מודעות ברמת הדף

דרושים בהייטק ופיננסים

יום שבת, 23 באפריל 2016

השפה העברית הנה לשון הקודש, בה משתמשים המלאכים





על פי המסורת היהודית, עשר המאמרות האלהיות שבהם נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש.
השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה, אשר דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל. השפה העברית הייתה מדוברת החל מן האלף ה-2 לפנה"ס באזור הלבנט (אגן הים התיכון). בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. המקרא נכתב בעברית מקראית, ואילו המשנה נכתבה בניב הקרוי לשון חז"ל. במאה ה-2 או לאחר מכן, פסקה העברית לשמש כשפת דיבור. גם כשהשפה העברית לא שימשה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעתים קרובות בעברית.
השם עֵבֶר מופיע במקרא כשמו של אחד מאבותיו של אברהם אבינו. המושג "עברי" נזכר במקרא פעמים רבות ככינוי לבני ישראל, אולם שמה של שפתם של העברים מכונה במקרא "יהודית". המקור הקדום ביותר המזכיר את המונח עברית כשם השפה, הוא מקור יווני מן המאה ה-2 לפנה"ס. ספרות הלכתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש, כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית. חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים", שיועד למשכילי זמנו, נכתב בערבית יהודית. לקראת תחילת תהליך החייאת השפה העברית, בעת שהיא שימשה רק כשפה שנייה בפי יהודים ושומרונים, היו לשפה שני ניבים - יהודי ושומרוני, כשהניב השומרוני היה על סף כליה גם כשפה שנייה, יחד עם העדה השומרונית עצמה. לניב היהודי היו ארבע דרכי הגיה עיקריות: אשכנזית, ספרדית, עיראקית ותימנית. עם החייאת השפה, בן-יהודה הכריז על ההגייה הספרדית כהגייה התקנית של העברית. אולם בפועל מחיי השפה דבקו בהגייה שהיא מעין פשרה בין הספרדית לאשכנזית וזו נשתרשה בעם.
לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בשפה העברית וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ ישראל. אליעזר בן יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת ולשפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית, וניכרה בו דווקא השפעת הדיבור העברי של מזרח אירופה. עם כינון שלטון המנדט הבריטי בארץ נקבעה העברית כשפה רשמית שלישית, לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל הייתה העברית כבר לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו.
הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה. במאה ה-19 שאפו מחדשי השפה העברית לאמץ את ההגייה הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים; זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד; על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית והמבטא של שפת יידיש ניכר היטב בעברית המודרנית. בשנת 1931 הוקם ארגון המתנדבים "ברית עברית עולמית", שקם למטרת קידום השפה העברית והפצתה.
הברית הוקמה על ידי קבוצת אנשי רוח וביניהם ביאליק ופרופסור אריה טרטקובר. ד"ר מאיר קלומל, וד"ר שמעון רבידוביץ אשר פתח את הכנס הראשון, ד"ר ישראל גולדשטיין נבחר כנשיא הברית, זלמן שזר נבחר לכהן כנשיא כבוד של הברית. הנהלת הברית החליטה לקיים "שבוע עברי" מדי שנה בשנה בכל ארצות התפוצה. "חודש עברי" - ההסתדרות העברית באמריקה עורכת זה שנים את אירועי "החודש העברי" בין פורים לפסח. חודש זה מוקדש לדמות או לאירוע היסטורי בתולדות העם היהודי. הברית מלאה תפקיד היסטורי בהברחת ספרי לימוד עברית וחומרים אחרים למסורבי העלייה היהודים בברית המועצות.
בתמונה: מכתב שכתבו ד"ר מאיר קלומל והסופר יהודה בורלא, שניהם מהדמויות המובילות ב"ברית העברית העולמית" משנת 1934.

הסבר למכתב: בראשית התנועה הציונית והחינוך העברי בארץ, כשהעלייה, הנטיעות וההתיישבות נתפסו עוד כסממנים של הזמן החדש, נחשבה השפה העברית למרכיב חשוב בזהות החדשה שמתגבשת. המתח בין שם לפה, בין הישן והמתחדש, היה ממשי. בזיכרונותיהם של ותיקי העליות הראשונות נמצא רבים המתייחסים למתח שבין השימוש בעברית בחיי היום־יום לבין ההתנזרות מלשונות שידעו על בוריין מהבית ולא דיברו או כתבו בהן עוד. מאוחר יותר נראה שהחלוצים התרככו קצת ורף הדרישות התנועתיות ירד גם הוא.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה