39 שנים להקמת האוניברסיטה הפתוחה בישראל

היום לפני 39 שנה (17.10.1976) - מתחילים הלימודים באוניברסיטה הפתוחה בישראל.
האוניברסיטה הפתוחה הוקמה ב-14 באפריל 1974, וב-17 באוקטובר 1976 החלו הלימודים בה. האוניברסיטה הוקמה כדי לאפשר קבלת תואר ראשון לאנשים שאינם יכולים לעשות זאת במסגרת אוניברסיטה רגילה, מסיבות של חוסר זמן (אנשים עובדים או הורים), חוסר יכולת הגעה לכיתה (מסגרת צבאית), חוסר תעודת בגרות, וכן לישראלים ודוברי עברית הדרים מדור של קבע מחוץ לישראל ורוצים, לפחות חלקית, ללמוד בעברית. כמו כן יכולים ללמוד בה גם תלמידי תיכון בעלי מוטיבציה, במקביל ללימודיהם בבית-הספר, לעתים בכפוף לציוניהם, ולהשלים קורסים אקדמיים אשר יעמדו לזכותם אחר כך, בדרכם האקדמית האפשרית, באוניברסיטה הפתוחה, או באוניברסיטה אחרת. בשנת 2012 הגה שר החינוך דאז, גדעון סער, תוכנית המקדמת יוזמה זו.
כיום, האוניברסיטה הפתוחה (האו"פ) היא אחת מתשע האוניברסיטאות בישראל המוכרות על ידי המועצה להשכלה גבוהה. ייחודה של האוניברסיטה הפתוחה בקבלתו ללימודי תואר ראשון של כל אדם, ללא הצגת תעודות על לימודים קודמים וללא בחינות קבלה, ובקיום לימודים בשיטה של אוניברסיטה פתוחה (למידה מרחוק), כך שבעוד שבשאר האוניברסיטאות הלמידה בכיתה מתבצעת, ככלל, שישה ימים בשבוע, הרי שבאוניברסיטה הפתוחה מתכונת הלמידה בכיתה בקורס מסוים היא אחת לשבועיים או אחת לשבוע. עם זאת, הקבלה ללימודים כדי לקבל תואר אקדמי באוניברסיטה הפתוחה, על הסטודנט לעמוד בהצלחה במהלך לימודיו בבחינות בקורסים, להגיש מטלות מנחה [ממנים] ולעמוד בדרישות הסף של ידיעת השפה האנגלית. ללימודי תואר שני, דרישות הקבלה דומות למקובל בשאר האוניברסיטאות.
מלבד מסלולי הלימודים לתואר ראשון, קיימים באוניברסיטה הפתוחה גם מסלולים ללימודי תואר שני בכמה תחומים, מסלול ללימודי הנדסת תעשייה וניהול, וכן מסלול הסבה לבעלי תואר ראשון ללימודי רפואה מקוצרים.
מאז נפתחה האוניברסיטה ללימודים בשנת 1976 למדו בה רבבות תלמידים, ויש לה כ-30,000 בוגרים. חלקם הגישו עבודת דוקטורט מאוחר יותר באוניברסיטאות אחרות. בסמסטר הראשון החלו את לימודיהם 2,000 תלמידים, ובשנת 2013 למדו באוניברסיטה כ-37,000 סטודנטים, יותר מבכל אוניברסיטה אחרת בישראל. מספר הבוגרים באותה שנה היה 1,858 תלמידים.
נוסף לכך, האוניברסיטה הפתוחה מקבלת אל שורותיה תלמידי תיכון מצטיינים. מאות תלמידי תיכון למדו באו"פ בשנים האחרונות. מספר קטן סיימו תואר ראשון תוך כדי הלימודים בתיכון, כמה עשרות תלמידים בשנה הצליחו לסיים את מחצית התואר או יותר, ביקשו וקיבלו אישור לדחיית גיוס והשלימו את התואר במהלך תקופת הדחייה. רוב התלמידים צברו כשליש תואר וסיימו את התואר של האו"פ בתקופת השירות הצבאי או השירות הלאומי. יש שהשלימו את התואר לאחר השירות הצבאי, במסגרת האוניברסיטה הפתוחה או אוניברסיטה אחרת.
האוניברסיטה הפתוחה מציעה לבעלי תואר ראשון בלבד (מהאוניברסיטה הפתוחה או ממוסד אקדמי אחר) מלסלול כמו-מכינתי ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב. מי שהשלימו את מסלול ההשלמות אותו מציעה האו"פ יוכלו להגיש מועמדות למסלול לימודי רפואה מקוצר (ארבע שנתי) באוניברסיטת תל אביב; דהיינו מי שהשלים בהצלחה ובציון מתאים את המבואות הרואיים בסטטיסטיקה, ביוכימיה, ותחומים קרובים באוניברסיטה הפתוחה, יוכל להגיש מועמדות לתוכנית זו.
ביולי 2011 אסר שירות בתי הסוהר על אלפי האסירים הביטחוניים הכלואים בישראל, ללמוד באוניברסיטה הפתוחה. צעד זה נועד להפעיל לחץ על מנת להביא לשחרור גלעד שליט, ואולם גם בחלוף שנה מאז השלמת עסקת שליט, נותר האיסור על כנו.

