מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

‏הצגת רשומות עם תוויות חז"ל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חז"ל. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 5 בספטמבר 2023

סמינריון בנושא: בחינת המתנגדים לרבי יהודה הנשיא


 


עבודה סמינריונית בנושא : האם אורח חייו והחלטותיו ההלכתיות של רבי יהודה הנשיא עוררו התנגדויות בקרב חכמים בני דורו של הרבי ?
* 19 ביבליוגרפיות לא כולל מקורות ראשוניים המופיעים בהערות שוליים 


תוכן עניינים


מבוא
                                
1 פרק 1 – סקירה ספרותית
2
1 .1 מהם תלמוד ומשנה ?
2

1 .2 קוים לדמותו של רבי יהודה הנשיא
4
1 .3 רבי והמשנה
1 1
פרק 2 – מחלוקות בין רבי יהודה הנשיא ומלומדים
1 5

2 .1 מחלוקות הנוגעות לגינוני הרבי
1 6

2 .1.1 רבי חייא
1 6

2 .1.2 בר קפרא
1 7

2 .1.3 רבי פנחס בן יאיר (רפב"י)
1 8

2 .2 מחלוקות הנוגעות לקביעות הלכתיות של רבי
1 9

2 .1.1 רבי חייא
1 9

2 .1.2 מחלוקת בנושא שנת שבתון ודיני מעשר (בעיקר רפב"י)
2 1

2 .2.3 תעניות י"ז בתמוז וט' באב (ר' אבא בר זבדא)
2 4

2 .2.4 רבי אלעזר בן שמעון (ראב"ש)
2 5

2 .2.5 רבי יוסי בן ר' יהודה
2 5
פרק 3 – דיון ומסקנות
2 9
ביבליוגרפיה
3 2
מקורות ראשוניים ספרות 


מבוא
"מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד" 

רבי יהודה הנשיא ידוע גם בכינויו כ'רבי' ו'רבינו הקדוש'. הוא בנו בכורו של רבן שמעון בן גמליאל, צאצאו של הלל הבבלי והמלך דויד. רבי הנו דור חמישי לתנאים ומשמש כנשיא הסנהדרין. בנוסף להיותו גדול בתורה, עורך המשנה ומורה משכמו ומעלה, הוא עמד בראש חכמי הדור והנהיג את העם. לאחר חורבן בית המקדש השני והכינוס ביבנה, עלה החשש כי מידע רב יאבד. לכן, החלו לאסוף עדויות בנוגע למסורות והלכות שנקבעו לפני החורבן, ללקט אותן ולערוך אותן. לקט זה היווה בסיס למסכת עדויות, עליו התבססה בהמשך המישנה. בעבודה זו אנו נערוך ניסיון לבחון את דמותו האדירה של רבי יהודה הנשיא. בעקבות מעמדו הרם, גדולתו בתורה וחוכמתו, השפעתו על בני דורו ועל הדורות הבאים רבה. במסגרת העבודה, אנו ננסה לדון בסייג אחד מיני רבים מתחום פעילותו, כאשר מטרתנו הנה לבחון את תגובותיהם של חכמים בני דורו של רבי להחלטותיו. לפיכך עולה השאלה, האם פעילויותיו של הרבי היו שנויות במחלוקת ועוררו התנגדות בקרב חכמים בני דורו? במידה והתעוררה התנגדות, האם היא ערערה את סמכותו של רבי יהודה כמנהיג?
אנו משערים, כי למרות מעמדו הרם של רבי יהודה הנשיא, קמו מתנגדים לאורח חייו ולהחלטותיו עוד בדורו.
למרות זאת, רבי פעל בכדי לשמר את מוסד הנשיאות ולכן, מעמדו לא התערער. אנו ננסה לבדוק את שאלתנו ולבחון את השערתנו זו באמצעות סקירת מקורות ספרותיים מתאימים.
בפרק הראשון, אנו נגדיר מהו תלמוד ומהי משנה, נציג על קצה המזלג את הפרופיל של הרבי ואף נציג את פועלו בנוגע למשנה. בהמשך, אנו ננסה להציג מחלוקות שונות הנוגעות לקביעותיו של רבי יהודה הנשיא ואשר התגלעו בינו לבין מלומדים נוספים וכן, ננסה לבחון כיצד הוא פעל בעת מחלוקת מלומדת. לבסוף, אנסה להציג דיון בנוגע להשפעת המחלוקת על מעמדו של רבי יהודה הנשיא ושל מוסד הנשיאות.


