האם סקס זה שרות או שזונה נאנסת תמורת תשלום???

למי שלא יודע, ארגון אמנסטי אינטרנשיונל (האהוב על לא מעט אנשי שמאל רדיקליים) הוציא הודעה, לפיה הדרך הטובה ביותר להילחם בכל הרעות החולות הקשורות לתעשיית הזנות בימינו היא לגליזציה של התחום (ושל התחומים הסובבים אותו!). באוגוסט האחרון הצביעה אמנסטי העולמית בעד תמיכה במדיניות של אי-הפללת הזנות על נגזרותיה, כלומר, גם אי-הפללה של סרסרות ושל רכישה של זנות. התמיכה חוסה תחת הכותרת "תמיכה ושמירת זכויות אדם של עובדי מין".

השלוחה הישראלית של הארגון התנערה מהחלטה זו (הארגון הבינלאומי עוין את ישראל. לא ברור לי למה להם להתנער מארגון הגג רק עכשיו בסוגיית הגיש לזנות בלבד?). ואכן, ההמלצה לא התקבלה פה אחד על ידי כל סניפי אמנסטי, והיו רבים שהתנגדו לה, מאחר והמצב שבו רק הזנות חוקית אבל כל יתר הגורמים הקשורים לתעשיה (כולל הלקוחות) כפי שהונהג לאחרונה בשוודיה ובקנדה וכפי שנהוג באופן חלקי כבר הרבה זמן הוא המצב הגרוע ביותר שיכול להיות.
הכי גרוע שיכול לקרות אם יוסיפו לזה את חוק הפללת הלקוח. אני מתקשה להבין את כל ה"נשמות הטהורות" שמתיימרות להגן על הזונות ובו בעת לתמוך בחוק הפללת הלקוח. למה הן לא מצליחות להפנים בלוגיקה שלהן שזה הרסני? אני מבינה אנשים שהשאיפה שלהם היא לבטל את המקצוע הזה - בסופו של דבר זה מקצוע עם סיכון רב ותועלת מינימלית. בסופו של דבר - זה לא יקרה, ומי שחושב שניתן לבטל את הזנות חי בסרט. אנשים מאמינים שאם אתה מוציא משהו מהחוק זה ימנע את המשהו הזה ולא מבינים שזה רק יביא צער וסבל לכל מי שמעורב.
יש קושי לעשות הפרדה פרקטית ומוסרית בתחום הזנות. תמיכה בדה קרימינליזציה של הזנות אינה פירושה תמיכה מוסרית ברכישת שירותי מין. אמנם אני תומכת מוסרית בזכותו של אדם להקשר בחוזים וולונטרים הכוללים גם מין. אבל התמיכה שלי בדה קרימינליזציה כבר עולה על העניין המוסרי אלא הפרקטי והאנושי, גם לו לא תמכתי בתופעה, זהו הפתרון הטוב ביותר עבור העוסקים בתחום מתוך הבנה של המציאות (זנות לא תיעלם לעולם).
להלן פאנל בנושא בעד או נגדדהקרימינליזציה של הזנות. הפאנל נערך באוניברסיטה העברית באפריל 2015. במסגרת הדיון עלו סוגיות כגון המשמעות של דה-קרימינליזציה של הזנות. האם חוקי הפללת הלקוח פועלים לטובת העוסקים בזנות? עד כמה לאישה הבוחרת בזנות יש באמת יכולת בחירה חופשית? "דה קרימינליזציה של הזנות" הנה סוגיה שנויה במחלוקת והפאנל מבחין בין שני הצדדים למטבע הזה: בעד ונגד הדה קרימינליזציה.
על שולחן ה"בעד" ישבו:
- ד''ר רננה לויאני - מהמחלקה לפילוסופיה בסמינר הקיבוצים. עסקה בעבודת הדוקטורט שלה בנושא הזנות כחקר מקרה של מושג האוטונומיה בתיאוריה הפמיניסטית.
- סופיה אוסטריצקי - שחקנית וזמרת. מככבת בסדרה "30 שקל לשעה". חברה בתנועה הליברלית החדשה.
על שולחן ה"נגד" ישבו:
- חמוטל בן סיני - קרימינולוגית קלינית. ניהלה בעבר את קו הסיוע והאיתור של תוכנית סלעית. עבודת התזה שלה עסקה בסיפורי חייהן של נשים וצעירות בזנות מוסתרת (Indoor).
- אניטה גוזלן - מדריכה קהילתית סמים ואלכוהול ואם הבית בסלעית - סיוע לנשים במעגל הזנות. 
מנחת הערב: אנה שנידמן





סניף אמנטסי ישראל הוא בין הסניפים המתנגדים להחלטת ארגון העל, וגם פרסם את הצהרתו בעניין: 

"בהצבעה שקיימה האסיפה העולמית של התנועה, התקבלה עמדה הקוראת לאי-הפללה מלאה – בכלל זה של לקוחות וצדדים שלישים, ובלבד שאינם כרוכים בפגיעה בא/נשים בזנות ובהפרת זכויות האדם שלהם/ן. כמו-כן, העמדה שנתקבלה ממשיכה ומדגישה את התנגדות התנועה לסחר בבני אדם, לניצול מיני של קטינים, ולכל צורה של כפיית מין על אדם בניגוד לרצונו/ה. סניף ישראל התנגד מאז ראשית תהליך ההתיעצות של התנועה לעמדת אי-ההפללה המלאה שנתקבלה. עמדת הסניף הישראלי כפי שהובעה בנייר עמדה קראה לאימוץ ״המודל השבדי״ של הפללת הלקוח וצדדים שלישיים."

לדברי יונתן גר, מנכ״ל אמנסטי אינטרנשיונל ישראל -

״ביחס להצעת החוק להפללת לקוחות הזנות הנדונה כעת בישראל, סניף אמנסטי ישראל אינו רואה סיבה להתנגד להצעת החוק, ולא יפעל כנגדה, בהיותה צעד חשוב בכיוון של צמצום הפגיעה והפרת זכויות האדם של א/נשים בזנות בישראל.״

החלטה סופית של אמנסטי תינתן בדצמבר השנה.

