היום,
בדיוק לפני 16 שנים התגייסתי לצה"ל. שנה וחצי אחר כך הוא נהרג
בלבנון בטנק בו הוא נהג. ועוד ביום ההולדת שלי. גיליתי את זה בעיתון יום
אחרי - הוא היה בשער. לא שרתנו באותה האוגדה, לא היינו אפילו באותו הפיקוד -
הוא בגיזרה הצפונית ואני בדרומית. לכן גיליתי את זה מהעיתון ולא מהקשר. אז גם היה יקר
לממן פלאפון והיה קשה להשיג אותי. אבל למדנו ביחד מהיסודי ועד התיכון
באותה הכיתה. עד יום מותו היה מטורף על חברה שלו, אליה היה צמוד מהחטיבה.
סגרתי עוד 32 יום מטורפים בבסיס, מנותקת מהחדשות ומעודכנת רק בארועים
שנמצאים בגזרה הדרומית. נאלצתי להעביר שוב 36 שעות רצופות בכ"ס והחליפו
אותי רק לקראת חצות למקלחת בלבד אחרי 20 שעות טחינה ורק אחרי שהתעצבנתי על
הסמגד. אחר כך עשיתי פשיטה על המטבח כדי לארגן מלאי לכ"ס ל-36 שעות הבאות.
הפריבילגיה לפשוט על המטבח בלי נוכחות הרסר מטבח הייתה שמורה רק לי, למרות
עוצר הלילה בשטח הבסיס, "בזכות" תנאי השרות המחורבנים שלנו, אחרת היינו מורעבות, מאחר ונדרשנו לאייש את העמדה כל הזמן ובצוות מצוצמם בגלל תקנים לא מאויישים. אז, לקראת אחת, חזרתי לשקט של הכ"ס כדי להמשיך
בהכנות לקראת התרגיל האוגדתי.
כך העברתי את יום הולדת 20, בלי יכולת לנחש
שאיבדתי אותו. בבוקר יצאתי מהכ"ס האפל לחדר הדואר. לא יצא לי לראות
הרבה אור שמש באותם ימים. העיניים שלי הסתנוורו מהאור יום שזה כאב. לקח לי
זמן להתרגל מתאורת הפולרסנט והאויר המאובק בכ"ס לאור יום ולאויר המדברי שנכנס מהחלון המסורג. הכי
פחות כאב להסתכל על העיתון של אותו היום שהיה מונח על השולחן. לא יכולתי
להוריד את העיניים מהעיתון, אז הרמתי אותו. השם שלו התנוסס בגדול בכותרת.
ילדים בגילי לא צריכים למות. ילדים בגילו צריכים לאהוב ולתכנן את העתיד
שלהם. אבל הוא נהרג מפגיעה ישירה בטנק שלו, שהיה אמור להגן עליו.
ביקשתי לצאת להלוויה. התחננתי. לא הייתי מסוגלת לבכות. איימתי לדפוק
נפקדות... איימו עליי בכלא... הייתי תמימה ולא ידעתי להוציא גימלים.
להלוויה לא שיחררו אותי. מבחינתם זה כולה חבר מהכיתה, אפילו לא היה לנו קשר
מיוחד מבחינתם, כי הוא לא היה האקס שלי. בסה"כ היה חבר ילדות והכרנו יותר מחצי מהחיים שלנו. הייתי צריכה לדפוק
נפקדות.
רואים את האיש שלג הזה? העיניים שלו קצת מפחידות, הוא זז כשהוא לא אמור אבל הוא לא מזיק והחסרונות שלו לא הופכים אותו לאיש הצמיגים של מישלין מהסרט מכסחי השדים.
כך אנשים מן השורה הגיבו לו - בחיוך, בגיחוך, נבהלו, צרחו, נרתעו וכדומה.
כאן זה קצת התחרבש ונשלחה ימנית שלא פגעה באיש השלג כמו שנפגעה הילדה שהבובה נחתה עליה.
לא זה לא עובד
זה יתנפץ לכם בסוף בפנים
אני לא רוצה אבל מוצא את המציאות שבשיגרת החיים
תמיד ניסיתי אבל טעיתי
לעשות מה שכולם מכתיבים
אולי הזמן יעזוב זה וכבר לא יחזור
בסוף הדרך אמצא פיתרון
אני לא יכול נוטה ליפול
זה מחייב אותי ושוב שובר אותי
אולי עכשיו אהיה לבד
אולי עכשיו קצת טוב לבד
שוב מרגיש אחר, כבר לא מוצא מקום
כלום לא מסתדר, שוקע בחלום
איך אצא מזה, איך להבין הכל
בטוח אנסה, וכמו תמיד..
סתם עובר הזמן
ולא מצליח לרפא את הפצעים
זה מתחזק שוב משתתק
מחייך אבל בוכה מבפנים
אתם רואים בי אבל שותקים כי
קל יותר שוב להפנות מבטים
אני לא אהיה זיכרון ואעלם בהמון
זה סוף הדרך ואין פיתרון
הכל אפור רוצה לזכור
כי המצב הזה הוא משגע
ואולי עכשיו אלך לישון
אולי עכשיו אהיה ראשון
שוב מרגיש אחר, כבר לא מוצא מקום
כלום לא מסתדר, שוקע בחלום
איך אצא מזה, איך להבין הכל
בטוח אנסה, וכמו תמיד..
שוב מרגיש אחר, כבר לא מוצא מקום
כלום לא מסתדר, שוקע בחלום
איך אצא מזה, איך להבין הכל
בטוח אנסה, וכמו תמיד..