יום ראשון, 22 ביולי 2018

טבעונות ביהדות עם אסא קיסר (הרצאה)






"הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א', כ"ט).  
היום הוא ט' באב, צום המציין את יום חורבנם של שני בתי המקדש היהודים. היום זה יום חורבן, המציין גם את העובדה שכיום, מותם של בעלי חיים, בריאותיו של השם, עדיף על חייהם, לאור הצער הרב הנגרם להם על ידי האנושות בהנהגת היהודים. זהו המצב אליו הגענו היום.
כדי לשמור מצוות, צריך להיות טבעוני מוחלט ולא לצרוך בשר חלב ובייצים. היום יש איסור גמור לכך מההלכה. כאן מחיל הצדק, שאנחנו נשה למען אלו שמתחתינו ולא עבור אלו שמעלינו. כך מתחיל צדק חברתי. אם משה היה נכנס עם ישראל לארץ, יום לא היינו אוכלים בשר. הם חסרי ישע ונמצאים תחת הריבונות לנו. חייהם של בעלי החיים הוא הזמן הקשה ולא מותם. הפרקטיקות הקשות שנעשות נגדם הם מאסר עולם עם עבודת פרך עבורם - קיטום מקור, חישמול תרגולות למוות, גריסת אפרוחים, הפרדת עגלים מאימותיהם ועוד. מדובר בגרימת צער בעלי חיים ואיסור גמור מהתורה. זהו חילול השם. אסור לשתוק על כך ואין לתת לכך יד. הלכה למעשה, תעשיית המוצרים מן החי אינה כשרה. גם לא המהדרין שמתהדר בכשרות מהדרין.
האיסור בפגיעה מן החי נמצא עוד בספר בראשית פרק א', כאשר הקדוש ברוך הוא מגביל את תזונתו של האדם לתזונה מן הצומח בלבד. האדם הראשון היה טבעוני. לא נתן לאדם ולצאצאיו אישור אכילה. האישור ניתן רק לאחר 17 דורות בתקופת המבול לאור יצר הרע של האדם. גם בספר ויקרא, אדם שאוכל בשר ולא קורבן נחשב לכרת. מטרת הקורבנות הייתה להבחין בין ישראל לעבודת האלילים ולהגביל למשל איסור אכילת בשר וחלב ושחיה רק על יד בי שבט מסויים. בהמשך בני ישראל בכו בספר במדבר מי יאכילם בשר. בזכות בקשה זו ישנו קום המכונה קברות התאווה כי נקברו בשל תאוותם לבשר.
בספר דברים התורה התירה אכית בשר לא רק בהגבלה להקרבת קורבן בלי קשר למשכן. כדי שלא יגיעו עד לבית המקדש אכיל הבשר נחשבת לגנאי כי תאווה נפשך לאכול בשר. מדובר בתאווה. שיתרחק האדם מלאכול בשר. זה מרד בקדוש ברוך הוא ולא דברה התורה אלא יצר הרע. חזל אומרים כך. האידיאל הוא תזונה מן הצומח מאחר ומדובר בצער בעלי חיים, בטח כשמדובר בשגרה יום יומית. סבם של עלי החיים והאכזריות מוסתרת מעינינו. הנביא יהושע כרת ברית עם חיית השד ועם עוף השמיים. לפני שנעשה שלום עם בני האדם עלינו לעשו שלום עם בעלי החיים.










לאתר הבית ולהורדת הספר ולפני עיור השלם
הרצאה חובה החושפת את כוונתה ויחסה של היהדות לשפיכת דמם של בעלי החיים
הפקה בימוי ועריכה: גיל גולן
תסריט: אסא קיסר
הפקה בפועל: טל צחייק
צילום: גיל רמון
הקלטת שטח: עמרי ביטון
איורים: סטלה למיחוב
עיצוב פסקול: דוד מימוני, אולפני סטודיופוניק
אפקטים: סטודיו DAMA
צבע: תומר בהט