בסרטון לעיל, שצולם כמה ימים לפני שההחלטה של אמנסטי התקבלה בדבלין, אירלנד, שורדות תעשיית המין מספרות במילותיהן מדוע הן מתנגדות באופן חריף למגמת ארגון זכויות האדם אמנסטי להימנע מדהקרימינילציה של לקוחות המשתמשים בתעשיית המין, ומדוע זוהי למעשה סטירה גדולה בפניהן של נשים בזנות ונשים בכלל. בסרטון הזה למשל מוצגות נשים שהן בעיקר קורבנות של הורדת התחום לעולם התחתון. מקום שבו עבריינים קובעים את העניינים ולאישה אין מה להגיד בנידון.
הדוברות לפי הסדר: בריג'ט פרייר (קנדה), פיונה ברודפוט (אנגליה), רייצ'ל מורן (אירלנד), ומארי מרקלינגר (גרמניה). כולן חברות בעמותה הבין-לאומית SPACE המונהגת על ידי שורדות זנות שמובילות הסברה נגד תעשיית המין. 
רייצ'ל מורן, ממייסדות SPACE, מספרת בסרטון ש "כמי שחייתה זנות, וחוותה את העלבון מהארגון המזוהה ביותר עם זכויות אדם על פני כדור הארץ - שכל מה שקרה לי, היה צריך להיות על השולחן, נורמלי, חוקי, ומוסדר ומקובל חברתית. זוהי סטירה בפנים שאין שנייה לה. מעולם לא נעלבתי כל כך."
בהמשך מוסיפה ומסבירה העיתונאית ג'ולי בינדל על הטרמינולוגיה של אמנסטי, ועל המסמכים שהודלפו בשנים האחרונות וחושפים את עמדותיה לגבי זנות.
פיונה ברודפוט: "רבים מהמתוארים כ'עובדי מין' הם הסרסורים ובעלי בתי הבושת, והלקוחות. כשאני הייתי בזנות, הייתי כל כל מופשטת מהאנושיות שלי, כל כך כבויה, שהייתי טוענת שאני 'זונה מאושרת', שזו 'עבודה ככל עבודה אחרת', שאני לא 'אעבוד במשרד עבור משכורת מינימום', וכו' וכו'. וכל אותו זמן בתוכי צרחתי. ובמובן מסוים הייתי חייבת להחזיק בגישה הזו, כי ברגע שהודיתי במציאות, במה שקורה לי, הייתי חייבת להפסיק ולצאת. לא יכולתי מאותו רגע למכור את עצמי שוב."
בריג'ט פרייר: "אנחנו צריכים להיות מאוד מאוד ברורים לגבי המונח 'עבודת מין'. עבורי זו לא הייתה עבודה - זו הייתה התעללות. ואני לא אקרא למה שעשיתי, 'עבודה'. זו הייתה התעללות בתשלום, זה היה אונס בתשלום."

ההתייחסות אל סיפורי אונס בבית משפט

בעקבות תוכנית של המקור, במסגרתה נחשפו הפרוטוקולים מבית המשפט של נאנסת באונס קבוצתי  לפני מספר הימים, סוגיית האונס השני על ידי מערכת האכיפה והמשפט הישראלי (המשטרה ובית המשפט) אינו יורד מהכותרות. בעקבות כך, רן שריג ודנה ספקטור ראיינו בתכניתם את דר' לקרימינולוגיה עירית נגבי, מרצה באוניברסיטה העברית. וזהו הראיון:


ד"ר עירית נגבי מרצה על עברות מין במכון לקרימינולוגיה באוני' העברית בירושלים הוציאה ספר בשם "ככה: עדויות על אונס בבית המשפט" הספר מביא את סיפורי האונס על פי נקודת המבט של השופטים - מבחינתם "הסקסיזם מושרש עמוק בחברה שלנו" והדבר בא לידי ביטוי גם באונס שני במשטרה ובבית המשפט. הספר אינו מתבסס על פרוטוקולים, מאחר והדיון נערך בדלתיים סגורות, אלא על פסקי הדין העוסקים בתקיפה מינית ואונס אותם קראה החוקרת.
על פי דר' הנגבי, גישת המשטרה ומערכת המשפט עשויה לבוא לידי ביטוי בשתי אופנים - הגישה הליברלית והגישה הפאטריארכלית - סקסיסטית. מהספר עולה, כי גישתם של מערכת המשפט בישראל, אשר מיוצגים על ידי השופטים ועורכי הדין מטעם הפרקליטות והסנגוריה הציבורית ואו עורך הדין הפרטי המייצג את הנאשם, פועלים בניגוד להלכה הליברלית והמחייבת שנקבעה על ידי השופט חשין בפרשת האונס בקיבוץ שומרת ובהתאם לגישה הפאטריארכלית. תגובתם תתבטא איפשהו על הרצף בין הגישה הסקסיסטית לליברלית.
בנוסף, נשים במערכת האכיפה והמשפט לא בהכרח יגיבו על פי הגישה הליברלית, אלא בהתאם לגישה הסקסיסטית. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, במקרה בו עורכת הדין שאלה את הנאנסת על יחסי מין עם אביה ולא כדי להוכיח משהו אלא לנסות את שיטת המצליח ולהעלות את עברה המיני של הנאנסת. אז מה אם בסופו של דבר עורכת הדין לא הוכיחה כלום.
במקרה אחר, מישהו לוקח טרמפיסטית דתיה ובדרך, היא מסכימה  להענות לבקשתו ולפגוש את ההורים שלו. בדירה, ההורים אמנם לא חיכו להם. עם זאת, השופטים התייחסו אליה כאל פתיינית, למרות שלא היה בה דבר מיני. היא אולי הייתה תמימה וסקרנית, אך היא לא הייתה מעוניינת ואף התנגדה לקיים עם הנהג הזר יחסי מין ובטח שהתנגדה כשבנוסף הוא קרא לחבר שלו לאנוס אותה. היא לא הסכימה לקיין יחסי מין עם שניהם, קרי נאנסה. אך מבחינת השופטים, היא אישה מינית ופתיינית כי הסכימה לעלות אליו הבייתה ולא הלכה כשראתה שההורים שלו אינם בבית. אי אפשר לקרוא לה מתירנית. לפי השופטים, ברגע שבחורה מתירנית ומפתה שאינה עונה לקודים פאטריארכלים וצנועים ומתנהגת באופן חופשי עם גברים, היא לא נאנסה גם אם סרבה לקיום יחסי המין.
לפי ההלכה שנקבעה בפרשת שומרת, אסור לחקור את עברה המיני של הנאנסת. בפועל זה קורה, ממש כמו שבא לידי ביטוי בתחקיר המקור, בה נדרשת הנאנסת להציג את התנוחות בהן נאנסה והאם חששה לבקיעת קרום הבתולין. המטרה של התחקור היא לערער את הנאנסת על דוכן העדים. כך, עובר המסר שלא להתלונן על אונס במידה והנאנסת פתיינית לכאורה.
שימו לב לאמירות של השופטים הישראלים שדנים במקרי אונס ותקיפה מינית אשר הגיעו לידיעת הציבור:

"אני רואה ש-ז' את מוצאת מאוד מהר" [השופט נחשון אטינגר בבית הדין לתעבורה בהערה סקסיסטית לתובעת משטרתית]

לא כך מתנהגת עובדת שרוצה לדחות חיזור. צריך שניים לטנגו" ו"את עושה שימוש במיניות שלך" [השופטת אופירה דגן טוכמכר, שופטת בית הדין לעבודה בתל אביב במקרה בו עובדת הוטרדה מינית.]

