עצמו, אלא אף נתפס כגרוע יותר בעיני קורבנו. בסיפורי התלמוד והגמרא דנים הרבה בעניין הזה, גם סיפורו של יפתח הגלעדי, שהעלה לקורבן את בתו והכהן הגדול שלא נקף אצבע למנוע זאת. אחריות קולקטיבית היא דבר חשוב בחברה.
אני מניחה שמכאן אתם יכולים להמשיך לבד. צום מועיל.

סיפור עם מוסר השכל למהנדסי תעשייה וניהול, סטודנטים לתע"ונ ותפ"י, מנהל עסקים ומהנדסים בכלל

מנכ"ל מפעל השקיע 8 מליון דולר ושכר צוות מהנדסים כדי לפתור בעיה בפס הייצור, אבל הפתרון הפשוט הפתיע את כולם, מלבד את צוות המהנדסים.

למפעל המייצר משחות שיניים הייתה בעיה - לפעמים נוצר מצב שבמשלוח הייתה משתרבבת קופסה ריקה ללא השפופרות של משחות השיניים בתוכה. הדבר נגרם בגלל האופן בו היה בנוי פס היצור.
אנשי מקצוע מתחום העיצוב והתכנון של פסי ייצור, כמו מהנדסי תעשייה וניהול שמתמחים בתפ"י, יוכלו להעיד על הקושי הרב שבתכנון פס ייצור. הקושי קשור לתזמון ולדיוק התהליך באופן כזה שכל יחידה המיוצרת תצא בדיוק בזמן ברמה של 100%. במידה ויתרחש השינוי הכי קטן בסביבת העבודה (דבר בו לא ניתן לשלוט בסביבה התלויה בעלות מול תועלת), משמעו שיש לבצע בקרת איכות על פס היצור כדי לבחון את השינוי הכמותי לכל אורך פס היצור. בקרת האיכות של פס הייצור הנה חיונית - פגיעה בתהליך הייצור עלולה לפגוע במכירת המוצר, כשהוא מגיע לסופרמרקט ונמצא על המדף. לקוחות פוטנציאלים ואפילו קמעונאים עלולים להימנע מלקנות את המוצר ולפנות למתחרים.
לענייננו - המנכ"ל של המפעל בו מיוצרת משחת השיניים הבין את חשיבות הבעיה שקיימת בפס היצור. לכן, הוא אסף ישיבת הנהלה שמטרתה למצוא פתרון. במהלך הישיבה הוחלט על הקמת פרויקט, במסגרתו המפעל יעסיק אנשי מקצוע מתחום פס הייצור ומהנדסים מומחים בתחום התעשייה והניהול כדי לפתור את בעיית הקופסאות הריקות בפס הייצור של המפעל. במסגרת זו, הוחלט לגייס מהנדסים נוספים לפרוייקט, מאחר ומחלקת ההנדסה של התאגיד לו שייך המפעל לייצור משחות שיניים הייתה עמוסה בעבודה.
הפרוייקט הוקם ונפתח לאחר שבוצע התהליך הסטנדרטי - תכנון תקציב לפרוייקט והקצאת משאבים, גיוס מהנדסי תעשייה וניהול לפרויקט מתחום התפ"י שעמלו במשך חצי שנה, בהמשך הוצאו מכרזים לבחירת ספקים ולאחר חצי שנה, נמצא הפתרון המדהים. הפרוייקט עלה בסך הכל 8 מליון דולר. צוות המהנדסים ניהל את הפרויקט במסגרת הזמן שיועד לו וכן, לא חרג מהתקציב שהוקדש לפרוייקט, איכות קו היצור הגיעה לתקרה האפשרית כתוצאה מהפתרון שהוצע וכל הצדדים היו מרוצים מהפרוייקט, כולל המנכ"ל וההנהלה.
בכדי לפתור את הבעיה, המהנדסים תכננו, עיצבו ובנו משקל אלקטרוני משוכלל. בכל פעם שהמשקל ישקול מארז ריק של משחת שיניים, כלומר כשהקופסא המונחת עליו שוקלת פחות מהמשקל שהיא אמורה לשקול, הוא יפעיל פעמון ויגרום לנורה להבהב. בעקבות כך, קו הייצור ייעצר. בשלב זה, תפקידו של אחד מפועלי הייצור לגשת למשקל ולהסיר ממנו את המוצר הפגום ולאחר מכן, להחזיר את הליך הייצור לפעילות סדירה באמצעות לחיצת כפתור.
לאחר 3 שבועות, מנכ"ל המפעל החליט לבדוק את פס היצור סקר את הדוחות הסטטיסטיים בכדי לבחון כיצד מיושם הכסף שהושקע בפרוייקט - האם הפתרון מיושם והאם הוא מתבצע באופן יעיל? המנכ"ל נדהם מהתוצאות! לאחר התקנת המשקל, לא נשלחו כלל מארזים של משחות שיניים, דבר שצמצם את הבעיה המקורית ב-100%. כמות התלונות שהגיעו לשרות לקוחות של המפעל צומצם באופן משמעותי וכן, משחת השיניים שהמפעל ייצר הגדיל את נתח השוק שלו.