יום שבת, 23 באפריל 2016

השפה העברית הנה לשון הקודש, בה משתמשים המלאכים





על פי המסורת היהודית, עשר המאמרות האלהיות שבהם נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש.
השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה, אשר דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל. השפה העברית הייתה מדוברת החל מן האלף ה-2 לפנה"ס באזור הלבנט (אגן הים התיכון). בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. המקרא נכתב בעברית מקראית, ואילו המשנה נכתבה בניב הקרוי לשון חז"ל. במאה ה-2 או לאחר מכן, פסקה העברית לשמש כשפת דיבור. גם כשהשפה העברית לא שימשה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעתים קרובות בעברית.
השם עֵבֶר מופיע במקרא כשמו של אחד מאבותיו של אברהם אבינו. המושג "עברי" נזכר במקרא פעמים רבות ככינוי לבני ישראל, אולם שמה של שפתם של העברים מכונה במקרא "יהודית". המקור הקדום ביותר המזכיר את המונח עברית כשם השפה, הוא מקור יווני מן המאה ה-2 לפנה"ס. ספרות הלכתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש, כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית. חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים", שיועד למשכילי זמנו, נכתב בערבית יהודית. לקראת תחילת תהליך החייאת השפה העברית, בעת שהיא שימשה רק כשפה שנייה בפי יהודים ושומרונים, היו לשפה שני ניבים - יהודי ושומרוני, כשהניב השומרוני היה על סף כליה גם כשפה שנייה, יחד עם העדה השומרונית עצמה. לניב היהודי היו ארבע דרכי הגיה עיקריות: אשכנזית, ספרדית, עיראקית ותימנית. עם החייאת השפה, בן-יהודה הכריז על ההגייה הספרדית כהגייה התקנית של העברית. אולם בפועל מחיי השפה דבקו בהגייה שהיא מעין פשרה בין הספרדית לאשכנזית וזו נשתרשה בעם.
לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בשפה העברית וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ ישראל. אליעזר בן יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת ולשפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית, וניכרה בו דווקא השפעת הדיבור העברי של מזרח אירופה. עם כינון שלטון המנדט הבריטי בארץ נקבעה העברית כשפה רשמית שלישית, לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל הייתה העברית כבר לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו.
הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה. במאה ה-19 שאפו מחדשי השפה העברית לאמץ את ההגייה הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים; זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד; על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית והמבטא של שפת יידיש ניכר היטב בעברית המודרנית. בשנת 1931 הוקם ארגון המתנדבים "ברית עברית עולמית", שקם למטרת קידום השפה העברית והפצתה.
הברית הוקמה על ידי קבוצת אנשי רוח וביניהם ביאליק ופרופסור אריה טרטקובר. ד"ר מאיר קלומל, וד"ר שמעון רבידוביץ אשר פתח את הכנס הראשון, ד"ר ישראל גולדשטיין נבחר כנשיא הברית, זלמן שזר נבחר לכהן כנשיא כבוד של הברית. הנהלת הברית החליטה לקיים "שבוע עברי" מדי שנה בשנה בכל ארצות התפוצה. "חודש עברי" - ההסתדרות העברית באמריקה עורכת זה שנים את אירועי "החודש העברי" בין פורים לפסח. חודש זה מוקדש לדמות או לאירוע היסטורי בתולדות העם היהודי. הברית מלאה תפקיד היסטורי בהברחת ספרי לימוד עברית וחומרים אחרים למסורבי העלייה היהודים בברית המועצות.
בתמונה: מכתב שכתבו ד"ר מאיר קלומל והסופר יהודה בורלא, שניהם מהדמויות המובילות ב"ברית העברית העולמית" משנת 1934.

הסבר למכתב: בראשית התנועה הציונית והחינוך העברי בארץ, כשהעלייה, הנטיעות וההתיישבות נתפסו עוד כסממנים של הזמן החדש, נחשבה השפה העברית למרכיב חשוב בזהות החדשה שמתגבשת. המתח בין שם לפה, בין הישן והמתחדש, היה ממשי. בזיכרונותיהם של ותיקי העליות הראשונות נמצא רבים המתייחסים למתח שבין השימוש בעברית בחיי היום־יום לבין ההתנזרות מלשונות שידעו על בוריין מהבית ולא דיברו או כתבו בהן עוד. מאוחר יותר נראה שהחלוצים התרככו קצת ורף הדרישות התנועתיות ירד גם הוא.