יום השנה ה-14 לרצח השר רחבעם זאבי (גנדי)

"תורת ישראל, ארץ ישראל ועם ישראל הם שלושה עיקרים שחברו יחדיו. טול אחד מן השלושה ושני האחרים בטלים." [רחבעם זאבי]

היום לפני 14 שנה (17.10.2001): השר רחבעם זאבי נרצח במלון הייאט בירושלים על ידי מחבלים. רחבעם עמיקם "גנדי" זאבי (20 ביוני 1926 - 17 באוקטובר 2001) היה אלוף בצה"ל ופוליטיקאי ישראלי. נושא דגל הטרנספר בשיח הציבורי הישראלי. ב-2001 נרצח על ידי שלושה מתנקשים פלסטינים, אנשי החזית העממית. בעת הירצחו היה שר התיירות בממשלת ישראל, וחבר כנסת מטעם מפלגת מולדת בסיעת האיחוד הלאומי. זאבי נולד למשפחה ירושלמית דתית והתחנך בבתי הספר של תנועת העבודה. את הכינוי "גנדי" קיבל כשלמד בקיבוץ גבעת השלושה. בקיבוץ נהגו לעשות קרחת לילדים; כשהגיע רחבעם הרזה והקירח לחדר האוכל, יחף ומגבת למותניו, נראה כמו המנהיג ההודי, ומאז דבק בו שמו של מהאטמה גנדי. לדבריו, "זיכרון הילדות הראשון שלי הוא התקפה של ערביי ירושלים על שכונת ימין משה שליד חומות העיר העתיקה וממול לשער יפו, בה גרנו במאורעות תרפ"ט – 1929. ראיתי אז את המוני הפורעים זועקים 'אטבח אל־יהוד!' (לשחוט את היהודים!) ו'פלשתין – בלדנא ואל־יהוד – כלבנא!' (פלשתין – ארצנו, והיהודים – כלבנו!)." זאבי נהג לענוד בקביעות דסקית ובה שמות השבויים והנעדרים, לאות הזדהות עמם.

הוא חונך על ברכי הסוציאליזם, הציונות האקטיביסטית ואהבת הארץ. בעת שרותו בפלמ"ח הוא סרב לתת יד לסזון כנגד יהודים. לימים ייחס את דעותיו לחינוכו ולתקופתו בפלמ"ח ואמר "אין לי זכויות יוצרים ולו על שורה אחת בהשקפת העולם שלי. חינכו אותנו על ציונות ועל סוציאליזם, תוך דגש על הציונות האקטיביסטית וה"הגנה". ההגשמה האישית ושלמות הארץ עמדו במרכז חיינו, והיה ברור כשמש בצהריים שמולדת אין מחלקים". זאבי שירת בצה"ל בשנים 1948 - 1974. הוא החל את דרכו כקצין המבצעים של פיקוד הצפון, ולאחר מכן, כמפקדו של גדוד 13 בחטיבת גולני. תפקידו האחרון היה מפקד פיקוד מרכז. זאבי פרש מצה"ל שבוע לפני מלחמת יום הכיפורים, אך עם פרוץ המלחמה חזר לשירות פעיל כעוזר מיוחד של הרמטכ"ל. אחרי המלחמה שירת תקופה קצרה כראש אג"ם. לאחר שחרורו מצה"ל ב-1974 מונה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ליועצו למלחמה בטרור ובמאי 1975 גם ליועצו לענייני מודיעין.
בשנת 1987, הודיע זאבי על תמיכתו בעיקרון ארץ ישראל השלמה ובטרנספר "מרצון" או "בהסכמה" לאוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון ורצועת עזה. הוא טען שזו הדרך היחידה לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. את הטרנספר מרצון הציע ליישם באמצעות עידוד משפחות ובודדים פלסטינים לעבור לארצות אחרות על ידי הפסקת עבודתם בישראל, סגירת "אוניברסיטאות האינתיפאדה", אי-עידוד התעשייה אצל הערבים ביש"ע ומענקים כספיים לעוזבים. את הטרנספר בהסכמה הציע ליישם כהעברת אוכלוסין כפויה במסגרת הסכם שלום עם מדינה ערבית שכנה, כשההסכמה היא של המדינה האחרת לקבל אותם. זאבי סבר שמערכת הביטחון של ישראל חזקה דיה לסיפוח שטחי יהודה, שומרון ועזה ולביצוע טרנספר לאוכלוסייה הערבית שם. זאבי הסתמך על מנהיגי התנועה הציונית, אנשי רוח ומנהיגים מן השמאל, וטען שאף הם הציעו בשלבים שונים טרנספר בכפייה. הוא עצמו הציע "טרנספר בכפייה" במקרה של התקפה על ישראל ממזרח. לדבריו, "לא נוכל לקבל נוכחות של גיס חמישי אצלנו" וערביי ארץ-ישראל "יופנו אל מול הצבאות הפולשים כדי לשבש את מערכותיהם."‏ בשנת 1988 הקים את מפלגת מולדת ועמד בראשה עד יום הירצחו. לזאבי שגדל בבית שומר מסורת הייתה זיקה למורשת היהודית. בכרטיס החבר של תנועת מולדת הובא המשפט "ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל".
בתקופות בהן נחתמו הסכם השלום בין ישראל לירדן והסכמי אוסלו היה זאבי בין המתנגדים החריפים ביותר להסכמים. הוא היה מבין שלושת חברי הכנסת היחידים שהצביעו נגד הסכמי השלום עם ירדן, ובתקופת הסכמי אוסלו נטל חלק פעיל בעצרות עם ובהפגנות כנגד מדיניות הממשלה. עם זאת, זאבי גינה בחריפות את רצח יצחק רבין, וביכה את מותו.