"איפה היה איזור המפשעה? תדגימי לנו." [השופט צבי סגל, שופט בית המשפט המחוזי בירושלים ומועמד לתפקיד פרקליט המדינה שביקש מנערה להדגים במהלך תיק האונס אותו עברה.]11

"אז מה אם הוא מלקק אותה? יש לבדוק אם מדובר במעשה הנושא אופי מיני" [השופט נתן נחמני בתיק בו דן בבית המשפט לענייני משפחה כאשר קרוב משפחה ליקק ילדה]

"יש בנות שנהנות מאונס" [ השופט ניסים ישעיה כשדן במקרה בו קבוצת ערבים אנסו יהודיה כפיגוע והיא תבעה להכרה בפיגוע]

"יתכן שלמתלוננת נעמו מעשי הנאשם והיא חפצה בהם" [השופט אהרון אמינוף, שופט בית המשפט המחוזי בצפת בזמן ששפט בתיק אונס]

"היא לא נאנסה, היא התאכזבה מהמין". [השופטת דליה גנות, שופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב בזמן שדנה בתיק אונס.

לפיכך, התרבות שלנו הנה סקסיסטית ומדובר בהפנמה של ערכים תרבותיים. כך מוגדרים גבריות ונשיות ויחסים בין נשים וגברים. כלומר, על פי גישה זו, נשים הנם פתייניות וצריכות לשמור על הכוס שלהן בניגוד לגברים, שצריכים לזיין ולא בהכרח לקבל הסכמה מהאישה. בהתבסס על הבנתי את התאוריה הזו, מדובר בהפנמה של ערכים תרבותיים שאינם עומדים בקנה אחד עם דרישות החוק. לפיכך, לגיטימי כשאשה מפחדת מגברים ושגבר אונס כשלגישתו הוא מקיים יחסי מין כשהסכמה אינה דרישה בסיסית.
לכן, הגבר לא ישלם את המחיר שתשלם הנאנסת - במידה ויורשע, יוטלו עליו עבודות שרות בלבד או מאסר בפועל של בין שנה עד 3 שנים. עונש מאסר ארוך יותר הנו דבר חריג. לכן, נאנסת ששרדה את האונס תחשוב פעמיים אם להתלונן ואף להגיע לתת עדות בבית המשפט. הרי היא יודעת מהתקשורת מה מחכה לה שם - היא תעבור אונס שני במשטרה וגם בבית המשפט, אם זה יגיע לשם.

דברים שמלצרים מבקשים עליהם סליחה מלקוחות ביום הכיפורים, אבל לא באמת מצטערים

יהודים: איך תסלח לנו על כל החטאים? אלוהים: הכל בסדר, לכו.
יהודים: אבל אתה לא תסלח לנו ככה.
אלוהים: אמרתי שכן, אז כן.
יהודים: אבל מה אתה רוצה שנעשה בתמורה לסליחה שלך?
אלוהים: כלום!!!
יהודים: זה לא הגיוני.
אלוהים:
יהודים: אמור לנו מה לעשות!
אלוהים: קחו תרנגולת ותסובבו אותה מעל הראש.
יהודים: אוקיי.
אלוהים: לא! חחחחח לא באמת התכוונתי ש...
יהודים: מה? לא שמענו אותך כי צחקת.
אלוהים: לא משנה. הכל בסדר.

• סליחה מכל הלקוחות שאכלתי להם מהצ׳יפס לפני שהגשתי להם (אם כי כשהצ׳יפס יותר מחציו מחוץ לצלחת, לאכול אותו נחשב ליישור המנה, זה ידוע).
• גם על כל הפעמים שסלט חלומי שמוכן במטבח שמגיע לשולחן כסלט רגיל
• סליחה שבתור מלצרית הרמתי את הלחם מהרצפה והחזרתי לצלחת.. (מצד שני, כשאני הכרתי את חוק ה-5 שניות, הכירו לי את חוק החד קרן - אם נפל לך על הריצפה, כל עוד לא ראית חד קרן אז זה בסדר!)
• סליחה לכל החוגגים שלא קיבלו את העוגת השוקולד הכי טעימה שיש כי כל המלצרים אכלו אותה
• סליחה לכל הלקוחות שבאמת מאמינים שאת האנטריקוט אצלנו מגישים עם ״ביס מזוייף לקישוט״
• מבקש סליחה מכל הלקוחות שבקשו הפוך דל והבאתי להם רגיל כנל לגבי נטול (אם כי נטול וסויה זה ממש חשוב!)
• סליחה מעצמי, על זה שבחרתי במלצרות (כי מי באמת מאמין שזו הייתה בחירה - יכולתי לבחור בזנות, אבל רוני אמרה לי שזה לא כזה רווחי כמו שחושבים ועדיין מוציאים 90% מההכנסה על סמים)
• מבקש סליחה לכל מי שמכרתי לו אייס קפה "דיאט" באמת מצטער אבל זה ההוראות זה רק מכונה שונה אותו אייס בדיוק מלאא בסוכר ולא בריא  
• אני סולחת לכל הלקוחות שעצבנו אותי, התווכחו איתי, טרטרו אותי, ביקשו כוס מים, התייחסו אליי מגעיל, לא שמו טיפ, או האלה שאומרים שישימו אקסטרה טיפ בפעם הבאה ואלה שאמרו שלא יחזרו וחזרו בכל זאת.... אני סולחת.
• סליחה שנתתי לצמחוניים לאכול בשר בטענה שזה טופו..
• סליחה לבעל הבית קפה ששוחה בתלונות בגללי
• וסליחה מכל הלקוחות שאמרתי להן שהלחם טרי, הוא לא.
• סליחה מכל המלצרים שביקשו ממני להביא משהו לשולחן שלהם ולא הבאתי
• סליחה, כל הלקוחות שהמלצתי להם על דברים רק בגלל שחייבים להעיף אותם והמנהלת מציקה
• סליחה מכל המלצרים שהאשמתי כשלקוחות שאלו למה הם עוד לא קיבלו כוס מים או תוספת משהו שהם ביקשו בכלל ממני ("עדיין לא הביאו לך את כוס המים?! אל תדאג, הפעם אדאג לזה באופן אישי!")
• סליחה ללקוחות שביקשו מיץ תפוזים ואמרתי שחסר תפוזים. לא היה בראש שלי לסחוט (מכונה ידנית וזה)
• סליחה לכל הלקוחות שהמלצתי להם על דגים ספציפיים, זה נטו המחיר, אני בכלל טבעונית .
• מצטער מכל הלקוחות שאיחלתי להם לילה טוב... לא באמת התכוונתי לזה.
• סליחה מכל הלקוחות שכשהמנה לא היתה מסודרת בעיני אז סידרתי אותה.. עם הידיים. שלפעמים היו טיפטיפה מלוכלכות מפינויים
• סליחה מכל אלה שנזכרתי להביא להם דיאט ספרייט רק כשנכנסתי להתקלח..
• סליחה שלא הבאתי לכם קינוחים בסוף הערב... אבל לא השארתם טיפ, אז לא סליחה
• ועוד משהו קטן, סליחה שמכרתי והיללתי בפניכם מנות שלטעמי ולטעם שאר הצוות (ומתברר שגם לטעמכם) הן לא אכילות. (לכלבים, בלשון המעטה)
• מצטערת בפני כל הלקוחות שביקשו כוס מים וכנראה התייבשו למוות... שכחתי תוך שניה ונזכרתי בלילה במיטה כשניסיתי להרדם
• סליחה מכל מי שטעו לו בשם בארומה
• סליחה שאני מקללת (ממש עכשיו) בלב את שולחן 33 שהוא דוש לא נורמאלי שפורס את המנות שלו על כל השולחנות ומותח את הרגליים כדי שניפול.
• סליחה שאני מקללת בלב כל פעם את הלקוחות שאני ניגשת אליהם ללא פנקס ויש להם שינויים קטנים ומבלבלים בכל 10 המנות שלהם
• סליחה שאני ״שוכחת״ להביא מים מהברז. וסליחה שאני שוכחת ״שתי כוסות נקיות עם קרח לימון נענע ומים קרים״. קודם כל מים קרים
• סליחה ללקוח הקבוע שחוזר כל יום באותה השעה, מזמין את אותם הדברים, מתלונן שזה לא טעים ומבקש לבטל (אני קצת מקווה שתיחנק). 
• סליחה מכל הלקוחות שמתעקשים ששומרים להם מקום בכל שישי בבוקר/מתלוננים על השירות/ עושים להם הנחה/עושים להם משהו במיוחד/מזמינים להם ממסעדה אחרת ומגישים להם ליד/ לא מחייבים אותם על תוספות, למרות שאני אומרת לא(אתכם אני מקללת הכי הרבה).
• סליחה שמרגע שאתם מבקשים משהו זה לוקח קצת זמן עד שזה מוכן ויוצא מהבר, או חלילה, המטבח.
• סליחה על זה שלקוחות מבקשים ממני לזרז להם את המנות ("רק שיהיה מהר אני מאחרת לעבודה/אני חונה לא טוב/מהר השארתי את התינוק באוטו") ואני אומרת ״בטח״ ובתכלס לא באמת אכפת לי
• סליחה מכל הלקוחות שהזמינו תפוזים סחוט טרי / כששאלו אם זה בדוק סחוט הייתי אומרת שכן.
  