- "הפרוייקט הזה היה השקעה מעולה וממש היה שווה את הכסף".

אמר לעצמו המנכ"ל לפני שהמשיך לבחון את הנתונים הסטטיסטיים המופיעים בדו"ח.
המנכ"ל המשיך לבחון את הנתונים ונעצר כשהגיע לסעיף שבחן את מספר הקופסאות הריקות שאותרו ביום על ידי המשקל. הוא התפלא לראות שמספר הקופסאות הריקות שהמשקל איתר ירד מ-12 יחידות ליום בממוצע בשבוע הראשון ל-0 יחידות החל מהשבוע השני והלאה. המנכ"ל חשד שיש טעות כלשהי בדו"ח. הוא קרא למהנדסים כדי שיבחנו את תוצאות הדו"ח ויאתרו את הטעות.
המהנדסים פעלו כדי לאתר את הטעות וירדו שוב לפס היצור במפעל. לאחר כמה ימים, הגיעו המהנדסים לישיבה עם הבוס הגדול. ראש צוות המהנדסים אמר למנכ"ל כי אין שום טעות בנתונים בדו"ח ואכן, המשקל לא מזהה יותר קופסאות ריקות של משחת שיניים. לפיכך, כל הקופסאות שנמצאות על פס הייצור נמצאו תקינות.
המנכ"ל הסתקרן והחליט לרדת לרצפת הייצור כדי לראות במו עיניו כיצד ייתכן הדבר. הוא ניגש לפס היצור, לאזור בו הותקן המשקל האלקטרוני. להפתעתו, מטר וחצי מהמשקל, הותקן והופעל מאוורר שולחני שעלותו 20$ בלבד. מולו, על הרצפה, נמצא ארגז, אליו עפו מפס היצור הקופסאות הריקות. המנכ"ל שאל את אחד מעובדי היצור לפשר הדבר.

- "אה, זה... אחד מהפועלים התקין את המאוורר. נמאס לו כל הזמן לגשת לפס היצור בכל פעם שהפעמון מצלצל"
השיב לו עובד היצור.

לשון הרע? זה לא מדבר אליי - סיפור עם מוסר השכל

יום אחד נכנס יוסי הביתה בועט ברצפה, רוטן ומאוד לא שקט.

אבא שלו קרא לו והוא המשיך בשלו, עד שלבסוף סיפר: "אני מתפוצץ מעצבים! שמוליק עיצבן אותי ממש! היה אסור לו לעשות מה שעשה לי! בגלל זה אני מאחל לו את כל הרע שבעולם! אני רוצה להרוג אותו !"

אבא של יוסי הוא אדם פשוט אבל מלא חכמה, הקשיב בשלווה לבנו שהמשיך לספר: "שמוליק השפיל אותי מול חבריי ואני לא מוכן לקבל את זה! הייתי רוצה שהוא יהיה חולה מאוד ושלא יבוא לבית הספר יותר!"

האבא, ללא אומר, הביא מפינת הגינה שק מלא פחם והציע ליוסי: "אתה רואה את החולצה הלבנה שתלויה שם? תדמיין שזה שמוליק ותזרוק עליו פחמים עד החתיכה האחרונה. אחר כך אני אבוא לראות".

הילד התחיל במשחק הנקמה שלו וזרק במרץ את כל הפחמים, אבל מכיוון שהחולצה הייתה תלויה מעט רחוק, הצליח לקלוע רק חלק מהפחמים עליה.

לאחר זמן מה, האב חזר ושאל: "בני, איך אתה מרגיש עכשיו?"

"אני עייף אבל שמח, הצלחתי לקלוע כמה חתיכות על החולצה!"

האבא לקח את ידו ואמר: "בוא ,אני רוצה להראות לך משהו" והוביל אותו אל מול הראי. יוסי נבהל מאוד כשראה את עצמו כולו שחור, למעט עיניו ושיניו. 

אז הביט בו האב ואמר: "כפי שאתה יכול לראות, הפחמים שזרקת לכלכו קצת את החולצה, אבל אין מה להשוות, אתה התלכלכת הרבה יותר.

כמה שנרצה לקלקל למישהו את החיים, השאריות והלכלוך נשארים בנו והופכים להיות חלק שלנו"
תחושת המרמור מוכרת לי. אני מכירה אנשים שחשים רק מרמור ותסכול. הם אנשים שנוטרים טינה, נושאים את הליכלוך לזמן רב. תחושות אלו הן בחירה. אפשר לבחור לא להיות תקוע בעבר אלא להמשיך הלאה, או לבזבז את חייך בתחושת מרמור ותסכול על מעשיהם של אחרים ואי ההצלחות שלך. או שאפשר להשאיר את העבר בעבר ולהמשיך הלאה, למקום שעושה לך טוב. זאת הבחירה האולטימטיבית, בלי מרמור ובלי תסכול.