אנו שומעים את דוברי הממשלה והשמאל, שחוזרים ואומרים כי אי אפשר להכריע בכח את הסכסוך עם הפלשתינים, וכי אין פתרון צבאי ובסופו של דבר בלאו הכי נצטרך להגיע לשולחן המשא ומתן המדיני. אומרים את זה שרים ואומרים את זה אפילו אלופים במילואים של השמאל, והאזרח הקטן מבולבל ושואל: האמנם זה כך? הקביעה הזאת היא אווילית וחסרת בסיס, ומטעמי נימוס אסתפק בהגדרתה כמטומטמת. הרי כל ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו את ההיפך מזה. האם ההשתלטות הנאצית על מחצית אירופה הודברה במשא ומתן מדיני או במלחמת בנות הברית למיגורה? האם ההתפשטות היפנית על דרום-מזרח אסיה נעצרה ונסוגה במשא ומתן מדיני או בזכות שתי פצצות אטומיות שארה"ב הטילה על הירושימה ונגאסקי? האם הצרפתים שנסוגו מאלג‘יר ופינו ממנה מיליון אזרחים צרפתים לא עשו כן בגלל הפעלת כח וטרור של האלג‘ירים? והרי הצבא הארגנטינאי סולק מאיי פוקלנד בכח הצבא הבריטי. וכך הלאה, וכך הלאה. מאז סכסוך הדמים הראשון בין קין והבל ועד ימינו, רוותה ההיסטוריה האנושית במלחמות אין-קץ, שתכליתן הייתה להשיג הכרעה על-ידי כח."

 רחבעם זאבי ז"ל

ב-17 באוקטובר 2001, ביום הרצח, רחבעם זאבי שהה במלון הייאט שבירושלים, בחדר מספר 816. זאבי שהה במלון ללא מאבטחים, משום שהתנגד להיות מאובטח בעוד האזרחים חשופים, ולא רצה לשנות מהרגליו עקב איומי הטרור. בשעה 6:00 בבוקר, אחד המתנקשים, חמדי קורען, פנה לעבר חדר האוכל של המלון על מנת לוודא כי השר זאבי אכן שוהה שם בהתאם ללוח הזמנים הקבוע שלו. בשעה 06:20 זאבי ורעייתו יעל ירדו לחדר האוכל של המלון. כאשר קורען הבחין בזאבי בחדר האוכל הוא חזר לחדרו ועדכן את שאר חברי החוליה בכך. מיד לאחר מכן, שניים מחברי החוליה פנו לעבר רכבם אשר חנה במגרש החניה אשר בקומת המרתף של המלון, כדי להביא את האקדחים שלהם, עליהם הורכבו משתיקי קול. על מנת שלא לעורר חשד, שני התוקפים חזרו בנפרד לחדר שלהם דרך חדר המדרגות במקום להשתמש במעלית.

שני התוקפים נפגשו בחדרם, הכינו את נשקם, ומשם פנו לעבר חדרו של זאבי בקומה 8. התוקפים חיכו לזאבי ליד יציאת החירום, במיקום הסמוך לחדרו של זאבי. בינתיים, בשעה 6:45 נהגו של זאבי, עדי ממן, הגיע לחדר האוכל של המלון והצטרף לזאבי ואשתו לארוחת בוקר.
בשעה 6:50 זאבי עזב לבדו את חדר האוכל ועלה חזרה לחדרו באמצעות המעלית. שתי דקות לאחר מכן, יעל זאבי והנהג עדי ממן, החלו גם כן להתקדם לעבר החדר של זאבי. כאשר דלת המעלית נפתחה, זאבי יצא מהמעלית ועבר על פני שני התוקפים. על פי עדות התוקפים, קורען צעק לעברו "היי!" וכאשר זאבי פנה לעברו של קורען הוא נורה בראשו שלוש יריות ממרחק קרוב. שני כדורים פגעו בראשו של זאבי. למרות שהכדור השני פגע בלסת של זאבי ולא גרם לפגיעה קטלנית, הכדור הראשון חדר למוחו וגרם לנזק בלתי הפיך. מיד לאחר הרצח המתנקשים נמלטו מזירת הפשע. המתנקשים נמלטו מהמלון לאזור שבשליטת הרשות הפלסטינית.

בשעה 7:00, רק מספר דקות בודדות לאחר הרצח, גילו יעל זאבי והנהג עדי ממן את זאבי שוכב על הרצפה של המסדרון, ירוי בראשו ומדמם. זאבי הובהל במצב אנוש אל המרכז הרפואי הדסה שבירושלים. צוות הרופאים בבית החולים ניסה להצילו. מותו הוכרז בסופו של דבר בשעה 10:00 בבוקר.
ארגון החזית העממית נטל אחריות לרצח וטען כי בוצע כנקמה על חיסול מנהיג החזית העממית אבו עלי מוסטפא חודשיים קודם.
לאחר ביצוע הרצח, רוצחי זאבי הצליחו להימלט מזירת הפשע. במשך זמן רב הם הסתתרו במתחם המוקטעה ברמאללה, תחת חסותו של יאסר ערפאת. בסופו של דבר, במהלך מבצע חומת מגן, בו כוחות צה"ל ערכו מצור על מתחם המוקטעה, הושג הסכם לפיו רוצחי זאבי יועברו לכלא ביריחו תחת פיקוח של סוהרים בריטים ואמריקנים. לאחר שארגון החמאס זכה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006, מנהיג החמאס איסמעיל הנייה הצהיר בפומבי על כוונתו לשחרר את רוצחיו של זאבי. ב-14 במרץ 2006 הסוהרים האמריקאים והבריטים עזבו את הכלא ביריחו, בטענה כי הרשות הפלסטינית לא עמדה בהסכם שהושג עם ישראל ארבע שנים קודם לכן. כתוצאה מכך ישראל השיקה עוד באותו היום את מבצע "הבאת ביכורים" אשר במהלכו לכדו כוחות צה"ל את חברי החוליה שהתנקשה בזאבי. בעקבות כן, רוצחי זאבי נשפטו בישראל, הורשעו ונידונו לעונשי מאסר ארוכים. זאבי היה השר הישראלי הראשון שנרצח בידי מתנקשים פלסטיניים, והאדם הישראלי הבכיר ביותר שנרצח על ידי חמושים במהלך הסכסוך הערבי ישראלי כולו.
עד היום, לא נקבע יום זכרון לאומי לשר שתרם רבות למדינת ישראל ולארץ ישראל, עוד לפני קום המדינה. מדובר באדם מוסרי ביותר, אשר התנגד למלחמת אחים שיזם השמאל כנגד הימין ולשתף פעולה בהסגרתם לשלטון הבריטי כדי להביא להוצאתם להורג. גם הטרנספר של הערבים הנו מוסרי ביותר, מאחר ומחבלים פוטנציאלים שגורמים נזק הסברתי לישראל באמצעות המצאת היסטוריה ואשר מסכנים חיי אדם באמצעות מעורבות גבוהה בעבריינות, מעורבות בפיגועי טרור ובמקרי רצח, בגרימת תאונות דרכים בהם מעורבים הרוגים ועוד. הטרנספר מוסרי מאחר והדבר נעשה מרצון, הערבים חוזרים לבית סביהם שבמדינות ערב ומקבלים פיצוי.