• סליחה מכל הלקוחות ששמתי להם רוטב בקוקט למרות שראיתי שהוא מלוכלך
• סליחה מרשת מקדונלדס שהייתי גונבת בשקט צ'יפס באמצע משמרת וגם שלא באמת החלפתי כפפות לבשר ולשאר החלקים
• סליחה מכל הלקוחות שהזמינו מדיום ...והדפסתי וול דאן בטעות..וכשבאתי לשולחן אמרתי שזה מדיום.. (מדיום=קצת ורוד באמצע. וול-דאן=דיי שרוף. איך.אנשים.לא.שמים.לב?)
• עד שהתחלתי למלצר לא הבנתי איזה חרא זה להכנס למסעדה רבע שעה לפני סגירה ולפתוח שולחן (בגללי נשארתם רבע שעה אחרי הסגירה. סליחה).
• סליחה לכל הכוסיות שהבאתי להם קפה עם כפות סוכר כשהן ביקשו דל
• רוצה להתנצל בפניי כל הלקוחות שאמרתי שהקפה שלהם מחלב דל
• סליחה לכל אותם אנשים שהמלצתי להם על הסלט סלמון, ואמרתי להם שהוא טעים.. לא אוהבת דגים ומעולם לא טעמתי את הסלט
• מצטער בפני הלקוחות שביקשו להזמין ואמרתי: "אני מיד אקרא למלצר שלכם" [לא קראתי]
• סליחה מכל הלקוחות ששיקרתי להם כשאמרתי להם "האוכל שלכם כבר יוצא"
• סליחה מכל הלקוחות שביקשו להנמיך את המזגן ואמרתי ״בכיף״ ובמקום זה הלכתי לשתות במטבח
• סליחה בפני כל הלקוחות שביקשו ואמרתי ״נגמר״ אפילו שיש במחסן וממש לא ב**ין שלי ללכת לשם
• סליחה מכל הלקוחות שקראו לי ושיחקתי אותה לא שומע כי נמאס לי מהם כבר כושלסבתא שלכם עופו לי מהמסעדה ואל תחזרו.לעולם.
• סליחה שקיללתי אותכם אורחים יקרים על בקשות מעצבנות באמצע שאני עם מגש מפוצץ צלחות עם אוכל
• למלצרית מברזיל הקטנה באילת אני מבקש סליחה על זה שחבר שלי היה חסר רגישות באותו היום ובחר לשבת דווקא בשולחן שלא ערוך, למרות שניסיתי להעיף אותו לשולחן נורמאלי
• אני רוצה להתנצל בשם כל המלצרים שלא הפכנו כיסא על הבן אדם שהיה מספיק אידיוט להוציא אותנו מהכלים ברגע הכי קריטי.
• סליחה על זה שהתלוננתם שהאוכל לא הגיע תוך 5 דק אז אמרתי לכם ללכת למקדולנדס
• סליחה מכל הלקוחות שהתנהגתי אליהם חרא ובסוף השאירו לי טיפ מכובד שגרם לי להרגיש רע עם עצמי במשך כל אותו היום ולהתנהג לכולם יפה.

מוניקה סקס כל החבר'ה (החוק היבש )

עוד שיר של מוניקה סקס מאלבום משנת 1995 פצעים ונשיקות. יש הטוענים כי השיר "כל החבר'ה" של הלהקה הישראלית מוניקה סקס מדבר על מקרה האונס הקבוצתי בקיבוץ שומרת, זאת בעקבות משפט מן השיר: "השופט הקל את העונש, כי לא צעקת ולא היית בתולה, החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה". יהלי סובול, סולן הלהקה, אמר בראיון שהשיר אמנם נכתב על פרשת אונס קבוצתי, אך הכוונה לפרשת האונס בטבעון.