יום שבת, 25 ביולי 2015

סיפור עם מוסר השכל לקראת 9 באב






תשעה באב, שנת 2015 למניינם, התרחש ביום שבת השנה. לכן, ביום י' אב תשע"ה עם ישראל אבל על חורבן בית המקדש, ומדינת ישראל לא מאפשרת ליהודים לעלות באופן חופשי למקום המקדש שבריבונותה. קריאת שמע בהר הבית מובילה למעצר. 
12 שנים לאחר תשעה באב שנת 70 לספירתם, החליט דומיטיאנוס לתת מתנה לאחיו, טיטוס, הקיסר הרומי - שער ענק שנבנה לא רחוק מהקולוסיאום. בשער תבליטים רבים המתארים את מצעד הניצחון של הרומים ואת גדולתו של אחיו - טיטוס שהחריב את בית המקדש. אחד התבליטים מראה את החיילים הרומים נושאים על גבם שלל מבית המקדש ומעל לכולם בולטת המנורה. הרומאים לקחו את המנורה שהייתה הסמל לעצמאות היהודים, והובילו אותה כל הדרך מישראל עד לרומא כדי להראות לעולם כיצד הם מבזים את היהודים האלה שקוראים לעצמם "עם הנצח".
60 שנה לאחר מכן, הגיע קיסר אחר לישראל, אדריאנוס, והחליט שלקחת את הסמל זה לא מספיק וצריך גם לקחת את השם.הקיסר החליט לשנות את שם האזור מ"פרובינקת יהודה" ל"פרובינקת פלשתינה". השם פלשתינה או באנגלית Palestine משמר יותר מכל את הרצון למחוק את השם הקודם, את הרצון למחוק את הזהות היהודית. אין מבין אומות העולם אפילו אומה אחת ששמה מתחיל באות שלא קיימת בשפתה. כך, למעשה, ה-"P" הפכה ל-"F".

אגב, השכנים מסביב יודעים את זה: לכל מדינה בסביבתנו יש שם עם משמעות מילולית (מצרים: שטח. ישראל: ישר אל איראן: אצולה. עיראק: חוף..) ורק לפלסטינים יש שם חלול ממשמעות. שם שלמען האמת, נוגד את האיסלאם בגלל המוטיב הרומאי - אלילי שבו.
כמעט 2000 שנים חלפו. איפה האימפריה הרומית ואיפה אנחנו?