הקשר בין השמאל ההזוי למרי אנטואנט

היום לפני 222 שנה (16.10.1793), במסגרת המהפכה הצרפתית: מרי אנטואנט, אשת לואי השישה עשר מוצאת להורג בגיליוטינה.
מרי אנטואנט הייתה ארכידוכסית אוסטריה ומלכת צרפת האחרונה, אשתו של לואי ה-16, מלך צרפת בעת המהפכה הצרפתית. היא הייתה בתם של הקיסרית האוסטרו-הונגרית מריה תרזה ושל הקיסר פרנץ הראשון שטפן. ב-16 במאי 1770 נישאה ללואי ה-16, ולזוג המלכותי נולדו ארבעה ילדים. היא זכורה בעיקר בשל האימרה המיוחסת לה, שמייצגת יותר מכל את התקופה, "אם אין להם לחם, שיאכלו עוגות" (בתרגום מדויק: אם אין לחם, שיאכלו בריוש), שהפכה במהרה לציטוט מפורסם, אולם אימרה זו, כמו רבים מהסיפורים שסופרו עליה, התגלו כשקריים ונועדו להכפיש את שמה על ידי המהפכנים של צרפת אשר תלו בה את האשמה למשבר הכלכלי הקשה, שהוביל למהפכה.
הציטוט המפורסם הוא תיאור אחד מני רבים, אשר נועד לחזק את תדמיתה של מארי אנטואנט כמלכה מושחתת וחומרנית. כמו רבים מהסיפורים שסופרו עליה, גם זה נכנס אל הזיכרון הקולקטיבי של ההיסטוריה עד כי העובדות האמיתיות של מי אמר את המשפט המפורסם ומתי, כבר אינן רלוונטיות. גם היום משויך ציטוט זה אליה, על אף שידוע כי המשפט נאמר זמן רב לפני הגעתה לצרפת. בספרו של ז'אן-ז'אק רוסו, "הווידויים", אותו סיים בשנת 1767 (ופורסם בשנת 1782), נכתב הציטוט המפורסם, כאשר מארי אנטואנט הייתה בת 12 בלבד .
יש הטוענים כי המשפט נאמר על ידי אחותה של מארי אנטואנט, מריה קרולינה, מלכת נאפולי, על מנת להסביר כי קשרי המשפחה שלהם הם אלה שהובילו להשלכת הציטוט על מארי אנטואנט. אולם ספרו של רוסו מפריך גם את הטענה הזו ומציב את הציטוט בתקופה מוקדמת יותר לתקופת מלכותה של מארי אנטואנט ואחיותיה. השערה אחרת היא כי ככל הנראה אמרה זאת מריה תרסה, נסיכת ספרד, אשתו של לואי ה-14, כמאה שנים קודם לכן. בין אם אכן הייתה זו מריה תרסה או כל אישיות מוקדמת אחרת, אין עוד ספק כי הציטוט המפורסם לא נאמר על ידי מארי אנטואנט. כיום קיימים מסמכים רבים המעידים על אישיותה הפילנטרופית של מארי אנטואנט, שלמעשה פעלה בניגוד לשמועות על חומרניותה וקלילות דעתה, ובניגוד לחוסר האכפתיות השכיח של האצולה הצרפתית, וסייעה רבות לעניים בצרפת.
מארי אנטואנט התקבלה בצרפת בברכה ובאהבה, אולם היחס אליה שונה פעמים רבות, בהתאם להלך הרוחות והשינויים הפוליטיים שחלו בצרפת. עם הגעתה של מארי אנטואנט, כאשתו לעתיד של לואי ה-16, נערכה עבורה קבלת פנים מרהיבה ומחבקת. אנשים רבים באו לחזות בנסיכה הצעירה עם הגיעתה לצרפת. כחלק מכללי הטקס המלכותיים, על הנסיכה להוריד מעצמה כל סממנים של תרבותה הקודמת, לשם כך נבנה בית עץ ארעי במקום המפגש בגבול אוסטריה-צרפת, אליו נכנסה הנסיכה מאריה אנטוניה האוסטרית וממנו יצאה הנסיכה מארי אנטואנט הצרפתייה.
כבר בתחילת דרכה בצרפת, הילוכה, מראיה, ודבריה תועדו וצוטטו. בכולם תוארה הנסיכה כדמות מקסימה ומלבבת. יחסה אל העם הצרפתי היה חם ואוהד והיא כבשה את לבבות ההמון ברצונה להיות צרפתייה ולהיות חלק מהעם הצרפתי ולא רק מלכתם.
ההוצאה להורג, התרחשה ב-16 באוקטובר 1793 בשעה 16:00, בגיליוטינה, לשמחתם של המוני הצופים, וראשה הכרות הוצג בפני הקהל הצוהל. הריגתה של מארי אנטואנט נחשבה בעיני רבים מהתקופה כמעשה מיותר, שסימל יותר מכל את הברבריות ותאוות הדם של צרפת בתקופת המהפכה, שבה נהרגו 17,000 איש בגיליוטינה בפריז, ואלפים רבים נוספים ברחבי צרפת.
מארי אנטואנט נקברה בקבר אחים בלתי מסומן שבו נקברו רבים מהרוגי הגליוטינה, בהם לואי ה-16. בשטח זה נבנתה מאוחר יותר כנסיית מדלן. בינואר 1815 הוצאו עצמותיה יחד עם עצמות בעלה ונקברו בבזיליקת סן-דני, שם נבנתה מצבת קבר למלך ולמלכה בקתדרלת הקבורה של כל מלכי צרפת.
בלי קשר לשאלה האם מרי אנטואנט אמרה את המשפט או לא, המשפט מיוחס, בכל אופן, לנסיכה מתנשאת הלוקחת חלק בשלטון מלוכני. משפט זה מעיד על התנשאת, על חוסר התחשבות בעם הדואג לפרנס את השלטון המוטל עליו כעול כלכלי ומונע ממנו ביטחון ויציבות, מטיל עליו גזרות כלכליות ועוד. בעקבות כך, העם הצרפתי יישם את המהפכה הצרפתית והחליף את השלטון המלוכני בדמוקרטיה, בשלטון העם. להבדיל מהתנשאותו של השמאל הישראלי כיום, לפחות אז האוליגרכיה לא הסתירה את התנשואתה על העם הצרפתי ואת מקומו בהיררכיה.
כיום, השמאל ההזוי מטיף לשלום ואחווה, אך במקביל פועל בניגוד למוסר שהוא מנסה להטיף. התייפיפות הנפש נוגעת ללב, לכאורה, עד שזה מגיע לכיס שלהם. ג'ון לנון, סמל השלום והאקטביזם, מחזיק ברכוש והון בשווי מעל למליארד דולר. אושו, סמל הרוחניות והאהבה, החזיק בצי רכבים של 100 רולס רוייסים. עמרי פדן, מנכ"ל מקדונלדס ישראל, מתנגד לכיבוש הישראלי, לכאורה, על ירושלים, יהודה ושומרון והכולן. לכן הוא מסרב לפתוח שם סניפים, מסרב לתת הטבות לחיילי צה"ל ואף מקדונלדס תורמת אחוזים מכל ארוחה לארגוני טרור. מבחינתם זה מוסרי. אבל כשצריך לשמור על זכויות העובדים ברשת? לכך המנכ"ל מתנגד ומנסה למנוע בכל כוחו מעובדיו להתאגד ומפר את זכויותיהם.
הפרה נוספת של זכויותיהם של עובדים חלשים מתבצעת על ידי אוניברסיטת תל אביב, המקפידה לקדם אג'נדות שמאלניות הזויות, כולל ציון יום הנכבה, אך מפרה מדי יום את זכויות העובד של עובדי הניקיון ברחבי האוניברסיטה.
גם השמאלניות הפמיניסטיות שכל כך מתנגדות למעשי אונס, כל עוד האנסים אינם מסתנני עבודה וערבים. הארץ, עיתון שמאלני לחלוטין, כאשר השמאל אמור לדגול, לכאורה, בשוויון זכויות כולל זכויות נשים, מגן על אנסים המקדמים את ההזיחיה השמאלנית. קיבוצים מכרו מפעלים שהוקמו לניצולי שואה לצאצאיהם של תומכי הנאצים שהסגירו יהודים לשלטון הנאצי. השמאלנים מפגינים אנטישמיות כלפי יהודים וציונים ויוצרים כלפיהם דהומניזציה. השמאל ההזוי מתנגד לכל סממן יהודי והקשר שלו למדינת היהודים, גם במחיר של חיי אדם חפים מפשע. לפיכך, הערכים להם הם מטיפים חסרי ערך, כאשר האחד בפה והאחד בלב.