כל החבר'ה עברו בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי
אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא הם מהסוג שהולך לקרבי
הם מהסוג שמרים את הדגל בטקסים בבית ספר ובתנועה
הם למדו בצופים איך לקשור את החבל
והרבה יותר קל לקשור בחורה
כל החבר'ה חוזרים כל לילה לביקור בתוכך
הרופאים מקשיבים אם משהו זז בבטן אבל הם לא מקשיבים ללבך
כי אין תרופה לאבן בנפש לזה אי אפשר לעשות הפלה
הרופאים מרוצים הניתוח הצליח ומעכשיו את לא חולה
כל החבר'ה הביעו צער שכל הסיפור הסתבך
וחרטה וכל החרא אז למה הם לא מפסיקים לחייך
כי השופט הקל את העונש כי לא צעקת ולא היית בתולה
החוק היבש לא נרטב אף פעם
אפילו לא מדמעה של ילדה

השופט חשין הותיר מורשת במערכת המשפט הישראלית

"השופטת נאור הסבה תשומת-לבי להגדרת המושג "דג" בפקודת הדיג,1937, ולפיה "'דג' פירושו כל חית-מים בין שהיא דג ובין שאינה דג…". הנאמר–על דרך ההפלגה ואפשר שלא כל-כך על דרך ההפלגה–כי "תאונת דרכים" פירושה כל תאונה, בין שהיא תאונת דרכים ובין שאין היא תאונת דרכים?" (השופט חשין ע"א 1109/00)

בסוף השבוע האחרון, הלך לעולמו שופט בית המשפט העליון בדימוס מישאל חשין והוא בן 79. מישאל חשין נולד בביירות, בעת שמשפחתו שהתה בלבנון. כאשר שבה משפחתו לארץ ישראל, גדל בתל אביב ובגיל 14 עבר לירושלים. אביו, שניאור זלמן חשין, היה שופט ומשנה לנשיא בית המשפט העליון, צאצא למשפחה מהיישוב הישן וצאצא ישיר (דור חמישי) לרבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. מצד אמו חשין הוא צאצא למשפחת ריבלין הירושלמית.‏ כאשר כבר היה סגן פרקליט המדינה, התנדב חשין לשרת במילואים בפרקליטות הצבאית.
ב-15 בינואר 1992 מונה חשין לשופט בבית המשפט העליון. מינויו היווה את הפעם הראשונה מאז הקמת המדינה שבה עורך דין מהמגזר הפרטי נבחר ישירות לכהונת שופט בבית המשפט העליון. המינוי העיד על הערכה רבה ליכולותיו של חשין כמשפטן, ועם זאת עלה חשש שהעדר "מזג שיפוטי" יפגום בתפקודו. אופיו המיוחד משתקף בפסקי הדין שלו הכתובים בסגנון פיוטי יוצא דופן. חשין היה ידוע ,בין היתר, באמירה המפורסמת: "כשאישה אומרת לא, היא מתכוונת ללא."
שנתיים לאחר שפרשת האונס הקבוצתי של בת 14.5 בקיבוץ שומרת במשך כשבוע נחשפה בתקשורת, הוגש כתב אישום באונס נגד שמונה נערים. כתב האישום לווה בלחץ ציבורי למצות נגדם את הדין בפרשה זו. בשנת 1992 הם זוכו מחמת הספק על ידי השופט מיכה לינדנשטראוס בבית המשפט המחוזי בחיפה‏.פסק דינו של השופט עורר ביקורת רבה בציבור מאחר והוא טען, כי גרסתה של הנאנסת לא אמינה:

 "העדה עשתה עלי רושם של צעירה אינטֶליגנטית, בעלת כושר הבעה טוב, המוכנה נפשית היטב ל'מערכה' עם הסניגורים הנכבדים. מאידך, צר לי לציין, כבר בשלב זה, כי היו סתירות מהותיות ורציניות בעדותה של המתלוננת, סתירות אשר לא מצאתי להן הסברים מניחים את הדעת" 

כמו כן קבע בית המשפט המחוזי כי כיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין אין הדבר מהווה אונס. השופט גם זקף לחובתה את העובדה כי בתקופה שקדמה לאירועים היא קיימה מרצונה יחסים אינטימיים עם נערים מבוגרים ממנה ושקל את:

"התנהגותה של המתלוננת במהלך תקופת התבגרותה, ניסיונה עם צעירים, מערכת היחסים הקרירה שבינה לבין אחותה מחד גיסא, וחוסר הפתיחות כלפי אימה ואביה החורג, מאידך גיסא".

בית המשפט אף ביקר את העובדה שהמתלוננת לא הגישה תלונה באופן מיידי:

"מכל מקום, ספק בעיני אם בנתונים אלו יש הגיון בטענת המתלוננת כי 'מילאה פיה מים' ונכנעה לנאשמים מחשש ה'פרסום ברבים' ופגיעה בשמה הטוב". 

השופט מישאל חשין בחר לבאר ולפרש סוגייה מהותית זו במסגרת פסק הדין בפרשת האונס בשמרת (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' אופיר בארי ואח). ביאורו היווה אבן דרך בפסיקות העוסקות בפשיעה המינית בישראל בעת פניית הנאנסת לעליון לאחר הזיכוי של האונסים בבית המשפט המחוזי על ידי לינדנשטראוס. חשין היה חבר בהרכב השופטים שהרשיע את האנסים בערעור בבית המשפט העליון. בהקשר זה, השופט חשין ציטט את שירו של דן אלמגור ("כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?) ושאל:

"האמנם כך הוא? האמנם 'לא' הוא 'אולי'? האמנם 'לא' הוא 'בוא'? האמנם 'לא' הוא 'כן', ואף 'עוד יותר מזמין מכן'?... "לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'. אין עיוור פיקח ואין שיכור פיכח. אין חכם טיפש ואין ותרן עיקש, אין שחור שהוא לבן ואין לילה שהוא יום. 'לא' הוא 'לא'"."

חשין הבהיר בהזדמנות זו, כי הוא מתנגד נחרצות למסר בשיר ואמר: "'לא' הוא לעולם 'לא', ואין 'לא' שהוא 'כן'". אגב, הגדיל לעשות המשורר אלמגור, כשבעקבות פסק הדין במקרה זה, הוסיף בית לשירו: "כשהיא אומרת 'לא' לזה היא מתכוונת". 
קרי, כשהיא אומרת לא, זה לא סקס, זה אונס. שלילת ההסכמה לקיים יחסי מין הנה ללא קשר לעוצמת הסרוב של הנאנסת, האם הסרוב נעשה במפורש או בעדינות, האם הנאנסת הייתה בתולה או לא ועוד. כשהיא אומרת לא, זה לא משנה. היא סרבה והוא שכב איתה בכל זאת? זה לא סקס, זה אונס. זוהי אלימות מינית לכל דבר ועניין. בנוסף, יושמה הלכה בשיטת המשפט בישראל, לפיה ההיסטוריה המינית של הנאנסת אינה רלוונטית וכן, אין להעביר אותה אונס שני מאחר ויש כללים.