היום, תשעה באב שנת התשע"ה. חלקנו צמים וחלקנו לא. אבל לכולנו זה לא יום שמח. זה יום עצוב כי השנאה ניצחה. כי לפני המון שנים היו מחלוקות, והקרעים בין החברה גדלו. כי במקום לסלוח שמרו טינה. במקום לאהוב ריכלו מאחור. גם היום אנחנו מלאים במחלוקות. אבל הנה לנו יום של תזכורת למה שהשנאה יכולה לגרום.
בתשעה באב נאסר לימוד תורה, משום שלימוד התורה משמח את הלב והיום הוא יום של אבל. אבל לכלל יש כמה חריגים. הבולט שבהם הוא "אגדות החורבן" המכונסות במסכת גיטין שבגמרא. האגדה הידועה מכל היא זו של קמצא ובר קמצא.
ירושלמי עשיר ערך סעודה לחבריו וביקש להזמין אליה את חברו קמצא. שליחו התבלבל והזמין בטעות את בר קמצא, יריבו של בעל הבית. בר קמצא החליט להגיע לסעודה (אולי משום שהניח שהמארח מבקש להשלים עמו).
המארח המופתע דרש ממנו לקום וללכת. בר קמצא ביקש להימנע מן המחזה המשפיל והציע לשלם על מנתו. המארח סירב. בר קמצא הציע לשלם את מחצית העלות של הסעודה כולה וגם הפעם המארח סירב. בניסיון אחרון להעביר את רוע הגזירה הציע בר קמצא לשלם עבור הסעודה כולה. המארח סירב בשלישית והוציא את האורח הבלתי רצוי בכוח.
הגמרא מספרת שבר קמצא כעס על המכובדים שהיו עדים לאירוע ולא מחו ועל כן הלך לקיסר וסיפר שהיהודים מורדים בו. בחלקו השני של הסיפור הקיסר בוחן את נאמנות היהודים, בר קמצא מכשיל אותם, והקיסר הזועם יוצא למסע שבסופו חרב הבית השני.
הסיפור הזה חשוב להבנת נפש האדם גם אם נוציא מתוכו לגמרי את המימד הלאומי והדתי. הוא מלמד אותנו שני דברים:
(1) מה עוצמתה של נקמנות אנושית;
(2) מה מניע נקמנות כזו. על עוצמתה של הנקמנות ניתן ללמוד לא רק מכך שבר קמצא הלך לקיסר והאשים את יריביו בעבירה החמורה ביותר בספר החוקים (בגידה), אלא גם מכך שכאשר הקיסר ניסה לברר את העובדות, בר קמצא "שיבש הליכי משפט" על מנת להפלילם: הוא הציע לקיסר לבחון את נאמנות היהודים על ידי העברת הוראה קיסרית להקריב קורבן, ובמו ידיו הטיל מום בעגל ששלח הקיסר על מנת לעשותו פסול להקרבה ולהציג את היהודים כמי שמפרים את אותה ההוראה. 
בקיצור ולעניין, הוא לא רק "התחיל במצווה" על ידי ההלשנה, אלא ממש יצא מגדרו כדי להבטיח את הנקמה.
אבל המרכיב החשוב ביותר של הסיפור נוגע למניע. הגמרא מדגישה שמה שעצבן את בר קמצא יותר מכל לא היו הטעות הטפשית של השליח, או אפילו גסות הרוח המזעזעת של בעל הבית. הדבר שהסעיר את בר קמצא והובילו להפיק סרט עתיר-ניצבים בסגנון קופולה - הייתה דווקא שתיקת המכובדים שחזו בהשפלתו ולא נקפו אצבע (הסרט "הסנדק" מתחיל בדיוק על אותו עיקרון).
אולי אתה ימני ואתה ממש לא מסכים אם השמאל. זה בסדר. אולי אתה חילוני ואתה ממש לא מסכים עם החרדי. זה בסדר. אולי אתה יהודי ואתה ממש לא מסכים עם הערבי. זה בסדר. זה הגיוני לא להסכים. לכל אחד יש דעה שונה. אבל אל תשנאו. אל תרכלו. אל תקללו. תנסו לראות את הבנאדם מאחורי הדעות שלו. קודם כל בנאדם. אל תפסלו אדם כי הוא שונה ממכם. תבינו שתסלחו לאדם שעשה לכם עוול זה יעשה לכם קל יותר בלב. תנסו לא לפגוע. הרי מה שווה רכילות עסיסית מול לב שבור של מישהו? תאהבו. תחבקו. תאמרו מילים שבונות ולא הורסות ותראו כמה כח ועוצמה יש במילים שלכם. 
בעקבות צום תשעה באב ויום חורבן שני בתי המקדש הגיעו מאות יהודים, חילונים ודתיים על מנת לעלות להר הבית, מקום בית המקדש. במקביל, התכוננו עשרות ערבים להפר את השקט בהר ולמנוע מהיהודים לעלות. המשטרה התמודדה עמם חלקית. משטרת ישראל התחשבה ביום החשוב ושינתה מעט את הנהלים. היא הגדילה את כמות הנכנסים, ואפשרה ל 30 יהודים לעלות יחד בקבוצה, יותר ממה שהיה בחצי השנה האחרונה. בנוסף, אפשרה המשטרה לשר החקלאות, השר ח"כ אורי אריאל, לעלות להר הבית בניגוד לנוהל בחצי השנה האחרונה שלא אפשר לחברי כנסת כניסה להר. המשטרה אף פירסמה פרסום לא רשמי כי מעכשיו יוכלו להכנס להר הבית חברי כנסת שירצו בכך.
מנגד עדיין המשיכה משטרת ישראל להגביל את גודל קבוצות היהודים וזמני כניסתם בעוד שערבים מסתובבים בהר באופן חופשי, וכן עליית היהודים להר הבית הופסקה החל מהשעה 9 וחצי לטובת כניסה ויציאה מיידית משער השלשלת. הבוקר נעצרו על ידי המשטרה בהר מספר יהודים ללא שום סיבה. ביניהם, אדם שקרא 'שמע ישראל' ואדם שרצה לעלות להר הבית עם תפילין. כל זאת ברקע התבטאות נשיא המדינה על חופש דת ליהודים בהר הבית.  החורבן מתחיל בקרבנו. בגללנו.



מוסר ההשכל חשוב מאוד. לפעמים מחדל של קולקטיב - חוסר מעש המבטא חוסר אכפתיות - אל נוכח מעשה עוול, הוא לא רק גרוע יותר ממעשה העוול עצמו, אלא אף נתפס כגרוע יותר בעיני קורבנו. בסיפורי התלמוד והגמרא דנים הרבה בעניין הזה, גם סיפורו של יפתח הגלעדי, שהעלה לקורבן את בתו והכהן הגדול שלא נקף אצבע למנוע זאת. אחריות קולקטיבית היא דבר חשוב בחברה.
אני מניחה שמכאן אתם יכולים להמשיך לבד. צום מועיל.