היום לפני 29 שנה (16.10.1986): הנווט רון ארד נופל בשבי

רון ארד לחופש נולד

רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. הוא נחשב כנעדר ממאי 1988, אחרי שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון. ב-30 ביוני 2008 הודיע ארגון חזבאללה לישראל באמצעות האו"ם שרון ארד מת.
ארד סיים את קורס הטיס כנווט קרב בשנת 1979 ושירת כנווט מטוס פנטום. במהלך שירותו זכה ל"רישום לזכות" ממפקד חיל האוויר דוד עברי, לאחר שבמהלך טיסת לילה בפנטום בינואר 1980, לקח את השליטה על המטוס לאחר שהטייס לקה בורטיגו. באוקטובר 1986 היה סטודנט להנדסת כימיה בטכניון שבחיפה. בעת נפילתו בשבי היה סרן בתקופת לימודים ושירת בטייסת כהצבת חירום (הצ"ח).
במסגרת שירות בטייסת 69 ("טייסת הפטישים"), ב-16 באוקטובר 1986, טס ארד כנווט מטוס פנטום במסגרת מבצע "בית אבא 12",לגיחת תקיפת מטרות מחבלים באזור צידון שבלבנון. תקלה טכנית גרמה לפיצוץ תחמושת בקרבת המטוס ושני אנשי הצוות נטשו, ביוזמת ארד. הטייס ישי אבירם חולץ על ידי מסוק קוברה, והנווט ארד נפל בשבי ארגון "אמל" השיעי. שוביו העבירו שלושה מכתבים שכתב ותמונה אחת, אך הצלב האדום הבינלאומי לא הורשה לבקרו, ומספטמבר 1987 הקשר עמו נותק. הניסיונות לשחרר אותו באמצעות עסקה נכשלו, ובשנת 1988 הוא ככל הנראה הועבר מידיו של בכיר אמל, מוסטפא דיראני, לאיראן או לארגון שיעי אחר. עקבותיו של ארד נעלמו לחלוטין במאי 1988. העיתון "מעריב" פרסם בשנת 2008 כי קיימת אפשרות סבירה שרון ארד נרצח על ידי שוביו בליל 3 במאי 1988, במהלך מבצע חוק וסדר של סיירת צנחנים נגד חזבאללה בכפר מיידון או נהרג כאשר ניסה להימלט.
במהלך שביו הועלה ארד לדרגת סגן-אלוף.