מאז מצוטט המשפט הידוע של חשין מההרשעה ההיא ב-1993 בתיקי אונס רבים בכל בתי המשפט. למרות ההלכה שיישם חשין בפרשת האונס בשומרת, כגון העובדה שההיסטוריה המינית לא קשורה לאונס כי גם אם היא לא בתולה מותר לנאנסת לסרב לקיום יחסי מין, נאנסות עדיין עוברות אונס שני על ידי המשטרה ובמערכת המשפט.
בשביל הנאנסת מקיבוץ שומרת, זה כבר מאוחר מדי. אותה כבר אי אפשר לשקם. משפחתה והיא נזרקו מהקיבוץ כסנקציה על כך שבגללה האונסים שהורשעו כבר לא יתגייסו לצה"ל ולא יעברו בו קורס טיס. הם כינו אותה משוגעת. האונסים שהורשעו הורשו לחזור אליו לאחר שהשתחררו מהכלא. בינואר 2001 התראיינה הנאנסת בתוכנית הטלוויזיה של יאיר לפיד, ולראשונה נחשף בציבור שמה: יעל גרימברג. בראיון סיפרה שהיא אם חד הורית לשלוש בנות.‏ בהמשך התפרסם שהיא עוסקת בזנות כדי לפרנס את עצמה. במהלך שנת 2007 חלה התדרדרות במצבה, ובנותיה נמסרו למשפחות אומנה. היא עצמה שהתה מספר פעמים בבית חולים פסיכיאטרי. בנובמבר 2007 שלחה גרימברג הודעת ביפר לעיתונאי ובה היא הודיעה שבכוונתה להתאבד. עקב הודעת העיתונאי למשטרה נמצא בביתה מכתב התאבדות. גרימברג נמצאה, בחיים, מספר שעות לאחר מכן‏
ב-4 בינואר 2005 מונה חשין למשנה לנשיא בית המשפט העליון, ועם הגיעו לגיל 70, ב-16 בפברואר 2006, הוא פרש לגמלאות. יהי זכרו ברוך.
אנו מזכירות לכן שהעצומה שלנו לשינוי התנהלות רשויות המשפט כלפי נפגעות עברות מין צוברת תאוצה ומזמינות אתכן לחתום ולשתף את העצומה כנגד אונס שני של מתלוננות על עבירות מין במסגרת מערכת האכיפה והמשפט בכלל ובבית המשפט בפרט. חבל על המאמץ. האנס לא ישלם את המחיר שהנאנסת משלמת במהלך החקירה במשטרה, במשפט וכל ימי חייה עם התהליך או בלעדיו. במידה ויורשע, מה כבר יקבל, עבודות שרות? או אוליי שנתיים מאסר? זה לא שווה את המחיר.

הפליטים האמיתיים הנם יהודים מארצות ערב: עיראק של שנות ה-40 כמקרה בוחן

"אווירה של פחד ואימה שררה בקרב הקהילות היהודיות, במיוחד בבגדאד ובבצרה. יהודים שבניהם ובנותיהם נעצרו באישון לילה הרגישו שהם אובדי עצות.‏" [שגיב, ד. (2004) יהדות במפגש הנהריים: קהילת יהודי בצרה 1952-1914, ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 254]