בין השנים 1986 ל-1994 נחטפו מלבנון ונאסרו בישראל 21 לבנונים, בהם דיראני ובכיר חזבאללה עבד אל-כרים עובייד, במטרה שישמשו קלפי מיקוח במשא ומתן אפשרי לשחרור ארד. ניסיון זה לא עלה יפה, ורוב החטופים שוחררו לבסוף בשנת 2000, כאשר דיראני ועובייד נשארו בכלא הישראלי ארבע שנים נוספות, עד עסקת חילופי השבויים ב-2004. באוגוסט 1988, הודיע חזבאללה שרון ארד בידיו. בעקבות חיסולו של מנהיג חזבאללה עבאס מוסאווי בפברואר 1992, הודיע הארגון על הוצאתו להורג של ארד, אך מקורות שונים טענו כי ארד חי, ומוחזק באיראן. באותה שנה הוקמה עמותת "לחופש נולד", עמותה ציבורית שמטרתה זירוז שחרורם של ארד ונעדרים נוספים. בפברואר 1995 אמר גולה איראני, מנושר מוקבר, בראיון לרדיו בלוס אנג'לס, שרון ארד חי וכלוא בבית סוהר של המודיעין האיראני באיספהן. באותו חודש התראיינו ל"פרנקפורטר אלגמיינה" הגרמני שני אזרחים גרמנים שהיו כלואים באיראן. באפריל 1996 הודיע ארגון "המדוכאים עלי אדמות" שרון ארד בידיהם וכי הם יוציאו אותו להורג בתוך 48 שעות.
באוקטובר 1997 טענו גורמים גרמנים ורוסים שעסקו בנושא, שארד ככל הנראה אינו בחיים. ישראל דחתה את הטענות, והבהירה שהנחת העבודה שלה היא שארד חי, ומוחזק באחריות איראן.
ב-26 בדצמבר 2000 הושלמה עסקה עם חזבאללה בתיווך גרמני ובה התקבל בישראל רובה ההישרדות האישי של רון ארד בהתאם לדרישת ישראל לקבלת אות חיים ממנו. במסגרת העסקה שוחררו 40 פלסטינים ו-12 לבנונים. ביולי 2001 אמר העיתונאי הסורי, ניזאר נאיוף, שהשתחרר במאי מהכלא הסורי שהוא ראה את ארד באוגוסט 1993 בבית כלא סורי. "ב-7 באוגוסט 93' הוא היה חי", אמר נאיוף לשבועון הצרפתי "לה פואן". "באותו יום לקחו אותו האנשים שהחזיקו בו לחדר רחצה כדי להתרחץ. מצבו הפיזי היה טוב. אם משהו רע קרה לאחר מכן זה היה מעשה סודי שעליו החליטו הגורמים שהחזיקו בו כדי למחוק את התיק וכדי לא להסתבך". בשנת 2002 הוקמה ועדה מיוחדת להערכת המצב בעניינו של ארד, בראשות השופט אליהו וינוגרד. הוועדה קבעה שאין סיבה לשנות את הערכת המצב הקיימת, לפיה ארד חי.
בשנת 2003 גילה ראש הממשלה אריאל שרון, כי במסגרת המאמצים להשיב את ארד נהרג סוכן מודיעין. באוקטובר 2003 טענו בכירים איראנים שערקו למערב, שארד חי ומוחזק באזור העיר טהראן. בנוסף, טענו שהוא אושפז מספר פעמים בגלל בריאותו הרופפת, וכן שניסה להימלט מכלאו. בדצמבר 2004 הכריזה עמותת "לחופש נולד" על פרס בסך 10 מיליון דולר למי שימסור מידע שיוביל למציאתו.
בשנת 2005 הגיש אמ"ן דו"ח סודי לראש הממשלה, אריאל שרון, לפיו רון ארד איננו בין החיים. ראש הממשלה החליט לשלול את הדו"ח, כנראה מסיבות פוליטיות. באותו דו"ח צוין שארד הוחזק באיראן כנראה עד שנת 1994. לפי הדו"ח, לאחר חטיפת דיראני בידי ישראל, חששו האיראנים כי הוא ישבר בחקירה ויגלה שארד נמצא על אדמתם, ולכן הם העבירו את ארד בחשאי בחזרה ללבנון. דעת מיעוט מבין אנשי הצוות שכתבו את הדוח גרסה כי ארד מעולם לא הועבר לאיראן אלא הוחזק כל השנים בלבנון על ידי משמרות המהפכה. ממצאי הוועדה קבעו כי ארד מת, כנראה ממחלת עור קשה, לכל המוקדם בתחילת 1995 בלבנון.
בספטמבר 2006 שידרה רשת הטלוויזיה הלבנונית LBC סרט המכונה "החטיפה" המתעד את רגעי חטיפת החיילים בהר דב, וקטעים בהם מצולם רון ארד מדבר מהשבי, כנראה משנת 1988. בסרט נצפה ארד מעשן, ועונה על שאלות קצרות של אחד משוביו. הוא ציין את שמות הוריו, ולאחר מכן הצהיר באנגלית: "אני חייל בצבא הישראלי". כמו כן, סיפר בסרט היכן למד, ומה עשה בחיל האוויר הישראלי. סרט זה הוא אות החיים הראשון שקיבלה ישראל מלבד מכתב ותמונה מהתקופה הראשונה לחטיפתו.
סוגיית העדרותו של רון מעלה בנוסף לקושי המובן בסיטוציה מעלה קושי נוסף, מאחר ורון ארד נשוי. כל עוד אין עדות למותו, אישתו, תמי ארד, נותרת עגונה עם תינוקת, משפחתו לא יכולה להתאבל עליו ולא מקבלת מעמד של משפחה שכולה וכן, נאסר על תמי ארד להביא ילדים נוספים לעולם, מאחר והיא עגונה וילדים אלו יוכרזו כממזרים. נוצר כאן סוג של מיתוס, לפיו רון ארד לחופש נולד כשבמשך שנים ישראל לא קיבלה ממנו סימן חיים וכן, ארגוני הטרור שהחזיקו בו הכריזו שהוא נהרג.
ב-15 באוקטובר 2007 ערכה מדינת ישראל עסקת חילופי שבויים עם חזבאללה. בעסקה הועברו לישראל גופת אזרח ישראלי שטבע ונסחפה ללבנון, וכן היומן שכתב רון ארד בשבי וזאת תמורת שתי גופות מחבלי חזבאללה ועציר לבנוני.
ב-11 ביולי 2008, במסגרת עסקה לחילופי שבויים, קיבלה ישראל שתי תמונות של רון בהן נראה פצוע, יומן מהשנתים הראשונות לשבי ודו"ח חזבאללה בן 80 דפים בערבית בו מתוארים האנשים שבאו במגע עם ארד במהלך השנתיים הראשונות לשבי, המאמצים לאתר את ארד, ומידע לפיו במהלך שהותו בכפר נבי שית במאי 1988 נמלט משביו, ייתכן שבסיוע של אחד משוביו, ונהרג לאחר שניסה להגיע לכוחות הביטחון הישראליים ששהו ברצועת הביטחון בדרום לבנון. בדו"ח של חזבאללה נכתב שהסיבות למותו של ארד עשויות להיות שהתמוטט, נפצע, או נפל מצוק גבוה במהלך ניסיון ההימלטות משביו ואי אפשר לאתר את גופתו, למרות שידוע לישראל שבשנת 2004 ניסה חזבאללה לאתר את קברו של רון ארד בכפר נבי שית. לפי דיווחים שהגיעו לעיתונים ערביים חזבאללה הצליח לאתר שרידי עצמות וקבר לא מזוהה. גורמי מודיעין בישראל אמרו כי הדו"ח לא חידש להם מאומה והגדירו אותו כ"קשקוש".
בשנת 2011 הוצגו היומנים, שקיבלה המשפחה בעסקת חילופי השבוים ב-2007, בתוכנית הטלוויזיה "עובדה".
מדי שנה חיל האוויר מציין את היעדרו של רון ארד במטס מיוחד של שלושה מטוסים הנמצאים במבנה חסר של רביעיית מטוסים, סמל לנווט הנעדר

99 שנים למאבק למען חינוך מיני ותכנון המשפחה בארה"ב

בתחילת המאה ה-20 הגישה לאמצעי מניעה בארה"ב היתה אסורה למעשה בשל "חוקי קומסטוק", חוקים שלא רק אסרו על חלוקה של אמצעים למניעת הריון, אלא בעיקר על הפצת כל מידע שקשור לאמצעי מניעה ומחלות מין. כל פרסום כזה נחשב לתועבה ודינו מאסר. ניסיונות פוליטיים להביא לשינוי החוק נתקלו בחומה בצורה, בעיקר הודות לבורות שאיסור הפצת המידע גרם בציבור ולעובדה כי לנשים לא היתה כלל הזכות לבחור שלא לדבר על ייצוג פוליטי הולם.
המצב הביא למותן של אלפי נשים בשנה כאשר בעומדן בפני האפשרות של הריון בלתי רצוי ומשפחות שלא יכלו לתמוך בהן בחרו לבצע הפלות עצמיות או לבצע אותן במקומות לא מוסדרים שהביאו למותן. אלו היה כמובן בעיקר נשים עניות, מהגרות צעירות יהודיות ואיטלקיות אשר ידה לא הייתה משגת טיפול רפואי אחר, ובטח שלא לקיים משפחות בשכרן העלוב.