שפיק עדס (شفيق عدس) הנו יהודי שנולד כבן למשפחה עשירה מהעיר חאלב שבסוריה. בני המשפחה היגרו מסוריה למדינות ערב שונות והקימו עסקים בבגדאד, קהיר וביירות.
שפיק ואברהם, אחיו, פתחו בבגדאד עסק למכירת חלקי מכונות בשם "עדס ושותפיו". העסק גדל ושפיק קיבל לידיו את הקמתה וניהולה של סוכנות חברת המכוניות "פורד" בעיראק. הצלחתו הביאה לו עושר רב ורכושו נאמד במאות מיליוני דולרים. משרדו הראשי היה בבגדאד, אבל עדס השתקע בעיר בצרה, בה הקים את סניפו הגדול. לעדס היו קשרים חברתיים ועסקיים עם בני המעמד הגבוה, שרי ממשלה ואף עם העוצר עבד אל-אלה.
בשנת 1948 התגוררו בעיראק מאה ושלושים ושמונה אלף יהודים בקרב אוכלוסייה של 2.5 מיליוני ערבים. רוב יהודי עיראק גרו בבגדד ובסביבותיה, והיו בעלי השכלה ומבוססים כלכלית. בינואר 1948 החלה תקופה של, בלשון עדינה, הפגנות המוניות סוערות בעיראק שנקראה "אל-ות'בה" (שמשמעו "ההתעוררות"). ההפגנות פרצו בעקבות ההכרזה על חתימת הסכם פורסטמות' בין ממשלת עיראק לבין בריטניה ב- 15 בינואר 1948. בהפגנות אלו נגד ההסכם נהרגו מאות אנשים, בהם יהודים. במפלגה הקומוניסטית, שהייתה ממובילות המאבק, היו חברים יהודים רבים, בעיקר בבגדאד. הבולטים שבהם, יהודה אברהם צדיק וששון שלמה דלאל, הוצאו להורג בתלייה בשנת 1949.
במרץ 1948 הוחרמו משלוחי הדואר מארץ ישראל לעיראק. יהודים שקיבלו דרישות שלום או מתנות קטנות מארץ ישראל נידונו לתקופות מאסר שנעו בין שנה אחת לשלוש שנים ולקנסות כספיים גבוהים.
באפריל 1948, בעקבות מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקרב באזור הקסטל התחדשו ההפגנות בעיראק, הפעם על ידי פעילי מפלגות העוינות את היהודים, בהן מפלגת "אל-אִסתִקלאל" (תרגום: העצמאות), שהיו יוצאים כמעט מדי יום להפגין ברחובות, תחת סיסמאות כגון: "להרוג את היהודים", "לתלות את הציונים".
ב-14 במאי 1948, עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, הוכרז ממשל צבאי בעיראק, ונקבעו עונשים חמורים למי שייתפס עוסק בפעילות ציונית. על היהודים הוטלו מגבלות רבות:
א. יציאת יהודים מעיראק נאסרה.
ב. בוצעו פיטורים נרחבים של פקידים יהודים ממשרדי הממשל ומהמוסדות הכפופים להם.
ג. ננקטו צעדים להגבלת הפעילות המסחרית של הסוחרים והבנקים היהודים.
ד. נסגרו בפני התלמידים היהודים שערי בתי הספר הרשמיים, הפקולטות ומשלחות הלימודים בחו"ל.
ה. יהודים אולצו לתרום כסף כדי לסייע לכוחות העיראקיים שנלחמו בארץ ישראל.
ו. המשטרה החשאית רדפה את היהודים בהאשמות שונות. יהודים נעצרו ונערכו חיפושים בבתיהם.
ז. יהודים עשירים נעצרו ונקנסו.
ח. מאמרי הסתה נגד היהודים וידיעות בדויות ומסולפות פורסמו בעיתונות באופן קבוע, בעיקר בעיתון מפלגת "אל-אסתקלאל".
בעקבות תקנות אלו, נעשו סחיטות כספים מהיהודים על ידי עלילות שווא, מה שגרם לעדס לתרום מרצונו 300,000 דינר לצבא השחרור העיראקי. שפיק עדס היה שותף לעסקת סחר בגרוטאות ברזל שנקנו מבריטניה. מקור הגרוטאות היה שאריות של ציוד צבאי שהושאר בעיראק לאחר מלחמת העולם השנייה, לאחר שהציוד השמיש נמכר לממשלת עיראק. חלק מהגרוטאות נמכרו על ידי עדס ושותפו בעיראק, וחלקן נמכרו לאיטליה.
עדס נבחר כשעיר לעזאזל בעקבות שני התהליכים המקבילים של חשש מהקשר בין יהודי ארץ ישראל ליהודי עיראק, והרצון לבלום את המפלגה הקומוניסטית. במסגרת מסע ההסתה נגד היהודים פורסמו ידיעות בעיתונים שטפלו על עדס האשמות שקר בהן נטען שבמסגרת עסקת מכירת גרוטאות הברזל מכר דרך איטליה נשק למדינת ישראל ששימש אותה במלחמת העצמאות; כמו כן הואשם בתמיכה כספית במפלגה הקומוניסטית. חברים במפלגת "אל-אסתקלאל" בתמיכת שר ההגנה צאדק אל-בצאם הפגינו ברחובות בגדאד ובצרה בדרישה להוציאו להורג. לאור אירועים אלו, הקונסול הבריטי בבצרה ייעץ לעדס לברוח מהמדינה, אך הוא דחה את ההצעה.
באוגוסט 1948, בעקבות ההסתה ולאור שנאת היהודים, נעצר עדס והועמד לדין. האישומים נגדו כללו בגידה, פגיעה במאמץ המלחמתי, ותמיכה בקומוניזם ובאנרכיה. שותפו המוסלמי לא נעצר ולא הואשם בדבר.
משפט הראווה נערך בפני אב בית הדין הצבאי באזור בצרה, עבדאללה אל-נעסני, תומך התנועה הנאצית לשעבר. עדס נמצא אשם ונגזרו עליו דין מוות, קנס בגובה 5 מיליון דינאר, והחרמת רכושו. שלושה ימים לאחר מכן אישר העוצר עבד אל-אלה את הוצאתו להורג בעקבות איומים על יציבות השלטון אם יסרב לעשות זאת.
היום לפני 67 שנה (23.09.1948): בעקבות עלילות דם, הוצא להורג שפיק עדס, יהודי עיראקי, איש עסקים אמיד ומקורב לשלטונות. שפיק עדס הוצא להורג בתלייה באשמת מכירת נשק למדינת ישראל. ב-23 בספטמבר 1948, י"ט באלול תש"ח, הוצא שפיק עדס להורג בתלייה ברחבה מול ביתו החדש שעוד לא הספיק לגור בו באחד הרחובות הראשיים של בצרה, לעיני בני משפחתו. אלפי צופים נלהבים מכל רחבי עיראק הגיעו לחזות בביצוע גזר הדין. כל התהליך, מתחילת המשפט ועד לתלייתו של עדס נמשך 3 ימים בלבד. גופתו נגררה מהצוואר ברחוב הראשי בעיר, אנשים התעללו בה ופוגרומים נערכו ביהודים.
בעקבות עלילות הדם כנגד יהודי עיראק וההוצאה להורג, הוצא אל הפועל מבצע עזרא ונחמיה להעלאה יהודי עיראק לישראל דרך אירן, כשכל רכושם הוחרם על ידי השלטון המוסלמי. זהו גם אחד ממניעי העזיבה של עורך הדין שלום דרוויש, מזכיר הקהילה עד 1946, מחשובי הסופרים בעיראק ופעיל במפלגה הלאומית הדמוקרטית. מבצע עזרא ונחמיה החל לפני כ-65 שנה בתאריך 11.03.1950. יהדות עיראק הייתה גאה ביהדותה וחלק מהנוער שלה היו פעילים בתנועות ציוניות. למניעים הציוניים שהביאו את יהודי עיראק לעלות ארצה, נוספו לאחר הקמת המדינה סכנות קיומיות. היו יהודים שנאסרו באשמת ריגול, רכוש יהודי הוחרם ונאסרה יציאתם של יהודים מעיראק.
מדינת ישראל ניהלה, בעקבות כך, מגעים עם השלטונות העיראקיים לקבלת היתר להעלאת יהודי עיראק. רק בשנת 1950 הסכימה ממשלת עיראק להתיר יציאת יהודים בתוך פרק זמן מוגבל, בתנאי שיוותרו על נתינותם ועל רכושם. מאה אלף יהודים נרשמו מיד לעלייה. מהם אף השתתפו במימון הטיסה לישראל שאִרגנו הממשלה והסוכנות היהודית. כמאה ועשרים אלף יהודים מעיראק עלו לארץ במסגרת "מבצע עזרא ונחמיה". וכך הועתקה הקהילה היהודית בעיראק למדינת ישראל.
בשנים 1951-1950, שבהן גבר זרם העלייה מרומניה, פתחה ממשלת עיראק את שעריה ליציאת יהודים לארץ ישראל. בפני הסוכנות היהודית עמדה השאלה, אם לצמצם את העלייה מרומניה כדי לאפשר את עליית כל יהדות עיראק. הוויכוחים בארץ התלהטו. הסוכנות לא הסכימה לחרוג ממכסת העלייה – עשרת אלפים איש לחודש – בגלל קשיי הקליטה, למרות איומה של ממשלת עיראק לסגור את שעריה לאחר שנזרקה פצצה לבית כנסת בבגדד, ששימש מרכז להכנת יהודים לעלייה. ואולם, דוד בן-גוריון הוא שהכריע את הכף באותם ויכוחים וקבע, כי יש להעלות את כל יהודי עיראק, ומהר ככל האפשר. ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד.
מבצע עזרא ונחמיה נמשך עד ינואר 1952, לאורך 21 חודשים. 110,618 יהודים מעיראק הגיעו לישראל בדרך האוויר ב-900 טיסות. 9,352 פליטים יהודים ברחו מעיראק לממלכת פרס של שושלת פהלווי, וממנה לישראל ו-8,000 יהודים ממוצא פרסי יצאו לפרס בדרכוניהם וממנה לישראל. בסך הכל 119,970 עולים מעיראק, מתוך קהילה שמנתה 138,000 נפש, הגיעו לישראל ונקלעו למציאות חדשה - חיי מצוקה באוהלים או בצריפים במעברות, מזונות בקיצוב, מחלות זיהומיות, שפה חדשה, מנהגים חדשים וערכים שונים מאלה שהכירו. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגים יהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילתה של תקופת בית שני.

בתמונה: עולים מעיראק, 1950

מעטים ממנהיגי הקהילה עזבו את עיראק בתקופה זו ועלו לישראל. אחד מהם היה עורך הדין שלום דרוויש, שראה עד אז את מקומו בעיראק. הוא עזב בהיחבא לאיראן לאחר שהחלה ההרשמה לעלייה. הגורם העיקרי לדבריו היה הזדעזעותו מיחס בתי המשפט העיראקיים ליהודים. עם זאת, עקירתו מעיראק לא יכלה להפריד אותו מהעיראקיות שלו שהיא בראש ובראשונה מהות תרבותית ושורשים היסטוריים עמוקים. הגורם העיקרי לדבריו היה הזדעזעותו כעורך דין מיחס בתי המשפט ליהודים. השיא והסמל לכך היה משפטו של שפיק עדס, לא משום העובדה שרק הוא הועמד לדין ולא שותפיו המוסלמים, אלא משום שבית הדין אסר להביאם כעדי הגנה. עובדה זו ערערה את אמונתו בבתי המשפט העיראקיים וחיזקה את התחושה שיש כוח מחוץ לבית המשפט שחורץ את דינו של עדס ואשר גם העוצר אינו יכול לעמוד נגדו. המשפט היה משפט נגד יהודי. הוא חש שלא שפיק עדס מת אלא הצדק בעיראק מת וכי לא יוכל לגדל את בתו הקטנה בארץ שכזו.
מקרה זה של שפיק עדס, של יהודי עיראק ויהודי מדינות ערב בכלל מעיד על הכלל. הפליטים האמיתיים במזרח התיכון של אותה התקופה אינם הערבים בישראל, אלא היהודים במזרח התיכון. אוירת עלילות הדם והפוגרומים נמשכת עד היום במזרח התיכון כנגד יהודים, ובפרט בישראל. על שמו של עדס נקראו רחובות בפתח תקווה, ברמלה ובהרצליה.

ונתנה תוקף עמיר בניון

כשעוד הייתי תלמידה ביסודי, זכורה לי אמרה (אחת מיני רבות) שאמר המחנך שלי אז: כשאת מצביעה על מישהו, אל תשכחי ששלש אצבעות מצביעות עליך. מודה. הצבעתי לא מעט השנה, ובכל אירוע שכזה, שלשת אצבעותי, הצביעו עלי ונבחנה האמת.
ייתכן ופה ושם פגעתי, הרתחתי והכעסתי, דיברתי דופי ולצתי, ועל כך בקשת הסליחה. כללית, פשוטה שכזו.
על אותם המקרים בהם לא בחנתי את שלשת האצבעות הנ"ל. אני מודה לחברי מימין ומשמאל על הערותיהם והארותיהם.
בקשת סליחה ומחילה שלוחה לכל חברי, והרשו לי לצרף את תפילת "ונתנה תוקף" שנכתבה על ידי רבי אמנון ממגנצא (מיוחס לרבי אמנון ממגנצא - מלפני כ1000 שנה, אך יש מחלוקת כיוון שנמצא גם בגניזה הקהירית - סיפור ארוך לא להיום).
את הלחן ששר חנוך אלבלק מהגבעתון במקור, כתב יאיר רוזנבלום והוקדש ל11 מבני קיבוץ בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור.
למי שאינו מכיר, תכינו ממחטות
שנה טובה וגמר חתימה טובה לכולם.






תפילה ליום הכיפורים מסביבות המאה האחת עשרה.
הולחנה על ידי יאיר רוזנבלום והוקדשה ל-11 בני קיבוץ בית השיטה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים.
בוצע על ידי הגבעטרון כשסולן: חנוך אלבלק. חודש על ידי עמיר בניון במופע המחווה ליאיר רוזנבלום שהתקיים במרכז עינב.



וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם
כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם
וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ
וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ
וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד
וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.
וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת,
וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.
וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.
וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו.
וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.
וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.
וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.
וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.
וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.
לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין.
כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.
וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.
כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ.
מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.
כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.
וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.
וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:
בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן
וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן
כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ
מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ
מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה
מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא
מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה
[מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה]
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ
מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף
מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר
מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר
מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם
וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה
מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה
[כִּי כְּשִׁמְךָ כֵּן תְּהִלָּתֶךָ
קָשֶׁה לִכְעֹס וְנוֹחַ לִרְצוֹת
כִּי לא תַחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת
כִּי אִם בְּשׁוּבו מִדַּרְכּוֹ וְחָיָה
וְעַד יוֹם מוֹתוֹ תְּחַכֶּה לוֹ
אִם יָשׁוּב מִיַָד תְּקַבְּלוֹ.]
אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא יוֹצְרָם
וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרָם
כִּי הֵם בָּשָׂר וָדָם.
אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לֶעָפָר
בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר
כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נוֹבֵל
כְּצֵל עוֹבֵר וּכְעָנָן כָּלָה
וּכְרוּחַ נוֹשָׁבֶת וּכְאָבָק פּוֹרֵחַ
וְכַחֲלום יָעוּף.
[וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵל חַי וְקַיָּם
אֵין קִצְבָה לִשְׁנוֹתֶיךָ. וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ
וְאֵין לְשַׁעֵר מַרְכְּבותֹ כְּבוֹדֶךָ.
וְאֵין לְפָרֵשׁ עֵלוּם שְׁמֶךָ
שִׁמְךָ נָאֶה לְךָ. וְאַתָּה נָאֶה לִשְׁמֶךָ.
וּשְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ.
עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ. וְקַדֵּשׁ אֶת שִׁמְךָ עַל מַקְדִּישֵׁי שְׁמֶךָ
בַּעֲבוּר כְּבוֹד שִׁמְךָ הַנַּעֲרָץ וְהַנִּקְדָּשׁ
כְּסוֹד שִׂיחַ שַׂרְפֵי קֹדֶשׁ
הַמַּקְדִּישִׁים שִׁמְךָ בַּקֹּדֶשׁ
דָּרֵי מַעְלָה עִם דָּרֵי מַטָּה
קוֹרְאִים וּמְשַׁלְּשִׁים בְּשִׁלּוּשׁ קְדֻשָּׁה בַּקֹּדֶשׁ.]