מכאן לא מפתיע כי דווקא שתי אחיות אמיצות אשר עבדו בקרבן לקחו על עצמן את המאבק לחינוך מיני לנשים וחלוקה אמצעי מניעה, וכך להפר את החוק בפעולות ישירות נגדו. אחת מהן, האנרכיסטית המפורסמת אמה גולדמן, אמרה כי "רק בגלל שאדם בור הצליח להעביר חוק בזמן שגברים ונשים נתונים לאמונות תפלות דתיות ומוסריות אנחנו אמורות להיות מדוכאות על ידו כל חיינו?" שתיהן ראו באמצעי מניעה את דרכן של נשים לעבר חופש בכלל וכלכלי בפרט, אך הן נחלקו בדרך להשיגו. בעוד גולדמן ראתה את הנושא כסיפמטום של אי שוויון ודיכוי (אם כי לא נטשה אותו כמו שהטיבה להסביר "אם אני לא יכולה לרקוד, זו לא המהפכה שלי"), השנייה ששמה עתיד להיות המזוהה ביותר עם הנושא, מרגט סנגר, החליטה שזה המאבק החשוב והראשון בדרך לשחרור. "החופש הבסיסי בעולם הוא זה של הנשים. אנושות חופשית לא יכולה להיוולד לאמהות החיות בעבדות. אישה בשלשלאות איננה יכולה שלא להעביר את השלשלאות הללו לבניה ובנותיה. שום אישה לא יכולה להיקרא חופשית ללא שליטה בגופה שלה. שום אישה לא יכולה להיקרא חופשית עד שהיא תוכל לבחור במודע אם ברוצה להיהפך לאמא או לא. " הסבירה.
כך, ב16 באוקטובר 1916, סנגר ביחד עם אחותה את'ל החליטו לפתוח מרפאה שתחלק אמצעי מניעה ומידע בנושא בשכונת ברונסוייל בניגוד מוחלט לחוק הקיים. השכונה נבחרה מכיוון ששכנו בה מהגרות יהודית רבות שסבלו קשות מהתופעה כמו גם העובדה כי היהודים נחשבו לבעלי מחשבה רדיקלית שהתאימה למעשה מהסוג הזה. כבר ביום הראשון הגיעו יותר ממאה נשים, ומספרן הלך וגדל מיום ליום, עד שביום העשירי ההמולה בחוץ היתה גדולה כל כך שהמקום נחשף והמשטרה סגרה את המקום ועצרה את האחיות.
שתיהן נשפטו ונכלאו למרות שניתנה להן הזדמנות לצאת לחופשי אם רק יבטיחו שיפסיקו להפיץ את המידע לא הסכימו לכך. את'ל לא הכירה בזכות של המדינה לכלוא אותה בגין חוק לא מוסרי ופתחה בשביתת רעב, והיתה לאישה הראשונה בארה"ב שהוזנה בכפיה. לאחר מכן השתחררה. מרגרט הורשעה גם היא כאשר השופט קבע כי לאישה "אין את הזכות לשכב עם גבר בביטחון לא חשש מהתעברות". אך ההתעניינות הציבורית שהמעצר גרם לה, ראויה לציון במיוחד לאור העובדה כי מדובר על ימי מלחמת העולם הראשונה, הביאו בסופו של דבר בערעורים לשינוי החוק, וב1918 לרופאים ניתן לרשום אמצעי מניעה בלי סיבה רפואית לכך.
בשנים הבאות סנגר המשיכה במאבק, הקימה את התנועה לתכנון משפחה, ולאורך שנות העשרים בעזרת מענה לאלפי מכתבים שנשלחו אליה המשיכה להפיץ את רעיוניתה שהיו אסורים בחוק, דבר שגרם לאלימות כלפיה מצד אספסוף שראה בהם תועבה. בכדי לאתגר את החוק ב1935 היא הזמינה דיאפגרמה מיפן כדי לאתגר את החוק הפדרדלי האוסר על משלוח בדואר של אמצעי המניעה, וב1936 הוא בוטל.
כבר בתחילתו של המאבק חלמה סנגר על גלולת פלאים, זולה ופשוטה שתשמש כאמצעי למניעת הריון, אך זו בוששה מלבוא בעיקר מכיוון שמחקר בתחום לא זכה לתשומת לב ראויה. ב1950 היא ארגנה קבוצת משקיעים וגייסה כספים רבים שהושקעו בתחום כאשר פגשה ברופא שלקח על עצמו את מחקר. עשור לאחר מכן ב-1960 רשות התרופות האמריקאית אישרה את גלולת "אנוואיד", גלולה שנצרכת אוראלית פרי יצירתו של אותו מחקר.
רק ב1965, כשסנגר בת 81, לאחר יותר מחמישים שנים של מאבק היא חזתה סופסוף בבית המשפט העליון בארה"ב מבטל לגמרי את "חוקי קומסטוק" וקובע כי זכותן של נשים לשימוש באמצעי מניעה היא זכות המוקנית להן בחוקה. היא מתה שנה לאחר מכן. מאבקה לזכות של נשים על גופן ועצמאות בכלל ממשיך עד היום, אך המצב תודות לסנגר שונה וטוב ללא הכר מזה שנשים בכל העולם שהיא ונשים בכל העולם נאלצו להתמודד איתו.
99 שנים עברו מאז. היום צריך להתמקד בפן נוסף בחינוך המיני - לחנך בנים לא לאנוס, אלא לחתור להסכמה ורצון לקיום יחסי מין.
למעלה: הפלייר שחולק מחוץ למרפאה.

לירן דנינו - עדיין ריק

איך הלב שלי עדיין ריק
עדיין ריק, כאילו לא נגעתי בו שנים
ושורף לי אז אני צועק
אני צועק, נופל ומכסה את הפנים

וזה פשוט לראות
כמה שניסיתי
אנ'לא הצלחתי לעלות
יקירתי, יקירתי...

לא יראו אותך בשום מקום
בשום מקום, בכלל לא משנה לאן נלך
והעצב לא איחר לבוא,
הוא תופס מקום כאילו הוא הגיע בשבילך

וכשהגוף רעד
נשכבנו ולחשת לי
אל תשאיר אותי לבד
אהוב שלי, אהוב שלי...

אז מי יתפוס אותך שלא תלכי
שלא תלכי, ולא ישאיר אותך לבד
אז מי יתפוס אותך שלא תבכי
שלא תבכי, אנ'לא סומך על אף אחד
איתך...

סרט - זרה בתוכנו / A Stranger Among Us (1992)

סרט - זרה בתוכנו / A Stranger Among Us (1992) עם מלאני גריפית הסרט המלא לצפייה ישירה עם תרגום לעברית
ניו-יורק בבהלה - סוחר תכשיטים יהודי נמצא מת ומליון דולר בתכשיטים נעלמו. מלני גריפית המשחקת בלשית משטרה בשם ססיל בי. דימנטד נקראת למשימה, לוקחת אויר, מתחפשת ליהודיה, יוצאת לחקור באופן סמוי את השום. בדרך היא מוצאת אהבה כשרה. סידני לומט רשת שידור ביים.